ההנחה הרווחת במחננו היא שנער שהתחנך כראוי, שהתברך בכישרון טוב, איננו סובל מלקויות למידה ובעיות התנהגות או מהפרעות קשב וריכוז, אמור ללמוד גמרא מבוקר עד ערב. ואם נטענת טענה על ילד מסוים שאיננו מתאים ללימוד גמרא מבוקר עד ערב, עלינו להסיק שהא סובל מבעיה כלשהי.
אני טוען שזוהי תפיסה שגויה לחלוטין, שכן לימוד תחום דעת אחד מבוקר עד ערב הוא בבחינת דבר פלא. האם שמעתם מימיכם על נער מצטיין במתמטיקה/ אנגלית / היסטוריה / פיזיקה / מחשבים / אזרחות, שילמד בגיל 14 במוסד לימודים שלומדים בו את אותו מקצוע שבו הוא מצטיין מבוקר עד ערב? התשובה היא בוודאי שלילית, וללא ספק כל נער שיציעו לו מוסד כזה ידחה את ההצעה על הסף.
מהו אם כן הרעיון במודל של "ישיבה קטנה", ובמה שונה לימוד גמרא מכל תחומי הדעת, מעבר לעניין של "קדושת התורה"? התשובה היא שדווקא יש דוגמאות ממסגרות הכשרה של נערים מבוקר עד ערב, בתחומים שהם דרך חיים כדוגמת מוזיקה / ספורט / אמנות וכיו"ב, שם נוכל לראות אפילו ילדים צעירים בעלי כישרון מיוחד ומשיכה לתחום, שיעסקו בו מבוקר עד ערב.
אמור מעתה, אין הצדקה לישיבה קטנה עבור מרבית הנערים שהגמרא היא עבורם "תחום דעת", אלא רק לאותו מיעוט שעבורם לימוד גמרא זו "דרך חיים" אלו שנפשם חשקה בתורה והם שוחים בים התלמוד.
האם כל נער אמור להיות כזה? האם כל מי שקיבל חינוך טוב, התברך בכישרון טוב, ואיננו סובל מבעיות התנהגות או לקויות למידה או מבעיות קשב וריכוז, אמור גם למצוא בלימוד גמרא "דרך חיים"? אני סבור שהתשובה שלילית ואשמח להרחיב ולבסס את תשובתי זו.
חשבתי כעת שניתן לפרש כך את הברכה בתפילת ערבית.
"אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת, על כן ה' אלוקינו בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך ונשמח בדברי תורתך ובמצוותיך לעולם ועד, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה."
הברכה פותחת בלימוד תורה ואז מספיק לשוח בה בשכיבה ובקימה שזו ק"ש שחרית וערבית כמו שנאמר במסכת נדרים (ח,א) "אי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית", רק לאחר הלימוד כשמגיעים ל"שמחה" אז הוגים בתורה יומם ולילה.
יש לשים לב שהציווי "וְדִבַּרְתָּ בָּם... וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו,ז) נאמר לכל ישראל, בעוד ש"וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א,ח) נאמר כציווי מיוחד ליהושע בן נון ולא לכל ישראל.
וידוע כי זמן הטוב והיפה של הלימוד אצל האדם הוא רק בעודו נער קטן בשנים שאין מוטל עליו משא פרנסת גופו, וגם אין תלוי בצווארו משוי פרנסת אישה ובנים, וכפי הטבע תהיה דעתו צלולה ומה שילמוד יהיה חרוט על לבו ולא ימוט, ועל כן יאות הוא לעסוק עם הנערים בעודם קטנים בשנים בשני הלימודים האלה, אחד של תורתנו הקדושה, ואחד של דרך ארץ שהוא לשון וכתיבה וכיוצא בהן, ויעסקו עימהם בשני מיני לימודים אלו בזמן אחד שהוא זמן הנערות שדעתם צלולה:
השבמחקועל זה אמר התנא בפרקי אבות, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון, כלומר ראוי ויפה שיתעסקו בשני לימודים של תורה ושל דרך ארץ בזמן אחד, יען כי יגיעת שניהם ביחד משכחת עון הוא כח הרע אשר עצור בלב האדם מצד החומר העכור שבו, כי יהיה עסקו במשכלו ולא יצא הרע שבו מן הכח לפועל לעשות מעשים רעים: (אמרי בינה חלק א דף רלו)