חפש בבלוג זה

יום שני, 18 בינואר 2021

חרדים, דתיים-לאומיים ומה שביניהם


בשבוע שעבר התפרסמו סרטונים ממלוניות קורונה, בהם נראו תלמידי ישיבות חרדיות לומדים יחד עם תלמידי ישיבות דתיות-לאומיות וכן פאנל שבו התווכחו אלו עם אלו בענייני "השקפה" (ראו כאן). בסוף השבוע התפרסם מכתב של גדולי התורה הליטאיים כנגד השהות של בחורי ישיבות במלוניות, ומטבע הדברים היו שקישרו בין הדברים. אני מבקש לנצל את ההזדמנות לדבר על הנושא בכללותו.

אינני יודע לקבוע מבחינה היסטורית מתי בדיוק התבצעה החלוקה בין החרדים לציונות הדתית, אולם נראה שהיא התחוללה בעיקר בקום המדינה והיא הלכה והעמיקה עם השנים. אולם ספק גדול, האם ועד כמה החלוקה הזו רלוונטית כיום. 

בציונות הדתית יש כיום גיוון גדול מאוד, שקשה מאוד לכלול את כולם בהגדרה אחת. בצד האחד יש את החרד"לים תלמידי "הר המור" ו"מרכז הרב", בצד השני יש את הדתיים הליברלים או דתיים-לייט, ובתווך מנעד רחב של גוונים ועמדות.

גם הקהילה החרדית, מוצאת את עצמה מגוונת מאוד, גם אם הדברים פחות ברורים מאשר בציונות הדתית. מעבר לחלוקה המוכרת לליטאים / חסידים / ספרדים, יש כיום מצד אחד את "הפלג הירושלמי", מצד שני את "החרדים החדשים", ובתווך מגוון רחב של גוונים ועמדות.

נדמה לי, שכמעט לכל קבוצה בציונות הדתית, ניתן למצוא מקבילה בקהילה החרדית. כך לדוגמה, הדמיון בין בחור מ"מרכז הרב" לבחור מפוניבז', עשוי להיות גדול מהדמיון של כל אחד מהם לרוב בני גילו בקבוצת ההשתייכות שלו.

מיעוט ההיכרות של אלו את אלו, נובעת לענ"ד בעיקר מחלוקה ישנה ופחות רלוונטית, והיכרות הדדית עשויה לדעתי לשנות דברים רבים וליצור חיבורים חדשים ומרתקים. הבעיה המרכזית בעיניי היא, שבעוד שבציונות הדתית לגווניה יש לחלק ניכר מהצעירים מושג על השקפת עולמם וכלים להציג אותה ולדון עליה, כמדומני שלרוב הצעירים החרדים אין לא את הידע ולא את הכלים לעשות זאת, והדבר בא לידי ביטוי בפאנל שהתקיים במלונית. בשל כך, ניתן להבין את החשש ממפגשים כאלו.

לפני למעלה מחמש שנים פרסם ידידי הרב יוסף מילר  מאמר מקורי בנושא, מעניין אם יש סיכוי שהדיון בסוגיה זו ייכנס כעת לתוך העולם החרדי.

יום שלישי, 12 בינואר 2021

מגפת הקורונה וחוק הגיוס

עימות באשדוד בניסיון לסגור ישיבה (דוברות משטרת ישראל)
כולנו מקווים שבקרוב מגפת הקורונה תהיה מאחורינו והחיים יחזרו למסלולם, אז גם נחזור לסוגיות שהעסיקו אותנו לפני הקורונה, ובכללם גם שאלת גיוסם של הצעירים החרדים.

העילה הרשמית לאי גיוסם של הצעירים החרדים, היא חשיבות לימוד התורה שהוגדרה במעמד "תורתו אומנותו", ביטוי שמקורו בגמרא אודות רשב"י ותלמידיו שהתמסרו ללימוד תורה באופן מוחלט.

חוששני שבעקבות השנה האחרונה, תתחזק הטענה בחברה הישראלית שהסיבה לאי גיוסם של החרדים היא חוסר הסולידריות והאכפתיות שלהם לגורלה של המדינה ושל כלל החברה הישראלית ולא החשיבות של לימוד התורה. אם חלק ניכר מהחרדים לא גילו סולידריות עם כלל החברה, בשמירה על כללי הריחוק החברתי ותקנות הקורונה, הם עלולים להיות חשודים בגישה דומה גם בנוגע לנטל הביטחוני.

מאידך גיסא, חוסר האכיפה של המדינה על שמירת הכללים והתקנות בקהילה החרדית, עשויים להשליך גם הם על ההבנה וההכרה משני צדי המתרס שאין שום משמעות לחוק כזה או אחר שינסה לחייב את הצעירים החרדים בגיוס לצה"ל. אם המדינה איננה רוצה או איננה מסוגלת לכפות איסור התקהלות למשך תקופה קצרה, עאכו"כ שהיא לא תכפה גיוס על עשרות אלפי צעירים חרדים שאינם מעוניינים ומוכנים לעשות זאת. מבחינה זו, אוזלת היד של המדינה הוכיחה למעשה את צדקת "הפלג הירושלמי" שקורא כבר שנים רבות לכלל הקהילה החרדית להתעלם מחוק הגיוס.

אם הניתוח שלי בשתי הנקודות הללו נכון, אני מודאג מאוד. עתיד החברה והמדינה תלוי להבנתי בשותפות יעוד ובשותפות גורל של כולנו, אובדן הסולידריות והאכפתיות עם חוסר האמון ההדדי ועם אוזלת היד של השלטון תוביל אותנו לפירוד ולאנרכיה ח"ו.

אשמח להתבדות!

יום חמישי, 24 בדצמבר 2020

הרהורים פוליטיים

צילום: פלאש 90
בנימין נתניהו הוא כיום הפוליטיקאי המיומן ביותר בישראל, וגם המדינאי הגדול ביותר. הוא התברך בכישרונות יוצאי דופן, בתכונות נדירות, וביכולות ביטוי וביצוע מיוחדים במינם. זהו ככל הנראה סוד הצלחתו, וגם פשר ההערצה כלפיו מצד אחד והסלידה ממנו מצד שני. לצד אלו, יש לו כמובן גם חסרונות מסוימים בתכונות אישיות ובהתנהלות בין אישית, ולעיתים הוא מפתיע בפער בין ענקיות לקטנוניות באדם אחד ובעת אחת.

מבחינה מדינית, ביטחונית וכלכלית, אני סבור שהמדיניות של נתניהו כראש ממשלה היתה בדרך כלל טובה וסבירה, גם אם אינני מסכים עם כל עמדותיו ומהלכיו.

ההליך הפלילי שראש הממשלה נמצא בו, לא נראה לי כמזימה זדונית של מערכות החוק להפיכה שלטונית, אבל גם הדרישה להתפטרותו כשהחוק איננו מחייב זאת נראית לי בעייתית. יש כאן בהחלט סיטואציה בעייתית ומסוכנת, שאני חושש מתוצאותיה מכל הכיוונים.

הביקורת העיקרית שלי על בנימין נתניהו היא במישור הפוליטי והחברתי, מפני שלדעתי התנהלותו גרועה מאוד לפוליטיקה ולחברה הישראלית. בעיניו, אין שום צעד פסול מבחינה פוליטית, ונראה שהוא מצליח לשכנע בכך אנשים רבים מהימין מהמרכז ומהשמאל. למטרות פוליטיות, ניתן להפר הבטחות וחוזים, לשקר, לחרחר ריב, לפרק מפלגות, לרדוף יריבים מבית ומחוץ, למנות אנשים לא מתאימים לתפקידים בכירים, לקדם אנשים לא ראויים, לפזר ממשלות וכנסות, ללכת לבחירות חוזרות, למנוע העברת תקציב וכיו"ב. 

נתניהו גאון ביכולות הביטוי שלו ובעל הבנה מצוינת בתקשורת המונים, והוא עושה בהם שימוש באופן מיטבי. לצערי, הוא איננו רואה את עצמו אחראי ללכידות החברתית בעם, והוא יודע לצאת נשכר מהשסעים העמוקים בחברה הישראלית, בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילוניים, בין ימין לשמאל וכיו"ב.

לצערי הרב, נראה לי שמרבית מתנגדיו של נתניהו מחפשים בעצם את הכפיל שלו מהצד שלהם, מישהו שידע לעשות פוליטיקה כמותו לנאום כמותו ולהוות דמות להערצה כמותו, גם אם הוא יעשה זאת באותם כלים שהזכרתי גם מבחינה פוליטית וגם מבחינת שפה ותודעה.

הדמויות הפוליטיות ההפוכות בעיניי הן של יצחק בוז'י הרצוג יו"ר הסוכנות היהודית ששמר תמיד על אצילות על ממלכתיות על הגינות ועל כבוד למתנגדים מבית ומחוץ, ושל ידידתי ח"כ תהלה פרידמן, אולם לצערי נראה לי שמרבית הישראלים סבורים כיום שככה לא עושים פוליטיקה.

יום שלישי, 22 בדצמבר 2020

פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן

בני גנץ
אני משער שאמש הגיע לסיומה הקריירה הפוליטית הקצרה של שר הביטחון בני גנץ, ואני מבקש בהזדמנות זו לכתוב את מחשבותיי על מהלכיו במהלך השנתיים האחרונות.

באופן אישי, נראה לי שבני גנץ הוא אדם הגון וראוי מאוד לתפקיד ציבורי בכיר, בשל אופיו וכישרונותיו, בשל ערכיו, ובשל ניסיונו הרב. יחד עם זאת, היומרה שלו להגיע לראשות הממשלה תיכף עם כניסתו לפוליטיקה, היתה נראית לי שגויה מהרגע הראשון, וכעת הוא משלם את מלוא המחיר על כך.

פוליטיקה דורשת מקצוענות בדיוק כמו כל דבר אחר, וכמו שלא יעלה על הדעת להעמיד כרמטכ"ל מי שנכנס רק כעת לצבא, כך להבנתי לא יעלה על הדעת להעמיד כראש ממשלה מי שלא התנסה בשדה הפוליטי.

הציבור הישראלי הנמנה על מחנה השמאל והמרכז, מחפש בכל פעם "משיח" חדש, ובשל כך הוא איננו נאמן לאף מפלגה ולאף מנהיג פוליטי. בשלושת הבחירות האחרונות גנץ הפך ל"משיח" התורן, כעת ימשיכו החיפושים אחרי ה"משיח" החדש, שכמובן גם הוא יודח מהר מאוד. נראה שהדבר מונע מראש מאנשים חכמים ומפוכחים להכניס את עצמם לתפקיד כפוי הטובה הזה, להנהיג את מפלגות השמאל והמרכז.

במו"מ מול בנימין נתניהו והליכוד, ברור שיאיר לפיד קרא היטב את המפה, כשטען שנתניהו איננו מתכוון לפנות את כסאו ולעמוד בהסכם הקואליציוני. למרות זאת, אני חושב שבני גנץ צדק כשהעדיף ממשלת אחדות על פני בחירות רביעיות, ובסופו של דבר הוא הצליח להוכיח פעם נוספת שאין שום ערך להבטחותיו של נתניהו. ההשפלה של גנץ ומפלגתו במשך כל ימיה של הממשלה הנוכחית, עשויה להוות תמרור אזהרה לכל מי שיתייצב בקרוב למו"מ מול הליכוד בראשות נתניהו.

את ביקורתי על מפלגות שבהן ראשי המפלגה בוחרים את כל הרשימה כבר הבעתי כמה פעמים, ולצערי הרב המגמה הזו רק מתרחבת.

אני מעריך מאוד כמה מהח"כים במפלגת כחול לבן ובעיקר את ידידתי ח"כ תהילה פרידמן, אבל נראה שהמפלגה קרובה כעת לסוף דרכה, כמו הרבה מפלגות מרכז שקדמו לה, ומעניין מי מהח"כים שם ימצא את דרכו כעת למפלגות אחרות. בכל אופן, נראה שגם היעלמותה של מפלגת כחול לבן לא תציל את מפלגת העבודה, שסיימה את תפקידה ההיסטורי לאורך 90 שנה (מהקמת מפא"י ב-1930).

אינני יודע האם הבחירות הקרובות לכנסת מבשרות את סוף עידן נתניהו כראש ממשלה, אבל גם אם הלא יאומן יתרחש, ברור שמפלגות השמאל והמרכז בישראל עוד יצטרכו לעבור דרך ארוכה בשביל להוות אלטרנטיבה לשלטון הימין, והדרך הזו צריכה לעבור קודם כל בהתנהלות פוליטית פנימית לפני שינוי בעמדות הפוליטיות של הציבור הישראלי.

יום חמישי, 10 בדצמבר 2020

על הקִיקְיוֹנִיּוּת

קיקיון מצוי (צילום: יוחאי כורם)
מדינת ישראל נמצאת כבר שנתיים במשבר פוליטי עמוק, וספק גדול אם סופו של המשבר נראה באופק, אולם הבעיות העמוקות בפוליטיקה הישראלית לא התחילו לפני שנתיים, וגם לא יסתיימו ביום שתקום כאן ממשלה יציבה חדשה בראשות בנימין נתניהו או כל אחד אחר.

התבוננות פשוטה על המפה הפוליטית בישראל, מלמדת אותנו על תוחלת החיים הקצרה של חלק גדול מהמפלגות היהודיות (אינני מכיר את הנעשה במפלגות הערביות) בישראל בעידן הנוכחי. כמדומני, שמפלגות הליכוד (36), יהדות התורה (7) העבודה (3) הבית היהודי (1) הן היחידות שממשיכות מורשת מפלגתית מקום המדינה. מפלגות ש"ס (9) ישראל ביתנו (7) מרץ (3) כבר קיימות כמה עשרות שנים, וכל יתר המפלגות הן חדשות.

כולנו התרגלנו לעובדה, שהפתרון המתבקש לכל בעיה או לכל מי שמבקש לעצמו שררה, היא בהקמת מפלגה חדשה, שתכריז ותנסה לשכנע את כולנו שהנה נמצא המזור לכל בעיותינו ומשהו חדש יתחיל.

וכך בכל פעם מחדש, חלק גדול מציבור הבוחרים נותן את קולו לטובת מפלגת ההבטחה החדשה, שהוא יעזוב אותה בבחירות הבאות לטובת מפלגת הבטחה אחרת.

אני מאמין שישנם מצבים שמפלגות ותיקות סיימו את זמנן ושיש צורך בהקמת מפלגה חדשה, או שישנו רעיון חדש שאף מפלגה ותיקה לא מייצגת אותו, אולם זהו מהלך יוצא מן הכלל שיש צורך להצדיק ולנמק אותו, ולא יתכן שזה יהיה המהלך הקבוע בכל מערכת בחירות.

המנהג המוזר וחסר ההיגיון הזה, היה מוכר הרבה שנים בישראל במפלגות מרכז, שעצם קיומן והצדקתן היה מוטל בספק, אולם אח"כ הוא השתרש גם בשמאל וכעת גם בימין.

נראה שהמטרה המוצהרת המרכזית כיום של מרבית המפלגות מלבד הליכוד והמפלגות החרדיות היא להחליף את בנימין נתניהו, ספק גדול אם הן תצלחנה במשימתן במערכת הבחירות הקרובה, אבל גם אם הדבר יתממש, המחלה של "מפלגות קיקיון" שבן לילה קמות ובן לילה נעלמות, עלולה ללוות אותנו עוד זמן רב, ואני סבור שנזקי התופעה הזו גדולות לאין שיעור גם מבחינת מתנגדיו של ראש הממשלה הנוכחי.