מחשבות בעקבות המצב

מצאת שבת שמחת תורה, כשהתחלתי להבין את ממדי המציאות הבלתי נתפסת שבה אנו נמצאים נאלמתי דום. הכאב והצער שיתקו אותי עד היום, לא היו לי מילים לבטא את הכאב העצום ואת המחשבות השונות.

היום אחר הצהריים השתתפתי בהלוויתו של סג"ם ינאי קמינקא ז"ל, בנו של ידידי יבלחט"א אייל קמינקא, שנפל בשבת, דומני שעין לא נותרה יבשה במהלך הלוויה וההספדים, תוך כדי ההספדים אף נשמעה התרעת צבע אדום וכל המלווים נשכבו על הרצפה למספר דקות.

למרות הקושי, חשבתי כעת להעלות על גבי הכתב כמה נקודות:

1. השבר - אנחנו עדיין לא מסוגלים להבין את גודל האסון, של הנרצחים, של החטופים, של הפצועים, ושל כולנו. קריסת כל המערכות של הביטחון וההגנה, וגודל התחכום והאכזריות של האויב. ההיקף של האירועים מבחינה מספרית, ועוצמת התכנון והרוע, לא זכורים לנו שנים רבות, והם מעוררים בנו זכרונות לתקופות אפלות בהיסטוריה היהודית והאנושית.
2. האחווה - ברגעים אלו, אנו מגלים מחדש את עומק האחווה והסולידריות של החברה הישראלית, נראה שכולם מחפשים בכל דרך אפשרית מה הם יכולים לעשות למען הנפגעים ולמען ביטחון המדינה והעם. בשעה זו נשכחים כל חילוקי הדעות וההבדלים שמלווים אותנו שנים ארוכות, שהעמיקו עוד יותר בשנים האחרונות בכלל ובשנה האחרונה בפרט. את האחווה הזו נצטרך לזכור ולשמר לעבודה הגדולה שלנו ביום שאחרי המלחמה.
3. מנהיגות - מדינת ישראל והחברה הישראלית נמצאים במשבר מנהיגות, יש לנו את כל הנימוקים המוצדקים לבקש לנו מנהיגות אחרת, אבל כעת זו עת מלחמה וחירום והזמן אינו מתאים לכך. כעת ישנה דרישה אחת בלבד, שאת המלחמה יובילו במשותף ראשי המפלגות הגדולות מכל צידי הקשת הפוליטית, ועד סוף המלחמה לא יובילו שום חקיקה שנויה במחלוקת.
4. החרדים - הקהילה החרדית מתגלה בעת הזאת ברצונה ליטול חלק משמעותי יחד עם כל העם והמדינה, בין אם מדובר בעזרה וגמילות חסדים במגוון דרכים ובין אם מדובר בתפילה ולימוד תורה והוספת זכויות. אני רואה זאת במקום מגוריי, בבית הכנסת, ובאינספור קבוצות וואטצאפ של אנשים מהקהילה החרדית. חשוב להכיר בתופעה הזו ולברך עליה, ולהשאיר את כל הויכוחים ואי ההסכמות ליום שאחרי המלחמה.
5. החטופים - במסורת היהודית שֶּׁבִי הוא הדבר הקשה מכל, ופדיון שבויים היא המצווה החשובה ביותר. הדאגה לשלומם ושחרורם המהיר של החטופים, היא הדבר שצריך לעמוד בראש מעייננו בשעה קשה זו.

מה לנו נרדמים?

במסורת היהודית, חודש אלול הוא זמן לחשבון נפש ולתשובה, לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. זהו הזמן לבחון את מעשינו עד כה, ולקבל על עצמנו דברים טובים לעתיד. בחודש זה נהוג לתקוע בכל בוקר בשופר, וכפי שתקיעת שופר בר"ה באה לרמז "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" (לשון הרמב"ם הלכות תשובה ג,ד), כך גם נועדה תקיעה זו לעורר אותנו מתרדמת הזמן.

אני מניח שברמה האישית, מרבית האנשים בקהילה החרדית שבה אני חי אכן מתעוררים לבחון את דרכם ולשפר מעשיהם, אולם ברמה הציבורית יש לי תחושה שהציבור החרדי נמצא בתרדמת עמוקה.

בשעה שהחברה הישראלית נמצאת במשבר גדול ועמוק, כשוויכוח חריף על דמותה וצביונה של המדינה ועל סוגיות רבות שנויות במחלוקת, קורע את החברה כולה, יש לי תחושה שמרבית בני הקהילה החרדית בישראל אינם מבינים כלל על מה הסער הגדול הזה, והם סבורים שעולם כמנהגו נוהג, וכמו שעברנו גלים רבים כך נעבור גם את הגל הזה.

בתפיסה החרדית, אנו בסך הכל מבקשים לשמר את המצב הקיים מאז קום המדינה, עם שיפור מסוים בתקציבים ובעמדות הכוח שהמפלגות החרדיות משיגות, בהתאם לגידול בכוחן. החרדים מבקשים בעיקר להמשיך את הדיחוי של "תורתו אומנותו" משירות צבאי למרבית הצעירים החרדים, את הפטור מלימודי ליב"ה ב"ישיבות הקטנות" ולימוד מקצועות ליב"ה מינימלי ב"תלמודי התורה", ואת המודל של "חברת הלומדים" שהתפתח כאן מאז קום המדינה. המפלגות החרדיות עושות את המירב והמיטב לקבל מוקדי כוח ושליטה, ולהשיג תקציבים לטובת בוחריהן.

הציבור החרדי סבור שהסערה הנוכחית אינה ממש קשורה אליו, היא נוגעת לרפורמה במערכת המשפט, שאמנם הציבור החרדי והמפלגות החרדיות תומים בה, אבל הם אינם מובילים אותה. גם הפחד מעליית הימין הקיצוני, והתנהלותם חסרת האחריות של שרים וח"כים שונים, אינה נוגעת לכאורה במישרין לציבור החרדי ולמפלגות החרדיות. לכן בכל פעם שנשמעים קולות כנגד הקהילה החרדית והמפלגות החרדיות, הם סבורים שמדובר בשנאה לא מוצדקת כלפי הזר והשונה.

לתחושתי, החברה הישראלית ברובה הגדול איננה מוכנה להמשיך את ההסדר עם הקהילה החרדית במשך למעלה מ-75 שנים. הסכם הסטטוס קוו שהיה מקובל על מרבית הציבור בעבר, כבר אינו מקובל כיום. להבנתי, יש לכך שתי סיבות שונות.

1. בקום המדינה הציבור החרדי היה מיעוט קטן, וכעת הוא כבר מיעוט גדול שממשיך לגדול בקצב מהיר מאוד. ההשפעה של ההסכמות בנושאים השונים, נעשית אפוא משמעותית הרבה יותר, על הביטחון, על הכלכלה ועל תחושת השוויון הכללית.

2. הציבור הלא-חרדי בקום המדינה היה בעל קרבה גדולה יותר למסורת היהודית, והסכים בקלות יחסית לשמור על פרהסיא יהודית בנושאים כמו שבת, כשרות, נישואין וגירושין, גיור וכיו"ב.

אז אמנם הסערה הנוכחית אולי פחות נוגעת לקהילה החרדית ולמפלגות החרדיות, אבל ההתעוררות של רבים וטובים בחברה הישראלית בנוגע לצביונה ולעתידה של המדינה מכל הבחינות, נוגעת בהחלט להסדרים שבים החברה הישראלית והקהילה החרדית.

אני חושש שהצונאמי עוד לפנינו, שהכעס והתרעומת כלפיי החרדים עוד יגבר וילך, וחוסר ההבנה של החרדים את הסיטואציה עוד עלול להגביר את היחס השלילי כלפיהם.

נראה לי שהמנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית ברובה הגדול איננה מבינה את הסיטואציה, ואני מתפלא ומיצר על כך מאוד.

