חפש בבלוג זה

יום שישי, 19 במאי 2017

שאלת האותנטיות

הנתונים שהתפרסמו השבוע על שיעור היוצאים הגדול מקרב הציונות הדתית לעומת שיעור היוצאים הקטן יחסית מקרב הקהילה החרדית, העלו שוב את הסוגיה המרכזית המבדילה להבנתי בין החרדיות לציונות הדתית.

זו איננה שאלה אודות היחס הנכון לציונות למודרנה ולמדינת ישראל, הנידון איננו מידת האמונה ויראת השמיים, גם לא מידת ההקפדה הנדרשת בכל סעיף בשולחן ערוך, ולא האם אנחנו ב"עקבתא דמשיחא" או ב"אתחלתא דגאולה".

הוויכוח הגדול בין העולם החרדי והציונות הדתית הוא האם השיקול המרכזי בכל צעד ושעל שלנו צריך להיות כיצד לדאוג שדור העתיד שלנו ימשיך בדרכנו, או שעלינו לשקול שיקולים נוספים בכל שאלה שעומדת על סדר יומינו ברמה האישית והציבורית.

בקהילה החרדית, ההכרעה המוחלטת בכל נושא היא האופן שבו ישנו הסיכוי הגבוה ביותר לשמור על דור העתיד שימשיך בדרך אבותיו, גם אם הדבר כרוך בצמצום ובצרות מוחין, בעוינות וקיטוב בין הקהילה החרדית לכלל החברה הישראלית והיהודית, במצוקה כלכלית ועוד מחירים רבים. בעוד שבציונות הדתית, הכריעו בכל הסוגיות על פי מערכת שיקולים מורכבת, של אחריות לכלל ישראל, של שילוב תורה עם דרך ארץ, של קידוש השם, ועוד כהנה וכהנה נימוקים כבדי משקל, גם כשהמחיר פעמים רבות עלול להיות שהדור הבא לא ימשיך ויבחר באותה הדרך.

בשאלה המרכזית הזו ניתן להאריך ולהרחיב רבות, היא נוגעת לסוגיות של אמונה, של חינוך לדתיות, של בחירה, של מחיר הסגירות ועוד כהנה וכהנה, אבל אני מבקש לעסוק כאן בממשק בין שאלת ההמשכיות לבין העמדה הבסיסית המבדילה בין החרדיות לציונות הדתית.

הקהילה החרדית רואה את עצמה כקבוצה האותנטית ביותר בעולם היהודי, היא רואה את עצמה כממשיכת המסורת היהודית של למעלה משלושת אלפים שנים מאז מעמד הר סיני, והיא מציינת כדבר המרכזי את הצורך להמשיך את שושלת הדורות ולהימנע מכל חידוש עם המשפט המפורסם של החת"ס "חדש אסור מן התורה".

נראה שבנקודה זו הציונות הדתית מסכימה עם הטענה שהחרדיות ממשיכה את האורתודוקסיה שהייתה באירופה במאות השנים האחרונות, והיא רואה את עצמה כדרך חדשה של התמודדות התורה והיהדות עם אתגרי המודרנה הציונות והמדינה, כמובן תוך הישענות על מסורת הדורות ועל דוגמאות רבות של שילוב תורה עם דרך ארץ. הצינות הדתית רואה ערך מרכזי בהתמודדות עם חידושים, על פי מאמרו של הראי"ה קוק "הישן יתחדש, והחדש יתקדש".

הנקודה המפליאה בעיניי היא שהתבוננות בתולדות עם ישראל, בתורה בנביאים ובכתובים, בספרות חז"ל, במשנה ובגמרא, בכתבי הראשונים והאחרונים ובספרי תולדות הימים, מלמדים אותנו שעם ישראל מעולם לא הצליח להעביר את דרך התורה והמצוות מדור לדור. בכל פעם סרו בני ישראל מעבודת ה' לעבודה זרה כזו או אחרת, או סתם לחיים חסרי מחויבות לתרי"ג מצוות והשפעה רבה מהאומות שבסביבתם.

נמצא אפוא שהחרדיות בדרכה מצאה לכאורה דרך נפלאה להביא להמשכיות בדרך התורה והמצוות, דרך שלא הייתה מוכרת לעם ישראל לאורך כל ההיסטוריה שלו. יתכן אולי שזוהי הדרך הטובה והמוצלחת ביותר לגדל דורות של עובדי ה', אולם לכאורה זוהי הפרכה הגדולה ביותר על טענת האותנטיות, שהרי עם ישראל לאורך כל שנותיו לא הצליח לעשות זאת, לא בימי השופטים ולא בימי הנביאים, לא בתקופת התנאים ולא בתקופת האמוראים, לא בימי הביניים ולא בעת החדשה.

איך ניתן לדעתכם ליישב את הדברים?

2 comments:

  1. הבעייה של הסקר שהתפרסם השבוע היא שהוא מכליל את כל הדתיים הלאומיים בקבוצה אחת, בעוד שהם מחולקים להרבה קבוצות ברמת הדתיות. וזה נכון שבקבוצות שרמת הדתיות היא מאוד חלשה החילון גובר בהתאם (ומאוד סביר שפקודת השילוב המשותף משפיעה על קבוצות אלו), אבל זה בהחלט לא נכון להרבה קבוצות שרמת הדתיות שלהן ורמת החינוך טובות הרבה יותר.

    השבמחק
  2. בנוגע לנושא החינוך ההבדל העיקרי הוא שבציונות הדתית בונים את החינוך על הזדהות פנימית עם הערכים ובחירה מרצון להמשיך את הדרך הזאת. הקבוצות שמצליחות בזה הכי טוב זה בוגרי הישיבות שמראים לילדיהם דוגמא אישית שגורמת לילדים לאהוב את הדרך הזאת. השיטה של החרדים היא להפחיד את הילד מהאפשרות לחשוב או לשאול שאלות וכך גם אם הוא לא מזדהה עם הערכים הוא ימשיך אותם מחוסר אפשרות לשנות דרך- האם חינוך כזה נחשב הצלחה?

    השבמחק