חפש בבלוג זה

יום שישי, 18 בינואר 2019

פוליטיקה היא עניין רציני

פעמים רבות אני נשאל, האם יש לי כוונות פוליטיות? האם אני מעוניין / מתכוון בעתיד להתמודד לתפקיד פוליטי? והתשובה שלי היא שבטווח הקרוב לא נראה לי שאעשה זאת, ולגבי הטווח הרחוק בהחלט יתכן שאתעניין בכך. 

המגרש הפוליטי עצמו מעניין אותי מאוד ואני רואה בו חשיבות רבה, אבל אינני יודע אם אני האיש המתאים לכך, ובמציאות הנוכחית אני רואה כשלים גדולים במבנה הפוליטי, שאינם גורמים לי לרצון להיכנס למגרש זה. אני סבור שהפוליטיקה הישראלית נמצאת כעת בפשיטת רגל, לא מפני שחסרים בה אנשים טובים, אלא מפני שהאופן שבו היא מתנהלת מונע מהם לפעול באופן רצוי.

למעשה, בכל מערכות הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות שהייתה לי זכות בחירה מימשתי אותה, אולם במערכת הבחירות הנוכחית חוששני שדווקא בשל ריבוי המפלגות לא אמצא מפלגה לתת לה את תמיכתי וקולי.

אינני נמנה על מעריציו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואינני מתומכיה המובהקים של מפלגת "הליכוד", אולם אני סבור שבמובן מסוים כל הפוליטיקאים בישראל צריכים ללמוד מבנימין נתניהו, וכל המפלגות צריכות ללמוד מ"הליכוד".

הדבר המרכזי שצריך ללמוד מנתניהו, הוא ש"פוליטיקה היא עניין רציני". זהו מקצוע שצריך ללמוד אותו לאורך שנים, להתאמן בו, להיכשל, ללמוד מהכישלונות, לנסות, לטעות, לתהות, להפיק לקחים, להצליח, ללמוד מההצלחות, להתחבר, להיפרד, לקרב, לרחק, להקשיב לציבור, להתעלם מהציבור ועוד כיו"ב. נתניהו מתייחס במשך עשרות שנים לפוליטיקה ברצינות תהומית, ולכן הוא הפך לפוליטיקאי המוכשר והמיומן ביותר בישראל. הוא היה בפוליטיקה ברגעי גאות ושפל, הן בהיבט האישי והן בהיבט המפלגתי, אולם הוא לא אמר אף פעם נואש. הוא ניסה מהלכים שונים במדיניות חוץ, בביטחון, בכלכלה וכיו"ב, וגם כאן הוא ידע עליות וירידות, אולם הוא יודע לטווח ארוך מה הן מטרותיו, והוא מנסה תמיד לחתור להשגתן.

הלימוד ממפלגת "הליכוד" הוא שמפלגה צריכה ויכולה לפעול עשרות שנים, עם חוקה מסודרת, עם מנגנונים פנימיים, עם דעות שונות, עם ויכוחים, ועם מסורת, גם אם היא יודעת עליות ומורדות, גם אם יש בתוכה אנשים לא ראויים, גם אם יש בה תככים, למסורת ארוכת שנים ולמבנים פנימיים יש כוח לתקן לאורך זמן את העיוותים. לשם כך, יש צורך ביציבות, בחברים נאמנים לאורך שנים, בשמירת מקומו וכבודו של העומד בראש, גם בשעות קשות ובשעות מחלוקת. 

לעומת זאת, כל אלו שנכנסים לפוליטיקה ומבקשים בזמן קצר להקים מפלגת שלטון, להגיע לראשות הממשלה או לפחות לחברות בממשלה, אלו המבקשים לשנות סדרי עולם בזמן קצר, בשאלות של דת ומדינה, בתחומים של שלום וביטחון, בסוגיות של יחסי חרדים-חילוניים, בענייני מרכז ופריפריה, בפערים חברתיים וביוקר המחיה, אינם מבינים שהפוליטיקה היא עניין רציני. 

כל המפלגות הקמות חדשות לבקרים, שהחברות בהם נקבעת ע"י אדם אחד, ללא מנגנונים וללא חוקה, שהחברות בה היא לצרכים קצרי מועד, והכניסה והיציאה מהם היא לפי סקרים וסיכויים, או מפלגות ותיקות החותרות בכל עת תחת העומד בראשן, מעבירות את המסר שמפלגה איננה אמורה להיות מוסד בעל חשיבות גדולה יותר מהפרסונות המאיישות אותה בזמן כזה או אחר, וזו בעיניי הטעות החמורה ביותר.

מרוב דיבורים על "פוליטיקה חדשה", אני מתגעגע ל"פוליטיקה הישנה". אני מאמין שהימים שבהם המשמעות של "מפלגה" הייתה של דרך ברורה ושל ערכים ידועים, טובים לאין ערוך מימים שבהם כל המפלגות נראות בדיוק אותו דבר, מלבד השם של העומד בראשן.

בסופו של דבר, אני סבור שבמצב הנוכחי אין לשמאל ו/או למרכז מנוס מהקמת מפלגה חדשה, שכן מפלגת "העבודה" אין לה ככל הנראה תקומה, ומפלגות המרכז שהוקמו אינן מתנהלות כנדרש ממפלגה מסודרת. אולם על המפלגות החדשות ללכת בדרכן של המפלגות בעבר הרחוק, לשאוף לקיום לאורך זמן מעבר לימיו של פלוני או אלמוני, לנסח רעיונות ברורים ובהירים מצע וחוקה, ליצור מנגנונים פנימיים ראויים. 

לא ברור לי איך הגיעה הפוליטיקה הישראלית למצב שבו מרבית הפוליטיקאים אינם מבינים את מה שמבין נתניהו, ואיך הגענו למציאות שבה מלבד מפלגת שלטון אחת יש לנו אינספור רסיסי מפלגות, אבל נראה לי שרק הבנה מעמיקה של הגורמים לכך, תוכל להביא לתיקון המצב.

נ.ב. בכל הפוסט הזה נמנעתי מלהתייחס למפלגות החרדיות, שבמובנים מסוימים ממשיכים מסורת פנימית של 70 שנה. הן ראויות להתייחסות נפרדת.

יום שישי, 21 בדצמבר 2018

אל תחטאו בילד

בציבור החרדי-ליטאי קיימת כ-30 שנה מודעות גוברת והולכת לתופעה של בחורים בגילאי "ישיבה גדולה" שאינם מוצאים את מקומם באוהלה של תורה מבוקר עד ערב, ובסוגיה זו אנו מוצאים שתי גישות שונות לחלוטין.
  1. ישיבות לנושרים - החלוץ בעניין זה הוא הרב משה גולדשטיין שליט"א שהקים את ישיבת "שערי יושר", ובעקבותיה קמו ישיבות רבות בסגנון דומה. הדמויות המובילות והמרכזיות כיום בתחום זה הם הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א מישיבת "דרך השם" והרב חייקל מילצקי שליט"א מישיבת רש"י, כשביניהם יש גם כן הבדלי גישה. המכנה המשותף שלהם הוא אווירה מקבלת אוהבת ומכילה ומאוד חברתית וחווייתית, עם פתיחות רבה במגוון תחומים ועם דרישות מינימליות מהתלמידים. הנחת המוצא של הישיבות הללו היא, שבזכות אהבה והכלה התלמידים יחזרו לתלם וימשיכו בדרך החרדית-ליטאית המקובלת. הישיבות וראשי הישיבות הללו זכו לאורך כל השנים לתמיכה גלויה של גדולי הרבנים החרדים.
  2. מסלולים צבאיים - מסלול "נצח יהודה" המוכר בכינוי נח"ל חרדי, נועד לתת מענה לאותו נוער שלא מצא את עצמו בישיבה, באמצעות מסלול שירות צבאי מותאם מבחינה דתית ורוחנית לצעיר חרדי. מתוך הנחה שהמסלול הצבאי, יכין את המשרתים לחיים של שילוב תורה עם דרך ארץ, ולחיים משותפים וטובים על כלל החברה הישראלית.
    בהקמת המסלול הראשון היו מעורבים ח"כ הרב אברהם רביץ ז"ל, הרב יואל שוורץ שליט"א, הרב דוד בלוך שליט"א, הרב יצחק בר חיים שליט"א ועוד אחרים, המכהנים עד היום בעמותת "נצח יהודה" בליווי החיילים החרדים. הם זכו מחד גיסא לתמיכה שקטה של הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, ומאידך גיסא למלחמה גלויה מהגר"ש אויערבאך זצ"ל ומחוגי הקנאים.
    בשנים האחרונות קמו בצה"ל מסלולים נוספים לנוער חרדי, כדוגמת המסלול החרדי בגבעתי, צנחנים חרדים ועוד. במקביל נפתחו ישיבות הסדר חרדיות, "דרך חיים" בגן יבנה ו"ברקאי" בחיספין שברמת הגולן.
כבר לפני למעלה מ-20 שנה יצא הרב משה גולדשטיין בחריפות נגד המסלול של "נצח יהודה", ובראיון בעיתון "משפחה" הוא טען שהדבר לא ייתן מענה לצרכים של הנוער הזה ורק יפגע בו מבחינה דתית.
מאידך, רבנים כמו הרב דוד בלוך טענו בכל פעם שהשירות הצבאי הוא המענה הטוב ביותר לנוער זה, שהוא מכין את החיילים החרדים לחיים טובים ורציניים, לעומת הישיבות הללו שמרגילות את התלמידים לחיי בטלה.

עד לשנים האחרונות, היה נראה לי שהעמדה של הישיבות לנושרים מוכיחה את עצמה. הבחורים שבישיבות הללו חזרו הרבה פעמים לתלם החרדי, בעוד שעפ"י השמועה ב"נצח יהודה" מרבית החיילים שבאו מרקע חרדי-ליטאי לא נשארו חרדים ובמקרים מסוימים גם לא נותרו דתיים.
במהלך השנים התחילה להתערער אצלי תמונה זו, ובשנה האחרונה אני רואה תמונה שונה לחלוטין. נודע לי על מסגרות שונות המכונות "ישיבות" שבהן הבחורים נמצאים במצב ירוד מאוד מבחינה רוחנית ונורמטיבית, הם צורכים אלכוהול וסמים ונמצאים בקשר רצוף עם בנות (חרדיות). מאידך, אני רואה כיום יותר חיילים חרדים צעירים במסלולים השונים, שנמצאים במצב רוחני טוב והם מתקדמים בגשמיות וברוחניות.

למרות זאת, אני רואה שהציבור החרדי-ליטאי בכללותו, עדיין מעדיף את הישיבות הנ"ל עבור הנערים שלא מצאו את מקומם בישיבה ולהעריף כבוד על ראשי הישיבות הללו, וממשיך לראות במסלולים הצבאיים דבר לא רצוי ולהתרחק מהרבנים ומהפעילים שקשורים אליהם.

מהו ההסבר לתופעה הזו?

נ.ב. צירפתי פה את תמונת השער בעיתון "בקהילה" השבוע, על דמותו של הרב חייקל מילצקי מישיבת רש"י.

יום שלישי, 18 בדצמבר 2018

תרבות של מחלוקת

לפני למעלה מ-15 שנים, חלמתי על הקמת "כתב עת פנים-חרדי", שבו יתקיימו דיונים בשלל נושאים הנוגעים לקהילה החרדית ע"י כותבים מכל החוגים העדות והדעות בקהילה זו.
הטענה המרכזית שלי הייתה שאנחנו רגילים לשמוע ולקרוא רק את הדומים לנו, ושהדבר בא לידי ביטוי בחלוקה הפנים-חרדית לקבוצות ולתתי קבוצות, כשכל אחד גר, מתפלל ולומד עם הדומים לו, קורא עיתונות פנימית של הקבוצה שלו וכיו"ב.
באותה תקופה ציפיתי שהעיתונות החרדית הכללית כדוגמת "משפחה" ו"בקהילה", יהוו פלטפורמה לדיונים עם מגוון דעות. מאוחר יותר הייתה לי תקווה כזו מהאתרים ומהפורומים החרדיים, ובמידה מסוימת היא אמנם התגשמה תקופה מסוימת. אבל בפועל נראה לי שהדבר איננו קורה, האתרים החרדים משקפים בעיקר עמדות בקונצנזוס, והפורומים החרדים הפכו לזירת קרב יומיומית ברמה נמוכה.
להמחשת הדברים, אני רוצה להתייחס לעניין אקטואלי אחד. בימים אלו עומד להתבטל "חוק הגיוס" המסדיר את מעמדם של תלמידי הישיבות החרדים, ובין המפלגות החרדיות מתנהל מאבק אודות הצעת חוק חדשה. זהו לכאורה נושא מהותי לקהילה החרדית, אבל למרבה הפלא לא ראיתי דיון מעמיק על הצדדים לכאן ולכאן בנידון. הידיעות בתקשורת החרדית עוסקות רק בפן הפוליטי של הוויכוח. 
בשבועות האחרונים קראתי שני ספרים, ומתוכם עלתה בי התובנה שהבעיה הזו נוגעת כנראה גם לציבור הכללי, גם אם לא מאותן סיבות.
הספר הראשון הוא הביוגרפיה שפרסם בן כספית על בנימין נתניהו, שם הוא טוען שעד לדור האחרון הייתה תנועת הליכוד (וכנראה גם מפלגת העבודה) זירה לוויכוחים אידאולוגיים מרים בין מחנות שונים בשלל סוגיות פוליטיות, מדיניות, כלכליות, ביטחוניות וכיו"ב, וכיום אין בליכוד מקום לדעות שונות, והכל מסתכם בשאלת נאמנות או אי נאמנות למנהיג.
הספר השני הוא של חיים באר על מערכת היחסים המורכבת בין ביאליק, ברנר ועגנון. בתוך הדברים, ניתן לחוש במשמעות הגדולה שהייתה בתקופתם למילה הכתובה, לכל מאמר, טור, שיר או סיפור שהתפרסמו בדפוס. הם כעסו, שמחו, אהבו, שנאו, קינאו, התווכחו, על כל רעיון ועל כל הגיג שהתפרסם בכל כתב עת או עיתון, והגיבו במלוא הרצינות. חשבתי לעצמי, כמה הדבר רחוק מתקופתנו. כיצד יש לנו כיום שטף בלתי סופי של הגיגים בכל מדיה אפשרית, ואנו מתייחסים לכל הדברים בשלוות נפש מחד ובשטחיות מאידך.
לאמתו של דבר, נראה לי שמדובר בשתי נקודות מוצא הפוכות, אבל התוצאה היא אחת. בעולם החרדי, יש משקל רב מאוד לדעות, אבל דווקא בשל כך יש מקום רק לדעה אחת "נכונה". בקרב החברה הכללית אין כיום משקל רב לדעה וכל הדעות יש להן מקום כלגיטימיות ואפשריות, ולכן אין טעם להתייחס ברצינות רבה מדי לדעה כזו או אחרת.

יום רביעי, 21 בנובמבר 2018

הליטאים החדשים

צילום: אוליבייה פיטוסי
שמחת הניצחון של הציבור החרדי-ליטאי בשני סבבי הבחירות המקומיות בעיריית ירושלים, הגיעה בשבוע האחרון לממדים שלא ראינו כמדומני עשרות שנים. בשבת האחרונה התקיימו קידושים גדולים בבתי הכנסת הליטאים בירושלים, להבעת השמחה על הצלחת "דגל התורה" להכניס 6 נציגים למועצת העיר ועל בחירתו של משה ליאון לראש העיר, תחת הכותרת "שמירת קדושתה של ירושלים". זוהי הזדמנות לבחון את מקומה של "דגל התורה" בעת הנוכחית.
במשך עשרות שנים, עולם הישיבות הליטאי היה בעל השפעה דומיננטית על כלל הקהילה החרדית, גם על הציבור החסידי והספרדי ובמידה מסוימת גם על הציונות הדתית. הוא עיצב את תפיסת העולם החרדית, ניסח את האידאולוגיה החרדית, הקים את "חברת הלומדים", העמיד את לימוד התורה כערך עליון, חיזק את דקדוק ההלכה, הכתיר את "גדולי הדור", הקים וביצר את חומת ההיבדלות מהחברה הכללית. ההשפעה של עולם הישיבות הייתה מכרעת, גם כשחלק גדול מתלמידיו הגיע מרקע משפחתי בעל תפיסת עולם שונה, החינוך והאתוס הישיבתי-ליטאי סחף את כולם.
האידאולוגיה החרדית הוכיחה את עצמה במשך עשרות שנים כיעילה לגיוס המונים, מול אידאולוגיות אחרות כדוגמת החילוניות, הציונות, המודרנה, הקדמה וכיו"ב. היא סחפה עשרות אלפים להחזיק בערכיה ולהקים דורות שימשיכו בדרכה, והיא גם הביאה אנשים מחוץ לקהילה החרדית מהציונות הדתית ומהציבור החילוני להצטרף לשורותיה. דובריה שידרו אותנטיות ואמונה מליאה בצדקת הדרך, המהווה לדבריהם את את ההמשכיות הבלעדית לדרך התורה והמצוות.
בעשרים השנים האחרונות, חלו שינויים גדולים בקהילה החרדית, ביציאתם של צעירים חרדים רבים לעבודה, ללימודים מקצועיים ו/או אקדמיים, לשירות צבאי ו/או אזרחי, וכמובן שהשינויים הטכנולוגיים הביאו לעולם את האינטרנט והסמארטפונים ששינו את העולם כולו. הקהילה החרדית ניסתה את כוחה לבלום את השינויים הללו באמצעים שונים, אולם נראה שהשינויים הללו כבר הפכו לעובדה קיימת, והקהילה החרדית השלימה עם קיומם גם אם ברמה ההצהרתית ממשיכים להתנגד אליהם כבעבר.
הכלי המרכזי בניסיונות לבלימת השינויים, היה בהצבת חסמים בפני קבלה למוסדות חינוך, של בנים לאנשים עובדים / סטודנטים / חיילים / משתמשי אינטרנט וכיו"ב, אולם כאמור הכלי הזה כבר כמעט איננו שימושי, לנוכח ריבוי האנשים הללו וריבוי המוסדות והגיוון שלהם.
המציאות העכשווית, הביאה את הציבור החרדי-ליטאי לאורח חיים שמתאפיין בעיניי במידה רבה ב"אחד בפה ואחד בלב" והקשר בין הרמה ההצהרתית לרמה המעשית הוא קלוש ביותר, ולהבנתי זוהי הסכנה הגדולה ביותר לחברה, מפני שהשקר והזיוף אינם ברי קיימא בעיקר בקרב הדור הצעיר. אני מבקש להדגים זאת בכמה דרכים:
  1. הציבור הרחב נדרש להצהיר בפה מלא את עיקרי האידאולוגיה החרדית, גם אם בחייו האישיים הוא רחוק מכך לחלוטין. הוא מצהיר על חשיבות ההתמסדות ללימוד תורה, ההסתפקות במועט, ההסתגרות, ההימנעות מאינטרנט וכי"ב, כשבפועל הוא חי באופן שונה מקצה אל קצה. כך נמנעים מלהכיר באתגרים ובאופנים להתמודד אתם, מפני שלמראית עין הכל צריך להיראות מושלם.
  2. השימוש בגדולי התורה כמנהיגים הפך לשקר מפורסם, כשבבחירות הנוכחיות משמשים ללא הרף בכל מקום בשמו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א כמי שהכריע בנידון, למרות שהוא איננו יודע בין ימינו לשמאלו. וכל גדולי התורה אנשי הציבור והתקשורת החרדית, משתפים פעולה באופן מלא עם מראית העין הזו.
  3. הבאים בשמו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א וחוזרים ומשננים כל העת "ועשית ככל אשר יורוך", אינם מתייחסים כלל להוראתו שהשימוש באינטרנט הוא בגדר "יהרג ואל יעבור", ובני ביתו משתפים פעולה באופן מלא עם אתרי האינטרנט החרדים, והופעתו בכותל המערבי ערב הסיבוב השני מועברת בהם בשידור חי.
  4. ההתנגדות הגדולה ביותר היא כלפי אנשים המבקשים להביע ברבים את ביקורתם על מנגנוני הכוח בקהילה החרדית (רבנים, אנשי ציבור, מנהלי מוסדות) או על נורמות שונות שהשתרשו בקהילה החרדית, וכלפי אלו המבקשים למנוע עוולות שונות כדוגמת אפליה, אלימות, עושק וכיו"ב. האנשים הללו נתפסים כ"אויבי העם", בשל התעקשותם להציג את האמת כפי שהיא.
  5. אחת האגדות האהובות כיום אצל דוברים חרדים מספרת כביכול הגרא"מ שך זצ"ל אמר לרב ברוך צ'ייט בהקמת ישיבת "מערבא", "אני מברך אותך על הקמת הישיבה ונותן לך את הסכמתי, אבל אני אכתוב מכתב כנגד הישיבה". זוהי אגדה שנועדה לחזק את הלגיטימיות לדבר בשפה אחת ולהתנהל באופן הפוך.
  6. בשיח הציבורי רגילים כיום להבדיל בין "הוראה לציבור" ובין "הוראה ליחידים", כשמדובר בהוראות הפוכות לגמרי. ולהבדיל בין מעשיו האישיים של האדם, לבין הדברים שהוא נושא ברבים (בכתב או בע"פ). 
הדבר החשוב ביותר עבורי הוא להחזיר את מידת האמת למקומה, ושיהיו פינו וליבנו שווים. אני מעדיף עשרת מונים את מי שעמדתו הפוכה משלי והוא אומר אותה בפה מלא, על פני מי שדעתו זהה לשלי ומסיבות שונות הוא אומר את ההפך הגמור.

יום ראשון, 11 בנובמבר 2018

נוער בלי סיכוי



בעוד שבועיים וחצי אמור להתקיים בירושלים כנס גדול תחת הכותרת "נוער בסיכוי" (https://noar-besikuy.digitaliweb.co.il/), שיעסוק בהתמודדות הנדרשת עם נוער חרדי בסיכון ונוער חרדי נושר.
ברשימת הארגונים המשתתפים בהכנת הכנס וברשימת הדוברים במהלך הכנס, ניתן למצוא מגוון אנשים וארגונים שמקדישים את אונם והונם לטובת הנערים הללו, ולמרות הכל אני סבור שהעיקר חסר מן הספר.
מאות או אלפי אנשים טובים מביעים אהבה ודאגה לנערים היקרים הנפלטים מעולם הישיבות החרדי, ומנסים את כוחם לדאוג לאותן נשמות יקרות בגשמיות וברוחניות. אולם למרבה הצער מדובר ברוב מוחלט של המקרים, בבתי חולים המוקמים מתחת לגשר רעוע.
המציאות האיומה שבה אלפי נערים (זו לא גוזמה) נפלטים בכל שנה מהישיבות הקטנות החרדיות, איננה לא גזירת הכתוב ולא גזירת גורל. האופן שבו מתנהלות הישיבות הקטנות הוא שערורייתי, הן מבחינת תכנית הלימודים, הן מבחינת שיטות ההוראה, הן בהיבט החינוכי והן בהיבט המקצועי, קבלת והרחקת תלמידים מתבצעת באופן חובבני, הכללים נקבעים ומשתנים כטוב בעיניי ראש הישיבה והאכיפה גם היא מתבצעת בדרכים שונות ללא דין וללא דיין.
לצערי הרב, מכל האנשים והארגונים היקרים הנ"ל, אף אחד איננו מעז לקרוא תיגר על הנעשה בישיבות הקטנות, ולהציע שינויים מתבקשים בתוכן, מחשש פן יבולע לו.
התקציבים הגדולים, התרומות הרבות וכוח האדם הנפלא, מיועדים אפוא לטפל בנפגעים הרבים, אבל לא למנוע את הפגיעה מבעוד מועד.
אני מודע שמדובר בכתב אישום חריף, אבל לצערי הרב אני מדבר מתוך ידיעה והיכרות קרובה עם הנעשה בשטח.