האם יש שינוי בקהילה החרדית?

ב-20 השנים האחרונות נשאלתי אינספור פעמים על ידי ישראלים מודאגים: "האם יש שינוי בקהילה החרדית?".

השואלים רצו לשמוע, האם בתחומים שמדאיגים אותם: תעסוקה, השכלה, שירות צבאי ו/או אזרחי, חינוך עם ליב"ה, יחס למדינה ולחוקיה, יחס לחברה הישראלית וכיו"ב, ישנן התפתחויות לכיוון הרצוי בעיניהם?

לשאלה זו ניתנו תשובות שונות במהלך השנים, ע"י חוקרים, אנשי תקשורת, פעילים חרדים, אנשי מדיניות, פוליטיקאים, דוברים וכיו"ב.

היות ואיני מתכוון לפרוס כאן את קשת הדעות, אסתפק כעת לדוגמה בשני ספרים שהתפרסמו בשנים האחרונות בנוגע לשאלה זו, המציגים להבנתי תשובות הפוכות לחלוטין.

1. הספר "כשהחרדים יהיו רוב" של איציק קרומבי, מציג להבנתי תשובה אופטימית לחלוטין. הקהילה החרדית משתנה ומשתלבת בתעסוקה, השכלה, צבא וכיו"ב, באופן מוצלח ומספק. החברה הישראלית צריכה בעיקר להיאזר בסבלנות ולא להפריע, לא לאיים על אורח החיים ותפיסת העולם החרדית.
2. הספר "בעניין החרדים..." של שמואל רוזנר, מציג מציאות קודרת ותחזית פסימית. לדבריו, אין שינויים משמעותיים בקהילה החרדית, והמשך המגמות הדמוגרפיות עם שימור אורח החיים החרדי, מאיימים על המשך קיומה ושגשוגה של המדינה מבחינה ביטחונית, כלכלית וחברתית.

אני מבקש לעזוב כעת את הדיון החשוב הזה, ולהתבונן על כמה שינויים שהתחוללו במנהיגות החרדית הפוליטית והרבנית במהלך הקדנציה האחרונה של הכנסת ה-25.

1. בסוגיית גיוס חרדים לצה"ל, שהפכה לנושא מרכזי על סדר היום הציבורי, מאז טבח שמחת תורה תשפ"ד ובעקבות ביטול מעמד "תורתו אומנותו" של תלמידי הישיבות החרדים, אנו עדים להקצנה חריפה.
   מפלגת "דגל התורה" אימצה למעשה את הרטוריקה תפיסת העולם וההתנהלות של יריביה ב"פלג הירושלמי", שכבר למעלה מעשור חברו לאנשי סאטמר, נטורי קרתא והעדה החרדית. המנהיג הנוכחי של הפלגה הרב דב לנדו שליט"א, מתבטא פעמים רבות בחריפות כנגד המדינה ומוסדותיה, באופן שלא זכור לי מקודמיו בהנהגה (הגרא"מ שך, הגרי"ש אלישיב, הגראי"ל שטיינמן והגרי"ג אידלשטיין).
   הראשון לציון הקודם הרב יצחק יוסף קרא לכלל הצעירים החרדים לא להתייצב בצה"ל ולהשליך את צווי הגיוס לאשפה, גם לצעירים שאינם לומדים תורה. גדולי הרבנים החרדים קראו אף הם לכלל בחורי הישיבה החרדים להתעלם מהחוק ומצוי הגיוס.
   הכותרות בכל העיתונות החרדית מדברים על "גזירות שמד" על "רדיפת דת", ועוד שלל ביטויים שהיו מוכרים בעבר מעיתוני "העדה".
   בחתונות חרדיות של הזרם המרכזי, רוקדים כיום לצלילי המנון נטורי קרתא "בְּשִׁלְטֹון הַכּוֹפְרִים אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים וּבְחֻקּוֹתֵיהֶם אֵין אָנוּ מִתְחַשְּׁבִים" (נ"א ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים).
2. בשבוע האחרון התבשרנו על סיום כהונתם של הח"כים משה ארבל ויעקב מרגי מש"ס, בעיניי גם הצעד הזה מסמל את ההקצנה של מפלגת ש"ס, שאין בה כיום מקום לקולות מתונים ועצמאיים.
3. אפילו הרב דוד לייבל ראש "אחוות תורה", שנתפס בעיניי רבים כמבשר המתינות החרדית, פרסם מכתב שבו הוא קורא לקהילות החרדים העובדים להצטרף ל"עצרת המיליון" כנגד הגיוס, וכן פרסם בעבר מכתב על האיסור להתגייס גם למי שאינו לומד, כל עוד לא הוסדרה מסגרת שירות מותאמת לחיילים חרדים על פי דרישותיו.

נראה אפוא, שלא רק שלא ניתן להצביע על התמתנות של המנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית, אלא אנו עדים אף להקצנה משמעותית.

האם זה אומר שאין שום שינוי לטובה, ושאין סיכוי לשינוי כזה בטווח הקרוב?

אני סבור שישנם ניצנים של שינויים לטובה, אבל הם שינויים שקורים בעיקר מלמטה, בניגוד למנהיגות הנוכחית. אבל על מנת שהם יתפתחו לתנועה משמעותית, יש צורך בהרבה תמיכה ופעולה מצד המדינה ומצד גורמים רבים וטובים בחברה הישראלית, אבל זה כבר דורש פוסט בפני עצמו.

חַיֵּי אָדָם הוּא דְּזָל

הגמרא במסכת יומא (כג,א-ב) מספרת:

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי כֹהֲנִים שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, קָדַם אֶחָד מֵהֶן לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ, נָטַל סַכִּין וְתָקַע לוֹ בְּלִבּוֹ. עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם, וְאָמַר: אָחִינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ! הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה ... וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשׁוֹפְטֶיךָ״. אָנוּ, עַל מִי לְהָבִיא עֶגְלָה עֲרוּפָה? עַל הָעִיר, אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת? גָּעוּ כׇּל הָעָם בִּבְכִיָּה. בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ כְּשֶׁהוּא מְפַרְפֵּר. אָמַר: הֲרֵי הוּא כַּפָּרַתְכֶם, וַעֲדַיִין בְּנִי מְפַרְפֵּר, וְלֹא נִטְמְאָה סַכִּין. לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּשָׁה עֲלֵיהֶם טׇהֳרַת כֵּלִים יוֹתֵר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים. ...

אִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׁפִיכוּת דָּמִים הוּא דְּזָל, אֲבָל טׇהֳרַת כֵּלִים — כִּדְקָיְימָא קָיְימָא. אוֹ דִילְמָא: שְׁפִיכוּת דָּמִים — כִּדְקָיְימָא קָיְימָא, אֲבָל טׇהֳרַת כֵּלִים הִיא דַּחֲמִירָא?

[נשאלה להם ללומדים שאלה זו: האם יש להבין מהערה זו כי שפיכות דמים הוא שנעשתה מזולזלת, אבל טהרת כלים כפי שעמדה היא עומדת ולא נתכוונו לומר שהקפידו יותר מדי בטהרת כלים, אלא שזלזלו בשפיכות דמים. או שמא שפיכות דמים כפי שעמדה היא עומדת אבל טהרת כלים היא שחמורה היתה עליהם יותר מכראוי? (פירוש שטיינזלץ)]

את השאלה של הגמרא צריך לדעתי לשאול על הסיסמה המחרידה של קבוצות קנאיות חרדיות "נמות ולא נתגייס" שנחשפנו אליה בשנים האחרונות, האם היא נובעת מפני זלזול בחיי אדם או מפני חומרת הגיוס לצבא?

לצערי הרב, אני סבור שמדובר כאן בעיקר בזלזול בחיי אדם, שנוכחנו בו פעם אחר פעם בשנים האחרונות. דוגמאות לזלזול זה ראינו בהלווייתו של הרב שמואל וואזנר זצ"ל, במגפת הקורונה, באסון מירון, בקריסה בבית המדרש של חסידות קרלין, ובעוד אירועים שונים.

הרמב"ם בספרו "משנה תורה" חיבר יחד את הלכות רוצח עם הלכות שמירת נפש, וכך הוא פותח הלכות אלו:

הלכות רוצח ושמירת נפש יש בכללן שבע עשרה מצוות: שבע מצוות עשה, ועשר מצוות לא תעשה.

וזה הוא פרטן:

(א) שלא לרצוח. (ב) שלא ליקח כופר לנפש רוצח אלא יומת. (ג) להגלות הרוצח בשגגה. (ד) שלא ליקח כופר למחוייב גלות. (ה) שלא יומת הרוצח כשירצח קודם עמידה בדין. (ו) להציל הנרדף בנפשו של רודף. (ז) שלא לחוס על הרודף. (ח) שלא לעמוד על דם. (ט) להפריש ערי מקלט, ולכוון להם הדרך. (י) לערוף את העגלה בנחל. (יא) שלא יֵעבד באותה קרקע ולא תִזרע. (יב) שלא לשום דמים. (יג) לעשות מעקה. (יד) שלא יכשיל תמים בדבר. (טו) לפרוק עם מי שנכשל בדרך. (טז) לטעון עמו. (יז) שלא יניחנו בדרך נבהל במשאו וילך לו.

להבנתי. הרמב"ם בא ללמדנו שהזלזול בחיי אדם הוא שמביא לרציחה, ומצוות עגלה ערופה נועדה להחדיר בנו את חומרת הנושא של חוסר זהירות המביא לאיבוד חיי אדם.

לע"נ הנער יוסף בן שמואל ז"ל