למה החרדים אינם מתגייסים לצה"ל?

צילום:  אורן בן חקון

שוב עולה לסדר היום הציבורי שאלת הדיחוי / הפטור משירות צבאי לתלמידי הישיבות שתורתם אומנותם, סוגיה שעומדת כבר שנים רבות במרכז הקיטוב בין הקהילה החרדית לכלל החברה הישראלית. ועדות רבות עסקו בנושא, תוכניות שונות הוצעו ונוסו, הפגנות ומחאות התקיימו מכל הצדדים וכמובן אינספור ויכוחים.

הצעד הראשון בשביל להתמודד עם אי הסכמה בכל נושא, הוא דיבור פתוח של כל הצדדים על העניין השנוי במחלוקת. כמדומני, שזוהי הבעיה המרכזית בעניין זה, שהטיעונים הנשמעים ברבים אינם משקפים את העמדה האמיתית.

ההסדר הרשמי לדחיית השירות נקרא "תורתו אומנותו", והוא נועד לכאורה לאפשר לצעירים המבקשים לשבת באוהלה של תורה ולהיות תלמידי חכמים, לעשות זאת ללא הפרעה. אולם לגופו של עניין, זוהי רק סיבה אחת מתוך שלל סיבות אחרות.

כידוע, הקהילה החרדית היא מגוונת, ולכל קבוצה בתוכה ישנם מאפיינים שונים, ובהתאם לכך גם הנימוקים של כל קבוצה לאי גיוס שונים מהקבוצה האחרת.

לתועלת הדיון, אני מבקש להציג את הנימוקים השונים שאני מכיר:

1. חשיבות לימוד תורה - זוהי כאמור הסיבה המוכרת מאז קום המדינה למתן דיחוי משירות צבאי לתלמידי ישיבות. באותם ימים דובר על מכסה של 400 תלמידי ישיבות, ומאז 1977 אין שום הגבלה על מספר תלמידי הישיבות. בשנים האחרונות דובר על יעדים ומכסות לגיוס צעירים חרדים, וכמדומני שבפועל היעדים הללו לא מתקיימים. בעבר, היו צעירים חרדים רבים שהתגייסו, וככל שחלפו השנים הציבור החרדי גדל ומספר המתגייסים מתוכו פחת.
2. איום "כור ההיתוך" - במשך שנים רבות שימש צה"ל "כור היתוך" לחברה הישראלית, הוא קיבל לתוכו צעירים מכל הקבוצות בחברה הישראלית, וניסה להתיך אותם לדמות של "צבר ישראלי". כך לדוגמה, רבים מהחיילים הדתיים שהתגייסו לצה"ל, עזבו את אורח החיים הדתי בעקבות השירות. בשל כך, החרדים חוששים מאוד מהגיוס לצה"ל, שיפגע באמונתם ואורחות חייהם של המתגייסים.
3. פריצת החומות - הקהילה החרדית בנתה לעצמה חומות גבוהות, וגם בין הקבוצות השונות בקהילה החרדית ישנן גדרות רבות. השירות בצה"ל, גם בסביבה נפרדת ומותאמת לחרדים, היא במידה רבה פריצת הגבולות הללו, ויש בה איום על הזהות החרדית, בפרט כשמדובר על קבוצות שמרניות ופרטיקולריות.
4. מחיר חברתי - במציאות הקיימת, צעיר חרדי שמתגייס לצבא ומשפחתו עלולים לשלם על כך מחיר חברתי גבוה, באופנים שונים. בקבלה למוסדות החינוך, בשידוכים, במעמד חברתי וכיו"ב.
5. שמרנות - המאפיין החרדי המובהק ביותר בעיניי הוא שמרנות, וממילא הקושי לכל שינוי קטן או גדול. כמובן שאחרי 75 שנים שבהם רוב מוחלט של הצעירים החרדים אינם משרתים בצה"ל, כמעט בלתי ניתן לחשוב על שינוי משמעותי בנושא.
6. התנגדות למדינה - חלק קטן מהקהילה החרדית הוא אנטי ציוני, אינו משתתף בבחירות לכנסת לרשויות המקומיות, ונמנע מקבלת חלק ניכר של תקציבים ממשלתיים ועירוניים. הם כמובן אינם שוקלים בדעתם לשרת בצה"ל. למרות שיתר החרדים אינם מחזיקים בעמדה זו, אבל עדיין הניכור ותחושת הזרות כלפי המדינה והחברה, רווחים בקרב אחוזים גבוהים מהקהילה החרדית.
7. התאמות - גם חרדים שמעוניינים לשרת בצה"ל, למרות כל הסיבות הנ"ל, מצפים שהצבא ידאג לאפשר להם סביבת שירות שמתאימה לאורח חייהם, בצניעות, כשרות, שבת ועוד כיו"ב. עם כל הרצון הטוב של צה"ל, זוהי משימה קשה מאוד למימוש.

איני בא להצדיק את הסיבות הללו, אולם נראה לי שחשוב מאוד להכיר ולהבין אותן לפני כל דיון בסוגיה סבוכה זו.

כל הדיון מתמקד כיום כמדומני בשירות של גברים חרדים, לגבי נשים חרדיות אני חושב שכבר מזמן ישנה הבנה שאין לכך סיכוי, ואפילו לגבי שירות לאומי/אזרחי נראה לי שוויתרו עליהן. חלק ניכר מהסיבות שמניתי, מסביר לדעתי גם את החשש של החרדים משירות לאומי/אזרחי לבנות חרדיות.

אני באופן אישי לא שירתי בצה"ל, בשל היותי תלמיד ישיבה עד גיל 28. מאוחר יותר נטלתי חלק משמעותי בהקמת המסלולים לשילוב חרדים בחיל האוויר, בחיל המודיעין ובזרועות נוספות. שניים מבניי שירתו בצה"ל (במסלולי שח"ר וח"ץ), ואחת מבנותיי שירתה בשירות לאומי.

הציונות ומדינת ישראל - אתגר תאולוגי ואידאולוגי

העימות הנוקב בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, שהעמיק במהלך השנה האחרונה, נשען על הבדלים עמוקים בתפיסות העולם של כל קבוצה. פעמים רבות ניתן במצב של חילוקי דעות להתעלם מהשאלות היסודיות, ולהתמקד בשאלות של כאן ועכשיו, אולם לעתים אין מנוס וצריכים לשוב לאותן נקודות. אני סבור שכעת נידרש כולנו במוקדם או במאוחר לחזור להנחות היסוד, בשביל לבחון את היכולת של כולנו להמשיך ולחיות כאן בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

במשך כ-2,000 שנים, מאז חורבן הבית השני, ליוותה את עם ישראל האמונה בגאולה העתידית. האמונה הזו החזיקה את העם בנדודיו ובתלאותיו, ונראה שהיא זו שגם הביאה אותו לקום ולעשות מעשה לפני למעלה מ-100 שנה, לפעול למען הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל.

אולם בין החזון שליווה את עמנו לאורך הגלות, לבין המימוש של התנועה הציונית והקמת המדינה, ישנם פערים גדולים מאוד, שמאתגרים מאוד את האדם המאמין בתורה, בנביאים ובספרות חז"ל. אני מבקש לציין את ההבדלים הללו, כפי שאני רואה אותם:

1. נס משמיים או מהלך עצמאי טבעי - הגאולה שעם ישראל ציפה לה שנים רבות כוללת מהלך שלם שבראשו עומדת דמות מופלאה של משיח בן דוד עם אליהו הנביא, שבאופן מופלא מקבצים את הגלויות, בונים את בית המקדש, המתים קמים לתחייה, ועם ישראל בארץ ישראל הופך למרכז העולם, שכולם נוהרים אליו לעבוד את ה'. החיים בתקופה זו הם מופלאים ומתוארים כיוצאים מגדר הטבע, למרות שבעניין זה ישנם מקורות שונים. לעומת זאת, הציונות והקמת המדינה הם תהליכים טבעיים של אנשים מעם ישראל שמחליטים לדאוג באופנים ארציים להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, בלי משיח, בלי אליהו הנביא, בלי בית מקדש ובלי תחיית המתים. זהו שינוי דרמטי מרכזי בין החלום לגאולה, לבין ההתרחשות בפועל.
2. החילוניות - בתנ"ך ובחז"ל ישנה התניה ברורה בין אמונה של עם ישראל בקב"ה ומחויבות לשמירת מצוות לבין מצבו הגשמי של העם, ולכן הגאולה היתה אמורה לכאורה לבוא בזמן שעם ישראל שב בתשובה והולך בדרכי התורה והמצוות. אולם התנועה הציונית והמדינה שקמה בעקבותיה היתה עם רוב חילוני מובהק, ועד היום רוב העם היהודי בארץ ישראל ומחוצה לה אינו שומר תורה ומצוות.
3. מלכות או דמוקרטיה - התקופות הטובות של עם ישראל בארצו, שזכו עם השנים לנוסטלגיה רבה, היו כמובן מלוכניות. גם התיאורים של העתיד עם בוא המשיח, מתוארים כחידוש מלכות בית דוד שבה מולך המשיח. בשל כך, הרעיון להקמת מדינה דמוקרטית שבה העם בוחר את מנהיגיו, ושיש בה שוויון אחווה וחירות, הוא די זר לאדם המאמין. אמנם במרוצת הדורות נכתבו טקסטים תורניים ופרשניים שתמכו ברעיונות דמוקרטיים שונים, אבל עדיין אצל מרבית היהודים המאמינים הציפייה לגאולה העתידית היא במידה רבה ציפייה לעתיד לא דמוקרטי.
4. האוכלוסייה הלא-יהודית - בחזון הגאולי, ארץ ישראל כולה (עם גבולות רחבים הרבה יותר) מיועדת לעם ישראל, ואין בה מקום לעמים אחרים. הנוכחות של לא-יהודים רבים במדינת ישראל ובוודאי של עם פלסטיני, והענקת זכויות אזרחיות שוות ליהודים וללא-יהודים, עשויים להיתפס כסותרים את החזון המובטח.

בשל הסיבות הללו, התנועה הציונית ומדינת ישראל, מאתגרים כבר למעלה מ-100 שנים את תפיסת העולם של מרבית היהודים המאמינים שומרי תורה ומצוות.

ניתן להאריך ולהרחיב אודות הגישות השונות שהתפתחו עם השנים בקרב שומרי תורה ומצוות בשביל להתמודד עם השאלות הללו, אבל באופן כללי נראה לי שישנן שתי גישות מרכזיות:

הגישה הדתית לאומית - אמנם הציונות ומדינת ישראל אינם מימוש מלא של הגאולה המובטחת, אבל הם שלב ראשון בדרך אליה. המינוח המוכר בהקשר זה הוא "אתחלתא דגאולה", והציפייה היא שבהדרגה ישתנו הדברים והחזון הגאולי התנ"כי והחז"לי יתממש במלואו. בשל כך, הם ראו את עצמם שותפים מלאים ושווים לתנועה הציונית ולהקמת המדינה.

הגישה החרדית - אין לציונות ולמדינת ישראל כל קשר לגאולה המובטחת העתידית, למרות הברכה הגדולה שיש בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (ישנם חרדים רבים שגם אינם בטוחים בזה), אנחנו למעשה עדיין בגלות וממשיכים לצפות לאותה גאולה מיוחלת. בשל כך, הם לא ראו את עצמם שותפים לתנועה הציונית ולהקמת המדינה, למרות שבפועל רבים מהם נטלו חלק כזה או אחר בנעשה בה.

