מה רוצה "הפלג הירושלמי"?

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

ידידי אהרן רוז הציג באופן מאוד ברור את השאלה:

נגד מה "הפלג הירושלמי" נלחמים נגד "גזירת הגיוס" או נגד החרד"קיות ("החרדיות החדשה" במילים יפות)? 

זו לכאורה שאלה מצוינת, שכן מצד אחד קשה להאמין שקבוצה שלמה קמה ומקימה עיתון; מפלגה; מוסדות חינוך ועוד כיו"ב רק בגלל "חוק הגיוס", ומצד שני כל ההפגנות והמחאות שלהם עוסקות ב"גזירת הגיוס" בלבד ולא בשום נושא אחר.

לדעתי, ברור שהמאבק שלהם הוא בחרדיות המתחדשת על מאפייניה השונים, בפתיחות למודרנה ולחברה הישראלית, בהשתלבות בעבודה; בלימודים אקדמיים; בצה"ל ובשירות אזרחי, בחשיפה לאינטרנט ולסמארטפונים, ובעוד דברים כיו"ב.

למה אם כן הם בחרו להתמקד ב"גזירת הגיוס"? על שאלה זו ניתן אולי לנסות להשיב בכמה אופנים:

1. מנקודת ראותם, הניסיון הבולט במיוחד של המדינה והחילונים לאלץ את החרדים לשנות את אורחות חייהם הוא דרך שירות צבאי, שאכן הוגדר בעבר כ"כור היתוך". הגר"ש אויערבאך כבר נאבק בנושא מימי הקמת הנח"ל החרדי, וועדת טל, והוא רואה בו את גולת הכותרת במאבק על שמירת החרדיות. גם יאיר לפיד ו"יש עתיד" נתפסים בעיניהם כמי שרוצים לחלן את החרדים, והעובדה ש"חוק הגיוס" עמד בראש סדרי העדיפויות שלהם מחזקת את התפיסה הזו.
2. הגראי"ל שטיינמן והציבור הליטאי שנשמע לו ומפלגת "דגל התורה" שתחת הנהגתו, נתפסים בעיני "הפלג הירושלמי" כפשרנים במאבק בחרד"קיות, אולם המקרה הבולט ביותר מבחינתם הוא המוכנות שלו לשאת ולתת עם המדינה בסוגיית הגיוס, ולכן הם חייבים להבליט את הסוגיה הזו יותר מכל התחומים האחרים.
3. "הפלג הירושלמי" נזקק לתמיכת אנשי "העדה החרדית" ולכן עליו להיאבק בתחום שמבטא גם התנגדות לציונות, בעוד שהתנגדות ליציאה ללימודים ולעבודה איננה נמצאת במקום גבוה בסדרי העדיפויות של "העדה החרדית".
4. הדרך העיקרית של "הפלג הירושלמי" להלהיב את הדור הצעיר היא במאבק הרואי, וההתנגדות לחוק והעריקות היא הדרך הטובה ביותר לעשות זאת, בעוד שבתחומים האחרים קשה למצוא דוגמה למאבק מתוקשר ובעל סמליות של הקרבה גדולה.
5. המאבק ביציאה לעבודה וללימודים אקדמיים, או מאבק באינטרנט וסמארטפונים, הוא בעיני רבים בעולם החרדי כמעט חסר סיכוי וקשה לרתום אליו אנשים רבים שמסיבות שונות נדרשו לכך, אבל השירות הצבאי נתפס אצל מרבית החרדים כדבר מיותר ומזיק שאין בו תועלת אמתית לא למדינה ולא למתגייסים, ולכן קל יותר לרתום אליו ציבור גדול.

כנגד הטענה שלי שהוויכוח הגדול בין הגראי"ל שטיינמן שליט"א לגר"ש אויערבאך שליט"א לאורך השנים הוא בשאלת היחס ל"חרדיות החדשה", הקשה אהרן רוז מהעובדה שדווקא בסביבת הגראי"ל נמצאים אנשים הרבה יותר סגורים ו"חניוקים" ואילו בסביבת הגר"ש נמצאים יותר אנשים פתוחים ו"מודרנים". נדמה לי שאם נתבונן בדבר לעומקו, נראה שהדברים דווקא מתאימים.

ביחס הפנימי למודרנה; לתרבות המערבית; לציונות; למדינת ישראל ולחברה הישראלית, אני חושב שאין הבדל גדול בין הגראי"ל לגר"ש, שניהם שוללים את המודרנה והעולם המערבי, את הציונות ומדינת ישראל, ואת החילוניות באותה מידה. אבל השאלה הגדולה היא מהי האסטרטגיה הנכונה לשמור על תפיסת העולם הזו, וכאן ישנן שתי תשובות שונות לחלוטין.

הגראי"ל שטיינמן מאמין שההסתגרות והחניוקיות היא הדרך הטובה ביותר לשמור על היהדות, הוא עצמו חי בנזירות כפי שמעידות כל התמונות מביתו, הוא מדבר בשבח העוני, הוא איננו מתעניין בשום תחום דעת לא תורני, הוא מדבר כנגד המודרניות, וכל משאו ומתנו עם השלטון ועם החברה הישראלית הוא רק באופן של "שתדלנות" אצל הפריץ. נראה שהרב מרדכי קרליץ מייצג היטב את עמדתו, הוא בעל מראה מאוד חרדי שמרני (חליפה ארוכה, זקן ארוך), שאיננו אוכל עוף ובשר מחוץ לבית, יחד עם היותו במו"מ עם גורמי שלטון וחבר ב"ועדת טל" וב"אמנת כנרת".

הגר"ש אויערבאך לעומתו רחוק מלהיות סגפן, הוא מעודד את תלמידיו לעשות חיל בעסקים, הוא סקרן ומתעניין בתחומים רבים שאינם נוגעים במישרין לעולמה של תורה, ונראה שהוא רואה בעולם המערבי דבר בעל ערך שלא ניתן לבטל אותו ולכן הוא גם מזהה אותו כמסוכן יותר. בשל כך, הוא סבור שעלינו לקרוא תיגר על המודרנה ועל הציונות ולהציב מולה "תרבות נגד". הוא איננו מעודד חניוקיות וסגירות, אבל דווקא בשל כך הוא סבור שעלינו להציב עמדה לעומתית כנגד החברה החילונית.

במילים אחרות, הגראי"ל איננו מאמין באידאולוגיות של העולם המערבי והחילוני, בעיניו הכל תאוות פשוטות של עולם הזה, והדרך להילחם בזה היא בהתחזקות בערכים של הסתפקות במועט ושאיפה לעולם הבא. ואילו הגר"ש מזהה את הסכנה של העולם המערבי והחילוני דווקא במישור האידאולוגי, ושם הוא רואה את זירת המאבק.

סוגיית הכוללים

מפעם לפעם שבה ועולה לדיון ההתייחסות של הקהילה החרדית בכלל והליטאית בפרט לאלו שיצאו מה"כולל" ללימודים אקדמיים / לימודים מקצועיים / עבודה / צה"ל / שירות אזרחי, אלו חשים פעמים רבות לא רצויים בקרב חבריהם ובני משפחתם.

בנוגע לאברכים עצמם, הנושא העיקרי שכמדומני עוסקים בו הוא השאלה הכלכלית ברמת הפרט, שכן מלגת הכולל היא בדרך כלל קטנה ורחוקה מלספק צרכים של משפחה חרדית ממוצעת.

שתי הנקודות הנוספות שנראות לי חשובות לא פחות הן: 

1. קיומם הכלכלי של הכוללים.
2. ההגשמה העצמית של אברכי הכוללים.

בעבר, מרבית האברכים מצאו לאחר מספר שנים משרה תורנית כלשהי, כראשי ישיבות, ר"מים, משגיחים, משיבים, מלמדים, רבנים, דיינים, מו"צים, מהדירי ספרים וכיו"ב. מי שלא מצא משרה תורנית כנראה לא היה מתאים לכך, והוא מצא את עצמו בעולם העבודה.

בעשרים השנים האחרונות הפכה קבלת משרה תורנית לדבר נדיר, כך לדוגמה מרבית בני גילי (42) מישיבת פוניבז' הם עדיין אברכי כולל, וסביר להניח שהתמונה הזו לא תשתנה בטווח הנראה לעין. 

בשל כך, מספר אברכי הכוללים אמור להמשיך ולעלות בכל שנה בעוד אלפי אברכים צעירים שהתחתנו בשנה זו, כשהאברכים המבוגרים אינם מפנים את מקומם.

עצם העובדה שיש כיום כוללים לעשרות אלפי אברכים בתמיכת מדינת ישראל ותורמים מרחבי העולם היא מופלאה, אבל האם אמנם הדבר אפשרי ללא הגבלה מספרית? מי שתשובות כמו "נס גלוי" מספקות אותו כמובן לא יתייחס לשאלה זו, אבל מעניין למה אין נס גלוי שיאפשר לכולם לקבל משרות תורניות.

גם אם מבחינה כלכלית הכוללים ימשיכו להתקיים, וגם אם עשרות אלפי בתי האב של האברכים יצליחו לעמוד בניהול משק הבית, ישנה שאלה גדולה על ההגשמה העצמית של האברכים. 

ללמוד תורה מבוקר עד ערב במשך שנים רבות זו משימה קשה, אבל כל עוד האברך חש שהוא גדל בתורה ובבוא היום הוא יזכה ללמד מתורתו לאחרים, יש לו דבר שיעניק לו את הכוחות להמשיך ולעמול. אולם כשהאברך מבין שסיכוייו ללמד מתורתו לאחרים גם בעתיד הרחוק הם קלושים ובפרט כשהוא נמצא לאחר עשרות שנות לימוד, נראה שהאתגר הזה נעשה קשה שבעתיים.

האם עשרות אלפי אברכים יכולים להמשיך וללמוד עוד עשרות שנים בכוללים עד זקנה ושיבה?

נ.ב. רבים וטובים סבורים שעיני צרה באברכי הכוללים ולא היא, אני מעריך ומוקיר את לומדי התורה ההוגים בה בשבתם ובקומם, אבל אני סבור שהדבר צריך להיעשות מתוך בחירה ומתוך הבנה של כל המשמעויות של הדבר, ללא ססמאות ואמירות חסרות בסיס.

שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ

כידוע לנו יש בתורה חוקים ומשפטים, החוקים הן המצוות שאין להן טעם, והמשפטים הן המצוות שיש להן טעם, בלשון הראשונים נקראו החוקים "מצוות שמעיות" והמשפטים "מצוות שכליות". המטרה של החוקים שאין בהם טעם היא בעצם הציות לקב"ה וקבלת מלכותו, והמטרה של המשפטים היא בשביל שנפנים את הדברים שכל מצווה ומצווה באה ללמד אותנו.

על החוקים, מפורסמים דברי המדרש "רַב אָמַר לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶן אֶת הַבְּרִיּוֹת, וְכִי מָה אִיכְפַּת לֵיהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר אוֹ מִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, הֱוֵי לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶם אֶת הַבְּרִיּוֹת." (בראשית רבה מד,א). וכך גם נראים דברי הגמרא "[אמר] רבי יצחק למה תוקעין בר"ה למה תוקעין רחמנא אמר תקעו" (ר"ה טז,א). 

בעניין זה מוכרים בעולם הישיבות דברי רבינו יונה בספר "שערי תשובה" "אך כל אשר אינו נזהר מחטא ידוע ואינו מקבל על נפשו להשמר ממנו, גם אם הוא מהעונות הקלים, אף על פי שהוא נזהר מכל העבירות שבתורה, קראוהו חכמי ישראל (חולין ד, ב) "מומר לדבר אחד", ואת פושעים נמנה, וגדול עונו מנשוא. כי אם אמור יאמר העבד לרבו: כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד - כבר שבר עול אדוניו מעליו, והישר בעיניו יעשה, ועל הענין הזה נאמר (דברים כז, כו): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" - ביאורו, אשר לא יקבל על נפשו לקיים כל דברי התורה מראש ועד סוף, ויורה על זה "אשר לא יקים לעשות", ולא אמר "אשר לא יעשה אותם".

המשפטים לעומת זאת נועדו גם לחנך אותנו וגם לדאוג לקיום העולם, כך המצוות הרבות שבין אדם לחברו אמורות להקנות לנו מידות טובות כמו אהבת הבריות, רחמים, נדיבות, אמת, צדק, יושר ועוד כיו"ב, ומצוות אחרות אמורות להקנות לנו דעות נכונות וכן אמונה בה', אהבתו, יראתו, ביטחון בו, הכרת הטוב אליו ועוד כהנה וכהנה.

על האדם לברר לעצמו מהו חוק ומהו משפט, מפני שאם הוא יקיים את החוק כאילו הוא משפט הוא יפסיד את מטרתו שהוא עצם הציות לגזירת הבורא גם בלי טעם, ואם הוא יקיים את המשפטים כאילו הם חוקים בלי טעם הוא יפסיד את המטרה העיקרית שהיא הפנמת המסר של המצווה. חשוב לציין שישנן מצוות שנחלקו חכמים האם הם בכלל המשפטים או החוקים כגון מצוות שילוח הקן, ובהתנהגות המוסרית עצמה מצאנו מחלוקת בין בעלי המוסר אם יש לנהוג בהתנהגות מוסרית מפני שכך ציווה הקב"ה או מפני שהאדם צריך לרצות לנהוג במוסריות.

דוגמה יפה לשילוב בין השניים ניתן למצוא בלשון הרמב"ם לגבי תקיעת שופר בראש השנה "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל--הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה" (הלכות תשובה ג,ז). הנה בדבריו אלו ציין הרמב"ם שהמצווה הזו היא אמנם חוק, אבל יש בה גם טעם כבמשפט.

בציבור הליטאי בדורנו ובפרט בקרב הבריסקער'ס והחוזאינישניקים, נראה שהפכו את כל התורה כולה לחוקים, וכל קיום המצוות הפך לגזירת הכתוב ולקיום מצוות המלך. נמצא אפוא שבכל הנוגע לקבלת מרות ועבדות של הקב"ה הם אולי לדוגמה ולמופת, אבל המחיר שהם שילמו על כך הוא שאין להם טעם והרגש אחר בקיום המצוות מלבד קיום החוק. לא פלא אפוא שהדבר כרוך בהרבה עצבים וחוסר סובלנות, מפני שיש כאן יראה בלי אהבה. כמובן שמדובר כאן בהכללה, וגם יש הבדל בין הבריסקער'ס לחזונאישניקים בעניין זה, אבל עדיין נראה שיש דברים בגו.

בעניין זה ישנו סיפור מפורסם על ההבדל בין ליל הסדר בביתו של הנצ"יב מוולאז'ין שהתקיים בטוב לבב ובשמחה, לבין ליל הסדר אצל הגרי"ד סולוביצ'יק בעל "בית הלוי" שהיה בחרדה גדולה מחשש ממשהו חמץ וכיו"ב.

האתגר האמתי הוא השילוב הנכון בין השניים.

תרבות חרדית וישראלית, הילכו יחדיו?

ידידי ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי סיפר לי פעם על שיחה שהייתה לו עם קבוצת נשים מבוגרות ממשפחות האליטה החרדית, במהלכה נודע לו שהן גדלו על ברכי השירה העברית של ימי הקמת המדינה, אבל את בנותיהן הן גידלו כבר בתוך החומות התרבותיות של הקהילה החרדית.

שחקני הסדרה "שטיסל"

כהורה וכמחנך אני רואה אצל ילדיי ואצל תלמידיי בגיל הנעורים את החשיפה לגילויים שונים הן של התרבות החרדית והן של התרבות הישראלית, ואני שואל את עצמי עד כמה מדובר בתרבויות המתחרות ביניהן על לבם של הנערים הללו והאם ניתן לאחוז בזה ובזה.

בנקודה זו יש לערוך לדעתי אבחנה חדה בין הציבור הליטאי לציבור החסידי. אצל החסידים, יש מאפיינים תרבותיים מובהקים, הבאים לידי ביטוי בלבוש והופעה, בשפת דיבור, במוזיקה, במאכלים, במנהגים, במבנה הקהילתי ועוד תחומים רבים. בעוד שאצל הליטאים הרכיב המרכזי וכמעט הבלעדי הוא לימוד התורה, ולכל התחומים האחרים אין משקל גדול למרות שעם השנים נוצר קוד לבוש ליטאי, סגנון מוזיקלי וכיו"ב.

ההבדל שציינתי בין החסידים לליטאים יש לו לדעתי השפעה גדולה בסוגיה זו. 

מצד אחד אצל החסיד אין אפשרות אמתית לאחוז בו זמנית בשתי התרבויות, והנער החסידי המבקש לטעום מהתרבות הישראלית יאלץ לוותר על התרבות של בית אבא שבה הוא רגיל, בעוד שהנער הליטאי יכול לכאורה להחזיק בלימוד התורה כעיסוק מרכזי גם אם הוא נחשף במידה כזו או אחרת לתרבות הישראלית.

מצד שני, הנער החסידי שאיננו מוצא את מקומו בבית המדרש, יכול עדיין להרגיש חסיד בכל הווייתו בכך שהוא מתלבש כחסיד, מדבר אידיש, שר שירים חסידיים, ונוהג באורחות החיים החסידיים. בעוד שהנער הליטאי שנפשו לא חשקה בתורה, עלול לחוש מהר מאוד כזר בקהילתו ובבית אביו.

כמובן שהדברים הללו נאמרים בהכללה, אבל נראה לי שהם גם עשויים להסביר את ההבדלים בתוך הקהילה הליטאית במהלך השנים, את השונות בין קהילות שונות בתוך הציבור הליטאי, ואת השונות בין הציבור הליטאי בישראל לציבור הליטאי בחו"ל.

גם את החשש הגדול של החרדים מהאינטרנט ומהסמארטפונים בפרט בקרב בני הנוער, אני רואה בעיקר בהיבט התרבותי. האינטרנט והסמארטפון מהווים פתח רחב ביותר לעולם התרבות הישראלי באמצעות מוזיקה, סרטים, חדשות ועוד מגוון דברים, והדבר מאיים באופן החריף ביותר על זהותם של בני נוער חרדים, בעיקר בשלב שבו הם אינם מוצאים את עצמם מסיבות כלשהם כבני בית בתרבות שבה הם גדלו.

בדרך זו אני רואה את האתגר של מוסדות ואנשי חינוך בקהילה החרדית העוסקים בבני נוער ביצירת תרבות חרדית אלטרנטיבית. זו הייתה להבנתי פעולתו של הגרב"מ אזרחי במשך שנים רבות ב"מחנה בני תורה", זהו הניסיון של הישיבות בסגנון "שערי יושר" "דרך השם" רש"י ועוד, וזה לדעתי סוד ההצלחה של מה שאני מכנה "הקרליבכים החדשים" כדוגמת שמואל גריינימן, מענדל ראטה, ידידנו מרדכי גרנביץ' וכיו"ב.

חינוך לאינטרנט ולסמארטפון

בדור האחרון ניתן לציין שני חידושים טכנולוגיים ששינו באופן דרמטי את עולמנו, הלוא הם האינטרנט והסמארטפון. האינטרנט הנגיש לכולם את המידע בכל תחום ובכל שפה ואפשר לכל אדם להגיע לכל דבר וליצור קשר עם אנשים בכל העולם, והסמארטפונים סיפקו לאדם את היכולת לעשות את כל הדברים הללו בכל זמן ובכל מקום. אין ספק שהעולם לאחר שני החידושים הללו, שונה לחלוטין מהעולם שקדם לו.

כדרכם של חידושים ושינויים, העולם נדרש להתמודד עם סכנות ואתגרים חדשים הכרוכים בהם. האינטרנט והסמארטפונים הם כלים רבי עצמה, והם עלולים לגרום לנזקים רבים בגשמיות וברוחניות ולהוות כלי שרת בידי גורמים שליליים שונים. כשמדובר בקהילה החרדית ששמרה על עצמה באמצעות הסתגרות חברתית ותרבותית, הסכנות והאתגרים הללו קשים שבעתיים.

בעולם החרדי הוכרז מצב חירום, ומזה כשני עשורים מתנהל מאבק חריף כנגד האינטרנט בכלל וכנגד הסמארטפונים בפרט. לשם כך נרתמו גדולי התורה היראה והחסידות, ראשי ישיבות, רבנים, מחנכים, מנהלי מוסדות, אנשי תקשורת, פעילים ציבוריים מקומיים ועוד גורמים שונים, ונראה שמעולם לא היה בציבור זה נושא שנרתמו אליו כל כך הרבה כוחות למשך זמן כה ארוך.

במבחן התוצאה, נראה שככל שמדובר בדור החרדי הצעיר, מדובר במלחמה חסרת סיכוי. הנגישות של הדור החרדי הצעיר לאינטרנט היא גדולה ביותר, וגם בקרב תלמידי הישיבות והכוללים הטובים ביותר מדובר בשכיחות גבוהה מאוד של גישה לאינטרנט. בנוגע לסמארטפונים התמונה בהחלט שונה, אבל עדיין נראה שבקרב אלו שאינם מיושבי בית המדרש מדובר באחוזים גבוהים של משתמשים.

לפני 13 שנים השתתפתי בכינוס של ראשי ישיבות ומשגיחים בראשות גדולי התורה והחסידות, שנועד לאסור על תלמידי ישיבות את השימוש בטלפונים סלולריים גם ללא גישה לאינטרנט. בכינוס זה הוגדרו החידושים הטכנולוגיים השונים כ"מעשה שטן", וכמדומני שעד היום ההסברה בנושאים אלו היא בגישה זו. על פי גישה זו, המשתמשים באינטרנט ובסמארטפונים נפלו למעשה ברשתו של השטן והתקנה היחידה עבורם היא להתנתק מהם.

בעולם כולו מודעים כיום לסכנות הרבות הכרוכות בחידושים הללו, ונעשים מאמצים רבים ללמוד לעומק את הסכנות הללו ולהתמודד אתם, ונראה שבנקודה זו עלינו ללמוד מניסיונם של אחרים. עלינו להכיר בכך שגם אם מי שאיננו נזקק לחידושים הללו קדוש ייאמר לו, הרי שעבור כל מי שנזקק להם נדרש חינוך ואימון כיצד להשתמש בהם בזהירות מרבית. הכלים הללו מסוכנים לא פחות מכלי רכב, וכשם שלא יעלה על הדעת לאפשר לנער לנהוג ברכב ללא שיעורי נהיגה ורישיון, כך לא יתכן שמיטב בנינו ובנותינו ישתמשו בהם ללא הכנה מינימלית.

כשאני מדבר עם תלמידיי על אינטרנט וסמארטפון, אני מביא להם את דברי המדרש (ויקרא רבה לג,א)

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְטָבִי עַבְדֵיהּ פּוּק זְבֵין לִי צֵדוּ טָבָא מִן שׁוּקָא, נָפַק זָבַן לֵיהּ לִשָּׁן, אָמַר לֵיהּ פּוּק זְבֵין לִי צֵדוּ בִּישָׁא מִן שׁוּקָא, נָפַק זָבַן לֵיהּ לִשָּׁן. אֲמַר לֵיהּ מַהוּ דֵּין דְּכַד אֲנָא אָמַר לָךְ צֵדוּ טָבָא אַתְּ זָבַן לִי לִשָּׁן, וְכַד אֲנָא אֲמַר לָךְ צֵדוּ בִּישָׁא אַתְּ זָבַן לִי לִשָּׁן. אֲמַר לֵיהּ מִינָּהּ טָבְתָּא וּמִינָהּ בִּישְׁתָּא, כַּד הֲוָה טַב לֵית טָבָה מִנֵּיהּ, וְכַד בִּישׁ לֵית בִּישׁ מִנֵּיהּ.

(אמר רשב"ג לטבי עבדו: צא וקנה לי מזון טוב בשוק. 

יצא וקנה לו לשון. 

אמר לו: צא וקנה לי מזון רע בשוק.

יצא וקנה לו לשון.

אמר לו: מהו זה, שכשאמרתי לך מזון טוב קנית לי לשון, וכשאמרתי לך מזון רע קנית לי לשון? 

אמר לו: ממנה הטובה וממנה הרעה, כשהיא טובה אין טובה ממנה וכשהיא רעה אין רעה ממנה)

היום עלה בדעתי שגם בהיבט החזותי יש כאן דבר חסר תקדים לכאורה, שכן עד היום אם היינו רוצים לתאר אדם עושה מעשה טוב יכולנו לצייר אדם לומד תורה או מסייע לזקן וחולה וכיו"ב, ואם היינו רוצים לצייר אדם עושה מעשה רע יכולנו לצייר אדם מכה את חברו או כל מעשה שלילי אחר.

כיום ניתן בפעולה שמבחינה חיצונית נראית אותו דבר של שימוש במחשב או בסמארטפון, לעשות את המעשים הטובים ביותר ואת המעשים הגרועים ביותר. האחד משתמש במחשב ובסמארטפון ללימוד, או לעזרה לזולת, והאחר משתמש בו לפגיעה באחר בגשמיות וברוחניות.

אם אצטרך לצייר את ארבעת הבנים בהגדה של פסח (חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול), נראה לי שאצייר את כולם אותו דבר.