מצאת שבת שמחת תורה, כשהתחלתי להבין את ממדי המציאות הבלתי נתפסת שבה אנו נמצאים נאלמתי דום. הכאב והצער שיתקו אותי עד היום, לא היו לי מילים לבטא את הכאב העצום ואת המחשבות השונות.
היום אחר הצהריים השתתפתי בהלוויתו של סג"ם ינאי קמינקא ז"ל, בנו של ידידי יבלחט"א אייל קמינקא, שנפל בשבת, דומני שעין לא נותרה יבשה במהלך הלוויה וההספדים, תוך כדי ההספדים אף נשמעה התרעת צבע אדום וכל המלווים נשכבו על הרצפה למספר דקות.
למרות הקושי, חשבתי כעת להעלות על גבי הכתב כמה נקודות:
- השבר - אנחנו עדיין לא מסוגלים להבין את גודל האסון, של הנרצחים, של החטופים, של הפצועים, ושל כולנו. קריסת כל המערכות של הביטחון וההגנה, וגודל התחכום והאכזריות של האויב. ההיקף של האירועים מבחינה מספרית, ועוצמת התכנון והרוע, לא זכורים לנו שנים רבות, והם מעוררים בנו זכרונות לתקופות אפלות בהיסטוריה היהודית והאנושית.
- האחווה - ברגעים אלו, אנו מגלים מחדש את עומק האחווה והסולידריות של החברה הישראלית, נראה שכולם מחפשים בכל דרך אפשרית מה הם יכולים לעשות למען הנפגעים ולמען ביטחון המדינה והעם. בשעה זו נשכחים כל חילוקי הדעות וההבדלים שמלווים אותנו שנים ארוכות, שהעמיקו עוד יותר בשנים האחרונות בכלל ובשנה האחרונה בפרט. את האחווה הזו נצטרך לזכור ולשמר לעבודה הגדולה שלנו ביום שאחרי המלחמה.
- מנהיגות - מדינת ישראל והחברה הישראלית נמצאים במשבר מנהיגות, יש לנו את כל הנימוקים המוצדקים לבקש לנו מנהיגות אחרת, אבל כעת זו עת מלחמה וחירום והזמן אינו מתאים לכך. כעת ישנה דרישה אחת בלבד, שאת המלחמה יובילו במשותף ראשי המפלגות הגדולות מכל צידי הקשת הפוליטית, ועד סוף המלחמה לא יובילו שום חקיקה שנויה במחלוקת.
- החרדים - הקהילה החרדית מתגלה בעת הזאת ברצונה ליטול חלק משמעותי יחד עם כל העם והמדינה, בין אם מדובר בעזרה וגמילות חסדים במגוון דרכים ובין אם מדובר בתפילה ולימוד תורה והוספת זכויות. אני רואה זאת במקום מגוריי, בבית הכנסת, ובאינספור קבוצות וואטצאפ של אנשים מהקהילה החרדית. חשוב להכיר בתופעה הזו ולברך עליה, ולהשאיר את כל הויכוחים ואי ההסכמות ליום שאחרי המלחמה.
- החטופים - במסורת היהודית שֶּׁבִי הוא הדבר הקשה מכל, ופדיון שבויים היא המצווה החשובה ביותר. הדאגה לשלומם ושחרורם המהיר של החטופים, היא הדבר שצריך לעמוד בראש מעייננו בשעה קשה זו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה