תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי כֹהֲנִים שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, קָדַם אֶחָד מֵהֶן לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ, נָטַל סַכִּין וְתָקַע לוֹ בְּלִבּוֹ. עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם, וְאָמַר: אָחִינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ! הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה ... וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשׁוֹפְטֶיךָ״. אָנוּ, עַל מִי לְהָבִיא עֶגְלָה עֲרוּפָה? עַל הָעִיר, אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת? גָּעוּ כׇּל הָעָם בִּבְכִיָּה. בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ כְּשֶׁהוּא מְפַרְפֵּר. אָמַר: הֲרֵי הוּא כַּפָּרַתְכֶם, וַעֲדַיִין בְּנִי מְפַרְפֵּר, וְלֹא נִטְמְאָה סַכִּין. לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּשָׁה עֲלֵיהֶם טׇהֳרַת כֵּלִים יוֹתֵר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים. ...אִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׁפִיכוּת דָּמִים הוּא דְּזָל, אֲבָל טׇהֳרַת כֵּלִים — כִּדְקָיְימָא קָיְימָא. אוֹ דִילְמָא: שְׁפִיכוּת דָּמִים — כִּדְקָיְימָא קָיְימָא, אֲבָל טׇהֳרַת כֵּלִים הִיא דַּחֲמִירָא?[נשאלה להם ללומדים שאלה זו: האם יש להבין מהערה זו כי שפיכות דמים הוא שנעשתה מזולזלת, אבל טהרת כלים כפי שעמדה היא עומדת ולא נתכוונו לומר שהקפידו יותר מדי בטהרת כלים, אלא שזלזלו בשפיכות דמים. או שמא שפיכות דמים כפי שעמדה היא עומדת אבל טהרת כלים היא שחמורה היתה עליהם יותר מכראוי? (פירוש שטיינזלץ)]
את השאלה של הגמרא צריך לדעתי לשאול על הסיסמה המחרידה של קבוצות קנאיות חרדיות "נמות ולא נתגייס" שנחשפנו אליה בשנים האחרונות, האם היא נובעת מפני זלזול בחיי אדם או מפני חומרת הגיוס לצבא?
לצערי הרב, אני סבור שמדובר כאן בעיקר בזלזול בחיי אדם, שנוכחנו בו פעם אחר פעם בשנים האחרונות. דוגמאות לזלזול זה ראינו בהלווייתו של הרב שמואל וואזנר זצ"ל, במגפת הקורונה, באסון מירון, בקריסה בבית המדרש של חסידות קרלין, ובעוד אירועים שונים.
הרמב"ם בספרו "משנה תורה" חיבר יחד את הלכות רוצח עם הלכות שמירת נפש, וכך הוא פותח הלכות אלו:
הלכות רוצח ושמירת נפש יש בכללן שבע עשרה מצוות: שבע מצוות עשה, ועשר מצוות לא תעשה.וזה הוא פרטן:(א) שלא לרצוח. (ב) שלא ליקח כופר לנפש רוצח אלא יומת. (ג) להגלות הרוצח בשגגה. (ד) שלא ליקח כופר למחוייב גלות. (ה) שלא יומת הרוצח כשירצח קודם עמידה בדין. (ו) להציל הנרדף בנפשו של רודף. (ז) שלא לחוס על הרודף. (ח) שלא לעמוד על דם. (ט) להפריש ערי מקלט, ולכוון להם הדרך. (י) לערוף את העגלה בנחל. (יא) שלא יֵעבד באותה קרקע ולא תִזרע. (יב) שלא לשום דמים. (יג) לעשות מעקה. (יד) שלא יכשיל תמים בדבר. (טו) לפרוק עם מי שנכשל בדרך. (טז) לטעון עמו. (יז) שלא יניחנו בדרך נבהל במשאו וילך לו.
להבנתי. הרמב"ם בא ללמדנו שהזלזול בחיי אדם הוא שמביא לרציחה, ומצוות עגלה ערופה נועדה להחדיר בנו את חומרת הנושא של חוסר זהירות המביא לאיבוד חיי אדם.
לע"נ הנער יוסף בן שמואל ז"ל
