כידוע לנו יש בתורה חוקים ומשפטים, החוקים הן המצוות שאין להן טעם, והמשפטים הן המצוות שיש להן טעם, בלשון הראשונים נקראו החוקים "מצוות שמעיות" והמשפטים "מצוות שכליות". המטרה של החוקים שאין בהם טעם היא בעצם הציות לקב"ה וקבלת מלכותו, והמטרה של המשפטים היא בשביל שנפנים את הדברים שכל מצווה ומצווה באה ללמד אותנו.
על החוקים, מפורסמים דברי המדרש "רַב אָמַר לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶן אֶת הַבְּרִיּוֹת, וְכִי מָה אִיכְפַּת לֵיהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר אוֹ מִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, הֱוֵי לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶם אֶת הַבְּרִיּוֹת." (בראשית רבה מד,א). וכך גם נראים דברי הגמרא "[אמר] רבי יצחק למה תוקעין בר"ה למה תוקעין רחמנא אמר תקעו" (ר"ה טז,א).
בעניין זה מוכרים בעולם הישיבות דברי רבינו יונה בספר "שערי תשובה" "אך כל אשר אינו נזהר מחטא ידוע ואינו מקבל על נפשו להשמר ממנו, גם אם הוא מהעונות הקלים, אף על פי שהוא נזהר מכל העבירות שבתורה, קראוהו חכמי ישראל (חולין ד, ב) "מומר לדבר אחד", ואת פושעים נמנה, וגדול עונו מנשוא. כי אם אמור יאמר העבד לרבו: כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד - כבר שבר עול אדוניו מעליו, והישר בעיניו יעשה, ועל הענין הזה נאמר (דברים כז, כו): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" - ביאורו, אשר לא יקבל על נפשו לקיים כל דברי התורה מראש ועד סוף, ויורה על זה "אשר לא יקים לעשות", ולא אמר "אשר לא יעשה אותם".
המשפטים לעומת זאת נועדו גם לחנך אותנו וגם לדאוג לקיום העולם, כך המצוות הרבות שבין אדם לחברו אמורות להקנות לנו מידות טובות כמו אהבת הבריות, רחמים, נדיבות, אמת, צדק, יושר ועוד כיו"ב, ומצוות אחרות אמורות להקנות לנו דעות נכונות וכן אמונה בה', אהבתו, יראתו, ביטחון בו, הכרת הטוב אליו ועוד כהנה וכהנה.
על האדם לברר לעצמו מהו חוק ומהו משפט, מפני שאם הוא יקיים את החוק כאילו הוא משפט הוא יפסיד את מטרתו שהוא עצם הציות לגזירת הבורא גם בלי טעם, ואם הוא יקיים את המשפטים כאילו הם חוקים בלי טעם הוא יפסיד את המטרה העיקרית שהיא הפנמת המסר של המצווה. חשוב לציין שישנן מצוות שנחלקו חכמים האם הם בכלל המשפטים או החוקים כגון מצוות שילוח הקן, ובהתנהגות המוסרית עצמה מצאנו מחלוקת בין בעלי המוסר אם יש לנהוג בהתנהגות מוסרית מפני שכך ציווה הקב"ה או מפני שהאדם צריך לרצות לנהוג במוסריות.
דוגמה יפה לשילוב בין השניים ניתן למצוא בלשון הרמב"ם לגבי תקיעת שופר בראש השנה "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל--הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה" (הלכות תשובה ג,ז). הנה בדבריו אלו ציין הרמב"ם שהמצווה הזו היא אמנם חוק, אבל יש בה גם טעם כבמשפט.
בציבור הליטאי בדורנו ובפרט בקרב הבריסקער'ס והחוזאינישניקים, נראה שהפכו את כל התורה כולה לחוקים, וכל קיום המצוות הפך לגזירת הכתוב ולקיום מצוות המלך. נמצא אפוא שבכל הנוגע לקבלת מרות ועבדות של הקב"ה הם אולי לדוגמה ולמופת, אבל המחיר שהם שילמו על כך הוא שאין להם טעם והרגש אחר בקיום המצוות מלבד קיום החוק. לא פלא אפוא שהדבר כרוך בהרבה עצבים וחוסר סובלנות, מפני שיש כאן יראה בלי אהבה. כמובן שמדובר כאן בהכללה, וגם יש הבדל בין הבריסקער'ס לחזונאישניקים בעניין זה, אבל עדיין נראה שיש דברים בגו.
בעניין זה ישנו סיפור מפורסם על ההבדל בין ליל הסדר בביתו של הנצ"יב מוולאז'ין שהתקיים בטוב לבב ובשמחה, לבין ליל הסדר אצל הגרי"ד סולוביצ'יק בעל "בית הלוי" שהיה בחרדה גדולה מחשש ממשהו חמץ וכיו"ב.
האתגר האמתי הוא השילוב הנכון בין השניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה