בשנים האחרונות אנו עדים לגידול מתמיד בשיעורם של בני הקהילה החרדית בישראל, המבקשים למצוא לעצמם סביבה מאפשרת ופתוחה יותר לקבלת שונות וגיוון בהשקפת עולם, בתחומי עיסוק, בחינוך הילדים, בלבוש, ביחס למדינה ולמודרנה, בהתמודדות עם אתגרי הזמן וכיו"ב. אנשים אלו שגדלו והתחנכו בקהילה החרדית ובמוסדותיה, ממשיכים לדבוק בערכיה המרכזיים ומבקשים לגדל את ילדיהם על בסיס אותה תפיסת עולם. הם חשים פעמים רבות מוגבלים מאוד ביכולתם לבחור באופן חופשי יותר את דרך חייהם בהתאם לתפיסת עולמם, ללא שייאלצו בשל בחירתם זו להתמודד עם מחירים כבדים בדמות נידוי חברתי וקושי משמעותי בקבלת בניהם ובנותיהם למוסדות החינוך החרדיים.
השאלה המרכזית העולה מעת לעת על סדר יומם של רבים וטובים הנמנים על הקבוצה המתוארת, נוגעת לדרך הנכונה להתמודד עם האתגר המורכב הכרוך באותן בחירות אישיות. האם עליהם להמשיך ולהתאמץ להיות חלק בלתי נפרד מהקהילות החרדיות שבהן הם גדלו, ולנסות להשפיע על קבלה גבוהה יותר שלהם בקרב כלל הקהילה החרדית, או שעליהם להקים לעצמם קהילות חדשות ועצמאיות. ניתן לזהות התלבטות גדולה סביב שאלה זו, כשלכל צד ניתן להציג נימוקים כבדי משקל. בשלב זה, קשה להצביע על הכרעה לצד זה או אחר, והשאלה ממשיכה להעסיק באופן יומיומי משפחות רבות במחננו.
בשדה הפוליטי בישראל אנו עדים לשימוש ב"מפלגת מדף", זוהי מפלגה רשומה כחוק אשר אינה פעילה באופן מעשי, אולם עצם היות המפלגה רשומה וזמינה "על המדף" מאפשר שימוש מיידי בשמה לצרכים פוליטיים וכספיים שונים. כשאדם או קבוצה מקימים מפלגת מדף, הם נמצאים בעמדת מיקוח טובה יותר במשא ומתן מול מפלגה קיימת, מתוך ידיעה שבמידה ולא יגיעו לעמק השווה תהפוך המפלגה לעובדה מוגמרת.
באופן עקרוני, ברור שהעדיפות הראשונה עבור אותם חרדים היא להמשיך ולהשתייך ולהיות חלק בלתי נפרד מקהילות המוצא שלהם, אולם נדמה שלשם כך עליהם ליצור את התשתית הנדרשת ל"קהילת מדף". הסיכוי שלהם להתקבל כשווים בין שווים בכל מוסדות הקהילה החרדית, נמצא להבנתי בהכרה של הקהילות הוותיקות שבמידה והדבר לא ייעשה הם יאלצו לצאת ולהקים לעצמם קהילות עצמאיות. המהלך של היפרדות ועצמאות הוא מהלך לא רצוי עבור כל הצדדים, אולם הוא עלול להיות מוצא אחרון לאנשים שחשים שלא מאפשרים להם לחיות את חייהם על פי אמונתם והשקפת עולמם. במקרה כזה, האתגר הגדול ביותר של הקהילות החדשות יהיה בגיבוש מנהיגות רוחנית משלהן, ועבור הקהילות הוותיקות יהיה בכך מחיר של משבר וקרע בתוך משפחות רבות וכן של היחלשות כלכלית של הקהילות, כמו כן ללא ספק ימשיכו לגדול בקהילות הוותיקות צעירים שיבחרו לעבור לקהילות החדשות.
בין שתי הקצוות, ניתן כמובן למצוא גם דרך ביניים. בין ההישענות המוחלטת על הקהילות הוותיקות לבין הקמה של קהילות חדשות ממסד ועד טפחות, ניתן למצוא מסלול שבו מוקמים בתי כנסת ומוסדות חינוך כמענה לצרכים מקומיים של אותן משפחות, כשביתר התחומים הן ממשיכות להיות חלק בלתי נפרד מכלל הקהילה החרדית.
זוהי בעיניי שעת מבחן משמעותית לקהילה החרדית הוותיקה, האם היא תדע להגמיש ולהרחיב את גבולותיה ולהכיל בתוכה מנעד רחב יותר של דפוסי חיים, או שהקפדה על קשיחות הגבולות וצמצומם יגרום לרבים וטובים למצוא את עצמם בחוץ. בחירה במהלך שיגרום להיפרדות נראה לי בעל מחיר גבוה למדיי עבור כולנו ברוחניות ובגשמיות.
במהלך הדיונים סביב שאלת ההיפרדות, צפה ועולה גם שאלת ההגדרה המתאימה לאותם חרדים המבקשים לעצמם מידה גבוהה יותר של חופש בחירה. המינוח המועדף עלי בעניין זה הוא "הקהילה החרדית המתחדשת", שכן ההתחדשות היא ערך בסיסי ביהדות כלשונו של דוד המלך "תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי" (תהילים קג,ה) וכן אמרו חז"ל על דברי תורה ""בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. כאילו קבלתם היום מהר סיני, כאילו בו ביום נצטווית עליהם".
בשכונה שבה אני גר הוקם מניין מיוחד לשבתות עבור אותם מתפללים שחשו זרות וניכור כלפיהם בבית הכנסת הוותיק והשם שניתן למניין זה הוא "יוסף שלום", יש בשם זה משמעות עמוקה לגבי המטרה שלשמה הוקם בית הכנסת וכן זכר לשמו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל. יהי רצון שנזכה כולנו להרבות שלום בעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה