חפש בבלוג זה

יום שלישי, 19 במרץ 2019

צא מן התיבה

פורסם בעיתון "יום ליום"

האדם בטבעו מחפש את חברתם של הדומים לו, כאלו שאורחות חייהם דומים לשלו, או שתחומי העניין שלהם משותפים, או משלח ידם, או דעותיהם הפוליטיות וכיו"ב. אולם בעוד שבעבר האדם היה עשוי לגור כל ימיו במקום אחד מוקף בדומים לו ואיננו יודע דבר וחצי דבר על אנשים אחרים, הרי שבימינו כל אחד ואחת מאיתנו נפגש ללא הרף עם אנשים שונים ממנו בכל דבר ועניין. המפגשים הללו של אנשים שונים, באורחות חייהם, בתחומי העניין שלהם, במשלח ידם ובדעותיהם יוצר הזדמנויות רבות, אבל דורש מהאדם ללמוד לדעת לכבד ולקבל את השונה ממנו, וזה לא תמיד קל ופשוט. חז"ל במסכת בבא קמא (צב,ב) הצביעו על תכונה אנושית זו ומצאו לה מקורות בתורה, בנביאים ובכתובים, והביאו את האמור בספר בן סירא "כל עוף למינו ישכון, ובני אדם לדומה לו".

הקהילה החרדית מתאפיינת בשמרנות ובשימור אורח החיים של אבותינו ואבות אבותינו, ובשל כך היא חיה את חייה במידה רבה של הסתגרות והתבדלות מהעולם המערבי המודרני שסביבה, בבחינת מה שנאמר בתורה על עם ישראל בין האומות "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". אסטרטגיה זו הוכיחה את עצמה לאורך השנים, כיעילה מאוד להמשכיות של הדורות הבאים.

עם השנים, הקהילה החרדית עצמה התפצלה לקבוצות ותתי קבוצות, וכל תת קבוצה התבדלה והסתגרה מן הקבוצות האחרות, היא הקימה לעצמה מקום מגורים משלה, בתי כנסת, מוסדות חינוך וכל כיו"ב. כך התרגלנו למוסדות נפרדים לאשכנזים ולספרדים, לחסידים ולליטאים, לאברכים ולבעלי בתים, לתלמידי רב פלוני ולתלמידי רב אלמוני, לבוגרי ישיבה זו וישיבה אחרות, ליוצאי עיירה פלונית או אלמונית וכל כיו"ב. 

ישנם כאלו הרואים ברכה בחלוקות אלו, ורבים אחרים מתייחסים לכך באדישות ובחוסר אכפתיות, אולם לדעתי חסרונה של דרך זו רב מתועלתה. החלוקה שלנו לקבוצות קטנות גורמת הרבה צער ועגמת נפש לכלל ולפרט, והיא פוגעת באהבת ישראל הנדרשת מאיתנו כלפי כל אחד ואחת. 

בשבוע שעבר התפרסם ברבים מאמר של אברך שהרחיב אודות ההבדלים בין אשכנזים לספרדים בדברים שאין להם שחר, ובכך ביקש להצדיק את האפליה החמורה של ילדי משפחות ספרדיות במוסדות החינוך החרדי. לצערנו הרב, הדעות הללו קיימות במחננו, אבל הן יכולות להתפתח בעיקר אצל מי שחי בבועה מוקף בבני עדתו ואיננו מכיר בני עדות אחרות, כך הוא יכול לחשוב על האחרים מחשבות שונות ולשכנע את עצמו שמדובר בעובדות מוצקות.

בישיבת "חכמי לב" שזכיתי לעמוד בראשה, הצוות החינוכי וציבור התלמידים מורכב מכלל החוגים והעדות בקהילה החרדית, ואנו רואים בכך סיעתא דשמיא גדולה, באהבת רעים ובדיבוק חברים. חובת השעה בעיניי היא לקיים בעצמנו "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לג,ה). אינני מתכוון שעלינו לזנוח חלילה את מנהגי אבותינו, אבל חובה עלינו לעשות כל שביכולתנו לאחד את השורות בתוך המחנה של שומרי התורה והמצוות. חז"ל במסכת תענית (ל,ב) מסבירים את השמחה של עם ישראל בט"ו באב, מפני שזהו "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה". הגיע השעה שגם אנחנו נשמח בשמחה זו, וללא ספק נראה בכך תועלת גדולה לכלל ולפרט.

היזמות החברתית החרדית - בין שמרנות לאקטיביזם

לפני 9 שנים נפתחה במכון מנדל בירושלים תכנית "שלוחי ציבור" להכשרת מנהיגות ציבורית חרדית, ובעיניי זוהי נקודת ציון חשובה ומשמעותית, מפני שלמיטב זיכרוני מדובר בפעם הראשונה שתכנית כזו יצאה לדרך.
מאז ועד היום, נפתחו מגוון תכניות למנהיגות חרדית, לגברים ולנשים, מימין ומשמאל. כמו כן השתתפו בתקופה זו חרדים/ות רבים בתכניות מנהיגות שונות המיועדות לכלל הציבור, הרבה יותר מבעבר.
כיום, ישנם מאות גברים ונשים בקהילה החרדית, הרואים את עצמם כיזמים חברתיים, ומבקשים לפעול בתוך הקהילה ולמען הקהילה, במגוון רחב של תחומים: ברווחה, בחינוך, בתקשורת, בטיפול נפשי ורגשי, בתעסוקה, בהשכלה, במניעת עוולות, ביחסי חרדים עם כלל החברה ובעוד כהנה וכהנה תחומים רבים.
ככל שהתופעה הלכה והתרחבה, היא זכתה גם להתייחסות כזו או אחרת מגורמים שונים בקהילה. לעתים הובעה התנגדות גלויה או סמויה לתופעה בכללותה ובעיקר ליוזמות ספציפיות וליזמים מסוימים.

בשנים האחרונות, ניתן לזהות גישות שונות בקרב היזמים החברתיים החרדים, ואני מבקש לחלק אותם לשלוש קבוצות.
1. הקבוצה השמרנית - יזמים בעלי זיקה למפלגות חרדיות ו/או למוקדי כוח חרדים נוספים, או אלו הקשורים לקרנות שמרניות כדוגמת "קרן תקווה", או כאלו שהם עצמם בעלי גישה שמרנית וחשש גדול משינוי, מעדיפים לפעול בזהירות רבה. הם מאמינים בתהליכים נסתרים איטיים וארוכי טווח, הם אינם קוראים תיגר על המנהיגות הרבנית והציבורית, והם מאמינים בשימור המצב הקיים עם תיקונים קלים פה ושם.
2. הקבוצה האקטיביסטית - יזמים חברתיים חרדים, המאמינים בצורך בשינויים משמעותיים בפרק זמן קצר יחסית. הם סבורים שהמציאות הנוכחית בעייתית מאוד בהיבטים שונים, ושהמנהיגות עצמה מסואבת ומושחתת. הם פועלים באופן גלוי, כותבים ומדברים בכל במה אפשרית בקהילה החרדית ומחוצה לה, וקוראים תיגר על הסדר הקיים. הם אינם נרתעים מעזרתם של גורמים שונים מחוץ לקהילה החרדית, ומאמינים שיש צורך בשינוי תודעה של הציבור החרדי במגוון נושאים. קבוצה זו נחשדת תמיד במידת שייכותה ומחויבותה לקהילה החרדית, ובעיני רבים היא איננה חרדית.
3. קבוצת המרכז - יזמים המבקשים למצוא את האיזון בין שתי הקבוצות הראשונות, הם אינם מעוניינים להכפיף את עצמם למנהיגות הקיימת ולשמר את המצב הקיים, אבל הם גם מבקשים להימנע מקריאת תיגר ומשינויים מהירים. בעמדה זו מחזיקים גם גורמים מחוץ לקהילה החרדית, במגזר הציבורי ובעולם הפילנתרופי.

באופן אישי, אני משתייך לקבוצה האקטיביסטית, זוהי כמדומני קבוצה קטנה גם במספר חבריה, וגם במשאבים הכלכליים העומדים לרשותה. במידה מסוימת הפכתי לסמל של קבוצה זו, ומרבית היזמים החברתיים החרדים טורחים להצהיר בכל מקום שהם אינם הולכים ח"ו בדרכי.
שתי הקבוצות האחרות הן גדולות יותר גם במספר חבריהן וגם במשאבים הכספיים העומדים לרשותן, ולמעשה ההבדל ביניהן איננו חד וברור כל כך.

בנוגע ליחס ליזמים החברתיים החרדים בקרב כלל הקהילה החרדית, נראה לי שיש להבדיל בין מרכז (מיינסטרים) לפריפריה ובין מבוגרים לצעירים. בקרב הזרם המרכזי האקטיביסטים נתפסים כסכנה של ממש, בעוד שבעיני קבוצות אחרות הם נתפסים פעמים רבות כגיבורים. ככל שמדובר בדור מבוגר יותר שינוי הסדר הקיים נתפס כדבר שלילי, וכשמדובר בדור צעיר יותר הוא מתקבל יותר בהבנה ואולי אף כהכרח.

יום שני, 18 במרץ 2019

יום ליום יביע אומר

את ההבדל בין העיתונות הכללית לעיתונות החרדית, הגדיר לפני שנים רבות אדם חכם כך: "בעיתונות כללית כתוב מה היה, בעיתונות החרדית כתוב מה היה צריך להיות". האמירה הזו ממחישה את ההיבט החינוכי של העיתונות החרדית, שנועדה בעיקר להנחיל לקוראיה את הדעות הנכונות ואת קריאת המציאות הנכונה. 

לפני עשרות שנים, כשהתקשורת החרדית כללה כמעט אך ורק עיתונות מודפסת מפלגתית, האמירה הזו הייתה מדויקת. עם השנים, חלו תמורות רבות בעולם התקשורת החרדית, בשלב ראשון הוקמו עיתונים לא-מפלגתיים, מאוחר יותר הגיע זמנם של ערוצי רדיו חרדיים, וכבר למעלה מעשור פורחים אתרי החדשות החרדים באינטרנט. אולם למרות זאת, ההבדל הבסיסי בין התקשורת החרדית לתקשורת הכללית, נוכח מאוד. 

התקשורת החרדית מקפידה לשמור על קונפורמיות עם המנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית, ומחפשת בדרך כלל את הקונצנזוס ולכל הפחות את המכנה המשותף הרחב ביותר. היא ממעטת לבקר את המנהיגות החרדית או את אורח החיים החרדי, היא מעלימה עין מהרבה עוולות ושחיתויות, ומציגה בדרך כלל עולם מושלם ואוטופי או קרוב לכך.

לשמחתי, גיליתי לאחרונה את בעלי העיתון "יום ליום" הזוג הנפלא ינון ונעמה עידן, וגיליתי לראשונה גישה אחרת. ראיתי אנשים שמעוניינים להפוך את העיתון שלהם לכלי תקשורת ראוי לשמו, שיביע דעות שונות, שיציג את המציאות כמות שהיא לטוב ולמוטב, שיחשוף עוולות ושחיתויות, ושיפנה לכל חלקי הקהילה החרדית.

הם הביעו את הסכמתם לאפשר לי לפרסם בעיתון טור שבועי, למרות שהם ידעו שהדבר לא ימצא חן בעיני רבים וטובים במנהיגות החרדית, וברוך ה' כבר פרסמתי שם 5 טורים. הם פרסמו את ישיבת "חכמי לב" שאני עומד בראשה, למרות שהיא איננה נמצאת בקונצנזוס.

לאחרונה הם הקימו קרן תחקירים ופתחו קו חם לפניות בענייני חינוך, והם מבקשים להצביע על עוולות שונות בתחום.

בחודש האחרון, עקבתי אחרי העיתון באפליקציה, והתרשמתי לטובה מהתוכן ומהחזות העיצובית, וכעת החלטתי לעשות מנוי חודשי.

אני מאמין שמגיע לציבור החרדי כלי תקשורת ראוי לשמו, ונראה לי שעיתון "יום ליום" עשוי להיות כזה, אבל הוא צריך לשם כך עוד ועוד מנויים.

יום רביעי, 13 במרץ 2019

והערב נא

פורסם בעיתון "יום ליום"

בכל בוקר אנו אומרים בברכות התורה "וְהַעֲרֵב נָא, ה' אֱלֹקינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל", כלומר שאנו מבקשים מהקב"ה שדברי התורה יהיו לנו נעימים וטעימים, ובקשה הזו דורשת הסבר. הרי על דברי התורה נאמר שהם "מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהלים יט,יא), וממתי יש צורך לבקש על דברים מתוקים שיהיו ערבים?

כשנתבונן על טיבם של מאכלים ערבים ומשובחים, נראה שככל שמדובר במאכלים ומשקאות משובחים ומיוחדים יותר, כך נדרשת מומחיות מיוחדת בשביל להבין בהם. ילד קטן שיטעם לראשונה מאכלים כמו שוקולד מריר, קפה, יין, זיתים, גבינות מלוחות, דגים ובשר, או משקאות חריפים, לא יחפוץ בהם כלל ויאמר שהם מרים / מלוחים / חמוצים / חריפים ואינם טעימים. רק אחרי התנסות ארוכה, האדם לומד להכיר בייחודיות של הטעמים הללו וליהנות מהם.

כך בדיוק היא דרכה של תורה, דברי התורה הם אמנם בעלי טעם וערבות מיוחדת, אבל על מנת לזכות להכיר וליהנות מהטעמים הללו, יש צורך בהתנסות ארוכה. דוד המלך יכול היה להעיד על כך, אחרי שזכה ללמוד הרבה שנים את תורת ה' ולהכיר את מתיקותה.

אם ניקח אדם ונאלץ אותו לאכול מאכלים משובחים שהוא לא אוהב, הוא לא ילמד ליהנות מהם אלא להיפך, הוא ישנא אותם ואת טעמם וריחם, מפני שהם יזכירו לו את הצער שהיה כרוך בהם. הדרך היחידה היא לגרום לאדם להתנסות בטעימה של מאכלים שאיננו אוהב, על מנת שעם הזמן הוא יגלה את הטעם הייחודי והטוב שלהם. זוהי גם הסכנה שאורבת לנו אם נכריח את הילד ללמוד תורה שלא מרצונו, ולכן האתגר הגדול שלנו כהורים וכמחנכים הוא לגרום לו ללמוד גם אם איננו נהנה מהלימוד, והדרך לעשות זאת היא באמצעות גירויים חיצוניים.

את הדברים הללו תיאר בהרחבה הרמב"ם בפירוש המשנה (הקדמה לפרק חלק במסכת סנהדרין), ונביא כאן את תחילת דבריו.

"נניח, שנער צעיר הוכנס אצל מחנך ללמדו התורה, וזה טובה גדולה לו בגלל מה שיגיע אליו מן השלמות אלא שהוא מחמת גילו הצעיר וחוסר דעתו לא יבין ערך אותו הטוב, ולא מה שיביא לו מן השלמות. והנה ההכרח מביא את המלמד שהוא מושלם ממנו לזרזו על הלמוד בדבר החביב עליו מחמת גילו הצעיר, ויאמר לו למד ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך חתיכת סוכר, ואז ילמד וישתדל לא לעצם הלמוד לפי שאינו יודע לזה ערך, אלא כדי להשיג אותו האוכל, ואכילת אותו המאכל אצלו יותר חשוב מן הלמוד ויותר טוב בלי ספק, ולפיכך חושב הוא את הלמוד עמל ויגיעה שהוא עמל בו כדי שישיג באותו העמל אותה המטרה החביבה עליו והיא אגוז אחד או חתיכת סוכר".

למרבה הצער, פעמים רבות מדי הורים ומחנכים אינם מקדישים מספיק תשומת לב לנקודה זו, והם מאלצים את הילד ללמוד תורה בלי חשק ובלי תמורה כלשהי שתגרום לו ללמוד ברצון בשביל להשיג אותה, ואז כשהילד הופך לנער הם מתפלאים מדוע הוא מואס לחלוטין בלימוד תורה. במקרים כאלו, נדרשת עבודה קשה שבעתיים להחזיר את הנער ללימוד תורה, כי הוא כבר פיתח כלפי הלימוד יחס שלילי ביותר.

יהי רצון שנזכה כולנו ללמוד וללמד את התורה באהבה.

יום שלישי, 12 במרץ 2019

גבולות השיח

באתר כתב העת "צריך עיון" לחשיבה והגות חרדית, מתקיים בכל חודש דיון בנושא הנוגע לקהילה החרדית. הנושא שנבחר בחודש זה הוא האפליה העדתית בקהילה החרדית, ובמסגרת הדיון בנושא זה פורסם בו מאמר של אברך חרדי תחת הכותרת "גזענות אשכנזית: האמנם?". 

במאמר זה מאריך הכותב לתאר את ההבדלים הרבים הקיימים בעיניו בין האשכנזים לעדות המזרח, ומנמק בכך את ההימנעות של מוסדות אשכנזים לקבל תלמידים מעדות המזרח. בתוך הדברים מופיע הציטוט הבא: "טענה רווחת בציבוריות החרדית היא שמנהלי המוסדות מפלים לרעה תלמידים ספרדיים… לאמתו של דבר, אין מדובר בגזענות כלל ועיקר, אלא בשיקולים ענייניים שכל אדם, גם ההגון ביותר, עשוי לפעול לפיהם. אין לדעתי מנהל מוסד אחד שנמנע מלקבל תלמיד ספרדי רק כי הוא ספרדי."

התוכן של המאמר הוא חמור מאוד בעיניי, הוא עמוס בעובדות וטענות חסרות בסיס. אולם גם אם היה בהן אמת אינני מבין את ההצדקה לכתוב אותם ולפרסמם ברבים, כשהכותב מודע לכך שדבריו יגרמו לאנשים רבים פגיעה קשה ביותר. אולם יחד עם זאת, אני מסכים עם הטענה שישנה גם חשיבות שאנשים ידעו שיש לצערנו בתוך המחנה אנשים בעלי תפיסת עולם כה שגויה ומופרכת.

הדבר החמור ביותר מבחינתי, זו הבמה המכובדת שניתנה לדברי האיוולת הללו. אתר "צריך עיון" הוא אתר מכובד מאוד, שדורש מהכותבים רף גבוה גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הצורה. זהו אתר בעל תפיסת עולם ברורה, והוא זהיר מאוד לא לחרוג מגבולות השיח הלגיטימי בעיניו בתוך המרחב הפנים-חרדי. בשל כך, פרסום של מאמר כזה, הוא באופן ברור מתן לגיטימציה לדעה כזו, גם אם לא מסכימים איתה, ולענ"ד מדובר בעמדה שהיא לחלוטין מחוץ לגבולות הלגיטימיות.

אני מצפה מהאתר להסיר לאלתר את המאמר הפוגעני הזה, ולפרסם התנצלות בפני הקוראים שנפגעו מתוכנו. אני גם סבור שיו"ר ש"ס הרב אריה דרעי שפרסם בעבר מאמר באתר זה, ואתר "כיכר השבת" שמקיים שיתופי פעולה עם כתב העת, צריכים לדרוש את הסרת המאמר כתנאי לכל שיתוף פעולה מכאן ולהבא.