המשנה במסכת יומא מספרת על הכהן שמוליך את השעיר לעזאזל שעובר בדרכו הארוכה בעשר סוכות ואומרת המשנה "על כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים", כלומר שמציעים לו לשבור את הצום הקשה בגלל הקושי שבהליכה מירושלים לעזאזל.
הגמרא (יומא סז,א) אומרת על כך "תנא מעולם לא הוצרך אדם לכך אלא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו", כלומר שעצם העובדה שהכהן יודע שביכולתו לאכול ולשתות מעניקה לו כוח ומייתרת את הצורך שלו לעשות זאת.
היסוד הגדול הזה הוא להבנתי חשוב מאוד עבור כל איש חינוך ועבור כל מערכת חברתית, והפעם אני מתכוון ליכולת היציאה עבור כל יחיד במוסד חינוכי או בקבוצה חברתית.
כשתלמיד במוסד או חבר בקבוצה חש שאין לו יכולת לעבור למוסד אחר או לקבוצה אחרת, בפרט אם כניסתו למוסד או חברותו בקבוצה לא נעשו מבחירה, הוא מרגיש כבול והוא עלול לפתח תחושות חריפות של אומללות ושל שנאה למקום שבו הוא נמצא, והתוצאות של הרגשות הללו הן שליליות גם אם הדבר נשאר בהיבט הרגשי ובודאי כשהן מובילות למעשים כאלו ואחרים.
הידיעה החשובה היא שככל שתינתן לחניכים ולחברים התחושה שהיציאה שלהם היא אפשרית, כך מספר האנשים שיעשו זאת בפועל יהיה קטן יותר, ותחושת הרווחה של כלל התלמידים והחברים תשתפר פלאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה