בשבת קודש פרשת "תרומה" התקיימה שבת משותפת לחברי קבוצת "חרדים ישראלים" בפייסבוק, השבת עצמה הייתה מיוחדת במינה, ואולי אמצא הזדמנות לספר על התובנות שלי משבת זו.
בפרשות אלו אנו לומדים על הקמת המשכן וכליו ובגדי הכהונה, שנעשו על ידי בצלאל ואהליאב יחד עם חכמי לב וחכמות לב, ואני מבקש להסביר מהי אותה "חכמת הלב" שנזקקו לה להקמת המשכן.
הגמרא במסכת ברכות (נה,א) אומרת
אמר רבי יוחנן אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנא' "יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה" (דנייאל ב) שמע רב תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דרבי אבהו אמר ליה אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה דכתיב "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" (שמות לא)
אדם המבקש ללמוד חכמה מסוימת, בין אם בחכמת התורה או בכל חכמה אחרת, הולך לו אצל חכם באותה חכמה ולומד ממנו, אולם מהיכן למד החכם הראשון בכל חכמה את חכמתו בלא שהיה לו מי שילמד אותו. החכמים הראשונים בכל תחום למדו מעצמם את הדברים, בכוח הרצון שלהם החיפוש הניסוי והטעיה, הם הצליחו ללמד את עצמם דברים חדשים. כך לדוגמה אברהם אבינו שהגיע לאמונה בכוחות עצמו, ועליו אמרו חז"ל "מהיכן למד אברהם את התורה רבן שמעון אומר נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה ומנין שכן הוא שנאמר אף לילות יסרוני וגו' (תהלים טז) רבי לוי אמר מעצמו למד תורה שנאמר מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב" (משלי יד)" (בראשית רבה צה,ג).
בני ישראל עבדו במצרים בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, הם לא עסקו בצורפות וברקמה, בזהב ובכסף ובנחושת, בתולעת שני בשש ובעיזים, ועל כן בבואם להקים את המשכן הם נדרשו ללמד את עצמם על ידי רצונם העז לעשות את הדברים, ולכן מלאכת המשכן הושלמה באופן מלא רק בזכות "חכמת הלב".
כל כלי המשכן מרמזים על דברים גדולים, וברצוני להרחיב מעט על שני כלים, ארון הברית והמנורה. בקודש הקדשים נמצא ארון הברית ובתוכו לוחות הברית שניתנו בסיני וספר התורה שכתב משה, המשכן וכל עם ישראל חונים מסביב לארון הברית והתורה שנמצאת בתוכו, הדבר מלמדנו כמובן שעל כולנו לחנות מסביב לתורה, ממזרח או ממערב, מצפון או מדרום. התורה היא מרכז חייו של עם ישראל הן בחנייתם והן במסעותיהם, תמיד עלינו ללכת לאורה.
בקודש היו המנורה, מזבח הקטורת והשולחן, חז"ל תיארו את השולחן כסמל לפרנסה ואת המנורה כסמל חכמה, ועל כן אמרו "אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום" (בבא בתרא כה,ב), נמצא אפוא שמלבד הארון גם המנורה מסמלת את חכמת התורה, ויש צורך להסביר את ההבדל ביניהם, בעניין זה אלך בדרכו של הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" ובהקדמתו הנפלאה לפירושו לשאילתות.
הנצי"ב מבאר שישנו חלק בתורה שהוא קבוע ומועבר כמות שהוא מדור לדור, ויש חלק בתורה שמתפתח ומתרבה כל הזמן על ידי פלפול. את החלק הראשון מסמל הארון וזה היה תפקידם של הכהנים והלוויים, ללמד את עם ישראל תורה ולהעביר אותה מדור לדור. את החלק השני מסמלת המנורה, ובעניין זה התייחד משה רבינו ביותר, ביכולת להוציא מהתורה דברים חדשים בכל עת, ובעניין זה מצינו גמרא נפלאה במסכת נדרים (לח,א)
אמר רבי יוסי בר' חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר "כתב לך" "פסל לך" (שמות לד) מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכתוב אומר "טוב עין הוא יבורך" (משלי כב) מתיב רב חסדא "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם" (דברים ד) ואותי צוה ואני לכם "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי" (דברים ד) אותי צוה ואני לכם "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא) השירה לחודה "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" אלא פילפולא בעלמא.
בגמרא זו נתפרש שלמרות שהתורה כמות שהיא ניתנה לכל ישראל, הפלפול ניתן למשה רבינו והוא שנתנו לישראל. את כוח הפלפול שניתן למשה מסמלת המנורה, ולכן מצינו בחז"ל "בשעה שהיה אדם אומר דבר מתוקן לפני רבי טרפון היה אומר כפתור ופרח" (בראשית רבה צא,ט), וכן בכמה מקומות בש"ס כשאמר ת"ח דבר חידוש אמרו לו "משה, שפיר קאמרת" (ביצה לח,ב ובעוד מקומות).
נמצנו למדים שהפלפול נועד לחדש הלכות בשאלות המתחדשות, ואלו הם דברי תורה שפרים ורבים. זוהי הסיבה שבמקדש שעשה שלמה היו עשר מנורות ועשר שולחנות, בעוד שארון הברית נותר אחד שהרי אין בו ריבוי ותוספת.
בדרך זו מבאר הנצי"ב את הציווי של המלך יאשיהו לגנוז את ארון הברית, שכן בזמן של יציאה לגלות יש לחזק דווקא את כוח הפלפול, על מנת לדעת לחדש דרכים להתמודד עם האתגרים החדשים שבגלות, בעוד שכשעם ישראל יושב על אדמתו ניתן להסתפק במסורת כמות שהיא.
הנצי"ב מסביר בדרך זו את ההבדל בין חכמי ארץ ישראל שהיו בקיאים במסורת הדורות ואת התלמוד ירושלמי שנתחבר על ידם, לבין חכמי בבל שהיו מיוחדים בפלפולם וזהו הייחוד של התלמוד בבלי. וזה לשונו:
"במחשכים הושיבני כמתי עולם", אמר ר' ירמיה זה תלמודה של בבל, ולא שֶגינו ח"ו תלמוד בבלי, אלא הכי קאמר, באשר בבל הוא מצולה חשוכה שאין בה אור תורה בעצם כלל, רק על ידי אבוקה גדולה של הפלפול דש"ס בבלי יהיה מאיר גם במחשכים להוציא אור ההוראה...
והרי זה דומה למה שהמשילו במדרש קהלת, נכנס לפלטרין של הרבה חדרים ואינו יודע לצאת וצריך לקשור חבל בחבל וכו', והנה מי שיש בידו אור המאיר דרך הפתח, אינו צריך להתייגע כל כך, ובמעט חיפוש והשתדלות יצא לאור הפתח, אבל אם כן לא יתחכם לעמוד על חכמת אותו פלטרין, מה שאין כן מי שאין לו נר ואינו יכול לצאת, כי אם בהשתדלות והתבוננות על חכמת הפלטרין וגם נכשל כמה פעמים עד שלבסוף כשעומד על הפתח מוצא אור גדול של חכמת הבניין יותר מן הראשון.
כך חכמי ארץ ישראל אור הזכות היה מהלך לפניהם, על כן לא הוצרכו כל-כך להתייגע, מה שאין כן חכמי בבל, לא מצאו אור ההוראה עד שנתייגעו הרבה וגם נכשלו בהוראה כמה פעמים, אבל כשיצאו לאור ההוראה, על פי רוב ההתבוננות, היו באור גדול. ועל זה כתיב בישעיה (כ"ט) "ושמעו ביום ההוא החרשים דברי ספר, ומאפל ומחשך עיני עורים תראינה". רצוני דוקא מאופל ומחושך יחזו אור השכל האמיתי בעמקת חכמת התורה, הרבה יותר מאשר אינם יושבים בחושך כל כך.
ואמרו בכתובות (עה,א) "אמר אביי וחד מינייהו עדיף כתרי מינן אמר רבא וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו", כלומר שחכמי א"י עדיפים על חכמי בבל בשל המסורת שלהם, אבל כשחכמי בבל מצרפים את פלפולם לתורת ארץ ישראל כוחם כפול משל בני א"י.
אנו עומדים כעת בדור שעובר שינוי היסטורי, המהפכה הדיגיטלית ומהפכת המידע בעקבות התפתחות האינטרנט וכל אמצעי התקשורת, משנה את העולם לא פחות מהמצאת הדפוס והמהפכה התעשייתית ושינויים היסטוריים דומים. ברור שאנו נדרשים לגדל את ילדינו ותלמידינו, בעולם שונה לחלוטין מזה שבו אנחנו גדלנו והתחנכנו. השינוי הזה מציב בפנינו אתגרים חדשים שלא שערום אבותינו, וכאן עלינו להיות גם "חכמי לב" לדעת כיצד למצוא בעצמנו תשובות לשאלות המתחדשות, לעשות זאת באמצעות כוח הפלפול של התורה. זהו האתגר הגדול המונח לפתחנו ואנו נדרשים לגשת אליו בזהירות רבה, אבל מתוך הבנה שאין אנו בני חורין להבטל ממנו.
חלילה לנו מלזלזל באלו המבקשים להתמודד עם ההתפתחויות הללו באמצעות הדרך המסורה לנו מדור דור, היות ואין בידם את הכלים לפתח כלים חדשים להתמודדות זו. היכולת שלהם היא להאט במידה מסוימת את קצב ההתפתחויות, על מנת שבמשך הזמן יימצאו הדרכים המתאימות ביותר להתמודדות עם האתגרים החדשים.
הגאון רבי ישראל מסלנט שיום פטירתו חל לפני שבוע, כתב באחת מאגרותיו (אור ישראל אגרת יח)
מעת חתימת התלמוד ננעלו דרכי התורה להבין ולהורות מכתבי הקדש עפ״י המדות המסורות מסיני. ורק אל התלמוד עינינו צופיות לשאוב ממנה תורת ה׳ ודרכיו. וגם האדם הגדול בענקים. אין בידו רק לתפש ולגלות תעלומות סתרה. ועל התלמוד אין להוסיף ואין לגרוע מאומה:
לזאת התלמוד אצלינו כמו בחינת מקרא בימי חז"ל. ולימוד המקרא אצלינו כמו בחינת׳ א-ב בימי חז״ל לבא ע״י ללימוד התלמוד. וספרי גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים. הוא כמו בחינת משנה בימי חז״ל . אשר ביד האדם הראוי ומוכשר לכך. לחלוק ולשנות ע״פ תנאים הרצויים להכריע אם ימצא פוסק לסמוך עליו. ואולי לאדם גדול גם לחלוק כמו רב תנא ופליג כו' — ואחר הבקיאות הנוראה בתלמוד בבלי וירושלמי כו' . והידיעה הנכונה בגדולי הפוסקים כו׳. וידיעת לימוד התוס׳ על כולנה. אז יבא האדם ללימוד התלמוד (היא כמו בחי' התלמוד בימי חז״ל) הוא העיון הנכון לשאוב יסודות התלמוד בפרטיו ממקומות המפוזרים ולהבין ולהורות כדת.
בדורנו אנו, הורגלנו שכל דברי גדולי הדורות עד ימינו אנו הם בבחינת משנה או אפילו בבחינת מקרא, שעלינו לקבל את הדברים כמות שהם, לא להוסיף עליהם ולא לגרוע, אולם באמת עלינו לנהוג בדברים בבחינת תלמוד, לשאת ולתת בהם ולהבין את הדרך שבה עלינו ללכת.
יהי רצון שנזכה כולנו לחכמת הלב, שנזכור לחנות תמיד סביב ארון הברית, ושנדע לפלפל בתורה הקדושה בכדי לדעת את הדרך שבה עלינו לצעוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה