חפש בבלוג זה

יום שלישי, 19 באפריל 2016

לפי דעתו של בן אביו מלמדו

אנו עומדים כעת ימים ספורים לפני ליל הסדר שהציווי המרכזי בו הוא "והגדת לבנך", כולנו מכירים היטב את ארבעת הבנים הנזכרים בהגדה של פסח, ומכירים בצורך לדאוג גם לחינוכם של הבן התם והבן שאינו יודע לשאול. הלקח החינוכי החשוב הזה יפה כמובן לכל השנה כולה, ונדמה שאכן מערכות החינוך שלנו יכולות להתגאות בעשיה רבה שנועדה לסייע לכל תלמיד באשר הוא ללמוד, למרות הקשיים השונים העומדים בפניו. אולם ברצוני להצביע הפעם דווקא על הזנחתו של הבן ה"חכם".
נוצר ע"י Mwtoews
כל מערכת חינוכית וכל מוסד חינוכי נדרשים להתמודד עם מנעד רחב של כישורים וכישרונות של החניכים, על פי התפלגות נורמלית המתוארת בגרף פעמון, שבו הרוב המכריע (68.2%) נמצא במרכז הפעמון, מרבית הנותרים (27.2%) יהיו בצדדי הפעמון, ורק מעט מאוד (כ-4.6%) נמצאים בקצוות. מטבע הדברים, מרבית הפעילות החינוכית והלימודית בכל מוסד מותאמת לרמתם של מרבית התלמידים הנמצאים במרכז הפעמון, והתלמידים בעלי היכולות הגבוהות או הנמוכות נדרשים להתאים את עצמם לכלל. אלא שבעוד שלתלמידים בעלי היכולות הנמוכות מובן לכולם שיש צורך בעזרה על מנת להדביק את הפער בינם לבין יתר התלמידים, הרי שבנוגע לתלמידים בעלי היכולות הגבוהות לא ברור מה בדיוק יש לעשות בכדי שכישרונותיהם וזמנם לא יתבזבזו לשווא.
במערכת החינוך הכללית, ישנה הכרה ביכולות ובצרכים המיוחדים של תלמידים "מחוננים", אלו הנמצאים באחוזון (1%) העליון של התלמידים מבחינת יכולת לימודית. עבור התלמידים המחוננים מופעלות תכניות חינוכיות ולימודיות ייחודיות, כדוגמת בתי ספר מיוחדים שבהם לומדים התלמידים המחוננים יום בשבוע או כיתות מיוחדות למחוננים בתוך בתי ספר רגילים. התלמידים המחוננים מגיעים במקרים רבים בהמשך הדרך להישגים יוצאי דופן ופורצי דרך במגוון רחב של תחומים, במדע, בפילוסופיה, בטכנולוגיה, במוזיקה, באמנות ובתחומים נוספים.
למיטב ידיעתי, בעולם הישיבות החרדי אין התייחסות מיוחדת לתלמידים "מחוננים". אמנם חלק גדול מהישיבות נקראות "ישיבה למצוינים", אולם בהגדרה זו מכוונים לתלמידים מתמידים ובעלי יכולת לימודית מעל הממוצע ולא לבעלי כישרונות יוצאי דופן. השאלה שאני מבקש להציג היא: האם יש צורך ביצירת מענה ייחודי לתלמידים בעלי יכולות לימודיות יוצאות דופן?
כבר בחז"ל אנו מוצאים התייחסות מיוחדת לבעלי יכולת לימודית יוצאת דופן, כך לדוגמה במסכת קידושין (כט,ב) נאמר לגבי מצוות תלמוד תורה "ת"ר הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו, ר' יהודה אומר אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו", כלומר שלמרות שתורתו של האדם קודמת לתורת בנו כשהבן מצטיין בכישרונותיו הוא קודם לאביו. כמו כן, מצינו בחז"ל בכמה מקומות כשזיהו חריפות בלימוד תורה אצל ילדים קטנים, אמרו "מובטחני בזה שמורה הוראה בישראל" (פסחים ג,ב, גיטין נח,א).
בדרך זו, נהגו הישיבות המפורסמות כדוגמת ישיבת וולוז'ין, ישיבת חכמי לובלין, ישיבת טלז, ישיבת סלבודקה ועוד ישיבות חשובות שהעמידו גדולי תורה רבים, ישיבות אלו קיבלו לתוכן אך ורק תלמידים מצטיינים בעלי יכולת מוכחת בידיעת התורה ובהבנתה, ואנו גם יודעים שרבים מגדולי ישראל התפרסמו בצעירותם כ"עילויים" והתבלטו בכישרונותיהם מיתר בני גילם. מתלמידים שלא גילו יכולות לימודיות יוצאות דופן, נשללה לעתים רבות היכולת להימנות על תלמידי הישיבות הללו.
בדורות האחרונים, נפתחו שערי הישיבות בפני כל מבקש, ואכן אנו רואים כיום כיצד עשרות אלפים הוגים בתורה ועושים בה חיל, עד שנדמה שמעולם לא התרבו ספסלי בית המדרש כבימינו. כמדומני שאין כיום אפילו ישיבה אחת, שבה תנאי הקבלה מתקרבים לאלו שנדרשו בעבר בישיבות הנזכרות. נדמה שבעבר אף הובעה התנגדות עקרונית לניסיונות להקים מסגרות מיוחדות ל"בעלי כישרונות", בכדי למנוע תחרותיות שתגרום לחולשה בקרב התלמידים הבינוניים.
מציאות זו פגעה בצביונן הייחודי של ישיבות רבות, כך בניגוד לעבר שבו התבלטה כל ישיבה בסגנון לימוד ייחודי בהתאם לשיטת הלימוד של העומד בראשה (ראו לדוגמה את הספר הנפלא "אישים ושיטות" של הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל) ושל הבחורים שצעדו בדרכו, הרי שכיום קשה למצוא מאפיין ייחודי לישיבה זו או אחרת וכולן נעשו דומות זו לזו.
מצב זה, המיטיב עם מרבית תלמידי הישיבות, פוגע במימוש הפוטנציאל הרב הטמון בקרב השכבה הגבוהה של ה"עילויים" בעולם הישיבות. ברור אמנם שגם כיום הם מצליחים להצטיין בהישגיהם בתורה בידיעתה ובהבנתה, אבל יחד עם זאת אין ספק שהישיבות המותאמות למרבית התלמידים, אינן מצליחות למצות את הפוטנציאל הרב הטמון אצל אותם תלמידים מצטיינים.
בחינה מעמיקה של המצב מלמדת, שמעבר לעובדה שבמקרים רבים תלמידים אלו אינם ממצים את מלוא יכולותיהם בהיבט התורני, הרי שלא אחת בשל חוסר סיפוק וחוסר נחת שלהם בהיכלי הישיבות הם עוזבים את אוהלה של תורה לחצוב להם בורות נשברים, והרי הם בגדר "שנה ופירש, קשה מכולם", ואז אנו לוקים בכפליים.
צו השעה הוא לממש את בקשתו של ריב"ז "תן לי יבנה וחכמיה", יש צורך בהקמת ישיבות ייעודיות ל"עילויים", אשר יזכו בבוא היום להרביץ תורה לרבים ביתר שאת ויתר עוז. כך נזכה לקיים את דברי המשנה במסכת פסחים (קטז,א) "לפי דעתו של בן אביו מלמדו" ופירש הרשב"ם "אם מבין הרבה, יפרש הכל".