אלו היו להבנתי שני הזרמים העיקריים ביהדות האורתודוקסית בקום המדינה, אולם עם השנים חלו שינויים רבים בשניהם. בקרב הדתיים הלאומיים התחזקו להבנתי אלו שסבורים שעלינו להתקדם לשלבים נוספים בגאולה, דבר זה בא לידי ביטוי באופנים שונים, ונראה לי שהדברים והמהלכים של מפלגות "הציונות הדתית" ו"עוצמה יהודית" בשנה האחרונה משקפים זאת היטב. גם בקרב החרדים, אנו יכולים לראות כיצד רבים מהחרדים רואים את עצמם כיום שותפים מלאים למדינה, ולהנהגתה ובמידה רבה מאמצים גישות דתיות-לאומיות, למרות שהם אינם מבטאים זאת באופן גלוי.

מן הסתם ישנן עוד גישות לסוגיה זו, ולהבנתי זהו אחד האתגרים החשובים ביותר לעסוק בהם בתוך העולם האמוני הדתי והחרדי.

לקראת שותפות חדשה

מי פה בעל הבית?

צילום: אוהד צויגנברג

הססמה של איתמר בן גביר במערכת הבחירות האחרונות היתה "מי פה בעל הבית", ואני חושב שהיא מתארת היטב את המציאות הנוכחית, מיום הבחירות לכנסת ה-25 ועד היום.

מקום המדינה עד ה"מהפך" ב-1977, היה ברור לכולם שבעלי הבית של המדינה הם מפלגת מפא"י ראשיה ושותפותיה. מפא"י התנהגה באדנות וביטחון מלא בכוחה, ולא הסכימה לשתף גורמים נוספים בשלטון. הניצחון של מנחם בגין ב-1977 והקואליציה שלו עם החרדים, שינו את המציאות, להבנה שהמדינה שייכת לכולם, לימין ולשמאל, לחילוניים לדתיים ולחרדים, לאשכנזים ולספרדים. מאז ועד 2022 היו רוב הקואליציות והממשלות בראשות הימין, אבל היו גם כמה ממשלות אחדות, וממשלות בראשות המרכז או השמאל.

מאז פרסום תוצאות הבחירות בראשית נובמבר 2022, נראה שנכנסנו לעידן חדש. רבים במחנה הימין סבורים כמדומני שהגענו ל"קץ ההיסטוריה" ושמעתה ועד עולם תהיה בישראל ממשלת ימין מלא, בשל המגמות הדמוגרפיות. לכן הם מבקשים לעצמם "משילות" "ריבונות" ועוד ביטויים, שנועדו להבהיר לגורמים השונים באופוזיציה, שהם אינם שותפים במדינה. נראה לי שהדברים נכונים בעיקר על ראשי "הציונות הדתית" ו"עוצמה יהודית" בצלאל סמוטריץ ואיתמר בן גביר, אבל הם ניכרים גם בשפה ובהתנהלות של רבים מנציגי "הליכוד" והמפלגות החרדיות.

זהו הפחד של תומכי מפלגות האופוזיציה מאז הבחירות, והוא גבר והלך עם הקמת הממשלה וביתר שאת עם ההכרזה על רפורמה במערכת המשפט ועוד שלל חוקים שסותרים את תפיסת עולמם.

האופן שבו הצביעה השבוע הכנסת על החוק לביטול עילת הסבירות, נועד לומר למתנגדי הממשלה והרפורמה מי בעל הבית במדינה, ולהבהיר להם שהם אינם נתפסים כבר כשותפים.

הדיבורים על מעבר לחו"ל, או על הפסקת שירות צבאי וכיו"ב, נובעת מהתחושה של רבים וטובים שארצם שינתה את פניה והם הופכים בה לזרים. אמנם המינוח "דיקטטורה" או דיבור על "מדינת הלכה" או על "סיפורה של שפחה" הוא מוקצן, אבל הוא בהחלט מבטא היטב את הפחדים והחששות, בפרט לנוכח הפעולות שכבר נעשו בחודשים שחלפו מאז הבחירות, בחוקים, בתקציב, ובעוד פעולות שלטוניות רבות.

המשימה המרכזית של הממשלה והקואליציה היא להבהיר למתנגדיהם שהם שותפים מלאים במדינה, לצערי הרב אני לא משוכנע שאכן זהו הרצון של כל חלקי הקואליציה.

גבולות הדיאלוג

כעשרים שנה הייתי מעורב ביוזמות שונות של שיח בחברה הישראלית, בעמותת "צו פיוס", בכתב העת "ארץ אחרת", במכון "שחרית", בתנועת "פנימה", ועוד כהנה וכהנה.

בתקופה הנוכחית, אני מזהה שתי מגמות הפוכות. מצד אחד, אני שומע הרבה אנשים שמצטרפים לדיבור על הצורך בדיאלוג ובמפגש של כלל האנשים מכל חלקי החברה הישראלית, וכל הזמן ישנן התארגנויות חדשות ברוח זו. ומצד שני, אני שומע רבים וטובים שמאוכזבים מכל השיחות הללו, הם אומרים שהמציאות מוכיחה שאין תוחלת בכל הדיבורים הללו, מפני שברגע האמת המנצח פועל בכוחנות לקבוע עובדות בשטח, וכל הדיאלוג מתברר כתרגיל למשיכת זמן בדברי חלקלקות.

אני סבור שאין מנוס מדיאלוג, אבל חשוב להבין שלא כולם יכולים להיות שותפים לדיאלוג. ישנם את אלו שמעוניינים בשותפות, בהסכמה ובפשרות, והם בהחלט חייבים לעשות זאת בדיאלוג, אבל יש גם את אלו שאינם מתכוונים לשותפות הסכמה ופשרה, והם בסך הכל מנצלים את הדיאלוג להרדים את הצד האחר.

אין לי פטנט איך לזהות בין שותפי אמת לבין אלו שעושים זאת למראית עין, אבל יש לי כמה מחשבות בנידון, ואולי בעתיד ארחיב בנידון.

השותפות הנדרשת

באופן אישי, אני מזדהה בדברים רבים עם מתנגדי הקואליציה והממשלה הנוכחית, ואני שותף לחששות מחלק ניכר מהפעולות של גורמים משמעותיים בקואליציה ובממשלה.

בהקשר החרדי, אני חושב שהמפלגות החרדיות טעו בברית המליאה שהם כרתו עם הליכוד בראשות נתניהו, ובפרט בשותפות עם גורמים קיצוניים כמו סמוטריץ ובן גביר ומפלגותיהם.

בסופו של דבר, אם המחנה הליברלי מקווה לחזור ביום מן הימים לשלטון, הוא יהיה חייב למצוא שותפים מתוך הקהילה החרדית, ואת השותפות הזו הוא צריך לעשות בהקדם האפשרי. אנשי המחנה הזה חייבים להבין לעומק את הסוגיות החשובות לקהילה החרדית, ולנסות לגבש נוסח חדש ועדכני של "סטטוס קוו" בענייני דת ומדינה, ובכל הסוגיות השנויות במחלוקת מול הקהילה החרדית (לימוד ליב"ה, תעסוקה, שירות צבאי ו/או אזרחי, הפרדה מגדרית וכיו"ב).

חשוב לזכור, שלקהילה החרדית חשוב בעיקר שיאפשרו לה לחיות את חייה על פי אמונתה ותפיסת עולמה, והיא פחות מעוניינת להכתיב לכלל החברה הישראלית כיצד לחיות.

בעניין זה, פעמים רבות אני מספר על דו-שיח בין דוד בן גוריון לאדמו"ר מצאנז זצ"ל, ששמעתי מפרופ' משה הלברטל. בן גוריון שאל את האדמו"ר: "מה הציפיות שלך ממני?", השיב לו האדמו"ר: "יש מקסימום ומינימום, המקסימום הוא שאתה תחבוש שטריימל, והמינימום הוא שאני אחבוש שטריימל".