חפש בבלוג זה

יום רביעי, 9 בנובמבר 2022

דאגה בלב איש - בעקבות תוצאות הבחירות לכנסת ה-25

פורסם באתר "כיכר השבת"

תוצאות הבחירות בשבוע שעבר, הביאו לשמחה רבה במחננו. ההצלחה הגדולה של המפלגות החרדיות וחזרתן לעמדות כוח משמעותיות במדינה, לאחר שנה וחצי באופוזיציה ותחושה קשה בעקבות פגיעה בנושאים חשובים לנו ברוחניות ובגשמיות, היא בהחלט סיבה טובה לכך.

יחד עם זאת, חשוב לדעתי לזכור גם כעת, את הדברים שעליהם עלינו לדאוג דווקא בעת הזאת:
  1. צרכי הקהילה החרדית - המפלגות החרדיות דואגות היטב לתקציבים לטובת הציבור החרדי, למוסדות החינוך, לארגוני רווחה וחסד, לקצבאות, לתמיכות, לסבסוד והנחות וכיו"ב. אולם הן אינן דואגות מספיק למיזמים חשובים שנועדו לסייע לפרנסת משק הבית החרדי, בתחומים של השתלבות בתעסוקה, והן נרתעות עוד יותר מהתערבות בנושאים שנויים במחלוקת כמו רכישת מקצועות ותארים אקדמיים של בני ובנות הקהילה החרדית.
    גם בתחום החינוך, המפלגות החרדיות אינן מסייעות לאלו המבקשים עבור ילדיהם מוסדות חינוך עם לימודים כלליים ברמה גבוהה, ולעיתים אף מערימות קשיים על אלו הפועלים בתחום. המפלגות החרדיות גם אינן מסייעות מספיק למניעת עוול ופגיעות בתוך הקהילה החרדית, ולעיתים הן אפילו מקשות על פיתוח מענים מקצועיים ואיכותיים.
    חשוב מאוד שהקהילה החרדית עצמה תוכל להשמיע קול כלפי הנציגות החרדית, בנושאים הללו.

  2. יחסי דתיים-חילוניים - כפי שהציבור החרדי חש שהדברים החשובים לו נפגעו בקואליציה ובממשלה שכיהנו כאן בשנה וחצי האחרונות, חשוב לזכור שהציבור החילוני עלול לחוש בשנים הקרובות תחושות דומות, הוא עשוי להרגיש שהמדינה פועלת בניגוד לטובתו ולערכיו בהיבט הכלכלי ובהיבטים נוספים. הדבר עלול להעמיק את הקיטוב בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית, ולדעתי הדבר הזה איננו טוב לאף אחד. חשוב לזכור שגם כשהכוח בידינו, עלינו לעשות את הדברים ברגישות והידברות, תוך חתירה להסכמות ולפשרות. אני מקווה מאוד שהנציגות החרדית בכנסת תהיה מספיק שקולה ואחראית בנושאים הללו.

  3. יחסי יהודים-ערבים - הנציגות החרדית בכנסת נמנעת כמדומני מלעסוק בדרך כלל בשאלות הנוגעות לסכסוך היהודי-ערבי, במידה מסוימת נראה לי שנמצאה פעמים רבות שפה משותפת בין המפלגות החרדיות והמפלגות הערביות. אולם הכוח הגדול שקיבלה כעת מפלגתם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, עלולה להחריף מאוד את היחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל וביש"ע. גם אם נרצה להתעלם מהסוגיות הללו, הסכסוך היהודי-ערבי והשלכותיו לא ייעלמו. העמדות הלאומניות של איתמר בן גביר, מעולם לא היו מקובלות על גדולי התורה במחנינו, והן עלולות לעלות לנו במחיר יקר.

יום חמישי, 20 באוקטובר 2022

תפארת בחורים כוחם

פורסם באתר "כיכר השבת"

הזמנת חברת תפארת בחורים ברקישוק לכינוס מחוזי בדצמבר 1934
בשבוע הבא יחזרו בעז"ה עשרות אלפי תלמידי הישיבות לחבוש את ספסלי בית המדרש, להגות בתורה יומם ולילה ולעסוק בהוויות אביי ורבא, אלו הם בני שבט לוי שמחזיקים את העולם בתורתם.

בשעה זו, חשוב לדעת ולזכור שישנם צעירים חרדים רבים וטובים, שאינם ספונים באוהלה של תורה יומם ולילה. הצעירים הללו מחפשים את דרכם בעולם המעשה, ופעמים רבות הם חשים בודדים ותלושים. במקרים רבים הם אינם מכירים את העולם שמחוץ לבית המדרש, והם מתקשים למצוא את עצמם בכמה היבטים, גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה גשמית. הם אינם יודעים כיצד לקיים "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", ורבים מהם חשים אבודים ובודדים בעולם.

במהלך השנים קמו ישיבות גדולות גם עבור אלו שמתקשים להגות בתורה באופן מלא, אולם חשוב לדעת שגם הישיבות הללו אינן מתאימות לכל אחד. מי שמבקש להשתלב בעולם המעשה באופן משמעותי, בעבודה, במסחר, בלימודים ועוד כיו"ב, עלול למצוא את עצמו ללא מקום במבוכת זהות ושייכות.

בשנים האחרונות מדובר רבות על הצורך בקהילות עבור חרדים שיצאו לעולם המעשה, בריכוזים חרדים שונים הוקמו עבורם קהילות, בתי כנסת, שיעורי תורה וכיו"ב, אולם המענה הקהילתי מיועד בעיקר לאנשים נשואים ובעלי משפחות, וברוב המקרים הוא איננו מתאים לרווקים, שמתקשים למצוא את מקומם כשווים בין שווים גם בקהילות אלו.

אינני יודע את היקפה של התופעה המדוברת, אבל הרושם שלי הוא שמדובר במספרים לא מבוטלים, ויתכן שהתופעה התרחבה מאוד גם בעקבות מגפת הקורונה, שהשלכותיה ממשיכות ללוות אותנו.

כשביקשתי להיכנס לעובי הקורה, גיליתי שהתופעה הזו אינה חדשה והיא העסיקה את גדולי התורה ואנשי הציבור בקהילות היהודיות בליטא בפולין וברוסיה בשנות תפארתן. הם ראו צורך לדאוג לרוחניותם של הצעירים שהשתלבו בעולם המעשה, והקימו עבורם מסגרות תורניות וחברתיות שרבות מהן זכו לשם "תפארת בחורים". המסגרות הללו היוו לצעירים הללו עוגן תורני וחברתי, מעין תנועת נוער. כמדומני שגם קהילת "המתמידים" בירושלים של הרב לייבל מינצברג זצ"ל, התחילה את דרכה באופן זה.

נראה לי שחובת השעה היא לייסד כעת מחדש ברמה ארצית את "תפארת בחורים", ליצור מקום תורני וחברתי לכל צעיר חרדי שאינו תלמיד ישיבה מן המניין, שבו הוא יחוש אהוב ורצוי עם חברים כמותו. לכל סניף יכול להיות אופי משלו, בהתאם לחברים שיתכנסו בו, אבל כולם ירגישו חלק מתנועה רחבה אהובה ורצויה. לשם כך, יש צורך בהתגייסות של אנשי חינוך ואנשי מעשה, המבינים ומכירים את שיגם ושיחם של הצעירים הללו.

אני מאמין שהתארגנות מסוג זה עשויה להיות רבת תועלת עבור אותם צעירים יקרים, ברוחניות ובגשמיות.

יום חמישי, 22 בספטמבר 2022

בעיית ההתארגנות של החרדים המודרניים

חברי הטוב אליעזר היון פרסם אתמול טור ב-ynet, בו הוא שאל מדוע החרדים שאינם שלמים עם התנהלות המנהיגות הפוליטית החרדית שבים ומצביעים למפלגות החרדיות ואינם מקימים אלטרנטיבה לעצמם?
אליעזר מסתמך על מחקרה של ד"ר לי כהנר שהראתה כיצד 40% מהחרדים מחזיקים בעמדות פחות שמרניות מאלו שמייצגת המנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית.
בעיניי, זוהי השאלה החשובה ביותר עבור כל מי שחושש כמוני מהמשך המצב הקיים בקהילה החרדית בתחומים המשפיעים על עתידה מבחינה רוחנית וגשמית ועל עתיד מדינת ישראל.
לשאלה זו אין להבנתי תשובה אחת נכונה, אלא צירוף של כמה וכמה גורמים, אני מבקש להציג את תשובתי באופן תמציתי:
  1. חולשה - החרדים שאינם שבעי רצון מהמצב הנוכחי ומבקשים שינוי, הם בעלי מאפיינים שגורמים להם עמדת נחיתות מובנית.
    1. גיל - רובם הגדול של החרדים הללו הם להבנתי צעירים, ובתפיסת העולם החרדית אין לגיטימיות לקול שלהם.
    2. קבוצות מוחלשות - חלקם הגדול איננו משתייך ל"זרם המרכזי" (מיינסטרים) החרדי, הם באים מקהילות של בעלי תשובה, עולים, פריפריה, מזרחיים וכיו"ב, ממילא היכולת של קולם להישמע פחותה.
    3. היעדר רבנים - לחרדים המודרניים חסרים תלמידי חכמים שיזדהו עם תפיסת עולמם, ובקהילה החרדית האֲמוּנָה על "דעת תורה", לא ניתן לפעול ללא תמיכה רבנית.

  2. חילוקי דעות - לא די במכנה משותף נגטיבי של חוסר שביעות רצון, ויש צורך במכנה משותף פוזיטיבי, אבל הפיצול בתוך אותם 40% הוא גדול מאוד.
    1. בין מודרניים ותיקים לחדשים - החרדים המודרניים הוותיקים בדרך כלל יותר מבוססים כלכלית, וחיים בסטטוס קוו עם המנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית. הם אינם מבינים את האתגרים של הדור הצעיר שמבקש ללכת בדרכם, ואת הקונפליקטים שלו עם המנהיגות החרדית.
    2. בין אידאולוגיים למבקשי נוחות - ישנו מתח רב בין החרדים המבקרים את הדרך החרדית מסיבות אידאולוגיות לבין אלו שבסך הכל מבקשים חיים נוחים יותר מבחינה גשמית ורוחנית.
    3. אינדיבידואליזם - רבים מהחרדים המודרניים חשים צורך בייחודיות ונבדלות, ומתקשים להבין את הצורך בחיבורים למען מטרה משותפת.
    4. פערי עמדות פוליטיות - החרדים המודרניים מתפרשים כמדומני על קשת רחבה של עמדות בין ימין לשמאל, בשאלות פוליטיות, כלכליות, דת ומדינה, שמרנות מול פרוגרסיביות, ימין ושמאל מדיני וכיו"ב, קשה לי לראות אותם מתחברים למפלגה / תנועה פוליטית אחת.

  3. קשיי התארגנות - לחרדים המודרניים ישנם קשיים גדולים להתארגן לפעילות משותפת למען מטרותיהם מכמה סיבות
    1. כוח אדם - כאמור, מדובר בעיקר על צעירים חרדים המבקשים להשתלב בחיי המעשה ובחברה הישראלית, רובם ככולם טרודים בחיי היומיום ואינם פנויים לפעילות ציבורית.
    2. משאבים כלכליים - מהיכרותי, אין כיום גורם משמעותי שמתעניין בסיוע הכלכלי הנדרש להתארגנות של הציבור הזה.
    3. היעדר משנה סדורה - לציבור זה אין כיום תשתית אידאולוגית משמעותית מבחינה תורנית ובכלל תפיסת עולם קוהרנטית ורלוונטית.
    4. חוסר מודעות לאופציות לא-פוליטיות - למהלך פוליטי עצמאי אין להבנתי סיכוי מהסיבות שמניתי, וכמובן גם בשל אחוז החסימה. אולם אין כמדומני גם אמון ביכולת להקים תנועה ציבורית א-פוליטית, שתשפיע מבחוץ על השדה הפוליטי.
    5. פיצול - בקרב הפעילים החברתיים החרדים שפועלים בתוך החרדיות המודרנית, ישנם פיצולים אינסופיים וקשה מאוד עד בלתי אפשרי לכנס את כולם לקורת גג אחת אפילו רק בשביל לדבר ולדון על שאלות רלוונטיות.
    6. סנקציות - אליעזר רמז לנושא זה במאמר שלו. כל מי שקורא תיגר על המנהיגות החרדית הנוכחית מאוים בדרכים שונות, כל עוד אין לציבור זה קהילות ומוסדות חינוך משלו לבנים ולבנות בכל הגילאים, הפחד הוא משתק.
למרות כל מה שכתבתי, אני מאמין שאין מנוס מהתארגנות כזו לטובת כולנו. אינני יודע איך ומתי זה יקרה, אבל אני מתאמץ להישאר אופטימי.

יום שלישי, 13 בספטמבר 2022

"מתווה בעלזא" ולקחיו

סוגיית לימודי הליב"ה במוסדות החינוך של הבנים החרדים, שבה ועולה לסדר היום הציבורי פעמים רבות. גורמים שונים בקהילה החרדית ומחוצה לה, סבורים שמדובר בדבר חשוב לקהילה החרדית בפרט ולמדינת ישראל בכלל, אולם נראה שאף אחד איננו יודע האם וכיצד ניתן לחולל שינוי בתחום.

בעשור האחרון, הוקדש מאמץ רב בפתיחת מוסדות ממ"ח (ממלכתיים חרדים) שבהם לומדים לימודי ליב"ה באופן מלא ומקצועי. המנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית התנגדה בחריפות למוסדות אלו, ועשתה ככל שביכולתה למנוע את התפתחותם.
בשנה האחרונה, התחילה יוזמה חדשה ומפתיעה. בעקבות מגעים של ח"כים, משרד האוצר ומשרד החינוך עם נציגי חסידות בעלזא, שחיפשו דרך להגדיל את תקציב "תלמודי התורה" שלהם, הוחלט על מתווה חדש של "תקצוב תמורת הישגים". עפ"י המתווה, תלמודי התורה יקבלו בכל שנה תוספת תקציבית של כ-5,000 ש"ח לתלמיד, לאחר שהתלמידים יעמדו במבחנים במקצועות אנגלית, מתמטיקה ועברית.

היוזמה החדשה הפיחה תקווה בקרב גורמים שונים, שניתן לחולל שינוי משמעותי בלימודי הליב"ה לא רק במעגלים חיצוניים של הציבור החרדי (מודרניים, פריפריה, בעלי תשובה, חב"ד, עדות המזרח), אלא גם במעגלים פנימיים המכונים לא פעם "מיינסטרים" ו"הארדקור".

לקידום המתווה החדש נרתמו לצד משרד החינוך גם קרנות פילנתרופיות, שביקשו לסייע למוסדות החינוך שייכנסו למתווה לבצע כראוי את לימודי הליב"ה. בקהילה החרדית עצמה המתווה עורר תסיסה רבה, הן מצד המתנגדים ללימודי הליב"ה שראו בתכנית פריצת גדר, והן מצד התומכים שסברו שמדובר במהלך לא רציני מספיק.

בחודש האחרון, עמד המתווה החדש בעין הסערה, בהיערכות של "יהדות התורה" לבחירות לכנסת. ראשי מפלגת"דגל התורה" הליטאית הכריזו על אי הסכמתם לרוץ ברשימה אחת עם "אגודת ישראל" החסידית, כל עוד מוסדות בעלזא מתכוונים להיכנס למתווה החדש. המו"מ נמשך זמן רב, עד שאתמול הגיעו להסכם שבמסגרתו חסידות בעלזא התחייבה לא להיכנס למתווה המדובר. נראה שעמל ותקוות של גורמים שונים במשך כשנה ירד אפוא לטמיון.

מה ניתן ללמוד לדעתי מהמקרה הזה?
כשמבקשים להוביל שינוי כלשהו ישנן שתי שאלות מרכזית:
  1. האם להוביל את השינוי בכוח ובכפיה, או באופן של שידול וריצוי? כלומר האם להשתמש במקל או בגזר?
  2. האם להתחיל את השינוי במקומות הקלים ואז להמשיך למקומות קשים יותר, או להתחיל אותו דווקא במקום הקשה וממילא הוא יתחולל גם במקום הקל?
במקרה הנוכחי הרצון היה להשתמש באמצעות הגדלת תקציב בזרם מרכזי בקהילה החרדית, והתוצאה מאתמול צריכה לדעתי ללמד שהסיכוי בדרך הזו הוא קלוש מאוד.
לגבי השאלה הראשונה, אני לא מאמין שניתן להגיע לתוצאה הרצויה בכוח, אבל נראה לי שצריך למצוא איזשהו שילוב בין המקל לבין הגזר.
בנוגע לשאלה השנייה, אני סבור שכל השינויים בקהילה החרדית צריכים להתחולל מבחוץ פנימה, וגם כתבתי על כך בעבר https://betochami.blogspot.com/2020/03/blog-post.html

יום רביעי, 7 בספטמבר 2022

מדשתקי רבנן

בימים האחרונים הוגש כתב אישום נגד אליהו כהן - תלמיד ישיבה חרדי ממשפחה מיוחסת, באשמת ייצור והחזקת אמל"ח וכוונה להקים "מחתרת חרדית". ידיעות על כך התפרסמו באתרי החדשות החרדים, אולם לתחושתי הסיפור כולו לא עורר עניין ותשומת לב רבה לא בקהילה החרדית עצמה ולא בחברה הישראלית בכלל.

בראיון שקיים איתו לאחרונה עקיבא וייס מכאן 11, נראה שמדובר בתלמיד ישיבה מן המניין, בעל ידע תורני רחב, עם מחויבות מליאה לשמירת תורה ומצוות ודקדוק הלכה. הוא מביע עמדות ואמירות המתאימות להבנתי לחלק הימני ביותר בציונות הדתית, ואת כל אלו הוא מגבה באסמכתאות תורניות. את האמל"ח הוא ניסה לייצר ע"י למידה עצמית של ידע מדעי בסיסי, ניסוי וטעיה. הוא התכוון להפעיל את האמל"ח בעקבות פיגועים ו/או בעקבות פינוי מאחזים.

ברור לכולם שמדובר במקרה קיצוני ויוצא דופן בעולם הישיבות החרדי, אולם יחד עם זאת יש לי תחושה שהמקרה הזה מייצג תנועה רעיונית רחבה ועמוקה אצל הדור החרדי הצעיר, גם בקרב אלו שראשם ורובם נתון להוויות אביי ורבא.

לאורך שנים ארוכות, הציבור החרדי-ליטאי לא נקט עמדה ברורה בשאלות מדיניות וביטחוניות, הנתונות במחלוקת בין ימין לשמאל. הגרא"מ שך זצ"ל הסתייג מההתנחלות ביש"ע, התנגד לחוק לסיפוח רמת הגולן, תמך עקרונית בגישה של "שטחים תמורת שלום", ודיבר רבות על האיסור להתגרות באומות. ממשיכי דרכו של הרב שך עד היום נמנעו כמדומני מלהביע דעה בנושאים הללו, אבל נראה שבציבור עצמו התפשטו עמדות הפוכות לחלוטין מאלו של הרב שך.

גם אם ניתן להבין את השתיקה של המנהיגות התורנית בימים של שגרה, אם בשל חוסר עניין או בשל חוסר ודאות או מחשש שדבריהם לא ישמעו, קשה להבין ולהצדיק את השתיקה הזו בעקבות אירוע כה חמור ויוצא דופן.

באופן אישי אני מוצא את עצמי קרוב לעמדתו של הרב שך זצ"ל, אבל גם אם תלמידי חכמים וגדולי תורה בציבור החרדי-ליטאי כיום סבורים אחרת, הם בוודאי לא תומכים באנרכיה בטרור ובאלימות של צעירים שנוטלים את החוק לידיהם.

הקצנה לאומנית היא בעיניי דבר מסוכן מאוד, אבל היא חמורה להבנתי שבעתיים כשיש לה הצדקה דתית ותורנית. במקרים כאלו חובתם של המנהיגים התורניים להשמיע את קולם ולהביע "דעת תורה" בשאלות שמעסיקות את הדור הצעיר. שתיקתם של הרבנים עלולה להביא את הצעירים למסקנות מרחיקות לכת ומסוכנות, וגם למחשבה "מדשתקי רבנן ולא מיחו, שמע מינא קא ניחא להו".

יום שני, 4 ביולי 2022

קול קורא להקמת ישיבת 'עץ החיים'

לפני כמאתיים ועשרים שנים חשש מרן רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו של רבינו הגר"א, שמא ח"ו תשתכח תורה מישראל והקים את ישיבת וולוז'ין על מנת להצמיח מתוכה תלמידי חכמים שיפיצו תורה בישראל. זכו הגר"ח וממשיכי דרכו בראשות הישיבה והישיבה העמידה מתוכה מאות גדולי תורה ויראה שכיהנו כרבנים, פוסקי הלכה, ראשי ישיבות, משיבים ודרשנים בכל תפוצות ישראל.

ברבות השנים כשראה מרן רבי ישראל סלנטר שעמודי היראה והמוסר מתרופפים, עמד לחזק את בדק הבית בחיזוק היראה והדאגה לבין אדם לחברו. בהשפעתו הקימו תלמידיו את ישיבות המוסר קלם, סלבודקה, נובהרדוק ועוד, ואף הן העמידו תלמידים גדולי תורה ויראה שהתמודדו עם אתגרי המקום והזמן עד עלות הכורת על יהדות אירופה בשואת עמנו בשנות הזעם.

אז עמדו רבותינו שבארץ ישראל ובאמריקה, בראשם מרנא החזון איש והגאונים רבי יוסף שלמה כהנמן מפוניבז', רבי אליעזר יהודה פינקל, רבי אהרן קוטלר ועוד ראשי ישיבות והקימו מחדש את עולם התורה. הישיבות הללו העמידו גם הן רבנים, דיינים, מורי הוראה, ר"מים ועוד ואין ספק שהיהדות החרדית בימינו ואולי אפילו כלל היהדות ושמירת המצוות בארץ ישראל ובתפוצות היא תולדה של מסירות נפשם להעמדת תורה בישראל.

בימינו אנו, כשבסייעתא דשמיא נתרבו ספסלי בית המדרש, נראה שאנו עומדים בפני אתגרים חדשים: בינוניות בתורה, הסתפקות במועט ברוחניות, צרות דעת ומחשבה, צמצום כוח החידוש והיצירה וחיסרון בבניית שפה וכלים להתמודדות עם אתגרי המקום והזמן.

רבים וטובים מתלמידי הישיבות והכוללים, שהתברכו ביכולות ובשאיפות לגדול בעצמם ולהשפיע על העולם, חשים חוסר נחת ונמיכות רוח במקומם. הם חסרים את המלאך שיכה על קודקודם ויאמר להם גדל, ואת כנפי הרוח שיאפשרו להם להגביה עוף. בקרב הציבור המשתלב בעולם המעשה, חסרים תלמידי חכמים, רבנים ומורי דרך אשר יבינו את שיחם ושיגם, יעסקו בהרבצת תורה ויראת שמיים, ישמיעו את קולה של תורה באופן צלול ומנומק בנושאים העומדים על הפרק וינחילו לעם את הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון.

והנה בחסדי ה' התעוררו והתקבצו כמה תלמידי חכמים ואנשי מעשה לעמוד ולשרת בהקמת קיבוץ בשם "עץ החיים" ע"ש רבינו הגר"ח מוולוז'ין, לבחורי ישיבה, בעלי כשרונות מצוינים נבוני דעת, שנשאם רוחם והבינם מדעם, לגדול בתורה ויראה, בידיעת ה' ובמידות טובות מתוך רוחב דעת, ובניית כלים להתמודדות עם אתגרי הזמן.

תקוותנו ותפילתנו שנזכה להצמיח גדולי תורה בעלי דעה רחבה, אשר יוכלו בעזרת ה' לשמש בעתיד במשרות תורניות שונות בקרב קהילות הציבור החרדי המתרחב ויהיו לשם לתהילה ולתפארת ועליהם יאמרו ראו פלוני שלמד תורה מה נאים דרכיו ומה מתוקנים מעשיו ועליהם הכתוב אומר "עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

בצוות הישיבה:
  • הרב רפאל קרויזר - למד ולימד בישיבת חברון כנסת ישראל, בעבר ראש כולל ללימוד ירושלמי בבית המדרש הגבוה להלכה בהתיישבות וראש כולל לדיינות ''למען דעת'', וכיום רב קהילה ברמות ורב מדרשת אותות.
  • הרב ישראל יעקב כהן - בוגר ישיבת אור אלחנן וכולל מיר ומלמד בישיבת 'מחניים' ובבתי מדרש שונים.
  • הרב יוסף נתן מילר - בוגר ישיבת חברון וכוללים שונים, מלמד תורה במדרשת באר אשדוד ובמסגרות נוספות.
  • הרב בצלאל כהן - בוגר ישיבת פוניבז' וכולל מיר, מייסד וראש ישיבת "חכמי לב" בעבר וכיום ראש בית המדרש "אנשי חיל".
עקרונות הישיבה
  • גדלות ומצוינות - שאיפות לגדלות בתורה, יראת שמיים ומידות טובות, תוך מאמץ מתמיד למימושן.
  • תורה - שקידה רבה בלימוד גפ"ת עם גדולי הראשונים והאחרונים, ושילוב בין ידיעה להבנה בתוכנית לימוד סדורה ושיטתית.
  • יראת שמים - מחויבות ללימוד ולשמירת ההלכה בכל חלקי השולחן ערוך.
  • מוסריות ואנושיות - מודעות מוסרית, רכישת מידות טובות, רגישות וכבוד לזולת בכלל ולחלשים ונפגעים בפרט, דאגה לצדק וליושר.
  • פתיחות מחשבתית - סקרנות לעולמות נוספים במרחבי התורה ובחכמת העולם. הכרה בקיומן של שיטות לימוד ומחשבה שונות.
  • כנות ופתיחות - כנות בין אדם לעצמו ודיבור אמיתי ופתוח בין התלמידים וצוות הישיבה.
  • אחריות ורצינות - נטילת אחריות ומחויבות להתפתחות אישית ולטובת הכלל.
  • היכרות ומפגש עם תלמידי חכמים שונים המגלמים באישיותם ובחייהם את ערכי הישיבה.



עץ חיים היא למחזיקים בה

דיווח בעיתון "הפלס"
שנים רבות אני כותב ומדבר על הצורך בישיבה גדולה חדשה, למרות שיש כיום ישיבות רבות עם עשרות אלפי תלמידים.

הטענה המרכזית שלי היא שדווקא הריבוי של מספר התלמידים בישיבות, באופן חסר תקדים בהיסטוריה, כשכל הצעירים החרדים מהבר מצווה ועד החתונה מופנים לישיבות, גורם לצמצום הדעת לבינוניות ולהסתפקות במועט.
הישיבות אינן מעודדות מספיק רוחב דעת, מצוינות, שאילת שאלות, ביקורת, סקרנות, חיפוש, ולעיתים אפילו מתנגדים לכל אלו.

את עשרים השנים האחרונות הקדשתי בעיקר לשינויים המתחוללים בקהילה החרדית ולאתגרים הכרוכים בהם, בתעסוקה, באקדמיה, בצבא, בחינוך, בחשיפה לתרבות הכללית ובשימוש באינטרנט.
בשנים האחרונות, אני מודאג מאוד מהעתיד הרוחני של "החרדים החדשים", אם לא יהיה להם עוגן רוחני, באמצעות תלמידי חכמים, קהילות, מוסדות חינוך, שיאמינו בדרך של "תורה עם דרך ארץ" עם הקפדה על רמה רוחנית גבוהה.
לציבור הזה, חסרים עד היום תלמידי חכמים, שיבינו את אתגריו. זו הסיבה שהביאה אותי להקים לפני שנתיים את בית המדרש "אנשי חיל".

בשלושת החודשים האחרונים, נקרתה לי הזדמנות לחבר בין שני הנושאים הנ"ל. יחד עם שלושה מחבריי הטובים, תלמידי חכמים מובהקים המשלבים תורה עם חכמה, הוויות אביי ורבא עם חכמת העולם ועם עולם המעשה ואתגריו. הרב רפאל קרויזר, הרב ישראל יעקב כהן והרב יוסף נתן מילר. התכנסנו לטובת הקמת מסגרת קטנה ואיכותית לבחורי ישיבה מצוינים, שמבקשים להמשיך לשקוד על התורה, מתוך הרחבת הדעת. צעירים שעשויים בעז"ה בעוד כמה שנים לשמש כמחנכים, ר"מים, ראשי ישיבות, רבני קהילות וכיו"ב עבור הדור החרדי המשלב תורה עם דרך ארץ.

אתמול פרסמנו קול קורא בנידון, וברוך ה' ניכרת כבר התעניינות ביוזמה.
אנו מקווים שהרעיון יקרום עור וגידים כבר בזמן הקרוב, בכל אופן אנחנו מאמינים שהיות ומדובר בדבר נחוץ ונכון הוא יצא לפועל במוקדם או במאוחר.

ראיון ברדיו כאן מורשת על הישיבה

יום רביעי, 25 במאי 2022

מחשבות על התמסדות ועל אלימות

בשבוע האחרון, בעקבות אלימות פיזית של חסידי גור כנגד בני קהילתו של הרב שאול אלתר שליט"א, הביעו רבים וטובים בקהילה החרדית את מחאתם ואת שאט הנפש שלהם מפעולות אלו. לא נראה לי שיש לי מה להוסיף בנידון, אבל אני מנסה להבין מה מביא אותנו למציאות כזו ומה גורם לנו למחות דווקא כעת.
  1. התמסדות - ראשיתה של תנועת החסידות ומאוחר יותר הקמתן של חצרות חסידיות שונות, הייתה סביב רעיון / דמות ייחודית. תנועת החסידות באה לחדש דרך בעבודת ה', וחסידויות שונות קמו ע"י מנהיגים מיוחדים במינם בזמנם ובמקומם.
    עם השנים, החסידות בכלל והחצרות החסידיות בפרט הפכו לממסד שהצדקתו בעצם קיומו. לכל חסידות יש קהל, בתי כנסת, בתי מדרש, מוסדות, ארגונים קהילתיים, וממילא הם זקוקים למנהיג, מבנים, כספים וכיו"ב. אין צורך למצוא רעיון ייחודי בחסידות כזו או אחרת, או דמות ייחודית שמושכת את הקהל בשל אישיותה פעולותיה ויכולותיה.
    ההזדהות של כל חסיד עם החסידות שלו, איננה נוגעת בהכרח לרעיון מיוחד או לדמות מיוחדת, אלא היא הזדהות טבעית עם קבוצת השייכות שלו, בדיוק כמו הזדהות עם קבוצת ספורט או עם מדינה / עיר מגורים וכיו"ב.
    האדמו"ר הוא למעשה הסמל המובהק של הקבוצה, ואין לזה שום קשר לסגולותיו האישיות. בדיעבד, ישנו ניסיון של שכנוע פנימי שהוא אכן מיוחד במינו, אבל ברור לכל בר דעת שלא משנה מי יתמנה לתפקיד, הוא יהפוך לסמל שאתו מזדהים.
    חסידות גור היא ככל הנראה הממסד הפנים-חרדי החזק ביותר, יש להם מספר רב של חסידים, נציגים פוליטיים, נכסים, וארגונים קהילתיים יעילים ומבוססים מאוד. האדמו"ר הנוכחי איננו בולט בתכונות מיוחדות, מעבר ליכולת מרשימה לנהל את החסידות באופן שוטף ע"י עושי דברו.
    קהילתו החדשה של בן דודו הרב שאול אלתר, היא ההפך הגמור. היא מזכירה ממש את ראשית החסידות, בכך שאנשים הולכים אחרי אדם בשל סגולותיו האישיות יוצאות הדופן, רעיונותיו ודרכו.
    הדעה הרווחת היא שישנם עוד רבים וטובים בחסידות גור, שמזדהים עם הרוח החדשה שמביא איתו ר' שאול, אבל הקושי לוותר על ההשתייכות למסגרת כל כך חזקה הוא גדול, בבחינת "לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה".
    הקונפליקט כאן הוא בלתי נמנע, חסידי גור יוצאים להיאבק על הפגיעה בממסד שהם משתייכים אליו ובסמליו, מול קהילה בלתי ממוסדת שנמצאת בראשית דרכה. התחושה הפנימית היא ככל הנראה של איום על החוסן הגדול של ממסד כה ותיק וחזק.
  2. אוטונומיה / אנרכיה - תחושת האיום של ממסד ותיק מול תנועת אוונגרד חדשה היא מובנת לחלוטין, אבל השאלה היא: מהם הכלים העומדים לרשות הממסד הותיק ומה הם הגבולות שלו?
    חסידות גור כמדומני משתמשת במונח "ממלכת גור" (דבר שכיח בחצרות חסידיות, עם מוטיבים סמליים רבים), היא אכן מתנהגת כממלכה וההתנהלות כעת היא כפי שנוהגים במרד בממלכה.
    אבל כידוע, גור איננה ממלכה וגם לא אוטונומיה, זוהי קהילה שחיה ופועלת בתוך מדינת דמוקרטית מתוקנת, שאמורה לשמור על החוק ועל הסדר.
    למרבה הצער, מדינת ישראל מתגלה פעם אחר פעם בחולשתה מול קבוצות שונות בחברה הישראלית, שעושות דין לעצמם, והגופים האמונים על שמירת החוק והסדר אינם מונעים זאת.
  3. בין אלימות לאלימות - הזעזוע הציבורי מגיע בדרך כלל מאלימות גלויה לעין, כמו מכות, צעקות, המון אדם, זריקת חפצים וכיו"ב. אולם חשוב לזכור שישנם עוד הרבה מעשים אלימים, חמורים לא פחות, שאינם נראים מספיק לעין. אני חושש שהמחאה הציבורית נובעת יותר ממניעים אסתטיים, ולא מהבנה עמוקה שהפעלת כוח ופגיעה קשה אינם מעשה לגיטימי בכל מקרה.
    מקרים של חרמות, הרחקת תלמידים, אפליה, פיטורים, ניתוק קשר בין ילדים להורים, פגיעה בשידוכים, הפרדה בין בני זוג, אי קבלה למוסדות חינוך, סילוק מבתי הכנסת וכיו"ב, הם מעשים שבכל יום במחלוקת הנוכחית ובעוד מחלוקות רבות במחננו. אולם רק מתי מעט משמיעים קול ומנסים להיאבק בכל המעשים הללו, והם בדרך כלל נדרשים לשלם על כך מחיר גבוה.
    אז אמנם האלימות הפיזית הגלויה לעין היא חמורה ויש להוקיע אותה, אבל אין לשכוח את האלימות שאיננה פיזית, שפגיעתה בעיניי חמורה לא פחות.

יום רביעי, 23 במרץ 2022

מחשבות על מנהיגות תורנית ו"דעת תורה"

בעקבות פטירתו של הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, עסקו כמה מכלי התקשורת גם במעמדו הפוליטי, בהזדמנות זו אני מבקש להציג את האופן שבו אני רואה את הדברים.

מהקמת תנועת "אגודת ישראל" באירופה לפני 110 שנים, פעלו בתוכה שני מוקדי כוח שונים. מוקד כוח אחד הוא של העסקנים הפועלים בזירה הציבורית, ומוקד הכוח השני הוא של הרבנים שהציבור סר למרותם. בתנועה הוקם מנגנון רשמי שזכה לכינוי "מועצת גדולי התורה", אולם אין לי מושג אם אי פעם הוא תפקד באופן מסודר.

גם כשהוקמה מפלגת "אגודת ישראל" בישראל פעלו כאן שני הכוחות, וכדרכו של עולם תמיד יש מתחים בין שני מוקדי כוח שונים. לפני כמה שנים שמעתי הרצאה מרתקת מד"ר יאיר הלוי שחקר את הנושא, הוא הראה שבשנות החמישים כוחם של העסקנים היה גדול בהרבה מכוחם של הרבנים.

מיום הקמתה, היתה אגודת ישראל משותפת לחסידים ולליטאים (או "מתנגדים"), גם כאן היה כמובן מתח מתמיד בין שתי הקבוצות. במנהיגות הרבנית של הפלג הליטאי, הדמות הדומיננטית ביותר בשנות השמונים הייתה של הרב אלעזר מנחם שך זצ"ל, שהתחיל את דרכו הציבורית בשנות השישים (לאחר פטירת החזו"א והגרי"ז מבריסק). הפלג הליטאי שבראשותו הרגיש במהלך השנים מודר ומקופח ממוקדי הכוח וקבלת ההחלטות, מה שהביא בשנת תשמ"ט/1988 לפרישה של הליטאים מ"אגודת ישראל" והקמת מפלגת "דגל התורה".

הרב שך שהפך למנהיג כמעט בלתי מעורער של הציבור החרדי-ליטאי, הצליח להנחיל באופן מאוד משמעותי את המושג "דעת תורה", שעל פיו העסקנים והציבור מחויבים להכפיף את עצמם באופן מלא למנהיגות הרבנית. ברמה ההצהרתית זה הפך לעיקרון כה מקובל ומקודש, שנראה שאצל מרבית החרדים זהו היום כמעט אחד מעיקרי האמונה כמו י"ג עיקרים של הרמב"ם.

מלבד המפלגה, הרב שך ראה חשיבות רבה בהקמת מנגנונים נוספים שיעניקו לציבור שבראשותו עצמאות ארגונית ואידאולוגיות, גולת הכותרת בעניין זה היא להבנתי הקמת העיתון "יתד נאמן" בשנת תשמ"ה. הרב שך חלש אפוא בחייו גם על עיתון וגם על מפלגה, שסרו למרותו באופן מלא.

הכינוי של הרב שך כ"גדול הדור" היה כפי הנראה בשימוש גם בדורות קודמים (הוא מופיע כבר בחז"ל למרות ששם כנראה לא מדובר בהכרח על גדולי תורה), אבל אצלו התואר גם שימש להצדקה מדוע מחויבים לציית לו ומדוע "דעת תורה" היא דעתו שלו בלבד. הנקודה המשמעותית היא שאין הליך בחירה ל"גדול הדור", והדעה הרווחת היא שמדובר בבחירה עצמאית של הציבור (בעניין זה ישנו ביטוי "חוש הריח של כלל ישראל").

בפועל, כשהרב שך נחלש והפסיק לתפקד ובפרט לאחר פטירתו, לא היה ברור מי אמור למלא את מקומו ולקבל את כוחו ומעמדו. כאן נכנסו לתמונה מוקדי הכוח השונים בקהילה הליטאית ובפרט במנגנונים של מפלגת "דגל התורה" ושל עיתון "יתד נאמן". במפלגה העדיפו את הרב אהרן לייב שטיינמן זצ"ל שנודע בפיקחותו ובפרגמטיות שלו, בעוד שבעיתון העדיפו את הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל שהיה פחות מעורב בעולם ונודע בהתמדתו ובשכלו החד. כך נוצרה מנהיגות כפולה, כשהמתחים בין העיתון למפלגה ובין שני המנהיגים נשארים בדרך כלל מתחת לרדאר הציבורי. בסוף ימיו של הרב אלישיב נוצר הקרע בתוך הציבור הליטאי, הנהלת העיתון הודחה ופתחה עיתון חדש בשם "הפלס", ומאז אנו יודעים על "הפלג הירושלמי" שסר למרותו של הרב שמואל אויערבאך זצ"ל.

חשוב להבין, שהניצחון המוחץ של המנהיגות הרבנית על המנהיגות הפוליטית, הוא למעשה ניצחון למראית עין בלבד. מפני שבפועל המנהיגות הפוליטית נעשתה מעורבת בעצמה בבחירת המנהיגות הרבנית, בפרט בזמן של מעבר ממנהיג תורני פלוני למנהיג תורני אלמוני. כאן צמחה לה גם "תופעת הבתים" (או תופעת המקורבים והנכדים), כשלמעשה תחת מראית עין של מנהיגות מוחלטת של רב מסוים, קבלת ההחלטות וכל התככים הפוליטיים מתבצעים ע"י מקורביו ובני משפחתו של הרב. הבריתות בין הבתים לעסקנים הפוליטיים, מכריעות למעשה מי יהיה המנהיג התורני הדומיננטי.

תופעת הבתים התפתחה כבר אצל הרב אלישיב (הדמויות המפורסמות הן הרב יוסף אפרתי והנכד אריה אלישיב) והרב שטיינמן (הדמות המפורסמת היא של הנכד דוד שפירא), אבל נראה שהיא רק משתכללת והולכת והיא הגיעה לפרסום גדול בארבע השנים האחרונות, בדמותו של יענקי קנייבסקי נכדו של ר' חיים.

לאחר פטירתו של הרב שטיינמן לפני ארבע וחצי שנים, הניחו רבים שהמנהיגות התורנית תעבור לידיו של יבלחט"א הרב גרשון אדלשטיין שליט"א ראש ישיבת פוניבז' (על הבחירה הזו צריך להאריך בהזדמנות אחרת), אולם כמו שכולם יודעים כוחו של בית הרב קנייבסקי גבר. ניתן לומר שעבור רבים וטובים זו הייתה הפתעה גדולה, שכן הרב קנייבסקי לא היה מעורב כמעט כלל בענייני ציבור, ובשנים הללו היה נראה שהוא גם לא נמצא במיטבו מבחינה בריאותית וקוגניטיבית. מה גרם אפוא למהלך הזה?

נראה שעבור מרבית הנציגים של "דגל התורה", היו סיבות טובות להעדיף את המנהיגות למראית עין של הרב קנייבסקי. ראשית, ההערצה הציבורית העממית כלפי הרב קנייבסקי, היתה בעלת פוטנציאל גדול שבעתיים בהבאת מצביעים לקלפיות, בבחירות הארציות והמוניציפאליות. שנית, דווקא בשל חוסר הבנתו ועיסוקו בסוגיות ציבוריות ובשל מצבו, הם יכלו לעשות כרצונם ולקבל גושפנקה ציבורית מספקת למעשיהם.

לאור האמור, ברור שהטענה שהציבור הוא שבוחר את "גדולי הדור" איננה מדויקת, אבל היא כנראה גם לא שגויה לחלוטין. הציבור מושפע במידה רבה מהעיתון ומגורמים נוספים שבוחרים משיקולים כאלו אחרים ברב פלוני או אלמוני, אבל גם לציבור יש מה לומר בנידון.

אז מי יהיו "גדולי הדור" הבאים בציבור הליטאי? כפי שניתן לשער בעקבות מה שהיה עד היום, תהיה כאן מעורבות גדולה של העסקנים ומוקדי הכוח במפלגת "דגל התורה" וכמובן גם למי שישלוט ב"יתד נאמן", וגם לציבור עצמו יהיה חלק בעניין. בכל אופן, אנחנו כנראה נמשיך לחזות בהצגה המדומה של שלטון "דעת תורה", ואוי לו למי שינסה לקרוע את המסכה מעל פני השחקנים.

יום שני, 21 במרץ 2022

גלה כבוד מישראל

פורסם במדור דעות בעיתון "גלובס"


הקהילה החרדית אבלה על הסתלקותו של הגאון הרב חיים קנייבסקי זצ"ל, אנשים נשים וטף מכל החוגים והעדות של הקהילה החרדית חשים כעת תחושת חסר ויתמות. רבים וטובים רואים את האבל הגדול ומבקשים להבין את התחושות הללו, מי היה הרב קנייבסקי ומדוע הוא היה כל כך משמעותי עבור מאות אלפי אנשים. ברצוני לנסות להסביר זאת באופן תמציתי.

הרב קנייבסקי היה בחייו לסמל ייחודי ויוצא דופן בקהילה החרדית, הוא היה דמות להערצה לכל החוגים והעדות בקהילה החרדית, כתלמיד חכם, שקדן, צדיק, בעל מופת, בעל חסד, המקבל כל אדם בסבר פנים יפות.

הרב נולד וגדל למשפחה מיוחסת ביותר, הוא בן אחותו של הרב אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל ה"חזון איש", ממניחי היסודות של הקהילה החרדית בארץ ישראל. הוא בנו של הרב יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל "הסטייפלר" בעל "קהילות יעקב", ממורי הדרך של עולם הישיבות הליטאי בדור הקודם. הוא חתנו של הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל מגדולי הפוסקים החרדים, והוא מחותנו של הרב אהרן לייב שטיינמן זצ"ל ממנהיגי הציבור החרדי הליטאי.

מגיל צעיר הצטיין הרב קנייבסקי בהתמדה נדירה בלימוד תורה, הוא צבר ידע פנומנלי בכל ספרות חז"ל, ועד יומו האחרון לא הפסיק ללמוד בכל רגע פנוי. הוא חיבר ספרים רבים וייחודיים בתחומים פחות מוכרים למרבית הלומדים, ונראה שגולת הכותרת של חיבוריו זו סדרת הספרים "דרך אמונה" על ספר זרעים ב"משנה תורה" של הרמב"ם, שבו הוא הלך בדרכו של ה"משנה ברורה" בבירור ההלכה ממקורותיה עד להלכה למעשה, ובכך הוא המשיך את מפעלו הגדול של דודו החזון איש שהיה הפוסק החשוב בכל ההלכות התלויות בארץ. בהתמדתו יוצאת הדופן ובידיעותיו התורניות הוא קנה את דמות התלמיד חכם האולטימטיבי ומכאן כינויו המפורסם "שר התורה".

מלבד התמדתו וידיעותיו, היה הרב קנייבסקי זמין לכל שואל בעל פה או בכתב, הוא השיב כל ימיו לעשרות אלפי שואלים. כמו כן, בזכות רעייתו הרבנית בת שבע ע"ה ביתם היה פתוח לרווחה במשך עשרות שנים, לכל מי שנזקק לתמיכה לעזרה לעצה או לברכה. כך הפך ביתם לתל תלפיות, לכל מי שנזקק למשהו, ומי מאיתנו איננו זקוק מפעם לפעם לעזרה תמיכה עצה או ברכה. ככל שחלפו השנים, שמו של הרב התפרסם בכל מקום, גם כתלמיד חכם וגם כצדיק שכל אחד יכול למצוא אצלו את מבוקשו.

בעשרים השנים האחרונות, עם התפתחות והתמסדות ארגוני חסד וצדקה רבים בקהילה החרדית, נעשה שימוש תמידי בהמלצותיו, ברכותיו, בקשותיו ותפילותיו של הרב קנייבסקי לגיוס תמיכת המונים, כך ראינו את תמונתו ודבריו של הרב מתנוססים בכל עיתון ובכל קרן רחוב.

פרסומו הגדול של הרב קנייבסקי וההערצה העממית לאישיותו, עם הזרימה הבלתי פוסקת של המונים יום יום לביתו הצנוע ברחוב רשב"ם בבני ברק, הפכו אותו לדמות אהובה ונערצת על כל החוגים והעדות בקהילה החרדית ומחוצה לה. אנשים ונשים בכל הגילאים ומכל החוגים, ראו בו סמל לאות ולמופת. את היחס השמור בכל הדורות לתלמידי חכמים ולצדיקים.

במשך עשרות שנים, מעורבותו של הרב קנייבסקי בעניינים ציבוריים ופוליטיים היתה מינימלית. ההנהגה הציבורית והפוליטית בציבור החרדי ליטאי היתה מסורה במהלך אותם שנים לרב אלעזר מנחם שך, לרב יוסף שלום אלישיב ולרב אהרן לייב שטיינמן זכרונם לברכה, הוא נתן להם את הגיבוי המלא כשהם נדרשו לכך. אולם לפני ארבע שנים, עם הסתלקותו של הרב שטיינמן, הוא מצא את עצמו שלא ברצונו נדרש להכריע גם בשאלות מסוג זה.

נראה שאין עוד כיום בקהילה החרדית דמות שמשלבת בתוכה תכונות וסגולות כה מיוחדות, ולכן הסתלקותו של הרב קנייבסקי היא אובדן גדול שמאות אלפים חשים ברמה הפרטית.

ניתן להאזין גם לראיון בנושא ברשת ב'

יום שישי, 4 במרץ 2022

די לחובבנות

פורסם באתר "כיכר השבת"

בימים אלו, מקודם בכנסת חוק להסדרת מעמדם של מטפלים באומנויות. מטרת החוק היא לקבוע אמות מידה מקצועיות לתחום הטיפול, מבחינת הכשרה, הדרכה, התנסות, ליווי, ומחויבות לכללים מקצועיים ואתיים. החוק זוכה לתמיכה רחבה מהקואליציה ומהאופוזיציה, נוכח ההבנה של חשיבות העניין והכרה בנזק העלול להגיע למטופלים ממטפלים לא מקצועיים.

בהצעת החוק, נכנסה החרגה ביוזמתו של ח"כ יעקב אשר נציג "יהדות התורה", שביקש לאפשר למטפלים חרדים לעבור הכשרה אקוויוולנטית שאינה אקדמית, על מנת לאפשר למטופלים חרדים לפנות לאנשי טיפול חרדים.

הטענה שמטופלים בקהילה החרדית צריכים לקבל מענה ממטפלים חרדים, נראית לי נכונה ומוצדקת. אולם ההנחה שאין מספיק מטפלים חרדים שעומדים בדרישות החוק החדש, טעונה למיטב הבנתי בדיקה מעמיקה.

כיום ישנם חרדים וחרדיות רבים שלמדו ושלומדים באופן מסודר ומקצועי מגוון רחב של מקצועות בתחומי הטיפול: פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, טיפול באומנויות, יעוץ חינוכי, סיעוד ועוד.

חלקם עושים זאת במוסדות אקדמיים ייעודיים לקהילה החרדית, וחלקם במוסדות אקדמיים כלליים בברכתם של מורי דרכם. בכל שנה ישנם אלפי חרדים שפונים ללימודים אקדמיים, ואף נתמכים לשם כך בעמותות חרדיות שנועדו לסייע לציבור החרדי לרכוש מקצוע ולהתפרנס בכבוד.

לעניות דעתי, הטענה שאין אנשי טיפול חרדים בעלי תארים אקדמיים מתאימים, נועדה בראש ובראשונה לשרת את מנהלי המוסדות החרדיים שעוסקים בהכשרה בתחומים אלו, והם חוששים שהחוק החדש יפגע בפרנסתם.

ההצעה להכיר בהכשרה אקוויוולנטית, יכולה להיחשב כהצעה הגיונית וסבירה. אולם למרבה הצער, אירועי השנים האחרונות מעוררים חשש גדול בעניין זה. הקהילה החרדית אינה יכולה להרשות עוד לעצמה להתנהל כאוטונומיה, ולקבוע כללים משל עצמה בתחומים שהנשמה תלויה בהם. כשם שכל אחד מבין שבתחום הרפואה או ההנדסה, לא ניתן להתנהל באופן עצמאי, ולהסתפק בקיצורי דרך, מפני שהדבר עלול לעלות בחיי אדם, חשוב להכיר שגם תחום הטיפול איננו דבר שאנו יכולים להרשות לעצמנו חובבנות.

יתכן שיש מקום למהלך רציני ומקצועי מקביל שיתנהל בתוך מערכות החינוך החרדי, שיעמוד בסטנדרטים מחמירים ומקצועיים, אולם בעניין זה חובת ההוכחה עלינו.

הנציגות החרדית איננה יכולה לבסס את עמדתה בשאלה זו רק על שיקוליהם של מנהלי המוסדות, היא מחויבת לשם כך להקשיב לקולם של אנשי המקצוע החרדים, וכאמור יש היום רבים וטובים כאלו. חשוב גם בעניין זה שישמע קולו של הציבור, שעשוי לשלם מחיר יקר אם החוק שיסדיר טיפול מקצועי לכל אזרחי ישראל, יותיר את הקהילה החרדית מאחור.

יום שבת, 5 בפברואר 2022

לא רק ליב"ה

הטור התפרסם במדור דעות של אתר "גלובס"

לאחרונה התפרסמה ידיעה על מגעים בין מנהלי מוסדות החינוך של חסידות בעלז למשרד החינוך, בנוגע לתקצוב מיוחד לתלמודי התורה של החסידות בתמורה ללימוד ומבחנים של הילדים במקצועות עברית, אנגלית ומתמטיקה. התגובות לידיעה והדיונים שהתעוררו בעקבותיה בתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה, חשפו לדעתי בלבול בין מושגים שונים וחוסר היכרות עם הסוגיה הרחבה של אתגרי החינוך החרדי בכלל וחינוך הבנים החרדים בפרט.

בשיח הציבורי בנוגע לחינוך החרדי - בקהילה החרדית ומחוצה לה - נראה שהסוגיה המרכזית היא קיומם או העדרם של לימודי אנגלית, מתמטיקה, עברית, מדעים וכיו"ב (המוכרים בשם לימודי ליב"ה) במערכת החינוך של הבנים החרדים, בשל השפעתם על השתלבות עתידית מוצלחת בעולם העבודה. עם הקמתם של מוסדות ממלכתיים-חרדים (ממ"חים) החל משנת 2013, רווחת גם הדעה שזהו הפתרון המרכזי לבעיה זו, היות ובמוסדות אלו מחויבים לתכנית לימודים עם כל המקצועות הללו בפיקוח מלא של משרד החינוך.

להבנתי, לימודי הליב"ה אינם הסוגיה היחידה ואולי אפילו לא המרכזית שאמורה להטריד אותנו במערכת החינוך החרדי בכלל, וחינוך הבנים החרדים בפרט. ישנן שלל בעיות שראוי לתת עליהם את הדעת, כגון הכשרת הצוות החינוכי, שיטות ההוראה (גם במקצועות הקודש, תהליכי הקבלה, תהליכי ההרחקה, מענים מקצועיים וטיפוליים לקשיים ולצרכים של התלמידים, אפליה, הסללה, היעדר תודעה אזרחית ועוד. המכנה המשותף לכולן, הוא חוסר ידע ומידע על הנעשה בחינוך החרדי והיעדר התבוננות כוללת על המצב הקיים ועל הכיוון שאליו רוצים ללכת, בקרב הגורמים האמונים על החינוך החרדי - בקהילה החרדית עצמה ובגורמים הרשמיים בשלטון המרכזי וברשויות המקומיות.

הממ"חים הם בהחלט פתרון אפשרי לחלק מן הסוגיות, אבל חשוב לזכור שזהו פתרון חלקי בלבד. מספר התלמידים החרדים בממ"ח, אינו מגיע ל-10% מכלל התלמידים החרדים, והאפשרות להרחיב אותו למספרים גדולים באופן משמעותי מוטלת בספק גדול. כמו כן, הממ"ח נותן מענה רק עד סוף כיתה ח', אולם אם לא תיווצר אלטרנטיבה משמעותית למסלול החינוכי החרדי הקלאסי גם בשלב התיכון וגם בשלב העל-תיכוני, גם הבעיה של היעדר לימודי הליב"ה תישאר כמעט באותה חומרה.

המסלול החרדי הקלאסי של ילד חרדי, הוא תלמוד תורה (כיתות א'-ח'), ישיבה קטנה (כיתות ט'- י"א), ישיבה גדולה (י"ב-חתונה) וכולל אברכים (לאחר החתונה), כשהלימוד בישיבה ובכולל הוא של לימודי קודש בלבד. האלטרנטיבה למודל ישיבה קטנה היא ישיבה תיכונית חרדית (ט'-י"ב), אולם מדובר כיום במסלול אליטיסטי יקר ויוקרתי שאיננו אפשרי כמעט עבור רוב המשפחות החרדיות. לישיבה גדולה אין למעשה אלטרנטיבה לגיטימית מוכרת, מלבד מספר קטן מאוד של ישיבות הסדר חרדיות.

ללא התבוננות רחבה על כלל החינוך החרדי לבני כל הגילאים, עם מחקר מעמיק אודות המצב הקיים, ופיתוח אלטרנטיבות מתאימות לכל הגילאים עם מגוון פתרונות ומסלולים, אין להבנתי סיכוי לשינוי ולשיפור משמעותי במצב הקיים, ואת המחיר היקר תשלם הקהילה החרדית עצמה והחברה הישראלית כולה עוד שנים רבות.

יום שני, 17 בינואר 2022

פרשת ולדר - מבט סוציולוגי


החודשיים האחרונים היו מטלטלים מאוד עבור רבים וטובים בקהילה החרדית והדתית בארץ ובחו"ל. מאז שהתפרסם בעיתון "הארץ" תחקיר על הסופר המחנך ואיש התקשורת החרדי חיים ולדר שבו הוא הואשם בפגיעות והטרדות מיניות (ב-12.11.21 / ח' כסלו תשפ"ב) עד לשלב שבו הוא שלח יד בנפשו (ב-27.12.21 / כ"ג טבת תשפ"ב). הרוחות בתוך הקהילה החרדית סערו ונשמעו מגוון קולות וחילוקי דעות סביב סוגיות רבות: מוגנות, השתקה, לשון הרע, משפט ציבורי, מנגנונים פנימיים, רשויות החוק, דין תורה, צניעות, תקשורת חרדית ותקשורת כללית, נקמנות, התאבדות, כבוד המשפחה, זעקת הנפגעות ועוד. במאמר זה אינני מבקש להתייחס לסוגיות החשובות עצמן, אלא להבדלי עמדות בפרשה הספציפית בפרט ובסוגיות הללו בכלל, עפ"י השתייכות חברתית בתוך הקהילה החרדית והדתית בארץ ובחו"ל.

הציבור החסידי

בהכללה, כמדומני שהציבור החסידי בחלקו הגדול הרגיש שהפרשיה והשלכותיה פחות נוגעת אליהם. החסידים מתאפיינים בשמרנות רבה יותר וחלקם הגדול דובר יידיש, הם פחות הכירו את חיים ולדר את מאמריו את ספריו ואת פועלו החינוכי. הם גם משתדלים לעסוק פחות בנושאים של צניעות ומיניות, והדברים אצלם בגדר "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו". לכן מבחינתם מדובר במאורע של מישהו שאיננו מאנ"ש (אנשי שלומנו), ומוטב להתעלם ככל הניתן מהמקרה ומהשאלות הקשות שהוא מעורר.

ליטאים שמרנים

חיים ולדר היה בשר מבשרו של הציבור החרדי-ליטאי בישראל, הוא כתב עשרות שנים בעיתון "יתד נאמן", חינך במוסדות ליטאיים, והיה מחובר למוקדי הכוח של ציבור זה. אולם באופן אישי חיים ולדר נחשב ל"חרדי מודרני", הוא היה פתוח לתרבות הכללית וחי חיים בורגניים. בשל כך, בקרב הליטאים השמרנים המקרה של ולדר עשוי עדיין להיתפס כדבר מעט רחוק שאיננו נוגע אליהם, ואולי אפילו להוות הוכחה כנגד הסכנה שבאורח החיים המודרני. זוהי כנראה הגישה של קבוצות חרדיות שמרניות, שחלקם מזוהה עם "הפלג הירושלמי", שבמשך שנים רבות הסתייגו מולדר. במקומות אלו העלו כעת דברים חריפים שנאמרו כנגד ולדר בעבר ע"י הרב משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, או המאבק שניהל כנגדו הרב מאיר קסלר רבה של מודיעין עילית.

אבי שיחי' אוהב לספר על הרב שחיזר על הפתחים לטובת עניי העיר, וכשהגיע לאחד הגבירים נתקל בסירוב לתרום, היות ובשבוע הקודם מת בעיר קבצן שנמצא אצלו הון רב. הרב בפיקחותו השיב לעשיר: "אמור נא לי מה ראינו כאן? האם מצאנו עני רמאי או עשיר רמאי? הרי הקבצן הזה היה עשיר רמאי ואם כן הוא משלכם, ומדוע תעניש בשלו את העניים?". נראה אפוא שעבור הציבור השמרני ולדר הוא מקרה ל"חרדי מודרני שסרח" ולא ל"חרדי שמרן שסרח", ולכן גם המקרה הזה איננו מחייב מנקודת ראותם בדק בית וחשבון נפש.

הממסד הליטאי

כפי שציינתי, חיים ולדר היה חלק בלתי נפרד מהמנגנון הליטאי, ובשל כך הוא כנראה חש מוגן מספיק בשביל לפעול באופן שבו הוא פעל. הוא נהנה ממעמד בכיר בתקשורת החרדית, וקרבה למוקדי הכוח במנהיגות הרבנית והציבורית של הציבור הליטאי. בשל כך, הממסד חש מואשם בחשדות שהועלו כנגד ולדר, ונקט ברוב הזמן קו של הכחשה והגנה. הטענות כנגד לשון הרע, על רצון של שונאים ומתחרים להתנקם בולדר, על חוסר הלגיטימיות של התקשורת הכללית, על הסכנה במשפט הציבור, על מנגנונים פנימיים יעילים וכיו"ב, נשמעו בעיקר ע"י נציגי הממסד הרבני והציבורי. גם בהלוויתו של ולדר דיברו נציגי הממסד, וזהו גם הקו שנקט העיתון "יתד נאמן" בהתעלמות מוחלטת מהסערה שסביבו. למרות הכל, ההחלטה של הממסד הרבני בשבוע שלאחר פרסום התחקיר להרחיק את ולדר מכל תפקידיו, מלמדת שכנראה גם שם הבינו שיש דברים בגו ולא ניתן להמשיך כאילו כלום לא קרה.

חרדים פתוחים

הסערה הגדולה והמשמעותית ביותר, התחוללה למעשה בתוך הציבור החרדי הפתוח יחסית. כאמור חיים ולדר עצמו נמנה על ציבור זה, אבל גם אהרן רבינוביץ שפרסם את התחקיר על ולדר וגם האנשים שמובילים כעת את המאבק בפוגעים ובפגיעות בקהילה החרדית, משתייכים ברובם הגדול לציבור זה. לשם כך, צריך להעמיק יותר לקבוצות ולזרמים פנימיים בתוך הציבור החרדי המודרני. לשם כך אני מבקש להרחיב אודות: חרדים מודרנים, חרדים חדשים, המתווכים.
  • חרדים מודרנים - המונח הזה מוכר בקהילה החרדית כבר שנים רבות, והוא מגדיר משפחות חרדיות פתוחות יחסית. ההורים בדרך כלל הם אנשים עובדים במקצועות חופשיים, עם היכרות וחשיפה לחברה הכללית. הילדים גדלים בפתיחות גדולה יותר מהמקובל בקהילה החרדית, הם מתחנכים במוסדות חינוך יסודיים עם לימודי ליב"ה מלאים, הבנים ממשיכים בישיבות תיכוניות ומשם בישיבות גדולות פתוחות יותר והבנות בתיכונים עם בגרות מלאה ומשם למוסדות אקדמיים.
    הציבור החרדי המודרני חי כבר שנים רבות בסטטוס-קוו עם החרדיות הקלאסית. הם תורמים למוסדות וארגונים חרדיים ומקבלים יחס של כבוד בכל מקום, הם נמצאים בקשר טוב עם המנהיגות הרבנית והציבורית, וישנה הכרה בשונות כשהם לא מנסים לשנות את הקהילה החרדית הקלאסית והקהילה החרדית לא מנסה לשנות אותם. מרבית הילדים של החרדים המודרנים ימשיכו בדרך של הוריהם, אבל חלקם יצטרף לחרדיות הקלאסית בעיקר בעקבות שנות הלימוד בישיבה גדולה.
  • חרדים חדשים - זהו כינוי חדש יחסית (וגם שנוי במחלוקת) לצעירים חרדים שגדלו בחרדיות הקלאסית, אבל בשלב מסוים בחרו במסלול מעט שונה. זה יכול לבוא לידי ביטוי בגיוס לצה"ל, בלימודים מקצועיים ו/או אקדמיים, בעבודה במקצועות חופשיים ו/או בסביבה לא חרדית, בחשיפה לתרבות ולחברה הכללית, בשינוי מסוים מאורח החיים החרדי בלבוש וכיו"ב. במובן מסוים, מדובר בצעירים חרדים שהם דור ראשון למודרניות.
    החרדים החדשים נתקלים באתגרים רבים בדרכם, הם נדרשים להתמודד פעמים רבות עם הסתייגות והתנגדות של בני משפחתם, עם קשיים חברתיים וכלכליים, עם השלמת פערים, עם עמדות ודעות חדשות עבורם ועוד אתגרים רבים ומגוונים. הם נמצאים פעמים רבות במצב לעומתי עם המנהיגות החרדית הרבנית והציבורית, למרות מספרם הגדל והולך הם מתקשים לקבל הכרה בקיומם בצרכיהם ובלגיטימיות שלהם מהזרם המרכזי החרדי.
  • המתווכים - בתקשורת החרדית, במפלגות החרדיות ובמוקדי כוח נוספים בקהילה החרדית, אנו מוצאים כיום אנשים רבים שנוצר פער גדול בין אורח חייהם האישי לבין מה שנדרש מהם ברמה ההצהרתית. באופן אישי הם אינם מחוייבים לעולם הערכים ואורחות החיים החרדיים, אבל מתוקף תפקידם הם נדרשים לייצג את הקהילה החרדית ואת צדקת דרכה כלפי חוץ וכלפי פנים. אלו הם המתווכים, שפיהם וליבם אינם שווים, שרוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם.
להגדרות הללו ישנה רלוונטיות רבה כשאנו מבקשים לעסוק בסוגיות דתיות ערכיות ואתיות. הקהילה החרדית נשענת על עולם ערכים דתי ותורני, ואיננה מכירה כמעט בנורמות וערכים שמקורם איננו תורני אלא אנושי ו/או הגיוני ו/או תרבותי. החרדים הפתוחים נמצאים אפוא במציאות מורכבת, מצד אחד המחויבות שלהם לערכים דתיים ותורניים היא פחות מוחלטת, אבל עולם הערכים של העולם המודרני/המערבי לא תמיד מוכר להם ולעיתים הם אפילו בזים לו ודוחים אותו.

חיים ולדר השתייך בעיקר לקבוצת המתווכים, וכך גם חלק גדול מהברנז'ה שנחלצה לעזרתו. רבים מהם נמצאים במציאות שבה עולם הערכים הדתי לא מחייב אותם, אבל גם עולם הערכים של החברה הכללית הוא חסר משמעות מבחינתם. ולדר למעשה התפרסם בבוז שלו כלפי העולם המערבי וערכיו, בתור המייצג של העמדה החרדית הרשמית (זוהי הסיבה שהביאה לתמיכתו המליאה של הרב צבי טאו בולדר), אבל גם מחויבותו הדתית לא היתה גבוהה במיוחד, וזוהי בעיניי הסכנה הגדולה ביותר. הוא גם קיבל גיבוי מסוים מחרדים מודרנים, שלא הבינו את חומרת מעשיו ואת ההשלכה של התמיכה בו לנפגעים ונפגעות בקהילה.

את המאבק כנגד ולדר מתחילתו ואת המהלך להגברת המודעות לפגיעות ונפגעות בתוך הקהילה החרדית, הובילו בעיקר חרדים חדשים שאימצו במידה רבה את הערכים והשפה של העולם המודרני. את הכוח לחדור פנימה לזרם המרכזי החרדי, העניקו להם אנשי מקצוע חרדים קלאסיים, שלמדו במהלך השנים את מקצועות הטיפול, ונפגשים יום יום בנפגעים ונפגעות. השימוש הרחב של הקהילה החרדית באינטרנט וברשתות החברתיות, הביא לתפוצה הרחבה של כל מידע בפרשה ובהשלכותיה השונות.

החרדיות הספרדית

בציבור החרדי הספרדי הכירו היטב את חיים ולדר, כסופר, כמחנך, כאיש תקשורת וכמרצה מבוקש ומוערך. חשיפת החשדות בעיתון "הארץ" גרמה גם שם לתדהמה זעזוע והתלבטות גדולה בנוגע למעמדו של ולדר, אולם נראה שמה שהכריע את הכף היו בעיקר המסקנות של בית הדין המיוחד של הרב שמואל אליהו שבו השתתפו שני דיינים חרדים ספרדים (הרב ראבון נקר והרב אהרן ירחי), שגבה עדויות רבות על פגיעותיו של ולדר במשך שנים ארוכות. בציבור החרדי הספרדי ישנה באופן כללי פחות סלחנות ורצון לסגור דברים מסוג זה בתוך הקהילה, אמון רב יותר בפניה למשטרה ולמערכות החוק, כבוד לרבנים ותלמידי חכמים באשר הם ללא קשר למוצאם והשתייכותם הקהילתית והחברתית. רבנים ספרדים השמיעו דברים נחרצים אודות הצורך לתמוך בנפגעות, ולפנות בעת הצורך לרשויות האמונות על טיפול בנושא.

החרדים בחו"ל והציונות הדתית

בקרב הציונות הדתית בישראל ובקהילות החרדיות בחו"ל, הכירו כמדומני בעיקר את ספריו הרבים של חיים ולדר, ופחות את יתר פעולותיו כפובליציסט, מחנך, מרצה וכיו"ב. ספריו הרבים והייחודיים לילדים לנוער ולמבוגרים התאימו לצרכים של ציבור זה ותורגמו לשפות שונות.

המכנה המשותף לשני הציבורים הללו, הוא בפתיחות ומודעות גבוהה לנושא של מוגנות ושל פגיעות מיניות, וניסיון של שנים ארוכות בהתמודדות עם הסוגיות הקשות והמורכבות הללו. בשניהם ישנם כבר רבנים ומחנכים שהעמיקו בנושא ורכשו בו ידע וניסיון, התמודדו בעבר עם דמויות מוכרות בקהילה שהתגלו כפוגעים ונדרשו לשלם את המחיר על מעשיהם.

בשל כך, גם בציונות הדתית בישראל וגם בקהילה החרדית בחו"ל, נשמעו מייד עם חשיפת הפרשה אנשי חינוך ורבנים שקראו להוציא את ספריו של ולדר מהספריות ומהבתים, לתמוך בנפגעים ובנפגעות ולהגביר את המודעות למוגנות וליכולת לפנות לגורמי מקצוע וטיפול.

סיכום

הפרשה הקשה של ולדר, ערערה את היסודות של הקהילה החרדית בכלל, ושל הציבור החרדי ליטאי בפרט. העובדה שאדם כה מרכזי מוערך ומשמעותי, התגלה בחלקו הנסתר כאדם פוגעני שבסופו של דבר גם ברח מאחריות אישית באופן כה קיצוני, חשפה את הקהילה בחולשתה. התמודדות שונה של חלקים שונים בקהילה החרדית עם הפרשה, יכולה ללמד אותנו רבות על ההבדלים הפנימיים בתוך הקהילה החרדית, ועל החוזקות והחולשות של כל אחת מהקבוצות המגוונות בקהילה החרדית.

באופן כללי, נראה שפרשה זו עשויה להוות קו פרשת המים, בנוגע למודעות ולטיפול בסוגיית המוגנות והפגיעות המיניות בתוך הקהילה החרדית, אולם הדרך עשויה עדיין להיות ארוכה ומאתגרת, בפרט לנוכח חילוקי הדעות הפנימיים, והקושי להגיע להסכמות בתוך הקהילה על הדרך הנכונה והראויה להתמודדות עם האתגר.