ויהי רצון שנזכה בקרוב לאכול מן הזבחים ומן הפסחים.

4 תגובות:

  1. גרוע מכך, ניתן לשמוע על ראשי ישבות שנרתעים מהמצטיינים וטוענים שלא בעלי הכשרונות הם אלו שמגיעים להישגים אלא דווקא הבינונים המתמידים.

    השבמחק
    תשובות
    1. נכון מאוד.
      האתוס המכונן של עולם הישיבות בדורות האחרונים הוא שכולם יכולים להגיע להישגים הטובים ביותר אם רק ירצו, ובפועל ללא ספק מעדיפים את הבינוניים הקונפורמיים על המצוינים הנון-קונפורמיסטים.

      מחק
  2. להבנת ההתנגדות של עולם הישיבות בימינו לעידוד המצוינות והתחרות, מומלץ לקרוא במחקרו המצוין של ד"ר Yohai Hakak "רוחניות מול גשמיות בישיבות הליטאיות" (בפרט בעמודים 31-44)
    את המחקר ניתן לקרוא ולהוריד כאן
    http://fips.huji.ac.il/sites/default/files/floersheimer/files/hakak_spirituality_and_worldliness_in_lithuanian_yeshivas.pdf

    השבמחק
  3. אני לא חסיד של מסגרות מיוחדות, שיוצרות גאווה ושחצנות אצל התלמידים.
    תלמידים מצטייינים רואים אותם בכל מקום, יש וגומעים מאות דפי גמרא, יש שיש להם נטייה לרבנות ולדיינות והם גולשים לתחום הזה, יש שמחפשים להיות שפיץ למדנים ומנסים את כוכם בזה.
    יש לי הרגשה, שצריך פתיחות והכוונה על קצה המזלג, בתוך המסגרות לכיווני התפתחות שונים ומגוונים בתוןך עולם התורה.
    זה נראה לי עדיף בכפליים ממסגרות יחודיים.

    בברכה, אליהו סולוביציק

    השבמחק