על הקִיקְיוֹנִיּוּת

קיקיון מצוי (צילום: יוחאי כורם)

מדינת ישראל נמצאת כבר שנתיים במשבר פוליטי עמוק, וספק גדול אם סופו של המשבר נראה באופק, אולם הבעיות העמוקות בפוליטיקה הישראלית לא התחילו לפני שנתיים, וגם לא יסתיימו ביום שתקום כאן ממשלה יציבה חדשה בראשות בנימין נתניהו או כל אחד אחר.

התבוננות פשוטה על המפה הפוליטית בישראל, מלמדת אותנו על תוחלת החיים הקצרה של חלק גדול מהמפלגות היהודיות (אינני מכיר את הנעשה במפלגות הערביות) בישראל בעידן הנוכחי. כמדומני, שמפלגות הליכוד (36), יהדות התורה (7) העבודה (3) הבית היהודי (1) הן היחידות שממשיכות מורשת מפלגתית מקום המדינה. מפלגות ש"ס (9) ישראל ביתנו (7) מרץ (3) כבר קיימות כמה עשרות שנים, וכל יתר המפלגות הן חדשות.

כולנו התרגלנו לעובדה, שהפתרון המתבקש לכל בעיה או לכל מי שמבקש לעצמו שררה, היא בהקמת מפלגה חדשה, שתכריז ותנסה לשכנע את כולנו שהנה נמצא המזור לכל בעיותינו ומשהו חדש יתחיל.

וכך בכל פעם מחדש, חלק גדול מציבור הבוחרים נותן את קולו לטובת מפלגת ההבטחה החדשה, שהוא יעזוב אותה בבחירות הבאות לטובת מפלגת הבטחה אחרת.

אני מאמין שישנם מצבים שמפלגות ותיקות סיימו את זמנן ושיש צורך בהקמת מפלגה חדשה, או שישנו רעיון חדש שאף מפלגה ותיקה לא מייצגת אותו, אולם זהו מהלך יוצא מן הכלל שיש צורך להצדיק ולנמק אותו, ולא יתכן שזה יהיה המהלך הקבוע בכל מערכת בחירות.

המנהג המוזר וחסר ההיגיון הזה, היה מוכר הרבה שנים בישראל במפלגות מרכז, שעצם קיומן והצדקתן היה מוטל בספק, אולם אח"כ הוא השתרש גם בשמאל וכעת גם בימין.

נראה שהמטרה המוצהרת המרכזית כיום של מרבית המפלגות מלבד הליכוד והמפלגות החרדיות היא להחליף את בנימין נתניהו, ספק גדול אם הן תצלחנה במשימתן במערכת הבחירות הקרובה, אבל גם אם הדבר יתממש, המחלה של "מפלגות קיקיון" שבן לילה קמות ובן לילה נעלמות, עלולה ללוות אותנו עוד זמן רב, ואני סבור שנזקי התופעה הזו גדולות לאין שיעור גם מבחינת מתנגדיו של ראש הממשלה הנוכחי.