בחודש האחרון מצאתי את עצמי בעין הסערה. התנגדותה של הנציגות הפוליטית הליטאית בעיריית ירושלים להקצאת כספים ושטח לישיבת "חכמי לב" שזכיתי לעמוד בראשה, גררה בעקבותיה אמירות חריפות כלפי המוסד וכלפיי באופן אישי. בהמשך הצטרפו אליהם כמה כלי תקשורת חרדים שטרחו להאריך בגנותי ובסכנה שבדעותיי ובמעשיי.
למרות חוסר הנעימות האישי לנוכח קריאת ושמיעת אמירות אלו, אני סבור שהתגובות החריפות כנגד דבריי מבשרים בשורה טובה מאוד לקהילה החרדית, מפני ההכרה הטמונה בהן בכך שיש לנהל דיון ציבורי גלוי בסוגיות שונות הנוגעות לקהילה החרדית.
עיקר הטענות כנגדי לא התייחסו כלל לעצם קיומה של ישיבה המשלבת לימודי קודש עם לימודים כלליים, אלא לדעותיי ולדבריי בכתב ובעל פה בבמות שונות. לשם כך צוטטו בשמי דברים שונים, חלקם נכונים ומדויקים חלקם הוצאו מהקשרם וחלקם לא היו ולא נבראו, אולם עצם העובדה שדבריי ראויים להתייחסות ושניתן לראות בהם איום על השקפת העולם החרדית הרווחת, זו בעיניי בשורה מעודדת מאוד.
למיטב זיכרוני, במשך שנים ארוכות לא התנהל בתוכנו ויכוח רציני סביב סוגיות ערכיות והשקפתיות, בעניינים מהותיים הנוגעים לאורח החיים ולתפיסת העולם החרדי. התפיסה הרווחת היא כביכול כל הדברים הללו ברורים ומוסכמים, ומוכוונים על ידי גדולי תורה שעמדותיהם ידועות וקבועות במשך עשרות שנים. במצב זה, אין צורך להתייחס לפלוני או לאלמוני המנסה לטעון שהמציאות הנוכחית במקום ובזמן, מצריכה יחס אחר והתנהלות שונה.
את דבריי ורעיונותיי אני כבר מפרסם בבמות שונות במשך למעלה מעשור, כשמאמרי הראשון התפרסם במדור דעות בעיתון "בקהילה" לפני שלוש עשרה שנים ומאמריי בשנה האחרונה מפורסמים בבלוג אישי זה, אולם עד לאחרונה לא זכיתי מעולם לתחושה שלדבריי ישנו משקל משמעותי.
שלמה המלך בספר קהלת מלמד אותנו את הכלל החשוב "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם". תפקידו של האדם הוא אפוא לדעת בכל מקום ובכל זמן מהו הדבר הנכון והנדרש כאן ועכשיו, מפני שמה שהיה נכון אתמול איננו בהכרח נכון היום ומה שהיה טוב במקום זה איננו בהכרח טוב במקום אחר.
מטרת רעיונותיי ומעשיי איננה לומר קבלו דעתי, אינני סבור שהתברכתי בחכמה יתירה מאחרים ובוודאי שאינני יכול לומר לאחרים כיצד עליהם לנהוג. כוונתי העיקרית היא לגרום לאנשים לחשוב על אורח חייהם ועל תפיסת עולמם בבחינת "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין" (תהילים לב,ט). על כל אחד ואחת מאיתנו לשאול שאלות ולחפש תשובות, אודות הדבר הנכון עבורו בכל עת ובכל מקום, ולדעת שאין תשובה שיכולה להיות נכונה לכל אדם בכל זמן ובכל מקום.
אני מודע לחלוטין לכך שמצודת הטעות פרושה בכל מקום, ומלבד מאמציי לברר את דעותיי ופעולותיי בדרכים שונות, אני שואל מפעם לפעם גם בעצתם של גדולי תורה, אלא שלמרבה הצער רבים מהם חוששים כיום להביע את דעתם בגלוי פן יבולע להם. עלינו לזכור תמיד את דברי הגמרא במסכת גיטין (מג,א) "הדר אוקים רבה בר רב הונא אמורא עליה ודרש והמכשלה הזאת תחת ידיך אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן", והחשש לטעות איננו צריך להרתיע אותנו מלומר דברים ומשיית מעשים, אלא שעלינו להמשיך להיות קשובים לביקורת ולהודות בטעותנו.
המשא ומתן הציבורי בנושאים אלו הוא הכרחי, וכשם שבענייני הלכה ופלפול איש איננו נמנע מלנסות ולעמוד על אמיתת הדברים בעצמו גם כשההכרעה מסורה לגדולי תורה, כך גם בנושאים הנוגעים לכל אחד ואחת מאיתנו ברוחניות ובגשמיות, אין אדם יכול לפטור את עצמו מלעיין בדברים הדק היטב.
אני מקווה מאוד שגם בנושא זה יתקיימו בנו במהרה דברי חז"ל במסכת קידושין (ל,ב)
"לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער", מאי את אויבים בשער? אמר רבי חייא בר אבא אפי' האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר "את והב בסופה" אל תקרי בסופה אלא בסופה.
בצלאל היקר
השבמחקהגם שאני מסכים עם הרבה מההערות שלך, עדיין יש להבחין בין תהליך ההבחנה לתהליך הריפוי. לפעמים עדיף לא לטפל כי הטיפול מדי מסוכן. בעיקרון אני לא מתנגד לישיבה שהקמת או שאר הפעילות שלך רק אבקש שתענה על שאלה אחת מהותית.
הישיבה שהקמת מיועדת לבוגרי תלמודי תורה שרק מעטים מהם אם בכלל היו הולכים לצבא. אבל לפי איך שנראה תלמידי הישיבה שלכם מביעים ענין רב ללכת לצבא
עדיין אינני יודע מה יהיה עם תלמידי הישיבה בסיום לימודיהם, אבל זה נכון שרבים מהם חושבים על שירות צבאי כזה או אחר. למיטב ידיעתי, המחשבות על שירות צבאי לא באו מהצוות החינוכי, אם כי אנחנו מצידנו לא שוללים את הנושא. אנו מאמינים שכל מי שאין "תורתו אומנותו" כפשוטו וכמשמעו עליו למצוא את הדרך להסדיר את מעמדו, תוך שמירה על זהותו מבחינה רוחנית וערכית. אני רואה את בוגרי הישיבה משתלבים בישיבה גדולה, בישיבת הסדר, בשירות צבאי ובלימודים אקדמיים. כל עוד מדובר במסלול שבו הנער יצליח לשמור על זהותו מבחינה רוחנית וערכית, ני סבור שמדובר בהחלט בדרך ראויה.
מחקהדבר הגרוע ביותר בעיניי, זו דרך חיים שיש בה בטלה, בזבוז זמן, שקר ורמאות.