הגמרא במסכת סנהדרין (כט,א) אומרת "אמר חזקיה מניין שכל המוסיף גורע שנאמר אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו" ופרש"י "הקב"ה לא הזהירם על הנגיעה, ומתוך תוספת – גירעו: שדחף הנחש את חוה על האילן עד שנגעה בו; אמר לה: ראי שאין מיתה על הנגיעה - אף על האכילה לא תמותי".
דברי הגמרא הללו נראים תמוהים, שהרי כל תקנות חז"ל הן תוספת על דברי תורה וביבמות (כא,א) אמרו "ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי", ובמקומות רבים (פסחים מ,ב ובעוד מקומות) אמרו "לך לך אמרינן נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב", ואם כן לכאורה חוה עשתה דבר נכון מאוד כשהוסיפה איסור נגיעה על איסור האכילה.
וביאור הדבר פשוט מאוד, שכל תקנות חז"ל מועילות כשהאדם יודע מהו איסור תורה ומה הוסיפו חכמים בתקנותיהם ואז נמצא שיש לו גדר לפנים מגדר. אולם אם האדם מוסיף את הסייגים ומעניק להם את אותה חשיבות של האיסור עצמו, נמצא שאדרבה החשש שלו להיכשל גדול יותר וכשייכשל בתוספת כבר ייכשל גם בעיקר שהרי איננו מבדיל ביניהם, וזה מה שעשתה חוה שאמרה שהקב"ה אסר על הנגיעה ולא אמרה שהקב"ה אסר על האכילה ואנו הוספנו איסור על הנגיעה.
זוהי כוונת המשנה במסכת אבות (ב,ה) "ולא עם הארץ חסיד", שהרי מידת החסידות היא כדברי הגמ' ביבמות (כ,א) "קדש עצמך במותר לך", וזהו רק כשהאדם הוא תלמיד חכם ויודע מה מותר ומה אסור, אולם מי שסבור גם על המותר שהוא אסור איננו חסיד אלא עם הארץ.
בבחרותי שמעתי שיעור מהגרמ"מ שולזינגר שבו הוא ציטט מתשובת החתם סופר שנשאל שאלה במידת חסידות (האם להחמיר לא ללבוש בגדי צמר משום חשש שעטנז), ובתשובתו הוא כותב שאיננו מבין איך שייך שהחסידות תעבור מדור לדור, והרי כל עניין החסידות היא שהאדם בחר בעצמו לנהוג בחסידות ולא יתכן שהאב יחליט על בנו לנהוג בחסידות.
הגמרא ביומא (פג,א) אומרת שמי שנדרש לאכול דבר איסור צריך לאכול את האיסור הקל יותר, ומדגימים שם איזה איסור חמור מחברו, נמצא אפוא שגם כאן ישנה חשיבות להיות תלמיד חכם בכדי לדעת איזה איסור קל מחברו.
זכינו ברוך ה' לחיות בציבור שמדקדק בקלה כבחמורה ונזהר ממאה שערים של היתר בכדי לא להיכנס בשער אחד של איסור, אולם אסור לנו בשל כך לשכוח מהו איסור תורה, ומהו איסור דרבנן, ומהי תקנה, ומהי חומרה, ומהו הידור. אם חלילה נשכח זאת נמצא את עצמנו במה שאמרו חז"ל "כל המוסיף, גורע".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה