בכ"ד באלול אנו מציינים את זכרו של מרן הרב ישראל מאיר הכהן בעל "החפץ חיים", אשר עד היום הזה אנו עוסקים יום יום בתורתו בספרו הגדול "משנה ברורה" וביתר ספריו וכתביו. מכל חיבוריו נקרא שמו בישראל על שם ספרו העוסק בהלכות לשון הרע רכילות והוצאת שם רע, ונדמה שאכן זהו הספר המבטא באופן הטוב ביותר את ייחודיותו של בעל ה"חפץ חיים" בין גדולי ישראל בדורות האחרונים.
במקומות רבים אנו מוצאים חלוקה בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו, ורבותינו הראשונים כבר ציינו את החלוקה הזו בעשרת הדברות הכתובים על שני לוחות הברית, שהראשון עוסק במצוות שבין אדם למקום והשני במצוות שבין אדם לחברו (עי' רמב"ן עה"ת שמות כ,יב). גם במצוות התשובה שאנו עוסקים בה בימים אלו, חילקו חז"ל (יומא פה,ב) בין מצוות שבין אדם למקום המתכפרים בתשובה, למצוות שבין אדם לחברו שבהם נדרש האדם לרצות את חברו.
 |
| ה"חפץ חיים" ובנו על פתח ביתו בראדין |
השוני בין המצוות הללו, בא לידי ביטוי באופנים שונים, ונראה שהדרך של האדם להתרגל ולהתחנך בהן שונה מאוד. האדם החפץ להתחזק במצוות שבין אדם למקום, נדרש להתבונן באמונה בה' באהבתו וביראתו, עם לימוד פרטי ההלכות הנוגעים למצוות אלו. אולם במצוות שבין אדם לחברו, הניסיון מלמד שלא די בכך, שכן על האדם לעמול על מידותיו ותכונותיו בכדי לאהוב את הזולת לדרוש את טובתו בגשמיות וברוחניות ולהיזהר מפגיעה בו בכבודו בגופו וברכושו. אנו יכולים לראות אנשים יראי שמיים מרבים המקפידים על קלה כבחמורה במצוות שבין אדם למקום ואפילו בסייגים ותקנות מדברי סופרים וחומרות יתירות, בעוד שבמצוות שבין אדם לחברו הם רחוקים מאוד מהקפדה על הלכות מפורשות מדאורייתא. מנגד, אנו יכולים לראות אנשים נפלאים שמשאם ומתנם בנחת עם הבריות, דואגים לכבוד כל אדם שלומו וטובתו ונזהרים לא לפגוע באף אדם, אולם במצוות שבין אדם למקום הם מקלים ראש ואינם דואגים וחרדים לבצעם ככתבם וכלשונם. חז"ל תיארו את התופעות הללו כ"טוב לשמים ורע לבריות" או "רע לשמים ואינו רע לבריות" (קידושין מ,א).
תנועת המוסר של הגרי"ס נועדה לכאורה להתמודד עם הפער הזה, ומרבית פעילותה בתוך עולם הישיבות נועדה לחזק את המידות הטובות ואת ההנהגות שבין אדם לחברו, אולם ניתן לומר שבמידה מסוימת פעילות זו דווקא חיזקה את האבחנה שמדובר בשני עולמות תוכן שונים ונפרדים, שההצטיינות בלימוד תורה ובשמירת הלכות שבין אדם למקום, אינם חייבים בהכרח להגיע עם שלמות במידות טובות ובמצוות שבין אדם לחברו. בעניין זה, יש טעם להזכיר את דבריו של הרב אליהו דסלר בעל "מכתב מאליהו", שאמר "כלל גדול בכוחות הנפש. כל המגדיל בערך ענין אחד, יקטן בעיניו ערך ענין אחר". נמצא אפוא שבמצב הקיים, נוצרה כביכול תחרות בין שני הדברים הללו.
בנקודה זו בולטת דמותו של ה"חפץ חיים", אשר היה לאות ולמופת בדורו למי שהקפדתו בכל המצוות כולם היא באופן הראוי ביותר, ללא שום הבחנה בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. זו למעשה הייתה כוונתו העיקרית בספר "חפץ חיים" להוכיח שמצוות שבין אדם לחברו מחויבות מצד הדין לכל פרטיהם ודקדוקיהם בדיוק כמו מצוות שבין אדם למקום, ולא רק מצד המוסר והאנושיות. באופן זה תיאר ראש ישיבת ראדין הרב נפתלי טרופ את מעלתו של ה"חפץ חיים" לעומת יתר גדולי ישראל, בכך שלא ניתן לציין שום דבר שבו הוא מתייחד בהקפדתו בו יותר מאשר בדברים אחרים.
על הצורך להחזיק בו זמנית ובאופן שווה בשני הדברים, נרמז בפירוש רש"י עה"פ "וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (בראשית כד,כב) שכתב "ושני צמידים - רמז לשני לוחות מצומדות, עשרה זהב משקלם - רמז לעשרת הדברות שבהן", כלומר שעלינו להחזיק בשני הלוחות גם יחד כשהן צמודות זו לזו.
יהי רצון שנזכה גם אנחנו לאחוז בכל כוחנו בשני הדברים הללו, ולהיות טובים לשמיים וטובים לבריות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה