החיילים החרדים הצילו את עולם התורה / הרב דוד בלוך

הרב דוד בלוך

'היכן סכנת השמד האמתית'

לתקוף בקנאות את חוק הגיוס  מבלי להצביע על פתרונות חלופיים זו חכמה קטנה מאוד ולוקסוס ששום מנהיג אחראי לא יכול להרשות לעצמו.

לתקוף את חוק הגיוס ולהציע במקומו מרד 'ומסירות נפש' לא ראלי לא אחראי. אמנם אי אפשר להכניס רבים לכלא אך בקלות יכולה הממשלה להביא עשרות אלפי אברכים לעוני וחרפת רעב אם רק יגדירו כל מי שאינו מתגייס כ'עריק'.

 כל מי שמכיר קצת היסטוריה יודע שמצב של עוני מגזרי, ופרנסה סבירה בחוץ, עלול להוציא רבים ל'שמד'. כך היה בירושלים שלפני כמאה שנה וכך קרה רח"ל גם במקומות רבים באירופה.

סכנת השמד שאינה קיימת בחוק הגיוס, קיימת גם קיימת בהחרפת העוני לחרדים.

אין בעל הנס מכיר בניסו.

נושא ה'שוויון בנטל' הוא העצב הרגיש ביותר בציבוריות הישראלית הלא חרדית, הוא מכעיס ומקומם את האזרחים פי כמה מבעיית יוקר המחיה. תחושת אי צדק חריפה של אפליה בין אזרח לאזרח, היא הקשה שבתחושות.

אם חלילה מפלס הזעם יעלה, די אם תצא הפגנה אחת של עשרות אלפי מילואימניקים שיאיימו להחזיר את פנקסי המילואים, אין ממשלה שתוכל לעמוד אל מול נחשול הכעס, תהא הקואליציה אשר תהיה, ועולם התורה עלול לקרוס כלכלית.

ברור איפה שהמשך קיום הישיבות והכוללים, מותנה בהורדת מפלס הזעם הציבורי.

מפלס זעם נמוך והכלת חוסר השוויון [לפי תפיסתם] תתכן רק כאשר ירגישו בציבור הכללי שהחרדים  רואים בכל אזרחי המדינה כשייכים לאותו עם כשעל כולם, כולל החרדים, מוטלת החובה לשאת בעול קיום המדינה. רק אז רוב האזרחים יסכימו לקבל את האמונה שלנו שגם לימוד תורה מתוך עמל ומסירות נפש היא נשיאה בנטל קיום העם.

האמירות הצעקניות והמגדפות של חברי כנסת חרדים והתקשורת החרדית, המקפידים שלא לומר ולו מילה אחת של הכרת הטוב לחיילים המסכנים נפשם, הטחות המחשידות את כל מי שתובע שוויון בנטל כסתם אנטישמי שרוצה לחלן את החרדים, נותנות תחושה חריפה לאזרחי המדינה שאומרים לעצמם: החרדים מתייחסים אלינו כעם אחר שרק עליו מוטלת עול הקיום של מדינת ישראל, ובו זמנית גם הם נהנים מכל הטוב הזה.

וכאמור תחושות עלבון וזעם שכאלה מסכנים את עולם התורה.

המתגייסים החרדים הצילו את עולם התורה!!

'חוק טל' שהעניק עשר שנות פריחה לעולם התורה ואישורו בבג"ץ התאפשר אך ורק מחמת העובדה ששנתיים קודם הוקם גדוד 'נצח יהודה' וכן נוסדה מכללה ללימודי פרנסה לחרדים. כך מפורש בהקדמה ובהסבר לחוק וכך גם ציינו השופטים בבג"ץ.

 המחוקקים כמו שופטי בג"ץ ראו בעובדות אלו תחילתו של תהליך שיש לתת לו זמן. ובעיקר כאמירה חרדית: גם אנחנו מכירים בחובתנו להיות שותפים בנטל קיום עם ישראל , הלומדים בלימודם, ואלו שאינם לומדים בצבא ובכלכלה. רק בגין זה הסכימו לחוק שרחוק מאוד מלהביא מה שהם קוראים  'שוויון בנטל'

גם בהקדמה לחוק הגיוס הנוכחי שוב ושוב חוזרים המחוקקים ומגוננים על אי השוויון שבחוק, באותם אמירות.

הדבר בלט במיוחד לאורך כל שעות הדיונים בכנסת בחוק הגיוס החדש. חברי הכנסת שאינם חרדים החברים בקואליציה, עד האחרון שבהם, השתמשו בעובדה שבשנים האחרונות אלפי חרדים התגייסו למסגרות המיוחדות לחרדים בצה"ל והצטרפו למעגל העבודה, כתריס להגן על עצמם מזעם בוחריהם על שהסכימו לחוק שלא מביא לשוויון בנטל.  הם טרחו שוב ושוב להסביר שיש כאן תהליך המוכיח שגם החרדים מכירים בחובתם לשאת בעול ולכן נכון וראוי לאפשר לבני התורה האמיתיים להמשיך לשאת בעול המדינה בתורתם.

הדגישו זאת  שרת המשפטים 'איילת שקד' ויו"ר ועדת חוץ ובטחון 'צחי הנגבי' כשציינו את חתימת החרדים על חוק זה כהוכחה לתהליך של הכרת החרדים בנטל השותפות עם העם כולו.

הזעם והשנאה של הציבור הכללי כלפי החרדים נרגע כי הכתבות והתמונות של חיילים חרדים מתגייסים עשו את שלהם, וחמת הציבור שככה.

כל מי שמנתח נכון את המציאות אין לו ספק – המתגייסים החרדים הצילו את עולם התורה!!

ידעו והכירו בכך כל ראשי הישיבות בדור הקודם עד שהגדירו 'כרודף' לעולם התורה כל חרדי שאין תורתו אומנותו שאינו מתגייס. גם הם ידעו שגל זעם גדול מידי ימוטט כלכלית את עולם הישיבות והכוללים ויסכן אותנו בגלי 'שמד' בטווח הארוך.

חכמים היזהרו בדבריכם.

מוסר כפול וכפיות טובה נוהגים חברי הכנסת החרדים במתגייסים ובמבקשי הפרנסה החרדים.

 מצד אחד הם משתמשים בהם להראות הנה הנה יש תהליכים, ומצד שני הם מתנכלים להם.

כך הם מנעו הכנסת סעיף לחוק הגיוס, סעיף המתקצב את  גדוד 'נצח יהודה' לבקשת ח"כ ממפלגה חילונית, ולא הסכימו להכנסת סעיף אחר שהיה אמור להגן על החיילים החרדים מהפגיעה הפיזית בהם וילחם במודעות החרד"קים ה'שטירמריות'.

אף חבר כנסת חרדי לא ביקר בשום יחידה חרדית בצבא, בטענה: אנחנו נשלחנו רק כדי לדאוג ללומדי התורה. עוד לא תפסתם חברי כנסת יקרים שדווקא הדאגה הרוחנית לחיילים החרדים המתגייסים, היא ורק היא, הערובה להמשך לימוד התורה המתוקצב של בני הישיבות ללא הפרעה?

הנאומים המעליבים והתוקפנים כלפי כל הציבור החילוני ושליחיו בכנסת משכנעת מישהו? היא מורידה את מפלס הזעם ותחושת אי הצדק המכאיבה להם?  

כמה עצוב שרק זעם בלתי נשלט וחסר אחריות של ח"כ חרדי גרם לכך שהכותרת הראשית בעיתונות החילונית למחרת קבלת חוק הגיוס הייתה אמירתו של חבר הכנסת מ 'יש עתיד': מעולם לא ראינו את חברי הכנסת החרדים ליד מיטתם של פצועי צה"ל'.

 ומעשה שהיה כך היה: לאחר שירד  אותו חבר כנסת מדוכן הנואמים [ואגב הוא תקף בנאומו בעיקר את שר הביטחון ולא את החרדים] פתח לעברו חבר כנסת חרדי בסדרת עלבונות צעקניים וקשים, אותו חבר כנסת חזר לדוכן נסער וזועם ואמר, התאפקתי עד עכשיו מלומר לכם את זה עכשיו אני יגיד לכם .... ... וסיים: לו הייתם עושים זאת היה לי קל הרבה יותר להרגיש אתכם סולידריות. !

