חפש בבלוג זה

יום ראשון, 5 בדצמבר 2004

עבדו את ה' בשמחה

פורסם בגיליון "תא שמע" של ישיבת "דרך השם"

מהכוחות החזקים ביותר בעולם המדרבנים את האדם לעשייה היא הרגשת הסיפוק והשמחה במעשיו, שכן אדם חסר סיפוק כל פעולותיו נעשות בעצלתיים ואילו האדם המרוצה עושה הכל במרץ והתלהבות

דברים אלו נכונים כמובן גם בעבודת ה', העושה את המצוות מתוך שמחה מזדרז לעשות את המצווה כראוי וכיאות ועל כן אמרו "זריזין מקדימין למצוות" [פסחים ד,א] וכן בלימוד התורה מצינו את השמחה בכלל ארבעים ושמונה קניינים שהתורה נקנית בהם וכתב בזה מרן הגר"ח מוולאז'ין "הלומד בשמחה בשעה אחת ילמוד יותר הרבה ממה שילמוד בכמה שעות בעצבות וגם כי התורה היא שעשועים של הקב"ה צריך שישמח בדבר גדול כזה". [רוח חיים אבות ו,ו]

הסיבות המביאות לשמחה הן רבות אולם בעיקר ראוי לו לאדם לשמוח במצוות עצמם ביודעו את חשיבותם הרבה ואת הזכייה העצומה שזוכה האדם בכל פעולה בה הוא עושה את רצון השי"ת [ועי' ברכות ט,א] ובודאי אם זכה לשבת באוהלה של תורה אשר כל מילה ומילה של תורה שקולה כנגד כל המצוות בודאי צריכה להיות שמחתו רבה מאוד ומוצאים אנו לשונות רבים בפסוקים על גודל השמחה בלימוד התורה כמו "פקודי ה' ישרים משמחי לב" [תהילים יט,ט] וכן "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" [תהילים קיט,קסב] ועוד רבים וכן נפסק בשו"ע להלכה [או"ח תקנד,א] שאסור לקרוא בתשעה באב בתנ"ך ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא הלכות ואגדות משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב.

מעתה יפלא מאוד מדוע מוצאים אנו רבים וטובים בקרב בני התורה אשר השמחה מהם והלאה והינם שרויים בדאגות וטרדות רבות ומפני מה לא ניכרת בהם ההתלהבות והסיפוק הראויים לכל שומר תומ"צ בכלל וללומדי התורה בפרט.

נראה שישנם מספר גורמים לדבר וראוי לתת את הדעת כיצד לשנותם, האחד הוא חוסר שימת הלב על הדברים כשהמצוות והלימוד נעשים כמצות אנשים מלומדה [ישעיה כט,יג] וממילא שוכח האדם שבפעולות אלו עושה הוא את רצון ה' והעצה לזה היא להקדיש זמן להתבונן בדברים היטב וכמאמר חז"ל על ד' דברים הצריכים חיזוק תמיד ובכללם לימוד התורה.

סיבה נוספת לכך נובעת מתשומת לב יתירה לפעולות החיצוניות וחוסר שימת לב לפנימיות הדברים ולהפנמתם בלב. בחלק גדול מהמקרים כבר מגיל צעיר מתמקדים ההורים והמחנכים בהקפדה על הפעולות החיצוניות של החניך ואינם עושים די להסביר את תוכנם הפנימי של הדברים ולהפנימם בלב החניכים, ממילא נתפסות פעולות אלו כנטל ומשא ולא כזכות והזדמנות. 

לדוגמא, בישיבות רבות מנהלים המשגיחים הרוחניים מערכת פיקוח אדוקה על תלמידיהם האם הם נוכחים יום יום בתפילות בישיבה, אולם אינם משקיעים זמן רב בהסברת חשיבות הדברים. גם במוסדות החינוך לבנות מוקדש מאמץ רב לפקח על לבוש הולם ועל עמידה בתקנון מחייב, כשלא ננקטים מספיק צעדים להסברת הצורך והחשיבות בשמירה על כללים אלו. 

לשם כך נדרשת גישה שונה לחלוטין והכרה בדברי חז"ל "רחמנא ליבא בעי" וללא כוונה פנימית הרי עלול מעשה המצוות להיות כגוף ללא נשמה חלילה. [אין בכוונת הדברים להמעיט בחשיבות הדקדוק בפרטי הדינים כי אם להזכיר את החלק הפנימי של המצוות] 

סיבה נוספת היא כמובן הטרדה והדאגה בענייני העוה"ז כטרדת הפרנסה וגידול ילדים וכדו', הדבר גורם לשכחת ענייני עבודת השי"ת וכדברי המסילת ישרים שהיצה"ר מקיים בזה את עצת פרעה "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר" [שמות ה,ט]

פעמים רבות הטרדה בקיום המצוות עצמן שמא לא נעשו כראוי ואיך לעשותם כדבעי גורמת לאדם לחוסר שמחה במעשיו, כאן חשוב מאוד להבדיל בין הדאגה בשעת קיום המצווה לעשותה כדבעי לבין השמחה הצריכה ללוות את האדם בשעת עשיית המצווה ובפרט לאחר סיומה, ועל כגון זה נאמר בפסוק "וגילו ברעדה" [תהילים ב,יא]. 

העובדה הנזכרת מחייבת להעמיד רבים על חשיבות הדברים, שהן אמת שעל האדם להיות דואג תמיד שמא הוא מחסר בעבודת ה' כמו שהאריך בזה רבינו יונה ב"שערי תשובה", אולם אין בכך למנוע את השמחה על כל מצווה ואף הקטנה ביותר ואין לו לאדם לחשוש שמא שמחתו במעשיו תרפה את ידיו באומרו שכבר עשה את הנדרש ממנו שכן ההפך הוא הנכון, ככל שישמח האדם יותר במעשיו כך יחפוץ יותר להרבות בפעולות אלו ולהוסיף כהנה וכהנה ועל זה נאמר "וגם הנפש לא תמלא" [קהלת ו,ז] ובדרך דרוש היו אומרים על הפסוק "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו" שהחכם רואה כמה דפים למד כבר ומתחזק להמשיך בלימודיו והכסיל רואה כמה דפים נותרו לו ללמוד ומתייאש.

חשוב להדגיש, השמחה בעבודת ה' איננה פרט חשוב כי אם תנאי בעצם קיום המצוות. ידוע משלו של המגיד מדובנא על הפסוק "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" [ישעיה מג,כב] שאם האדם עושה את המצוות ביגיעה סימן שאינם מצוות ה' שכן מצוות ה' נעשות בחשק והתלהבות.

עלינו לשנן היטב את דברי הרמב"ם בסוף הלכות לולב [ח,טו] השמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שציוה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו ממצווה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" [דברים כח,מז] 

מצאנו דברים נפלאים ברד"ק עה"פ פקודי ה' ישרים משמחי לב [תהילים יט,ט] וז"ל "כי החכם ישמח על שכלו וכאשר יגבר על הגוף וינהגהו בדרכי השכל אין שמחה בעולם כשמחה ההיא והיא שמחת הנפש לפיכך אמר משמחי לב ולא אמר משמחי האדם כי האדם ישמח לתאוות העולם אבל השכל והוא הלב לא ישמח כי אם בדרכי השכל"