הישיבות כמיטת סדום

כולנו מכירים את הביטוי "מיטת סדום" שמקורו בתיאור במסכת סנהדרין (קט,ב) "הויא להו פורייתא דהוו מגני עלה אורחין, כי מאריך גייזי ליה, כי גוץ מתחין ליה" (בתרגום לעברית: הייתה להם מיטה שהיו משכיבים עליה אורחים, כשהאורח ארוך חותכים אותו, כשהוא קצר מותחים אותו).

למרבה הצער, אינני מוצא תיאור טוב יותר לעולם הישיבות החרדי בימינו, כש"הישיבות הקטנות" (כיתות ט'-י"א) משמשות כמיטות שבהן מותחים את הנמוכים / הקצרים (עד שיתפרקו אבריו כלשון רש"י בסנהדרין), בעוד "הישיבות הגדולות" משמשות כמיטות שבהן חותכים את הגבוהים / הארוכים. להבהרת דבריי, עלי להאריך מעט.

ב"ישיבות הקטנות" נכנסים נערים בגילאי 13-14, לסדר יום ארוך מאוד (מ-7:00 עד 21:00) שכולל לימודי קודש בלבד, ובפרט לימוד גמרא. הם נדרשים לשמוע בכל יום שיעורי גמרא בעיון ובבקיאות, כשבמרבית הישיבות אין שימוש באמצעי עזר פדגוגיים ואפילו בלוח קיר, כשבנוסף לגמרא הם נדרשים לקלוט בשיעורים מפרשים רבים ראשונים ואחרונים. מעבר לשיעורים הפרונטליים בעיון ובבקיאות, מתבצעת רוב הלמידה באופן עצמאי בחברותא. הנערים הללו נדרשים להשתתף בשלוש תפילות ביום עם חליפה ומגבעת, ובמרבית המקרים נמנעת מהם האפשרות לשחק במשחקי חברה וכדור. ברוב הישיבות יקפידו מאוד על הופעתם החיצונית גם מחוץ לכותלי הישיבה, וכמובן שיאסרו עליהם כל חשיפה לעולם שבחוץ ובפרט למכשירים הטכנולוגיים. חלק גדול מהנערים הללו נמצא בתנאי פנימיה מלאים, וגם אלו שחוזרים בכל יום הביתה, אינם עושים בבית כמעט כלום מעבר ללינה.

מדובר למעשה בדרישה להתבגרות מהירה של נערים צעירים, והתמסרות כמעט מוחלטת ללימוד תורה. כשמדובר בכאלו שחשקה נפשם בתורה ומוצאים טעם בלימוד גמרא בעיון ובבקיאות, אלו עשויות להיות השנים הנפלאות ביותר, אבל עבור מי שאיננו מוצא עניין רב בגמרא, או שנפשו מבקשת פורקן במשחק ובהתעניינות בספורט ובהוויות העולם, או שהוא מבקש לחרוג מכללי הלבוש וההופעה הנוקשים, או שהוא מתקשה לעמוד בסדר יום כה ארוך ותובעני, עלולה תקופה זו להפוך לסיוט מתמשך, ולמאבק אינסופי עם אנשי צוות ועם הורים, שאינם מבינים לנפשו. למרבה הצער, רבים מאוד הם חללי מיטה זו, שאבריהם מתפרקים ממתיחת יתר. באופן אישי, פגשתי במהלך השנים האחרונות נערים רבים מאוד מקבוצה זו.

"הישיבות הגדולות" עבור נערים בני 16-17 ומעלה, נועדו להצמיח גדולי תורה במודל של "ישיבות ליטא" שהוקמו במתכונת של ישיבת וולאז'ין, בהן צמחו תלמידי חכמים וענקי רוח בעלי כישרון מעוף ויצירתיות. אולם בדורנו אנו, כנראה בשל הרצון לפתוח את היכלי הישיבות לעשרות אלפי תלמידים, וגם בשל העדריות שהשתלטה על הקהילה החרדית, איבדו מרבית הישיבות הגדולות את הרוח שפיעמה בהן. הישיבות הגדולות פועלות כיום כבתי חרושת ענקיים, המייצרים בסרט נע בחורים צייתנים הולכים בתלם, שמקדישים את מרב ומיטב זמנם ללימוד תורה בסגנון הישיבתי המקובל, וללא יצירתיות ומקוריות.

כל בחור שיבקש לגלות שאר רוח ואותנטיות, בתחומי הלימוד ובסגנון הלימוד, בשאלת שאלות, ובהעלאת רעיונות חדשניים ומקוריים, ייתקל מהר מאוד בהסתייגות ובהתנגדות מכל כיוון, מצוות הישיבה, מהחברים ומהמשפחה. הוא יבין היטב שאי הליכה בתלם מסכנת את מעמדו החברתי ואת סיכוייו לשידוך טוב, גם אם הוא יצטיין בלימוד תורה ובהתמדה ובמידות טובות. זוהי מעין "מכסחת דשא", המבקשת ליצור שכבה של דשא בגובה אחיד. זוהי לצערי מיטה שנועדה לקצוץ את אבריו של כל מי שגדול יותר ממידותיה.

וכך הבינוניות שולטת בנו, באלו שנמצאים למטה מהבינוניות אין אנו משגיחים, ובאלו שעשויים לגדול הרבה מעבר אנו עושים כל מאמץ למנוע מהם לעשות זאת.

אני מודע לכך שאלו הן האשמות חמורות וחריפות ביותר, אולם לצערי הרב אני מביע אותם לאחר התבוננות ארוכה של שנים רבות, מתוך אכפתיות אהבה ודאגה לקהילה החרדית בכלל ולעולם הישיבות בפרט. אני משער שרבים וטובים מבוגרי עולם הישיבות יכירו שיש ממש בדברים, גם אם לדעתם הצגתי אותם בחריפות יתירה. בקשתי אפוא מהם, במקום להלין על אופן ההתבטאות שלי או על אישיותי, אנא התייחסו ככל האפשר לתוכן המרכזי שלהם.

שכר חרדיות כנגד הפסדה

בעקבות התכתבות שלי עם חבר שכתב במאמר שפירסם את המשפט "כרגע אין בעולמנו את החברה שאנו רוצים לחיות בה ואנחנו צריכים להקים אותה מחדש", ראיתי לנכון לברר באופן רציני מה הם הדברים שמפריעים לי בחברה החרדית שבה גדלתי והתחנכתי ושבה אני חי ומגדל את ילדיי.
הקדשתי מעט זמן להעלות על הכתב את הדברים שטובים בעיניי בקהילה החרדית ואת הדברים שאינם טובים בעיניי, חשוב לי לציין שחלק מהדברים אינם נכונים על כל הקבוצות בקהילה החרדית.
אני מציע לכל אחד ואחת לעשות עם עצמו את התרגיל הזה.
וזו הרשימה שלי (הרשימה נכתבה בזמן קצר, ויתכן בהחלט שהושמטו דברים חשובים בשני החלקים):

מה טוב בעיניי בקהילה החרדית בישראל?

• חינוך - ישנה השקעה גדולה בחינוך הילדים בבית ובמוסדות החינוך, החינוך הוא הדבר המרכזי עבור ההורים והם ישקיעו לשם כך את מיטב כספם זמנם ומרצם
• מוסר ודרך ארץ - הציבור מתאפיין בהתנהגות מכובדת ומכבדת, בדיבור בנחת, בכבוד הדדי, בזהירות בממון הזולת
• חסד - הערבות ההדדית בקהילה החרדית היא מיוחדת במינה, עזרה לכל מי שנדרש לה בהיבט כלכלי, בריאותי, פיזי, נפשי ועוד 
• אהבת תורה - לימוד התורה הוא ערך עליון, הכרה בחשיבות להקדיש כל זמן פנוי ללימוד תורה
• הסתפקות במועט - חיים בצניעות מבחינה כלכלית
• כבוד לגדולי תורה - גדולי התורה זוכים למעמד הגבוה ביותר בחברה
• שמירת תורה ומצוות - הקפדה על קיום של ההלכה על פי גדרים מחמירים
• שמרנות - תודעה חזקה של המשכיות הדורות, הסתייגות מחידושים ובחינתם בחשדנות

מה לא טוב בעיניי בקהילה החרדית בישראל?

• המוחלטות - הוודאות בכל תחום ועניין וחוסר המוכנות לחיות עם ספק וחוסר וודאות
• הכפייה - שלילת הבחירה מאנשים בכל הגילאים, כולל סנקציות חריפות בכל סטייה מהתלם
• חוסר סובלנות - יחס מבטל לדעות ולקבוצות אחרות, גם בתוך הקהילה החרדית עצמה
• יהירות וגאווה - זלזול והתנשאות מול קבוצות אוכלוסיה אחרות, גם בתוך הקהילה החרדית
• זלזול ואי הכרה בערכים נוספים - ביטול כל ערך שאיננו נתפס כערך תורני ודתי
• אחד בפה ואחד בלב - שימוש מרובה בססמאות, חוסר הלימה בין אמירות רבות לחיים בפועל
• הזנחה במערכת החינוך - מודל חינוכי אליטיסטי שמשאיר מאחור חלק גדול מהתלמידים, בפרט בחינוך הבנים החרדים
• דיכוי יצירתיות - חוסר לגיטימציה ליצירתיות, בפרט בקרב הבנים ובתחומים אמנותיים
• דיכוי האינדיבידואליזם - הפרט הוא חלק בלתי נפרד מהכלל, ועליו לוותר על ייחודיותו לשם כך
• היעדר אסטרטגיה - מאבקים קצרי ראות, חוסר במידע עדכני, היעדר מנגנונים מסודרים לקבלת החלטות 
• מחלוקות - הפיכת כל אי הסכמה ומריבה לעניין דתי, מחסור במנגנונים להכרעה
• עדריות - אימוץ נורמות ללא מחשבה מספקת בכדי לא להיות שונה מאחרים
• אי רציונליות - פעולות ומעשים חסרי היגיון ומשוללי יסוד תורני מתוך אמונה תפלה
• תככים - חוסר הוגנות ושקיפות בפרט במהלכים ציבוריים
• חשדנות יתר - הצגת כל מי שאיננו חרדי כאדם רע וחורש מזימות חסר ערכים ובעל רצון להזיק
• הטפשת הציבור - דיכוי של כל חשיבה עצמאית ובפרט בבמה ציבורית

העם ההולכים בחושך ראו אור גדול

בשבת קודש פרשת "תרומה" התקיימה שבת משותפת לחברי קבוצת "חרדים ישראלים" בפייסבוק, השבת עצמה הייתה מיוחדת במינה, ואולי אמצא הזדמנות לספר על התובנות שלי משבת זו.

אני התכבדתי לומר דברי תורה ב"עונג שבת" ואני שמח להעלות כאן את הדברים.

בפרשות אלו אנו לומדים על הקמת המשכן וכליו ובגדי הכהונה, שנעשו על ידי בצלאל ואהליאב יחד עם חכמי לב וחכמות לב, ואני מבקש להסביר מהי אותה "חכמת הלב" שנזקקו לה להקמת המשכן.

הגמרא במסכת ברכות (נה,א) אומרת

אמר רבי יוחנן אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנא' "יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה" (דנייאל ב) שמע רב תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דרבי אבהו אמר ליה אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה דכתיב "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" (שמות לא)

אדם המבקש ללמוד חכמה מסוימת, בין אם בחכמת התורה או בכל חכמה אחרת, הולך לו אצל חכם באותה חכמה ולומד ממנו, אולם מהיכן למד החכם הראשון בכל חכמה את חכמתו בלא שהיה לו מי שילמד אותו. החכמים הראשונים בכל תחום למדו מעצמם את הדברים, בכוח הרצון שלהם החיפוש הניסוי והטעיה, הם הצליחו ללמד את עצמם דברים חדשים. כך לדוגמה אברהם אבינו שהגיע לאמונה בכוחות עצמו, ועליו אמרו חז"ל "מהיכן למד אברהם את התורה רבן שמעון אומר נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה ומנין שכן הוא שנאמר אף לילות יסרוני וגו' (תהלים טז) רבי לוי אמר מעצמו למד תורה שנאמר מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב" (משלי יד)" (בראשית רבה צה,ג).

בני ישראל עבדו במצרים בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, הם לא עסקו בצורפות וברקמה, בזהב ובכסף ובנחושת, בתולעת שני בשש ובעיזים, ועל כן בבואם להקים את המשכן הם נדרשו ללמד את עצמם על ידי רצונם העז לעשות את הדברים, ולכן מלאכת המשכן הושלמה באופן מלא רק בזכות "חכמת הלב".

כל כלי המשכן מרמזים על דברים גדולים, וברצוני להרחיב מעט על שני כלים, ארון הברית והמנורה. בקודש הקדשים נמצא ארון הברית ובתוכו לוחות הברית שניתנו בסיני וספר התורה שכתב משה, המשכן וכל עם ישראל חונים מסביב לארון הברית והתורה שנמצאת בתוכו, הדבר מלמדנו כמובן שעל כולנו לחנות מסביב לתורה, ממזרח או ממערב, מצפון או מדרום. התורה היא מרכז חייו של עם ישראל הן בחנייתם והן במסעותיהם, תמיד עלינו ללכת לאורה.

בקודש היו המנורה, מזבח הקטורת והשולחן, חז"ל תיארו את השולחן כסמל לפרנסה ואת המנורה כסמל חכמה, ועל כן אמרו "אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום" (בבא בתרא כה,ב), נמצא אפוא שמלבד הארון גם המנורה מסמלת את חכמת התורה, ויש צורך להסביר את ההבדל ביניהם, בעניין זה אלך בדרכו של הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" ובהקדמתו הנפלאה לפירושו לשאילתות.

הנצי"ב מבאר שישנו חלק בתורה שהוא קבוע ומועבר כמות שהוא מדור לדור, ויש חלק בתורה שמתפתח ומתרבה כל הזמן על ידי פלפול. את החלק הראשון מסמל הארון וזה היה תפקידם של הכהנים והלוויים, ללמד את עם ישראל תורה ולהעביר אותה מדור לדור. את החלק השני מסמלת המנורה, ובעניין זה התייחד משה רבינו ביותר, ביכולת להוציא מהתורה דברים חדשים בכל עת, ובעניין זה מצינו גמרא נפלאה במסכת נדרים (לח,א)

אמר רבי יוסי בר' חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר "כתב לך" "פסל לך"  (שמות לד) מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכתוב אומר "טוב עין הוא יבורך" (משלי כב) מתיב רב חסדא "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם" (דברים ד) ואותי צוה ואני לכם "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי"  (דברים ד)  אותי צוה ואני לכם "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא)  השירה לחודה "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" אלא פילפולא בעלמא.

בגמרא זו נתפרש שלמרות שהתורה כמות שהיא ניתנה לכל ישראל, הפלפול ניתן למשה רבינו והוא שנתנו לישראל. את כוח הפלפול שניתן למשה מסמלת המנורה, ולכן מצינו בחז"ל "בשעה שהיה אדם אומר דבר מתוקן לפני רבי טרפון היה אומר כפתור ופרח" (בראשית רבה צא,ט), וכן בכמה מקומות בש"ס כשאמר ת"ח דבר חידוש אמרו לו "משה, שפיר קאמרת" (ביצה לח,ב ובעוד מקומות).

נמצנו למדים שהפלפול נועד לחדש הלכות בשאלות המתחדשות, ואלו הם דברי תורה שפרים ורבים. זוהי הסיבה שבמקדש שעשה שלמה היו עשר מנורות ועשר שולחנות, בעוד שארון הברית נותר אחד שהרי אין בו ריבוי ותוספת.

בדרך זו מבאר הנצי"ב את הציווי של המלך יאשיהו לגנוז את ארון הברית, שכן בזמן של יציאה לגלות יש לחזק דווקא את כוח הפלפול, על מנת לדעת לחדש דרכים להתמודד עם האתגרים החדשים שבגלות, בעוד שכשעם ישראל יושב על אדמתו ניתן להסתפק במסורת כמות שהיא.

הנצי"ב מסביר בדרך זו את ההבדל בין חכמי ארץ ישראל שהיו בקיאים במסורת הדורות ואת התלמוד ירושלמי שנתחבר על ידם, לבין חכמי בבל שהיו מיוחדים בפלפולם וזהו הייחוד של התלמוד בבלי. וזה לשונו:

"במחשכים הושיבני כמתי עולם", אמר ר' ירמיה זה תלמודה של בבל, ולא שֶגינו ח"ו תלמוד בבלי, אלא הכי קאמר, באשר בבל הוא מצולה חשוכה שאין בה אור תורה בעצם כלל, רק על ידי אבוקה גדולה של הפלפול דש"ס בבלי יהיה מאיר גם במחשכים להוציא אור ההוראה...

והרי זה דומה למה שהמשילו במדרש קהלת, נכנס לפלטרין של הרבה חדרים ואינו יודע לצאת וצריך לקשור חבל בחבל וכו', והנה מי שיש בידו אור המאיר דרך הפתח, אינו צריך להתייגע כל כך, ובמעט חיפוש והשתדלות יצא לאור הפתח, אבל אם כן לא יתחכם לעמוד על חכמת אותו פלטרין, מה שאין כן מי שאין לו נר ואינו יכול לצאת, כי אם בהשתדלות והתבוננות על חכמת הפלטרין וגם נכשל כמה פעמים עד שלבסוף כשעומד על הפתח מוצא אור גדול של חכמת הבניין יותר מן הראשון.

כך חכמי ארץ ישראל אור הזכות היה מהלך לפניהם, על כן לא הוצרכו כל-כך להתייגע, מה שאין כן חכמי בבל, לא מצאו אור ההוראה עד שנתייגעו הרבה וגם נכשלו בהוראה כמה פעמים, אבל כשיצאו לאור ההוראה, על פי רוב ההתבוננות, היו באור גדול. ועל זה כתיב בישעיה (כ"ט) "ושמעו ביום ההוא החרשים דברי ספר, ומאפל ומחשך עיני עורים תראינה". רצוני דוקא מאופל ומחושך יחזו אור השכל האמיתי בעמקת חכמת התורה, הרבה יותר מאשר אינם יושבים בחושך כל כך.

ואמרו בכתובות (עה,א) "אמר אביי וחד מינייהו עדיף כתרי מינן אמר רבא וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו", כלומר שחכמי א"י עדיפים על חכמי בבל בשל המסורת שלהם, אבל כשחכמי בבל מצרפים את פלפולם לתורת ארץ ישראל כוחם כפול משל בני א"י.

אנו עומדים כעת בדור שעובר שינוי היסטורי, המהפכה הדיגיטלית ומהפכת המידע בעקבות התפתחות האינטרנט וכל אמצעי התקשורת, משנה את העולם לא פחות מהמצאת הדפוס והמהפכה התעשייתית ושינויים היסטוריים דומים. ברור שאנו נדרשים לגדל את ילדינו ותלמידינו, בעולם שונה לחלוטין מזה שבו אנחנו גדלנו והתחנכנו. השינוי הזה מציב בפנינו אתגרים חדשים שלא שערום אבותינו, וכאן עלינו להיות גם "חכמי לב" לדעת כיצד למצוא בעצמנו תשובות לשאלות המתחדשות, לעשות זאת באמצעות כוח הפלפול של התורה. זהו האתגר הגדול המונח לפתחנו ואנו נדרשים לגשת אליו בזהירות רבה, אבל מתוך הבנה שאין אנו בני חורין להבטל ממנו.

חלילה לנו מלזלזל באלו המבקשים להתמודד עם ההתפתחויות הללו באמצעות הדרך המסורה לנו מדור דור, היות ואין בידם את הכלים לפתח כלים חדשים להתמודדות זו. היכולת שלהם היא להאט במידה מסוימת את קצב ההתפתחויות, על מנת שבמשך הזמן יימצאו הדרכים המתאימות ביותר להתמודדות עם האתגרים החדשים.

הגאון רבי ישראל מסלנט שיום פטירתו חל לפני שבוע, כתב באחת מאגרותיו (אור ישראל אגרת יח)

מעת חתימת התלמוד ננעלו דרכי התורה להבין ולהורות מכתבי הקדש עפ״י המדות המסורות מסיני. ורק אל התלמוד עינינו צופיות לשאוב ממנה תורת ה׳ ודרכיו. וגם האדם הגדול בענקים. אין בידו רק לתפש ולגלות תעלומות סתרה. ועל התלמוד אין להוסיף ואין לגרוע מאומה:

לזאת התלמוד אצלינו כמו בחינת מקרא בימי חז"ל. ולימוד המקרא אצלינו כמו בחינת׳ א-ב בימי חז״ל לבא ע״י ללימוד התלמוד. וספרי גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים. הוא כמו בחינת משנה בימי חז״ל . אשר ביד האדם הראוי ומוכשר לכך. לחלוק ולשנות ע״פ תנאים הרצויים להכריע אם ימצא פוסק לסמוך עליו. ואולי לאדם גדול גם לחלוק כמו רב תנא ופליג כו' — ואחר הבקיאות הנוראה בתלמוד בבלי וירושלמי כו' . והידיעה הנכונה בגדולי הפוסקים כו׳. וידיעת לימוד התוס׳ על כולנה. אז יבא האדם ללימוד התלמוד (היא כמו בחי' התלמוד בימי חז״ל) הוא העיון הנכון לשאוב יסודות התלמוד בפרטיו ממקומות המפוזרים ולהבין ולהורות כדת.

בדורנו אנו, הורגלנו שכל דברי גדולי הדורות עד ימינו אנו הם בבחינת משנה או אפילו בבחינת מקרא, שעלינו לקבל את הדברים כמות שהם, לא להוסיף עליהם ולא לגרוע, אולם באמת עלינו לנהוג בדברים בבחינת תלמוד, לשאת ולתת בהם ולהבין את הדרך שבה עלינו ללכת.

יהי רצון שנזכה כולנו לחכמת הלב, שנזכור לחנות תמיד סביב ארון הברית, ושנדע לפלפל בתורה הקדושה בכדי לדעת את הדרך שבה עלינו לצעוד.

האורחים שנשארו במרפסת

בפרק הראשון בסדרה החדשה של אבישי בן חיים על הקהילה החרדית, הוא התייחס לשיעור הגבוה של יוצאים בשאלה מקרב הדור השני של בעלי התשובה, דומני שאכן הגיעה השעה לפתוח את הנושא של קליטתם של בעלי התשובה בקהילה החרדית בישראל.

תנועת התשובה בישראל בהיקפים משמעותיים, קיימת כבר למעלה מארבעים שנה. היא מקיפה עשרות אלפים של בעלי תשובה, שבחרו באורח חיים חרדי במלוא מובן המילה. התנועה ידעה עליות ומורדות, והיא בעלת גוונים ומאפיינים שונים, לא הרי תנועת התשובה של אינטלקטואלים ואקדמאים כחזרה בתשובה של המון העם, ולא הרי חזרה בתשובה בשנות האלפיים כחזרה בתשובה בשנות השבעים והשמונים. נראה שכל החוגים והעדות בקהילה החרדית נטלו חלק כזה או אחר בהשבתם של אחים תועים לאביהם שבשמיים, וללא ספק מדובר בזיכוי הרבים בהיקפים גדולים מאוד.

אולם לצד השמחה הגדולה והסיפוק הרב מחזרתם של יהודים כה רבים לצור מחצבתם, עלינו לשאול את עצמנו האם השלמנו את המלאכה? האם אותם בעלי תשובה זכו על ידינו לקבלת הפנים הראויה להם? האם דאגנו לקליטתם בהיבט הרוחני והכלכלי? ולצערי הרב נדמה שאיננו יכולים לענות על שאלות אלו באופן חיובי.

בעלי התשובה התקשו להיקלט בקהילות החרדיות הוותיקות, בשל זרותם וחוסר היכרותם את אורח החיים החרדי. הם נשארו במרבית המקרים שונים במידה זו או אחרת בלבושם, בסגנון דיבורם, בצורת חשיבתם וברקע התרבותי שלהם, למרות רצונם להיטמע בקהילה החרדית הם נותרו בדרך כלל יוצאי דופן. בשל כך הם התקשו פעמים רבות להכניס את ילדיהם למוסדות החינוך המובילים בקהילה החרדית ולהקנות להם את תפיסת העולם החרדית, אולם גם כשילדיהם השתלבו במוסדות חרדים הם חשו לא אחת זרים ומנוכרים.

לוח מודעות בישיבה לבעלי תשובה, אופניים חשמליות וקאוצ'ינג  לצד שיעורי תורה

אינני סבור שעלינו לחפש אשמים במציאות הכאובה הזו, אבל עלינו להכיר בעובדה שנכשלנו בתהליך קליטתם של בעלי התשובה בקהילה החרדית. אחד מחבריי הטובים שחזר בתשובה לפני שנים רבות מתאר זאת כך, "הזמינו אותנו להיכנס הביתה, אבל השאירו אותנו במרפסת", אני סבור שזהו תיאור המשקף באופן חד וברור את תחושתם הקשה של רבים וטובים מקרב בעלי התשובה, ועלינו לתת את הדעת כיצד לשנות את המצב לטובה באופן משמעותי.

תופעת הנשירה בקרב הנוער החרדי שכיחה גם כן מאוד בקרב משפחות עולים, שעלו מקהילות חרדיות מאירופה ומצפון אמריקה. נראה שגם כאן הסיבה לשכיחות התופעה דומה, בשל הזרות והניכור שחשו אותם נערים במוסדות החינוך הישראלים.

בתורה הצטווינו במקומות רבים באופן מיוחד באהבת הגר, מעבר למצווה הרגילה של "ואהבת לרעת כמוך". הגמרא מסבירה את הציווי הזה בכך שהגר עלול לחזור לדרכו הקודמת וכך אמרו "תניא רבי אליעזר הגדול אומר מפני מה הזהירה תורה בל"ו מקומות ואמרי לה במ"ו מקומות בגר, מפני שסורו רע" (בבא מציעא נט,ב). נראה שהדברים הללו נכונים גם על בעלי תשובה ומשפחות העולים, ואכן בספר החינוך במצוות אהבת הגר כתב "ויש לנו ללמד מן המצוה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחות אבותיו, ולא נעביר עליו הדרך במוצאנו אותו יחידי ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר, ועם המדות הללו נזכה להיות מרחמים מהשם יתברך, וברכות שמים ינוחו על ראשינו" (החינוך מצוה תלא).

בימים אלו התפרסמו ברבים דבריו של הנדיב ר' שלמה רכניץ בכנס בליקווד אודות החובה להקדים במוסדות החינוך דווקא את קבלתם של ילדי המשפחות החלשות במחננו לפני הדאגה לבני המשפחות המבוססות, ודבריו הנכוחים צריכים להיות נר לרגלינו כפי שאמרו חז"ל "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (נדרים פא,א) ועל כגון זה אמרו גם "אמר רבי גדולים מעשי חייא" (בבא מציעא פה,ב).

יהי רצון שנצליח להשלים את המשימה הגדולה של קליטתם של בעלי התשובה והעולים בקהילה החרדית בישראל, ובכך נציל ללא ספק נפשות רבות ברוחניות ובגשמיות.

הקהילה החרדית המתחדשת

בשנים האחרונות אנו עדים לגידול מתמיד בשיעורם של בני הקהילה החרדית בישראל, המבקשים למצוא לעצמם סביבה מאפשרת ופתוחה יותר לקבלת שונות וגיוון בהשקפת עולם, בתחומי עיסוק, בחינוך הילדים, בלבוש, ביחס למדינה ולמודרנה, בהתמודדות עם אתגרי הזמן וכיו"ב. אנשים אלו שגדלו והתחנכו בקהילה החרדית ובמוסדותיה, ממשיכים לדבוק בערכיה המרכזיים ומבקשים לגדל את ילדיהם על בסיס אותה תפיסת עולם. הם חשים פעמים רבות מוגבלים מאוד ביכולתם לבחור באופן חופשי יותר את דרך חייהם בהתאם לתפיסת עולמם, ללא שייאלצו בשל בחירתם זו להתמודד עם מחירים כבדים בדמות נידוי חברתי וקושי משמעותי בקבלת בניהם ובנותיהם למוסדות החינוך החרדיים.

השאלה המרכזית העולה מעת לעת על סדר יומם של רבים וטובים הנמנים על הקבוצה המתוארת, נוגעת לדרך הנכונה להתמודד עם האתגר המורכב הכרוך באותן בחירות אישיות. האם עליהם להמשיך ולהתאמץ להיות חלק בלתי נפרד מהקהילות החרדיות שבהן הם גדלו, ולנסות להשפיע על קבלה גבוהה יותר שלהם בקרב כלל הקהילה החרדית, או שעליהם להקים לעצמם קהילות חדשות ועצמאיות. ניתן לזהות התלבטות גדולה סביב שאלה זו, כשלכל צד ניתן להציג נימוקים כבדי משקל. בשלב זה, קשה להצביע על הכרעה לצד זה או אחר, והשאלה ממשיכה להעסיק באופן יומיומי משפחות רבות במחננו.

בשדה הפוליטי בישראל אנו עדים לשימוש ב"מפלגת מדף", זוהי מפלגה רשומה כחוק אשר אינה פעילה באופן מעשי, אולם עצם היות המפלגה רשומה וזמינה "על המדף" מאפשר שימוש מיידי בשמה לצרכים פוליטיים וכספיים שונים. כשאדם או קבוצה מקימים מפלגת מדף, הם נמצאים בעמדת מיקוח טובה יותר במשא ומתן מול מפלגה קיימת, מתוך ידיעה שבמידה ולא יגיעו לעמק השווה תהפוך המפלגה לעובדה מוגמרת.

באופן עקרוני, ברור שהעדיפות הראשונה עבור אותם חרדים היא להמשיך ולהשתייך ולהיות חלק בלתי נפרד מקהילות המוצא שלהם, אולם נדמה שלשם כך עליהם ליצור את התשתית הנדרשת ל"קהילת מדף". הסיכוי שלהם להתקבל כשווים בין שווים בכל מוסדות הקהילה החרדית, נמצא להבנתי בהכרה של הקהילות הוותיקות שבמידה והדבר לא ייעשה הם יאלצו לצאת ולהקים לעצמם קהילות עצמאיות. המהלך של היפרדות ועצמאות הוא מהלך לא רצוי עבור כל הצדדים, אולם הוא עלול להיות מוצא אחרון לאנשים שחשים שלא מאפשרים להם לחיות את חייהם על פי אמונתם והשקפת עולמם. במקרה כזה, האתגר הגדול ביותר של הקהילות החדשות יהיה בגיבוש מנהיגות רוחנית משלהן, ועבור הקהילות הוותיקות יהיה בכך מחיר של משבר וקרע בתוך משפחות רבות וכן של היחלשות כלכלית של הקהילות, כמו כן ללא ספק ימשיכו לגדול בקהילות הוותיקות צעירים שיבחרו לעבור לקהילות החדשות.

בין שתי הקצוות, ניתן כמובן למצוא גם דרך ביניים. בין ההישענות המוחלטת על הקהילות הוותיקות לבין הקמה של קהילות חדשות ממסד ועד טפחות, ניתן למצוא מסלול שבו מוקמים בתי כנסת ומוסדות חינוך כמענה לצרכים מקומיים של אותן משפחות, כשביתר התחומים הן ממשיכות להיות חלק בלתי נפרד מכלל הקהילה החרדית.

זוהי בעיניי שעת מבחן משמעותית לקהילה החרדית הוותיקה, האם היא תדע להגמיש ולהרחיב את גבולותיה ולהכיל בתוכה מנעד רחב יותר של דפוסי חיים, או שהקפדה על קשיחות הגבולות וצמצומם יגרום לרבים וטובים למצוא את עצמם בחוץ. בחירה במהלך שיגרום להיפרדות נראה לי בעל מחיר גבוה למדיי עבור כולנו ברוחניות ובגשמיות.

במהלך הדיונים סביב שאלת ההיפרדות, צפה ועולה גם שאלת ההגדרה המתאימה לאותם חרדים המבקשים לעצמם מידה גבוהה יותר של חופש בחירה. המינוח המועדף עלי בעניין זה הוא "הקהילה החרדית המתחדשת", שכן ההתחדשות היא ערך בסיסי ביהדות כלשונו של דוד המלך "תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי" (תהילים קג,ה) וכן אמרו חז"ל על דברי תורה ""בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. כאילו קבלתם היום מהר סיני, כאילו בו ביום נצטווית עליהם".

בשכונה שבה אני גר הוקם מניין מיוחד לשבתות עבור אותם מתפללים שחשו זרות וניכור כלפיהם בבית הכנסת הוותיק והשם שניתן למניין זה הוא "יוסף שלום", יש בשם זה משמעות עמוקה לגבי המטרה שלשמה הוקם בית הכנסת וכן זכר לשמו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל. יהי רצון שנזכה כולנו להרבות שלום בעולם.