 הצעקות והגידופים הועילו לעולם התורה? ואולי דווקא להיפך? [אגב, צרחות אלה קיבלו כותרות צוהלות בתקשורת החרדית "ח"כ פלוני בנאום חייו"]

מדוע שלא תלמדו 'תקשורת' דווקא מהלוחמים בנו? כאנשי תקשורת הם מקפידים להקדים לכל נאום תוקף: אנחנו לא שונאים חרדים! גם לנו חשוב עולם הישיבות! אנחנו רוצים להרגיש אתכם עם אחד! אין לנו שום עניין לשנות את אורח חייכם!  גם אם אלה לדעתכם משפטים שמקורם בצביעות פוליטית, זה עובד, כי כך משתכנע ציבור האזרחים שהדברים החריפים הנשמעים בהמשך הם רק לגופו של עניין.  

תלמדו מהם תקשורת! לטובת הישיבות והכוללים תנהגו גם אתם בצביעות פוליטית, וכתכסיס תקשורתי תשדרו שותפות גורל והכרת הטוב גם לעם שהוא בשבילכם עם אחר.

 [ואגב, כמה איוולת טמונה במשפט הבא שחוזר עליו ח"כ חרדי פעם אחר פעם בנימה מתנצלת : 'אני פועל לטובת כלכלת המדינה כולה ולאו דווקא לטובת המגזר החרדי. כי תמיד אני אומר כשכלכלת המדינה טובה טוב גם לנו, כשרע למדינה כלכלית רע לנו החרדים שבעתיים' – אתם מבינים מה זה משדר לחילונים?]

 אנא הימנעו משזירת עלבונות אישיים ומגזריים בנאומים הפובליציסטיים שלכם, דברו בנחת גם אם אתם נורא נורא כועסים ופגועים. ובעיקר אל תשדרו בכל עת שכרון כח והתנשאות, גם אם תאלצו בשל כך לוותר על מחיאות הכפיים בתקשורת החרדית וטפיחות שכם של החברים.

 כי בנפשנו הדבר .

אם לא תנהגו כך ומפלס הזעם החילוני בנושא הגיוס ומעגל העבודה יעלה ונחשול השנאה עלול לחנוק כלכלית את עולם התורה.

אם כך יקרה חלילה אסון זה יהיה רשום על שמכם.

איפה האמפתיה?

הדיון סביב גיוס חרדים לצה"ל חזר בימים אלו לסדר היום הציבורי, החוק שנחקק בכנסת הקודמת בהובלת מפלגת "יש עתיד" עובר כעת שינויים כאלו ואחרים בהתאם לסיכום הקואליציוני עם המפלגות החרדיות. פרטי החוק והשינויים שנעשים בו כעת אינם מוכרים לי מספיק ואינני מעוניין להביע כעת עמדה לכאן או לכאן, אולם אני מבקש להתייחס לאופן שבו נערך הדיון הציבורי בנידון.

במדרש רבה (עו,ט) על פרשת השבוע פרשת "וישלח" מסופר שיעקב אבינו במפגש עם עשיו אחיו הסתיר את בתו דינה מפני שחשש שעשיו ירצה להינשא לה, ועל כך נאמר במדרש שיעקב נענש מפני שיתכן שדינה הייתה מחזירה את עשיו בתשובה.על דברי המדרש הללו הקשה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ראש ישיבת "מיר", האם אמנם יעקב נדרש לתת את בתו לעשיו הרשע, רק בשל הסיכוי הקלוש שהיא תחזיר אותו למוטב, והרי חז"ל הזהירו שאדם לא ישיא את בתו לעם הארץ? הוא השיב שבוודאי שיעקב לא נדרש לעשות זאת, אלא שכשהוא החביא את דינה מפני עשיו היה עליו להיאנח ולחשוב כמה חבל שהוא צריך להחביא אותה מאחיו ומי יודע אולי היא הייתה יכולה להחזירו למוטב. העובדה שהוא לא נאנח באותה שעה על כך, היא שגרמה לחז"ל לבקר את יעקב על התנהגותו.

פעמים רבות, ההבדל בין שני מעשים זהים עשוי להיות גדול מאוד, רק בשל ההבדל באופן הרגשי שבו נעשו הדברים. דווקא כשנדרשים לעשות מהלכים כואבים, ישנה חשיבות גדולה מאוד לאמפתיה עם מי שנפגע מהמהלך הנדרש. אני זוכר את הכעס המוצדק כלפי יצחק רבין שהתבטא כלפי מתיישבי הגולן שחששו מהסכם עם הסורים שיכלול ויתור על רמת הגולן "הם יכולים להסתובב כמו פרופלורים", הכעס היה לא על ההסכמה לוותר על הגולן כמו על הזלזול הרגשי במתיישבים שעלולים להתפנות מבתיהם. כך גם בתקופת ההתנתקות מחבל עזה, חלק גדול מהכעס כלפי אריאל שרון היה על היחס המנוכר שלו כלפי המתיישבים שפונו מבתיהם. האמפתיה וההזדהות עם הסובל גם כשאין מנוס מגרימת אותו סבל, היא הכרחית בשביל לצמצם למינימום את הכאב הכרוך באותו מהלך.

בשאלת גיוס החרדים לצה"ל, עומדים משני צידי המתרס קבוצות בעלות מטען ערכי ואידאולוגי כבד, שכל אחת מהן חשה מאוימת. מעבר אחד עומדת החברה הישראלית שחשה ניצול לרעה עוול מוסרי וחוסר צדק משווע, בכך שקבוצה גדילה והולכת במדינת ישראל איננה שותפה בנטל הביטחוני הכבד המוטל על המדינה. מהעבר השני ניצבת הקהילה החרדית שחוששת מפגיעה בבבת עינה, בעולם התורה והישיבות שהוקם בעמל רב במשך עשרות שנים. על הפער בין שתי הגישות מנסים כבר שנים רבות לגשר, ויש לקוות שבסופו של דבר תימצא הנוסחה שתהיה מקובלת על כל הצדדים. הבעיה הגדולה ביותר בשיח שהתנהל עד כה בזירה התקשורתית והפוליטית, היא שפעמים רבות נראה שמדובר בדו שיח של חרשים. האם החברה בישראל איננה יכולה להביע הזדהות עם החשש של הקהילה החרדית, גם אם לדעתה הוא איננו מוצדק ובכל אופן איננו מצדיק את המציאות הנוכחית? האם החרדים אינם מסוגלים להבין ללבם של חיילי צה"ל והוריהם החשים מנוצלים לרעה, גם אם לדעתם יש לכך הצדקה דתית ומוסרית?

נדמה לי שבנקודה זו נכשלו נציגי הציבור ואנשי התקשורת משני הצדדים, אנשי "יש עתיד" בשעתם לא השכילו להביע אמפתיה לחששות של הקהילה החרדית, והמפלגות החרדיות כעת לא ידעו להביע הבנה לרחשי הלב של כלל החברה הישראלית, וכמדומני שהדברים נכונים גם על אנשי התקשורת בשני הצדדים. זהו בעיניי האתגר הגדול העומד בפנינו כיום, להבין ולהקשיב לצד השני דווקא כשאנו עומדים על דעתנו ופעלים על פיה.

בעולם היהודי מפורסמת המעשייה על רב אחד, שבאו אליו להתדיין שני יהודים אשר הסתכסכו ביניהם. הראשון שטח את טענותיו בפני הרב. כשסיים לדבר אמר לו הרב: "אתה צודק". שטח גם השני את טענותיו בפני הרב. כשסיים השני לדבר אמר גם לו הרב: "אתה צודק". קפצה ממקומה אשת הרב אשר האזינה לשיחה ואמרה בתימהון לבעלה: "כיצד זה ייתכן שגם היהודי הראשון צודק וגם היהודי השני צודק?" ענה לה הרב: "גם את צודקת". נראה שאם לא נוכל לעשות כמנהג הרב ולהצדיק את שני הצדדים, אבל לכל הפחות עלינו להקשיב כמותו לכל הצדדים ולהביע הבנה ואמפתיה לעמדתם.

ללמוד בשמחה

פורסם בכתב העת "הד החינוך"

אשרי משכיל אל דל

בפרשות האחרונות למדנו על אברהם אבינו ועל מידת החסד שבה נהג עם כל אדם בכל מצב, ועל כך שגם את בניו אחריו ציווה בעשיית צדקה. את גמילות חסדים מנו חז"ל בין שלושת הדברים שעליהם עומד העולם (אבות א,ב), ומידת גמילות חסדים היא גם אחת משלושת המידות שהתייחד בהם עם ישראל (יבמות עט,א).

לכאורה, ניתן לחשוב שהביצוע של גמילות חסדים הוא דבר פשוט, עלינו לסייע לכל מי שנזקק לכל עזרה שהיא בכל זמן ובכל מצב, אולם מדברי דוד המלך בספר תהילים (מא,ב), "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ השם" ניתן ללמוד שהדבר איננו פשוט, הוא דורש מחשבה והתבוננות על מנת לעשותו בשכל ובתבונה.

מצוות החסד והצדקה טומנת בחובה סכנה גדולה, היא עלולה לגרום לנזקק להסיר מעצמו אחריות לדאוג לצרכיו ולהסתמך באופן קבוע על חסדי הזולת. במצב כזה, הצדקה והחסד שניתנים לו הופכים אותו לתלותי ולחסר יכולת לעמוד בזכות עצמו. זוהי הסיבה שחז"ל החשיבו את הצדקה הניתנת קודם לנפילה, כפי שכתב רש"י על הפסוק "והחזקת בו" (ויקרא כה,לה) שהמצווה היא להחזיק בעני טרם שייפול והמשיל זאת לחמור עם משא שקודם הנפילה די באדם אחד שיתמוך בו ולאחר הנפילה לא די אפילו בחמישה. זהו כנראה גם הטעם להלכה שנאמרה במצוות "עזוב תעזוב עמו" (שמות כג,ה) שאם האדם עצמו איננו טורח להרים את המשא אין מצווה לסייע לו.

כשאנו מתבוננים בתחומים השונים הנתמכים בפילנתרופיה במחננו, ניתן לראות שרק מעט מהם נוגעים למניעת הזדקקות עתידית ורובם נועדו לסיוע לאחר מעשה. ארגוני הצדקה והחסד הרבים בקהילה החרדית, עוסקים בעיקר בעזרה לאלו שכבר נקלעו למצוקה כלכלית או למצב בריאותי לקוי, ורק מעט מהם נועדו למנוע את העוני או את החולי.

עלינו ללמוד ללכת בדרכיו של הקב"ה אשר כדברי חז"ל "מקדים רפואה למכה", ולהגביר את עשייתנו בטיפול מונע. כך בתחום הכלכלי עלינו לפעול להגדלת ההכנסה למשפחות טרם הגעתם למצוקה כלכלית, בתחום הבריאות מחובתנו להגביר את המודעות לאורח חיים בריא ולספורט ולהימנעות מעישון וכיו"ב, בתחום תאונות הדרכים אנו צריכים להגביר את החינוך לזהירות בדרכים, בתחום החינוך נדרשים אנו למצוא את הדרכים למניעת נשירה מהמסגרות ולא לעסוק רק בטיפול בנושרים וכן על זה הדרך בתחומים רבים אחרים. הטיפול המונע בכל תחום הוא יעיל יותר ועלותו פחותה בהרבה, באותם משאבים ניתן לסייע להרבה יותר אנשים והתועלת גדולה יותר.

בשנים האחרונות אני עסוק בעיקר בתחום החינוך, אני רואה יום יום כיצד ככל שאנו מגיעים לחניך בשלב מוקדם יותר אנו יכולים להביא אותו להישגים גדולים יותר, בהיבט הרוחני הלימודי ההתנהגותי והחברתי. אני רגיל לצטט בעניין זה את המחנך הגדול הרב זכריה גרינוולד שליט"א שהיה אומר להורים "אני מומחה לכלים עדינים, אבל אינני יודע מה לעשות עם מי שהיה לו כלי עדין והוא נפל על הרצפה".

זוהי בוודאי מלאכה גדולה ועליה ניתן בהחלט לקרוא את דברי דוד המלך שפתחנו בהם "אשרי משכיל אל דל" ואז גם נזכה לכל יתר הברכות שנאמרו שם בתהלים.

"שותפות במשימת הביטחון" ולא "שוויון בנטל"

דברים שפרסמתי בעמוד הפייסבוק של ה"מאבק למען שוויון בנטל"

חרדים צריכים לשרת בצה"ל, בדיוק כמו כל אזרחי מדינת ישראל!

בנקודה זו, אני מסכים לחלוטין עם כל אלו המדברים על חוסר ההגינות והצדק בהמשך ההסדר שאפשר במשך עשרות שנים לרוב ככל הצעירים החרדים להישאר בעולם הישיבות ולא לשרת בצה"ל.

כאדם חרדי שעסק שנים רבות בהשתלבות חרדים בתעסוקה, בהכשרה מקצועית, בלימודים אקדמיים, בצה"ל ובשירות אזרחי, אני סבור שהנפגעים העיקריים מההסדר של "תורתו אומנותו" בממדים הנוכחיים הם החרדים עצמם. הסתגרותם של החרדים בישיבות ובכוללים לאורך עשרות שנים, גרמה לקהילה החרדית אסון גדול בהיבט התעסוקתי, הכלכלי, החברתי והמוסרי. שינוי המצב היה צריך להיות בראש ובראשונה מטרה של החרדים עצמם, היות והמשכו יביא רק להחמרת מצבם בכל ההיבטים.

יחד עם זאת, אני סבור שהמחשבה ששינוי המציאות יתאפשר באמצעות מחאה ציבורית חקיקה ופסיקות משפטיות בלבד, נובעת מחוסר הבנה מוחלט. שינוי כה עמוק כרוך בהיבטים אידאולוגיים, חברתיים, פסיכולוגיים, משפחתיים וכלכליים, שאינם ניתנים לשינוי מהיר וחיצוני. זהו תהליך שינוי עמוק שמחייב שינויים מתוך הקהילה החרדית, שיתפרש על פני שנים ארוכות ושהתוצאה שלו לא תהיה מושלמת.

אני מודע לכך שלמתבונן מבחוץ ישנו קוצר רוח מובן מול חוסר צדק מתמשך שמשתנה באטיות, הדוברים החרדים שמדברים על תהליכים ארוכים חשודים בכך שהם מבקשים להשאיר את המצב על כנו ומשלמים מס שפתיים, אבל חשוב לזכור שהניסיון לשנות דברים מהר ובכוח יכול לגרום לנזק רב.

לא כל דבר נמדד במספרים, יש צורך לבחון את הדברים לעומק. אילו מדינת ישראל הייתה מגייסת בכוח את כל הצעירים החרדים לצה"ל, האם המטרה הייתה מושגת? ברור שהיה יותר שוויון בנטל, אבל האם המחיר שכרוך בכך של קיטוב, שנאה, עוינות, תחושת נרדפות וחוסר נאמנות הוא כדאי?

אינני אוהב את התנהלות המפלגות החרדיות בעניין, אבל לא אהבתי גם את התנהלות המפלגות שהובילו את חוק הגיוס בכנסת הקודמת.

יש לנו מטרה משותפת, אנחנו עשויים לגלות שיש בשני הצדדים פרטנרים לשיפור המצב הקיים, אבל אני מתקשה להאמין שהדרך הזו עוברת במאבק שאתם מנסים כעת להוביל.

אני מבקש לסיים בכמה הערות סמנטיות בנוגע לכותרת "מאבק למען שוויון בנטל", כפי שכתבתי אני סבור שהשגת המטרה איננה צריכה להיות במאבק אלא בדרכים אחרות, גם בנוגע לשוויון אני סבור שהוא בלתי אפשרי שהרי גם בין החיילים המשרתים עצמם אין שוויון לכן אני סבור שההגדרה הנכונה היא "שותפות", ובאשר להגדרת השירות הצבאי כנטל נראה לי שזוהי הגדרה שחוטאת לערך החשוב שיש בשירות הצבאי ובשמירה על ביטחון העם והארץ ואני מעדיף את ההגדרה "משימה", לכן הייתי מציע את הכותרת הבאה "הדרך למען שותפות במשימת הביטחון".