על פרשת דרכים

הרב אליהו מאיר פייבלזון

בין הדמויות התורניות המרתקות ביותר בציבור החרדי-הליטאי, ניתן לציין את הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א. הרב פייבלזון גדל במשפחה ליטאית מיוחסת (בין השאר הוא נין של הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל מגדולי ראשי הישיבות בליטא, ונכד של הגאון רבי יואל קלופט זצ"ל מחיפה) למד בעולם הישיבות הליטאי, וקיבל תורה מכמה גדולי תורה ייחודיים. הוא מחשיב לרבותיו המובהקים את הגאון רבי יצחק שלמה זילברמן זצ"ל, את הגאון רבי משה שפירא זצ"ל ואת הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל.

במשך שנים רבות הרב פייבלזון מסר שיעורים לציבור של בעלי תשובה ובישיבת "דרך השם" בשכונת הר נוף, אולם עם השנים גבר העניין בשיעוריו בקרב בחורי ישיבות ואברכי כוללים, שמצאו בדרכו הייחודית עניין ותועלת רבה.

כבר כמה שנים הוא עומד בראשות ישיבת "פתחי עולם" שהוקמה ע"י רבו הגר"מ שפירא זצ"ל, שהיתה מיועדת בראשית דרכה לבעלי תשובה וכיום משמשת למבקשי תורתו מתוך העולם החרדי. שיעוריו נפוצים כיום גם במרחב הוירטואלי, וכמובן הם גם נפוצים בנגנים אצל בחורי ישיבות ואברכים.

בשנים האחרונות נוצר גם שיתוף פעולה בין הרב פייבלזון, לבין "בית מדרש הגר"א" של הרב אוריה עינבל, ונראה שיש גם שיתוף פעולה מסוים בין הרב פייבלזון לאנשי "קרן תקווה" (אתר "צריך עיון", סמינר "חכמתכם ובינתכם" ועוד כיו"ב).

לפני כחצי שנה, התבטא הגר"ד כהן ראש ישיבת "חברון" בחריפות כנגד הרב פייבלזון וכנגד "בית מדרש הגר"א" והוא האשים אותם בפגיעה ביסודות ההשקפה, ובתגובה פרסם הרב פייבלזון שיחה שבה הסביר את שיטתו. הרב פייבלזון והרב עינבל קיבלו מכתב תמיכה מהגר"ד לייבל שליט"א ראש רשת "אחוות תורה", אבל לא בטוח שהם אכן שמחו בתמיכה הזו ממי שבעצמו נתון להתנגדות. מי שניצלו את ההזדמנות להביע גם כן התנגדות לרב פייבלזון, היו אנשי "הפלג הירושלמי" ועיתון "הפלס", שרואים בו סכנה רוחנית ומייצג של "החרדיות החדשה". הרב פייבלזון בשיחתו הבהיר את התעקשותו להישאר חלק מעולם הישיבות הליטאי הקלאסי ואת סירובו להקים במה לעצמו, ונימק זאת ביכולת להשפיע על עולם הישיבות החרדי. אולם נראה שעל זה בדיוק נטושה המערכה, ולא בטוח שהאסטרטגיה של הרב פייבלזון תוכיח את עצמה.

אתמול בערב הגיע המאבק ברב פייבלזון לדרגה חדשה, כששני צעירים חרדים איימו עליו בסכין אם ימשיך בשיעוריו, ויתכן מאוד שמקרה כזה יאלץ את הרב פייבלזון לשנות מעט את דרכו.

אני מאמין שאם הרב פייבלזון יקרא תיגר באופן גלוי יותר כנגד המנהיגות התורנית החרדית הקיימת, הוא עשוי לזכות לגל של תמיכה מדור חרדי צעיר של בחורי ישיבות ואברכים, שמצפים לשינוי בגישה הנוכחית ביחס לאתגרי המקום והזמן, אבל אינני בטוח שהרב פייבלזון אכן יסכים לעשות את הצעד הזה.

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה

בית המדרש ב"מכון לב" בירושלים

בימים אלו כולנו מנסים לחזור לשגרת חיינו בתקופה שקדמה לנגיף הקורונה, אולם במובנים רבים נראה שנכנסנו לעידן שונה מזה שהיינו בו קודם. ברצוני כעת להתייחס לנקודה שנראית לי חשובה ביותר, לעתיד הדור החרדי הצעיר ברוחניות ובגשמיות.

עולם הישיבות והכוללים חוזר גם כן לפעילותו, עשרות אלפי בחורי ישיבות ואברכי כוללים ממלאים שוב את בתי המדרש, לאחר תקופה של לימוד תורה בבית. אולם נראה שישנם כעת גם לא מעט צעירים שלא שבו לבית המדרש, וככל הנראה הם גם לא ישובו לשם בתקופה הקרובה.

בימים כתיקונם, ישנם צעירים רבים שנפשם לא חשקה בתורה, אבל הם מסתופפים בחצרות בית ה' ומקיימים את דברי הגמרא "דקארי קארי, דלא קארי ליהוי צוותא לחבריה" [תרגום: מי שקורא - קורא, מי שאינו קורא - שיהיה חברה לחבירו]. (בבא בתרא כא,א) ופרש"י "ליהוי צוותא לחבריה - אינך זקוק לייסרו יותר מדאי ולא לסלקו מלפניך אלא ישב עם האחרים בצוותא וסופו לתת לב". אולם כעת לאחר כמה חודשים שבתי המדרש היו סגורים, נראה שיהיו רבים שיחפשו את מקומם במקומות אחרים, בעבודה ו/או בלימודים מקצועיים ו/או בלימוד אקדמיים וכיו"ב.

להערכתי, מספר העובדים והסטודנטים החרדים עשוי לעלות בתקופה הקרובה באחוזים ניכרים, בגילאים יותר צעירים מהמקובל עד כה, ובמקרים רבים מבעבר גם ברווקים, והדבר דורש היערכות מיוחדת.

המעבר מבית המדרש לעולם המעשה, ובפרט לעולם האקדמי, כרוך פעמים רבות בקשיים רבים, מבחינה רוחנית, אמונית, חברתית וזהותית. השוני בין העולמות הללו, מציב את הצעיר בפני אתגרים לא מוכרים, מבוכות, וקשיים רבים. בתקופה זו הוא נדרש לסיוע, לאוזן קשבת, לחברה תומכת ולעצה טובה, כיצד להתמודד עם האתגרים הללו.

הדרך הטובה ביותר להתמודדות עם אתגרים רוחניים היא תמיד בבית המדרש, כדברי חז"ל "תנא דבי ר' ישמעאל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ" (קידושין ל,ב), אולם הניסיון מלמד שלא כל בית מדרש מתאים לאותם צעירים.

העובדים והסטודנטים החרדים הצעירים, נדרשים לבתי מדרש מיוחדים, שיהיו עבורם מזמינים ורלוונטיים. הן בתכני הלימוד, והן בתלמידי החכמים שלומדים ומלמדים באותם בתי מדרש. ישנם כיום כמה בתי מדרש כאלו, אבל נראה שאין הקומת משביע את הארי, וחשוב מאוד שכל מי שיש לו יכולת לפעול בעניין יעשה זאת, ובכך הוא ללא ספק יסייע לאותם צעירים לקיים בעצמם "יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן." (אבות ב,ב).

לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה

שלשום השתתפתי במפגש שירה של בן ציון גולדשטיין, ובו הוא הקריא שיר נפלא אודות השירה והישיבה הליטאית, אני מבקש לשתף אתכם בהרהורים שעלו לי בעקבות המפגש.

בצעירותי, לא הכרתי כלל שירה, והיא הייתה בעיניי רחוקה לחלוטין מעולמו של תלמיד ישיבה. כשראיתי שירים של הרב אברהם אליהו קפלן זצ"ל מגדולי תלמידי ישיבת "סלבודקה" בספרו "בעקבות היראה" זה היה נראה לי מוזר.

רק בגיל מבוגר יחסית נחשפתי במידה מסוימת לעולם השירה, לשירה של יהודה עמיחי, של ויסלבה שימבורסקה, של זלדה, של ביאליק ושל אחרים. אולם לא הכרתי כותבי שירה בעולם החרדי, למעט הרב יוסף עוזר ששיריו התפרסמו במשך תקופה מסוימת בעיתון "בקהילה".

בשנים האחרונות ישנה פריחה מסוימת בכתיבת ופרסום שירה בקהילה החרדית, ובשנה האחרונה יצאו לאור ספרי שירה של ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי ושל עדן אביטבול ונראה שמדובר במגמה מתרחבת, הבאה לידי ביטוי גם באתר "קו 400" שהוקם לפני כחצי שנה.

מדוע העולם החרדי התרחק מהשירה? האם יש כאן התנגדות או חשש או שזהו רק חוסר עניין?

נראה לי שאחד הדברים המאפיינים של העולם החרדי הוא הדיבור הגלוי והחד משמעי בנושאים שעליהם מדברים, ואף שימוש שכיח בהגזמה והקצנה של הדברים. מינוחים כמו "פיקוח נפש", "מסירות נפש", "יהרג ואל יעבור", ועוד שלל הפרזות שכיחים מאוד בטרמינולוגיה החרדית.

בשירה, במשלים ובאופני ביטוי אמנותיים, מסתפקים בדרך כלל ברמיזה, באמירה רב משמעית, ובכך מאפשרים דיבור גם על דברים שלא מדברים עליהם בגלוי. אני חושב שיתכן שבנקודה הזו השפה של השירה עומדת בניגוד לטרמינולוגיה החרדית השכיחה, והיא גם מאיימת בהעלאת נושאים שהעולם החרדי מבקש להימנע מהם.

כך לדוגמה, לפני 13 שנים פרסמה לאה מייזל בעיתון "משפחה" שיר בשם "קינה לאישה העובדת", שהצליח לגרום לסערה בעולם החרדי, ולהתנצלות של העיתון על פרסום השיר. ונראה שככל שהשירה תתפוס מקום רחב יותר בעולם החרדי, כך נהיה עדים להעלאה של נושאים יותר רגישים ונפיצים.

מה דעתכם? יש דברים בגו?

לדרכו של אבי הישיבות

בשבת הקרובה י"ד בסיון נציין 199 שנים לפטירתו של "אבי הישיבות" הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל תלמידו הגדול של הגר"א ומייסד ישיבת וולוז'ין שהייתה ל"אם הישיבות".

דמותו הייחודית של רבי חיים מלווה אותי רבות לאורך השנים, בשל ההשפעה העצומה של מפעלו הגדול ושל כתביו, ובעיקר בשל מנהיגותו וראייתו הרחבה לצד ענווה יוצאת דופן.

הגר"ח חיבר את ספר "נפש החיים", החלק המפורסם מתוכו בעולם הישיבות הוא שער ד' בו הוא מרחיב על חשיבות לימוד התורה, על המשמעות של לימוד "תורה לשמה" ועל היחס הנכון בין לימוד גמרא והלכה ללימוד ספרי מוסר ויראה.

בראשית שנת תקס"ב פרסם רבי חיים אגרת בנוגע להקמת הישיבה, ושם הוא מתאר את המציאות הקשה שהתמעטו לומדי התורה, והוא קורא לכל תלמידי החכמים להקים ישיבות ומספר שגם הוא קיבץ סביבו כמה תלמידים.

הקמת וולוז'ין הייתה מהפכה בעולם היהודי, מפני שלראשונה מזה שנים רבות קם מוסד עצמאי ללימוד תורה שאיננו תלוי בדמות מסוימת ובבני העיר שהוא נמצא בתוכה, ותלמידי המוסד זוכים למקום מכובד ללימוד ללינה ולתזונה מליאה. הוא רומם את קרנם של תלמידי הישיבות, והישיבה הצליח ב-90 שנות קיומה להעמיד מתוכה גדולי תורה רבים. ישיבת וולוזי'ן הפכה למעשה למודל לישיבות כדוגמת טלז, סלבודקה, פוניבז', חכמי לובלין ועוד ישיבות רבות.

הקושי שלי עם הגר"ח נעוץ בספר קטן בשם "בנין עולם" שחובר לפני כמה עשרות שנים בעילום שם (המחבר הוא הרב דוד אברהמי זצ"ל) שנועד לחזק את תלמידי הישיבות בלימוד תורה, בספר זה הוא ציטט את הגר"ח שאמר בדרשה שמי שביטל תורה אפילו שעה אחת אין לו חלק לעולם הבא. הציטוט הזה זעזע את עולמי, וידוע לי על בחורי ישיבות נוספים שהתקשו מאוד לתפקד בשל הציטוט הזה. להבנת העניין חשוב להכיר את המושג "ביטול תורה" ואת משמעותו בעולם הישיבות הליטאי, אבל בסופו של דבר נראה לי שהרבנים והמחנכים החרדים לא נתנו מספיק את דעתם להשפעה אפשרית של דברים מסוג זה. בשנים שלאחר מכן שמעתי את הפרשנות של רבו הגר"א על המשנה באבות שאומרת שהתורה נקנית ב"מיעוט שיחה", פירושו שיש צורך במידה מסוימת של שיחה בשביל ללמוד תורה, ודבריו אלו הצליחו להרגיע אותי.

בשנים האחרונות אני מרבה לצטט את דבריו הנפלאים של רבי חיים בספר "רוח חיים" על פרקי אבות, שם הוא כותב:

"התורה נקנית בשמחה, כי הלומד בשמחה בשעה אחת ילמוד יותר הרבה ממה שילמוד בכמה שעות בעצבות".

נ.ב. את המכתב של הגר"ח ביסוד הישיבה תוכלו לקרוא כאן

https://drive.google.com/file/d/1IOoAZEWrtiGmCsrzr_rJRaXSO1YTGtNH/view?usp=drivesdk

ספר "בנין עולם" באתר היברובוקס

https://www.hebrewbooks.org/49054

יריד לימודים לחרדים מתשס"ה עד תש"פ

הבוקר קיבלתי מחבר מודעה על יריד לימודים לקהילה החרדית שיתקיים היום במרחב הוירטואלי, וכך מצאתי את עצמי חוזר 15 שנים לאחור.

באותם ימים, הלימודים האקדמיים לא היו דבר שכיח בקהילה החרדית, הקמפוס החרדי באור יהודה, מבח"ר בבני ברק ו"המכללה החרדית" בירושלים היו אז בראשית דרכם.

בימים שלאחר חג הפסח תשס"ה התקיימה בטורונטו פגישה קצרה של פרופ' עמירם גונן ז"ל מ"מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות" ויבלחט"א ר' דב פרידברג שיחי' מטורונטו, עמירם ביקש מדב תמיכה ביצירת "אינטלגנציה חרדית" וקיבל ממנו התחייבות לתמיכה בסכום של 30,000 $.

עמירם חיפש מהי הדרך הטובה ביותר לנצל את הסכום הזה, והוא הגיע למנהלת הקמפוס הירושלמי של "האוניברסיטה הפתוחה" גב' יעל ארן ואח"כ להנהלת האו"פ ברעננה, והם התחייבו על מצ'ינג של 30,00 $ לטובת מלגות לסטודנטים חרדים. כעת נותר רק למצוא סטודנטים שיירשמו ללימודים.

בחודש תמוז תשס"ה הג'וינט קיים לראשונה יריד לימודים ותעסוקה ב"בנייני האומה", ו"האוניברסיטה הפתוחה" העמידה שם דוכן, ולידו עמד פרופ' עמירם גונן שניסה למצוא בחורי ישיבות ואברכים שיתעניינו בנושא, ועד הערב היו לו פחות מעשרה כאלו.

עמירם ביקש מהם לספר לחבריהם על האפשרות החדשה הזו, של לימודים באו"פ עם מלגה, כשאין צורך אפילו להגיע ללימודים באוניברסיטה, וכך הגיעו תוך זמן קצר עשרות טלפונים של מתעניינים, ותוך כחצי שנה הגיע מספר הסטודנטים החרדים באו"פ ל-120.

מכאן למעשה התגלגלו הדברים להקמת "ידידות טורונטו" ולהקמת "קרן ק.מ.ח." ולמגמה שיש בה כבר אלפים רבים ואולי כבר עשרות אלפים ועל כך עוד יסופר בעז"ה.

נ.ב. הצלחתי למצוא את ההודעה שפרסמתי אז בעניין בפורום "בחדרי חרדים", אבל לצערי את המודעה עדיין לא מצאתי.

https://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?whichpage=1&topic_id=1538235