חפש בבלוג זה

יום חמישי, 24 בספטמבר 2015

על תפקידה של "מנהיגות רוחנית"

פורסם בקבוצה "חי"ש - חרדים ישראלים" בפייסבוק (המשך למאמר "עת לעשות")

לפני כשלושה שבועות העליתי כאן פוסט (
https://www.facebook.com/groups/968131519883387/permalink/1131728280190376/) שבו הצגתי את תחושתי שישנם רבים וטובים במחננו המבקשים לראות התארגנות ציבורית רחבה להובלת מהלכים חשובים בתחומים שונים.
הפוסט שזכה לתגובות רבות והדיון שהתפתח לכיוונים שונים, מצביעים לכאורה על כך שאכן ישנם שותפים רבים לתחושותיי. ברצוני בפוסט הנוכחי להתייחס לתגובתו של מיכאל נכטילראודות התעלמותי מהצורך ב"מנהיגות רוחנית", זהו בעיניי אחד הנושאים המורכבים ביותר בכל התנהלותה של הקהילה החרדית בישראל. יתכן בהחלט שהצדק עם מיכאל, שזהו הנושא הראשון שעלינו ללבן לפני כל פעילות ציבורית.
אנו רגילים לתאר את הציבור החרדי כציבור שמונהג ע"י גדולי תורה ובציות מלא ל"דעת תורה", שלושת (כיום כבר ניתן לדבר על ארבע או חמש) המפלגות החרדיות כפופות למרותן של "מועצות גדולי / חכמי התורה", כל עיתון / ישיבה / כולל אברכים / מוסד חינוכי / קופת צדקה / ארגון חסד וכיו"ב עומדים בנשיאותם של גדולי תורה ואדמו"רים, כל יוזמה חינוכית / כלכלית / רפואית / תקשורתית / הקמת מתחם מגורים ועוד שלל יוזמות ורעיונות זוכה לברכת הדרך ולתמיכת רבנים, ולכאורה לא ניתן לחשוב על הובלת שום מהלך ללא תמיכה גלויה של גדולי תורה מפורסמים.
השאלה הבסיסית הראשונה שצריכה לדעתי להישאל היא: אם המצב כל כך טוב מדוע הוא נראה לנו פעמים רבות כל כך גרוע? אם אמנם הציבור החרדי מונהג על ידי גדולי התורה בכל דבר ועניין, מדוע דברים כה רבים נראים לנו לא הוגנים ולא מוצדקים? ואמנם אלו הן התגובות הנשמעות תמיד כלפי המבקרים את הקיים או המנסים לפעול בדרכים חדשות ושונות מהמקובל, שהם ממרים את דעת גדולי התורה ושעליהם לפנות אליהם לקבל את ברכת הדרך לפעולותיהם.
את הדיון בנידון יש לחלק למישור הערכי והנורמטיבי ולמישור המעשי, עלינו לברר הן את עמדתנו לגבי המצב הרצוי והן את המצב המצוי. אולם בשני הנידונים אני מבקש רק לפתוח את הנושא, מפני שקוצר היריעה איננו מאפשר לדעתי לפרוס כאן את הסוגיות במלואן.
במישור הערכי עלינו לברר: מהן הסוגיות שבהן נדרשת הכרעה של "דעת תורה" ובאלו סוגיות ניתן להכריע על פי סברה? מי הוא האדם שיכול להכריע "דעת תורה", האם נדרשת לכך התמחות מיוחדת, האם ישנם רק גדולי תורה יחידים שראויים לעשות זאת? האם "דעת תורה" צריכה להיות מנומקת ומבוססת על מקורות תורניים? האם ניתן להסתמך על מקורות תורניים מבלי להזדקק ל"דעת תורה" של גדול בתורה?
במישור המעשי עלינו לבדוק: האם כל הדברים הנעשים בשם / בתמיכת / בברכת גדולי התורה אכן הוכרעו על ידם? מהו אופן קבלת ההחלטות וההכרעות בנושאים השונים? מהן מקורות המידע העומדים לפני גדולי התורה בעת קבלת ההחלטות? 
במידה וישנו פער בין העמדה הערכית לבין המצב הקיים, עלינו לשאול את עצמנו מהם הגורמים לפער הזה? האם ניתן לשנות את המצב? כיצד יש לפעול כל עוד המצוי איננו כפי הרצוי?
לאחר הצגת השאלות, אני מרשה לעצמי להסתכן ולכתוב בקצרה את האופן שבו אני רואה את הדברים.
כאנשים המחויבים באופן מלא לשמירת תורה ומצוות, עלינו לפעול גם בהיבט הציבורי בכפוף לתורה. בנושאים רבים ההכרעה נתונה לשיקול הדעת והסברה ואנו יודעים מהגמרא שכוחה של הסברה גדול משל מקרא מפורש, כדברי הגמרא "למה לי קרא סברא הוא" (בבא קמא מו,ב ובעוד מקומות), במקומות שנדרשת הכרעה תורנית בשל השלכות הלכתיות וערכיות של המהלך, יש צורך בתלמיד חכם בעל ידע תורני הראוי להכריע בשאלה כפי שנדרש בכל שאלה הלכתית. הצורך בגדולי תורה מפורסמים ובעלי מעמד מיוחד, נוגע לעניין אחר של צורך בסדר ובהיררכיה, אבל זהו עניין נפרד שצריך להרחיב בו בהזדמנות אחרת.
המצב הקיים כיום, הוא מראית עין בלבד. העובדה שההכרעות בעניינים שונים ניתנות לגדולי תורה בודדים שמפאת גילם ומצב בריאותם אינם יכולים להכיר את הנושאים המובאים בפניהם לפרטיהם, מעידה כמאה עדים שלא מדובר כאן על מנהיגות של גדולי התורה, ובוודאי שהם אינם הכוח המניע מאחורי ההתנהלות הציבורית בנושאים שונים. לצערנו הרב, הדברים ידועים לרבים, אלא שמפאת כבודם של גדולי התורה ומסיבות נוספות, ממשיכים כולם לשמור על אותה מראית עין.
בנוגע למצוי, אני מבקש לסיים במשפט קצר. על משה רבינו עליו השלום אנו קוראים בפרשיות האחרונות שלא כהתה עינו ולא נס ליחו, ולמרות זאת כשביקש להנהיג לבדו ציבור של שישים ריבוא נאמר לו "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ." (שמות יח,יח) והוא נדרש למנות שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות, והנה לפנינו גדולי תורה שכהתה עינם ונס ליחם מתיימרים להנהיג קהל גדול מיוצאי מצרים ללא שום היררכיה.
ומעתה, השאלה היא האם הצורך שלנו במנהיגות רוחנית היא בשל הצורך האמתי בכך או בשל התדמית הציבורית, אם בשל הצורך האמתי סבורני שניתן למצוא תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה שיוכלו לספק את המענים הנדרשים בשאלות השונות, אולם אם בשל התדמית הציבורית כמדומני שמדובר במלחמה אבודה, שהרי לא נוכל להעמיד כמותם גדולי תורה שהנם בגדר "שברי לוחות".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה