חפש בבלוג זה

יום חמישי, 19 בדצמבר 2019

מנהיגות תורנית לקהילות חרדיות חדשות

פורסם באתר "כיכר השבת" https://www.kikar.co.il/340978.html
נכתב לרגל הוצאתו לאור של מגזין "המקום" מס' 2 שעוסק בסוגיית הקהילה

רבות נכתב ונאמר על השינויים המתחוללים כבר למעלה מעשור בקהילה החרדית בישראל, בתעסוקה, בלימודים מקצועיים או אקדמיים, בשירות צבאי או אזרחי, במעורבות בחברה הישראלית, בחשיפה לטכנולוגיה וכיו"ב. שמות שונים ניתנו לצעירים הללו, כדוגמת "חרדים חדשים" / "חרדים ישראלים" ועוד כהנה וכהנה. התקשורת והמחקר האקדמי, עסקו בתופעה זו בהיבטים שונים, וניסו לשער את היקפה בהווה ובעתיד, ואת השלכותיה על כלל הקהילה החרדית.

באופן אישי, הייתי מעורב בתהליכים הללו למעלה מ-16 שנים. בשנים הללו עסקתי בהשתלבות חרדים בתעסוקה, בלימודים אקדמיים, בשירות צבאי, בשירות אזרחי, ובהקמת ישיבה תיכונית חרדית. במקביל, כתבתי ופרסמתי מאמרים רבים בנידון בתקשורת החרדית, ופוסטים והודעות בפורומים וברשתות החברתיות. בתקופה זו פגשתי מאות רבות של צעירים בשלבים שונים של שינוי, וניסיתי כמיטב יכולתי לסייע להם בגשמיות וברוחניות.

כפי שאני רואה את הדברים, ישנם כיום עשרות אלפי צעירים חרדים, שנמצאים במבוכה לגבי זהותם החברתית. הם רואים את עצמם כחרדים, בכך שהם מחזיקים במרבית הערכים שעליהם הם התחנכו, אבל למרות זאת הם חשים זרות וחוסר שייכות בחברה החרדית שבה הם גדלו. הם מתקשים למצוא שותפים לדרך ולדעה, והם נבוכים לגבי השקפת עולמם בנוגע לנושאים רבים, והם מרגישים במקרים רבים שמשפחתם רבותיהם וחבריהם אינם מבינים לליבם.

למרות שהם מזדהים במידה רבה עם הצורך בשילוב של תורה עם דרך ארץ, הציונות הדתית בישראל איננה מהווה עבור רובם מודל לחיקוי, כמדומני מפני שהם אינם מוצאים את עצמם מאמצים את השקפת העולם האמונית מבית מדרשו של הראי"ה קוק זצ"ל אודות היחס לציונות ולמדינת ישראל. 

המשימה החשובה ביותר עבור הצעירים הללו, היא הקמת קהילות חדשות שבהן הם ישלבו ידיים ויממשו באופן מוחשי את מאמר חז"ל "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", באופן דומה לקהילות החרדיות בחו"ל, ולקהילות של "פועלי אגודת ישראל" שכבר כמעט נעלמו מן העולם. אולם הקושי הגדול בהגשמת מטרה זו, הוא הצורך החיוני במנהיגות תורנית עבור קהילות אלו.

כל קהילה כזו, נדרשת לרב תלמיד חכם בעל שיעור קומה, שיבין היטב לליבם ולצרכיהם של בני הקהילה, יקשיב ללבטיהם ולמצוקותיהם, וידע לנווט אותם ואת משפחתם בדרכם החדשה, והמציאות היא שרבנים כאלו נער יספרם. תלמידי חכמים רבים נמצאים באוהלה של תורה בבתי המדרש החרדים, אולם רובם ככולם אינם מבינים את עולמם ואת שפתם של אלו שיצאו זה מכבר מבית המדרש לעולמות שונים.

זהו האתגר הגדול העומד בפנינו בעת הזאת, למצוא את הדרך להכשיר תלמידי חכמים הספונים באוהלה של תורה, להבין ולהכיר את עולמם של אחיהם המבקשים לעצמם רועים נאמנים.

בעניין זה יש להביא את דברי תנא דבי אליהו (אליהו רבא פרק י"א) "ושמא תאמר אותם שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? לפי שהיה להם לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עימהם, לילך ולקשור חבלים של ברזל במותניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים וכן בכל מקומות ישראל. וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ושתיים ובשלוש, עד שיתישבו ישראל בארצם. כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב״ה בעולמות כולם שברא מסוף העולם ועד סופו. והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו. ואומרים שלום עלייך נפשי - כדי שלא להרבות עליהם את הטורח". 



את מאמר חז"ל זה הביא הסבא מסלבודקה זצ"ל בפתיחתו לספר "עץ פרי" שיצא לאור לפני 140 שנה, בזמן הקמת "כולל פרושים" בקובנה שנועד להכשרת מורי הוראה בישראל.

יום חמישי, 5 בדצמבר 2019

מנהיגות תורנית להתחדשות חרדית

במשך16 שנים אני עסוק בהיבטים שונים של מה שמכונה "החרדיות החדשה", בתחום התעסוקה, הכשרה מקצועית, השכלה גבוהה, חינוך, שירות צבאי או אזרחי, דיאלוג פנים חרדי, דיאלוג בין החרדים לחברה הישראלית, אולם נראה לי ברור שהחרדיות החדשה לא תהיה בת קיימא אם לא תהיה לה מנהיגות תורנית. אני סבור שמדובר בצעד אפשרי, אבל הוא לא יקרה אם לא יפעלו למענו.
זכור לי שכבר בעבר נערכו רשימות של רבנים שעשויים לשמש כמנהיגים תורניים לקהילות חרדיות מתחדשות, ולמרות זאת אני מבקש להציג את האופן שבו אני רואה את הדברים. אני מבקש להציג את הדמויות המשמעותיות בעיניי, עם חלוקה לפי גיל.

הדור המבוגר
הרב אשר ווייס שליט"א
  • הרב אשר ווייס שליט"א (בן 66) - הוא כמדומני הרב בעל המעמד הבכיר ביותר, שמבין היטב את אתגרי השעה, ומעניק תמיכה מסוימת (די נסתרת) למהלכים שונים של השתלבות חרדים בצה"ל, באקדמיה, בעבודה, למוסדות עם לימודי ליב"ה לבנים חרדים, לטיפול ולמאבק בפגיעות מיניות ובאלימות במשפחה וכיו"ב. ר' אשר מקרב באופן אישי בעלי תשובה וחרדים מודרניים, ומשמש עבורם כתובת לשאלות ולהתייעצות. יחד עם זאת, התפקיד המרכזי שר' אשר רואה לעצמו הוא להיות פוסק הלכה מקובל, ונראה שזו הסיבה שהוא לא מענויין להזדהות באופן פומבי עם הציבור החרדי החדש ועם השינויים המתחוללים והשינויים הנדרשים.
  • הרב דוד לייבל שליט"א (בן 65) - השליחות החשובה ביותר של הרב לייבל היא לעודד את החרדים שאינם אברכים לקבוע עיתים לתורה באופן משמעותי, ולשם כך הוא ייסד את רשת "אחוות תורה", שיש בה אלפי חרדים עובדים הקובעים עיתים לתורה. הרב לייבל הוא בעל עמדות עצמאיות גם בדרכי הלימוד וגם באורחות החיים, אבל באופן כללי הוא מאמין שלא נכון ליצור קהילות נפרדות לחרדים עובדים וכיו"ב, וזה היה המסר המרכזי שלו במשא המפורסם שלו ב"בנייני האומה" לפני שנה וחצי.
  • הרב דוד בלוך שליט"א (בן 68) - במשך שנים רבות הרב בלוך משמיע קול ייחודי בקהילה החרדית, אודות תעסוקה, צבא וכיו"ב. הוא היה מעורב בהקמת הנח"ל החרדי, קרן ק.מ.ח. ובשש השנים האחרונות בישיבת ההסדר "דרך חיים" בגן יבנה. הוא פרסם מאמרים רבים, בבמות שונות. הרב בלוך הוא תלמידו של הגר"ג נדל זצ"ל, והוא מבקש לראות חברה חרדית יצרנית והוגנת, עם רמת הקפדה גבוהה בהלכות, והוא מסתייג מאוד מ"חרדיות מודרנית" שמתבטאת עם הקלה בהלכות שונות.
  • הרב כרמי גרוס שליט"א (בן 64) - מייסד ישיבת ההסדר "דרך חיים" בגן יבנה, תלמיד חכם אמריקאי, שקדן מופלג ורב קהילה בבית שמש. נראה שתפיסת עולמו עשויה להתאים מאוד ל"חרדים החדשים", אבל הוא לא כל כך מוכר בציבור הישראלי והוא עסוק בעיקר בישיבה שהיא מפעל חייו.
דור הביניים
  • הרב חיים אמסלם שליט"א (בן 60) - פוסק הלכה, תלמידו של הגר"מ מאזוז שליט"א, כיהן כח"כ בתנועת ש"ס והביע בפומבי עמדות עצמאיות בנוגע לתעסוקת חרדים, גיוס לצה"ל, גיור וכיו"ב, עד שהורחק מהתנועה. ניסה לשוב לכנסת דרך מפלגה עצמאית או מפלגות אחרות ולא עלתה בידו. רב קהילה בשכונת הר נוף, ואינני יודע מה מידת השפעתו כיום. 
  • הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א (בן 52) - ראש ישיבת "פתחי עולם" לבעלי תשובה, תלמיד של הרב יצחק שלמה זילברמן זצ"ל, הרב משה שפירא זצ"ל והרב לייב מינצברג זצ"ל. בעל הגות מקורית ועצמאית, ומהווה אבן שואבת לצעירים חרדים שוחרי דעת. נראה שאיננו מעוניין להתנגש חזיתית עם הממסד החרדי, למרות שש לו ביקורת רבה על הנעשה.
הדור הצעיר
הרבנים שאני מציע לשים אליהם לב בהקשר זה הם: הרב יצחק מאיר יעבץ, הרב יהושע פפר, הרב רפאל קרויזר, הרב מנחם נאבת, הרב יצחק ברוך רוזנבלום, הרב אייל טוויטו, הרב ארי מור, הרב יוסף מילר.

אשמח לעזרתכם בהתייחסות לדמויות שהזכרתי ובהגדלת הרשימה.

יום חמישי, 21 בנובמבר 2019

כחיצים ביד גיבור

פורסם בעיתון "יום ליום"

רבות נכתב ונאמר על הנערים היקרים שאינם מוצאים את מקומם באוהלה של תורה בישיבות הקטנות, ונראה שאכן ננקטו פעולות רבות עבורם. ישנם כיום לא מעט מוסדות שמשלבים בתוכם לימודים מגוונים, ושהצוות החינוכי מגלה בהם יחס פתוח ומכיל יותר לאותם נערים, לצרכיהם ולרצונותיהם, אולם נראה שעדיין אין בכך די.

גיל הנעורים הוא הזמן שבו כל אדם מגבש ומפתח את זהותו ואת אישיותו, הוא מגלה את העולם ואת המגוון הרחב הקיים בו, והוא בוחר לעצמו את דרכו בחיים. בעולם הישיבות החרדי הדרך והזהות ברורים מאוד, ואכן אנו רואים את מרבית התלמידים מאמצים את הערכים והדרך שהורו להם רבותיהם. אולם עבור הנערים שאינם נמצאים בישיבות, גם אם יש להם מסגרת חינוכית ולימודית, אנו מוצאים את הנערים במבוכה גדולה מאוד. הם מרגישים בדרך כלל תלושים בודדים וחסרי שייכות, הם חשים זרות מסוימת בקהילה החרדית, אבל גם אינם מרגישים לגמרי חלק מקבוצה חברתית אחרת בחברה הישראלית.

הדבר החשוב ביותר בגיל הנעורים אלו החברים, בעולם הישיבות אנו יודעים שהתלמידים נמצאים בדרך כלל בחברה טובה ביראת שמים ובמידות טובות, אולם הנערים שאינם נמצאים בישיבות נמצאים בדרך כלל עם בני גילם שגם הם נמצאים באותה מבוכה וחוסר זהות ברורה, והדבר מוביל פעמים רבות למקומות שליליים, של התנהגות לא ראויה המאפיינת חיפוש וחוסר שייכות. עם כל הרצון הטוב, של ההורים ושל אנשי החינוך בסביבתם של הנערים הללו, הם אינם מהווים עבורם מודל לחיקוי, והם אינם יכולים לתת להם מענה מספק למבוכתם.

הדבר הנחוץ ביותר עבור הנערים הללו זו תנועת נוער, עם מדריכים צעירים מצליחים, שקרובים אל הנערים הללו בגילם, שחוו בעצמם את הקשיים הללו, ומצאו את הדרך לשמור על יראת שמיים ומידות טובות עם השתלבות מוצלחת בחיי המעשה. הצעירים הללו, יכולים להוות לאותם נערים מודל לחיקוי, אוזן קשבת ללבטים ומצוקות, ובעיקר להדריך את הנערים הללו לסלול לעצמם דרך טובה ערכית ומשמעותית.

תנועות נוער הם דבר מקובל בכל חלקי החברה הישראלית, והם תורמים רבות לצמיחתם הנפשית של בני הנוער, לפיתוח אישיותם בכל הבחינות. בציבור החרדי, בשל העובדה שמרבית הנערים חובשים את ספסלי הישיבות, אין למעשה לתלמידי הישיבות זמן ומקום לתנועת נוער, אולם עם הריבוי העצום של נערים מחוץ לישיבות, נראה שזהו הדבר המתבקש ביותר.

האתגר הראשון של תנועת נוער כזו היא לרומם את רוחם של הנערים, לתת להם את התחושה שהם חשובים ומוצלחים בדרכם שלהם, ושהם עשויים להצטיין בחיים ביראת שמיים ובמידות טובות ובכל משלח ידם, הביטחון העצמי והאמונה באישיותם ובכוחותיהם עשויה בעזרת ה' לתרום רבות להם עצמם ולחברה כולה.

אני מקווה מאוד שיימצא בקרוב מי שיטול את היוזמה החשובה הזו על כתפיו, ויתקיימו בו דברי נעים זמירות ישראל "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם" (תהלים קכז ד-ה)

יום חמישי, 14 בנובמבר 2019

לא מעבר לים

פורסם בעיתון "יום ליום"

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס שנערך בניו יורק על החינוך בישראל, ובהזדמנות זו ביקרתי לראשונה ב"ישיבת רבנו יצחק אלחנן" המוכרת בשם "ישיבה יוניברסיטי" ופגשתי כמה מאנשי הצוות במקום, ואני סבור שלנו בישראל יש מה ללמוד מאחינו שמעבר לים.

הציבור החרדי בישראל נטל על עצמו מאז קום המדינה את המשימה להגדיל תורה ולהאדירה, ולשם כך הקים את עולם הישיבות והכוללים עם עשרות אלפי תלמידים, בהיקף שנראה שלא היה כמותו בישראל כבר אלפי שנים. עולם התורה הנפלא הזה, העמיד מתוכו ראשי ישיבות, אבות בתי דין, פוסקי הלכה, ר"מים, דיינים, מורי הוראה, אנשי הגות ומחשבה ועוד כהנה רבים וטובים. תלמידי חכמים בוגרי עולם הישיבות החרדי, הם שהעמידו תורה בישראל בדורות האחרונים בישראל ובעולם כולו.

אולם לצד הפריחה העצומה של עולם התורה, נראה שבחלקים גדולים של הציבור החרדי השתכחה הדרך הרגילה של אדם רגיל מן השורה, העובד לפרנסתו וקובע עיתים לתורה. עולם המעשה נתפס עם השנים כעולם של חולין, העומד בסתירה לאוהלה של תורה, ורבים מבוגרי הישיבות שיצאו לעולם המעשה התקשו למצוא את השילוב הנכון בין העולמות. הדבר בולט עוד יותר, אצל אלו שביקשו להשתלב בעולם האקדמי בתחומי דעת שונים, שנתפסו כסותרים לעולמה של תורה. בשנים האחרונות, ככל שמספרם של הצעירים החרדים הפונים ללימודים אקדמיים ולעולם העבודה גדל והולך, נעשה האתגר הזה גדול ונחוץ עוד יותר.

בנקודה זו, נראה לי שהקהילות החרדיות בארצות הברית יכולות להוות עבורנו דוגמא טובה, שם ישנם רבים וטובים בעלי מקצועות חופשיים ובעלי תארים אקדמיים מתקדמים, הקובעים עיתים לתורה, והמקפידים על קלה כבחמורה. הם מקיימים קהילות לתפארת, ומגדלים את ילדיהם לשילוב מוצלח של תורה עם דרך ארץ.

בשל כך, הם מנוסים יותר מאיתנו גם בהתמודדות עם אתגרי המודרנה והטכנולוגיה, של המפגש עם דעות שאינן עולות בקנה אחד עם התורה והאמונה, של החיים המשותפים עם אנשים רחוקים מעולמה של תורה ומצוות, של החשיפה לאינטרנט ולסמארטפונים וכיו"ב. 

אין ספק שמדובר במפגשים ובאתגרים לא פשוטים, ובוודאי שגם בקהילות החרדיות בחו"ל לא מצליחים תמיד למצוא את המענה המתאים לאתגרים הללו, אבל חשוב להכיר בכך שבנושאים אלו הם יותר מנוסים מאיתנו, וכדאי לנו לנסות ללמוד מהם.

עולם הישיבות בישראל מהווה מרכז התורה גם עבור הקהילות החרדיות בחו"ל, וחלק ניכר מהדור הצעיר מגיע לתקופה מסוימת לישראל ללמוד תורה ודעת, ובכל מתקיים בנו "כי מציון תצא תורה". נראה אפוא שבתחום של "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", חשוב לנו בני ארץ ישראל ללמוד מהם.

ברור שישנם הבדלים בין ישראל לחו"ל והאתגרים אינם זהים, אולם למרות זאת אני מאמין שנוכל להפיק הרבה תועלת אם נלמד מניסיונם של אחרים, ונוכל להציל כמה נפשות מישראל.

יום חמישי, 7 בנובמבר 2019

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ

היום בצהריים ביקרתי ב"ישיבת רבנו יצחק אלחנן" בניו יורק המפורסמת בשם "ישיבה יוניברסיטי", ונראה לי שחשוב מאוד ש"החרדים החדשים" בישראל יכירו טוב יותר את המוסד ואת הציבור המכונה בארה"ב "מודרן-אורתודוקס".

הרבנים שראיתי בבתי המדרש ובחדרי השיעורים והרבנים ששוחחתי איתם, נראים רבנים חרדים לכל דבר ועניין. אולם התלמידים שראיתי בכיתות והרוח הכללית במקום, היו שונים מאוד מהמוכר לנו בישראל. השילוב בין תורה ודרך ארץ, שנראה כאן כעניינם של דתיים-לאומיים, נראה שם טבעי הרבה יותר.

במהלך 16 השנים האחרונות פגשתי צעירים רבים בוגרי עולם הישיבות החרדי בישראל, שביציאתם לעולם המעשה בכלל ולעולם האקדמי בפרט, לא הצליחו לשלב בין שני העולמות. הם נראו בעיניהם כסותרים זה את זה, והם התקשו לסלול לעצמם דרך שתשלב בין העולמות. הציונות הדתית בישראל, לא נתפסה בעיניהם כמודל לחיקוי, והאפשרות לחבור אליה נראית להם בלתי מעשית בעליל.

בביקוריי הקודמים בארה"ב פגשתי הרבה חרדים אמריקאים, הם היו הרבה יותר פתוחים לנושאים של תעסוקה, לימודים מקצועיים ו/או אקדמיים, ישיבות תיכוניות, אבל הם עדיין ראו את עצמם במידה מסוימת מתבטלים ליהדות החרדית בישראל, ולא ראיתי אצלם מספיק גישה של שילוב תורה עם דרך ארץ לכתחילה. בפעם הזו, פגשתי אנשים מהזרם של ה"מודרן אורתודוקס", שהיו יותר בטוחים ומאמינים בדרך של שילוב תורה עם דרך ארץ לכתחילה, ונראה לי שאת הדבר הזה חשוב לייבא לישראל.

בקהילות החרדיות בארה"ב ישנם יחסים קרובים יותר בין האברכים לאנשים העובדים, ושמעתי שישנם בתי מדרש רבים שבהם אברכים ואנשים עובדים לומדים יחד בצוותא, אולם כמדומני שבישראל אין כמעט דבר כזה.

המיזם הנפלא של הרב דוד לייבל "אחוות תורה", אמנם הצליח להביא אלפי חרדים עובדים לשבת יום יום בבית המדרש, אבל אני עדיין לא בטוח שהוא נותן מענה מספק לאלו המחפשים את האינטגרציה בין העולמות.

אני חושב שאני צריך עדיין זמן להבין טוב יותר את המאפיינים של הציבור הזה, ואת הרלוונטיות שלו לחרדים החדשים בישראל, אבל דומני שהדבר שווה התייחסות.

בדיוק היום קראתי מאמר של יצחק הורביץ במגזין "המקום" שמתאר את הקבוצות השונות ביהדות ארה"ב, וגם מדבריו נראה לי שכדאי לבדוק את הנושא יותר לעומק.

יום רביעי, 18 בספטמבר 2019

שאלות דת ומדינה - פרשת דרכים

שאלות בענייני דת ומדינה, מלוות אותנו מיום הקמת המדינה ואף קודם לכך, אולם למרות זאת נראה לי שאנו עומדים כעת בסיטואציה חדשה, שבה השאלות הללו הן העומדות במרכז סדר היום שסביבו מתחלקת החברה הישראלית (היהודית) לשני חלקים.

ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון התייחס ב"מכתב הסטטוס קוו" משנת 1947 לארבעה נושאים: שבת, כשרות, דיני אישות וחינוך. נראה שהסוגיות הללו נשארו רלוונטיות עד היום, אבל נוספו עליהן עוד כמה סוגיות.

במהלך השנים היו משברים שונים סביב הסוגיות הללו, אולם נראה לי שלמרות הכל סוגיות אחרות האפילו עליהן בחשיבתן ובמרכזיותן, שאלות ביטחוניות, מדיניות, כלכליות וכיו"ב.

היו גם ניסיונות להסדיר את נושאי דת ומדינה באופן בהיר יותר, וכמדומני שהניסיון המוכר ביותר הוא "אמנת גביזון-מדן" שבו ניסו פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן להגיע להסכמה על העקרונות ועל המימוש שלהן בפועל.

בעולם הדתי והחרדי עצמו, התחוללו שינויים משמעותיים בעמדות בשאלות אלו. הציבור הציוני-דתי שהוביל במשך עשרות שנים את הקו שמבקש להנכיח במרחב הציבורי את ההלכה היהודית, ושראה ב"רבנות הראשית" שהקים הראי"ה קוק את הזרוע המבצעת שלו בתחומים אלו, נעשה מגוון יותר כשמתוכו צמחו קבוצות יותר ליברליות מחד וקבוצות יותר מתבדלות מאידך, ועם השנים "הרבנות הראשית" הפכה למעוז חרדי. הציבור החרדי, שבתחילת הדרך לא ראה את עצמו חלק אורגני מהציונות ומהמדינה, וכל חפצו היה שיניחו לו לקיים את אורחות חייו כהבנתו, נעשה עם השנים גדול יותר ומעורב יותר במדינה ובשלטון, ובקש להשפיע יותר גם על הספירה הציבורית.

את ראש הממשלה בנימין נתניהו, נראה שסוגיות דת ומדינה לא עניינו מעולם באופן משמעותי. הוא הסכים לתת למפלגות הדתיות והחרדיות את מבוקשן, ובלבד שיתנו לו לנהל את המדינה כהבנתו בתחומים שמעניינים אותו (כלכלה, ביטחון, מדיניות חוץ, גבולות).

החברה הישראלית השתנתה, ומה שהתאים ב-1947, איננו מתאים כבר ב-2019. סוגיית הגיור, הנישואין והגירושין, השבת, הכשרות, מעמד וזכויות הלהט"בים, מתווה הכותל ועוד צפות ועולות ודורשות מענה חדש.

ככל שהציבור החרדי גדל בחלקו היחסי באוכלוסיה, גילתה החברה הישראלית עניין גדול יותר גם בנעשה בתוכו. בחינוך, בגיוס, במעמד האישה, בהפרדה וכיו"ב, וכמובן שגם כאן ההסכמים הישנים הגלויים והנסתרים כבר לא נשארו כמות שהיו.
ההשתתפות הגדולה יותר של החרדים בשלטון המרכזי והמקומי, וחלקם היחסי באוכלוסיה, הביא כמובן גם למאבקים גדולים יותר על משאבים, על תקציבים, על הקצאת שטחים וכיו"ב. הדבר גרם גם לחששות של ערים רבות מגידול של האוכלוסייה החרדית בשטחן.

כפי שציינתי, גם בתוך הציונות הדתית יש כיום קולות שונים, והפיצול הפנימי בתוכה, הוא כמדומני בעיקר בשל העמדות השונות בסוגיות אלו, בעוד שבקהילה החרדית מדובר (לעת עתה) כמדומני בקול אחד מוסכם.

אין לי מושג מה יעלה בגורל הכנסת ה-22, ומה יהיה הרכב הקואליציה והממשלה, אבל דומני שבכל מקרה הסוגיות הכבדות הללו ימשיכו ללות אותנו עוד שנים רבות, וכולי תקווה שנמצא את הדרך לקיים את הדיון עליהן באופן שישאיר אותנו כחברה אחת וכעם אחד.

יום ראשון, 15 בספטמבר 2019

מפלגת "כחול לבן" - אכזבה אישית

שנים רבות אני סבור שהבעיה הקשה ביותר שלנו היא בשסעים העמוקים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית, ושהמשימה החשובה ביותר שלנו היא לנסות לאחות אותם.

בעניין זה זכיתי ללמוד רבות מבמבי שלג ע"ה, שהקדישה שנים רבות להעמיק את ההיכרות בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית ע"י כתב העת "ארץ אחרת", ודיברה בכל מקום על הצורך בשיתוף פעולה בין המתונים שבכל הקבוצות.

בשש השנים האחרונות הייתי יו"ר ועד מנהל של "מכון שחרית", שהקים ומנהל ד"ר אילון שוורץ, על מנת לקדם תפיסה של "טוב משותף", שעל פיה צריך גם במישור הפוליטי להביא לשיתוף פעולה בין נציגים מכל המחנות.

לפני כשלוש וחצי שנים הצטרפתי למהלך של הרב שי פירון להקמת תנועת "פנימה" שנועדה לשנות את השיח הפנימי בחברה הישראלית, ולהפגיש בין אנשים מכלל החברה הישראלית בדרכים שונות. שם הכרתי כמה מחברי הכנסת הנוכחיים ב"כחול לבן", את מיכאל ביטון ואת חילי טרופר, את גבי אשכנזי ואת בני גנץ.

בהקמת "כחול לבן" קיוויתי שהנה הרצון לפוליטיקה של "טוב משותף" עומד להתגשם, על ידי מפלגה שיש בה חילונים, דתיים וחרדים, שיש בה ימין ושמאל, שתקדם שיח רציני של שיתוף ולא של הדרה ומאבק. אמנם עברו של ח"כ יאיר לפיד לא בישר טובות, אולם קיוויתי שגם הוא הפיק לקח מטעויותיו בעבר ושהוא מבקש לפעול כעת בדרך שונה מבעבר.
באופן אישי לא הצבעתי ולא תמכתי במפלגה, מפני שסברתי שהיא מתנהלת לא נכון מבחינה דמוקרטית ופוליטית, אבל האמנתי שבכל הנוגע לשיתוף פעולה בין חלקי החברה הישראלית היא תסמן דרך חדשה.

אולם למרבה הצער, נראה שגם התקווה הקטנה הזו הייתה תקוות שווא. הסתבר שיאיר לפיד לא למד כלום, והוא בטוח שוב שהדרך להביא מצביעים לקלפי היא בשיסוי של קבוצה אחת בחברתה (למרות שהוא צודק בטענתו שגם החרדים לא נמנעים מכך), שניתן לכפות על החרדים לשנות את אורח חייהם באמצעות חקיקה כזו או אחרת, וששינויים בסוגיות מהותיות בחברה הישראלית יוכרעו ע"י קואליציה כזו או אחרת. לאחרונה נראה שגם בני גנץ התחיל להאמין בגישה זו, למרות שבעבר הלא רחוק הוא שידר מסרים אחרים. ולצערי הרב באופן אישי לא שמעתי מתוך המפלגה קולות אחרים, למרות שאינני יכול להתחייב שהם אינם קיימים.

תוצאות הבחירות והקואליציה והממשלה שתקום (או לא תקום) לא כל כך מעניינים אותי, מפני שבכל אופן הבעיה האמתית תמשיך להיות בשסעים העמוקים שישנם בתוך החברה הישראלית, ואני מבין שהפוליטיקה הישראלית לא תהיה זו שתנסה לאחות אותם.

יום חמישי, 12 בספטמבר 2019

מיפוי של התקשורת החרדית

השבוע התבשרנו על שני חידושים בעולם התקשורת החרדי, על הוצאתו לאור של מגזין מודפס חדש בשם "המקום" (https://hamakom.org.il/) שאמור לצאת לאור אחת לרבעון, ועל השקת אתר תוכן חדש בשם "קו 400" (https://400.org.il/), נראה לי שזו הזדמנות טובה לנסות לסקור בקצרה את מפת התקשורת החרדית המודפסת והאינטרנטית, שהשתנתה והתפתחה מאוד בעשור האחרון.

בעיתונות המודפסת החרדית קיימים כיום 4 עיתונים יומיים:
  • המודיע - של אגודת ישראל (בשליטת חסידות גור)
  • יתד נאמן - של המיינסטרים הליטאי (מצביעי "דגל התורה")
  • המבשר - של סיעת "שלומי אמונים" (בראשות ח"כ מאיר פורוש)
  • הפלס - של אנשי "הפלג הירושלמי" (כעת יש פילוג פנימי בתוכם)

לצידם יש לא מעט עיתונים שבועיים, ואציין את העיקריים שבהם:
  • משפחה - בהוצאת אלי פלאי
  • בקהילה
  • המחנה החרדי - של חסידות בעלז
  • קו עיתונות דתית (http://kav-itonut.co.il/) - רשת עיתונים ארצית
  • מרכז העניינים (http://www.m-inyanim.co.il/)
  • הדרך - של מפלגת ש"ס
  • יום ליום - הוקם ע"י ש"ס וכיום בבעלות ינון ונעמה עידן

בשנה האחרונה התחיל לצאת אחת לחודשיים כתב העת "צריך עיון" שבו מופיעים המאמרים החודשיים מאתר "צריך עיון" (https://iyun.org.il/) בבעלות של "קרן תקווה", וכעת התבשרנו על המגזין החדש "המקום" שקשור כנראה באופן כלשהו לרשת הכוללים "אחוות תורה" ול"צריך עיון".

באתרי האינטרנט החרדים, ניתן למצוא את האתרים הללו:
וכעת התבשרנו על אתר "קו 400" פרי יוזמתו של שמואל דרילמן

בנוסף לאתרים הללו, קיימים כיום הרבה פורומים חרדיים פעילים מאוד, ואזכיר לדוגמה:

מלבד העיתונות המודפסת והאינטרנט, יש כמובן את ערוצי הרדיו החרדי, נדמה לי שכאן מדובר בעיקר על שני ערוצים משמעותיים:

בנוסף לכל אלו יש עוד מגוון אמצעי תקשורת (קווי טלפון, קבוצות וואטצאפ, טוויטר, פייסבוק, עלונים לשבת ועוד), ששינו את עולם התקשורת החרדי לבלי הכר. נראה לי שיש כאן שדה נרחב למחקר מרתק, שילמד אותנו רבות על השינויים המשמעותיים בקהילה החרדית.

יום חמישי, 15 באוגוסט 2019

שותפות לא קלה

פורסם בעיתון "יום ליום"

במערכת הבחירות הנוכחית, נראה שסוגיות דת ומדינה שבו להיות חלק מרכזי מסדר היום הציבורי, שעשוי להכריע את אופן ההצבעה של רבים מאזרחי ישראל. שאלת הנוסח הסופי של "חוק הגיוס" העוסק בעניינם של הצעירים החרדים, או "מדינת הלכה" בחזונו של שר התחבורה בצלאל סמוטריץ', או "חוק המרכולים" או עבודות הרכבת בשבת, או עתידו של "מתווה הכותל" או "חוק הגיור" ועוד כהנה וכהנה נושאים שונים, שבו והפכו לנושאי הדגל של מפלגות שונות כדוגמת "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן או "כחול לבן" בראשות בני גנץ ויאיר לפיד.

שאלות דת ומדינה אינן דבר חדש במדינת ישראל, והם מלווים אותנו כבר למעלה מ-70 שנה, מקום המדינה ואפילו לפני כן. ענייני שבת, כשרות, נישואים וגירושים, גיור, הפרהסיא הציבורית וכדו', העסיקו אותנו לאורך כל השנים, וכבר עם ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון נוסח הסכם ה"סטטוס קוו" המפורסם. 

אינני מתכוון להציע כאן הצעות חדשות כאלו ואחרות בעניין זה, אבל נראה לי שישנה נקודה חשובה ומרכזית שעלינו כציבור חרדי להפנים בבואנו לעסוק בשאלות חשובות אלו. כוונתי היא לשאלת השייכות והשותפות שלנו במדינת ישראל, ברמה ההצהרתית והמעשית.

מן הצד האחד של החברה החרדית בישראל ניצבת "העדה החרדית" וקבוצות נוספות כדוגמת "נטורי קרתא" חסידי סאטמר וכיו"ב, הם מחזיקים בעמדה אנטי-ציונית מובהקת ומנוסחת היטב, הם אינם משתתפים בבחירות, אינם נוטלים תקציבים למוסדותיהם, ומביעים התנגדות לכל התנהלותה של המדינה, שאינה עולה בקנה אחד עם תפיסתם האידאולוגית. הם אינם מנסים להשפיע על חוק כזה או אחר, מפני שהם שוללים את עצם קיומה של מדינה שאיננה מתנהלת עפ"י התורה. 

מן הצד השני של החברה החרדית עומדת הציונות-הדתית, שבחרה להיות חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ומהחברה הישראלית. הם שותפים בצבא, בכלכלה, באקדמיה, בתקשורת ובעוד מגוון רחב של תחומים בחיים ובחברה, ומבקשים לשלב בין מחויבותם לדרך התורה והמצוות לבין השתלבותם המליאה במדינה ובחברה.

בתווך בין שתי הגישות הללו, נמצאת מרבית הקהילה החרדית בישראל, שמצד אחד איננה מתבדלת לחלוטין ממדינת ישראל ומהחברה הישראלית, אולם מצד שני גם איננה מעוניינת להיות חלק בלתי נפרד מהמדינה ומהחברה. המציאות הזו היא קשה ומורכבת, מפני שהיא מציבה אותנו במערכת יחסים לא מוגדרת שמעוררת קשיים רבים משני הצדדים.

הציבור החילוני במדינת ישראל איננו מסכים אידיאולוגית לא עם "העדה החרדית" ולא עם הציונות הדתית, אבל הוא מבין היטב את ההיגיון במערכת היחסים שלו עם שתיהן. "העדה החרדית" היא יריב אידיאולוגי מובהק בכל תחום ועניין, אבל החלטתה לא להיות חלק מהמדינה והחברה מנטרלת כל יכולת לדרוש ממנה שותפות בנטל הביטחוני או הכלכלי וכיו"ב, וגם היא איננה מנסה להשפיע על אופיה של המדינה בדרכים המקובלות במשטר דמוקרטי. הציונות הדתית לעומת זאת היא יריב אידיאולוגי בענייני דת ומדינה, אבל היות והיא שותפה מליאה במדינה ובחברה בכל תחומי החיים, ברור שהיא מבקשת להשפיע על דמותה של המדינה באמצעות חקיקה וכיו"ב, כפי שפועלת כל קבוצה אידיאולוגית בעולם המערבי. 

אולם מרבית החברה החרדית בישראל נמצאת במקום שאיננו מספיק ברור, לא לציבור החילוני ואפילו לא לציבור החרדי עצמו. מצד אחד היא שותפה מלאה במגרש הפוליטי, יש לה מפלגות בעלות השפעה שבדרך כלל גם שותפות לקואליציה, היא נוטלת תקציבים למוסדותיה ומנסה להשפיע על אופיה של המדינה באמצעות חוקים כאלו ואחרים, ומצד שני היא מתבדלת ומסתגרת ואיננה מעוניינת בשותפות מלאה במדינה ובחברה. 

זהו כמדומני השורש המרכזי למתח הרב בין הציבור החרדי למרבית החברה הישראלית, בשל חוסר הבהירות על מידת השותפות ואי-השותפות בינינו ובינם, ולדעתי עלינו להיות מודעים לכך בכל פעם שאנו עוסקים בשאלות החשובות הללו.

יום שלישי, 6 באוגוסט 2019

יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ

לפני 7 שנים הצטרפתי ל"אגודה לקידום החינוך" ויצאתי לדרך להקמת ישיבת "חכמי לב" - ישיבה תיכונית חרדית בירושלים. 

באותם ימים הכרתי 6 ישיבות תיכונית חרדיות (הישוב, מערבא, נהורא, נהרדעא, מאורות, מתיבתא), והיה נראה שהן מספקות את הביקוש, של המשפחות החרדיות המבקשות שלבנם תהיה תעודת בגרות.

הנחת המוצא שלי הייתה, שישנם עוד נערים חרדים רבים בגיל 14 שהמודל המקובל של "ישיבה קטנה" שבה לומדים תורה מבוקר עד ערב איננו מתאים להם, והמודל של "ישיבה תיכונית" יהיה נכון יותר עבורם.

שנת ההקמה של הישיבה ושש שנות הניהול הניהול שלה, היו קשות ומאתגרות. נדרשתי למאמץ רב לגייס את הצוות המתאים, למצוא תלמידים, לבנות תכנית לימודית וחינוכית מתאימה, לדאוג לצרכים הפיזיים והכלכליים, להתמודד עם התנגדויות שונות ומשונות, ועוד כהנה וכהנה אתגרים רבים. בחסדי שמיים ובסיעתא דשמיא מרובה, הישיבה קיימת ומצליחה ויש בה כיום 80 תלמידים וכעת סיימנו עם מחזור ג'. השנה הגעתי למסקנה שהמשימה שלי הושלמה, וכעת אני יוצא לדרך חדשה.

במהלך השנים הללו, קמו עוד ישיבות תיכוניות חרדיות, והביקוש לישיבות הותיקות גם הוא גדל והלך, וכיום יש כבר להערכתי כ-20 ישיבות תיכוניות חרדיות, ואני מעריך שהמספר עוד יגדל וילך.

היום קיבלתי מחבר הודעה של מערכת שנקראת "קול מלחמה" תחת הכותרת "המערכה כנגד מוסדות הכלאיים". בהודעה עצמה נאמר:
בס"ד יצא לאור ע"י ארגון "אור המזרח - בדרכם של רבותינו" חוברת הסברה מיוחדת המיועדת לרבנים וראשי ישיבות בגודל הסכנה והחורבן הנורא שגורמות הישיבות תיכוניות 'חרדיות' ושאר מוסדות הכלאיים.
בחוברת מובאת סקירה נרחבת ומפורטת על ארבעת סוגי הישיבות כלאיים למיניהם וכן ניתוח מיוחד על המחקר של חוקרי החרדים 'פוטנציאל ביקוש לישיבות תיכוניות חרדיות' וכן דברי גדולי התורה הספרדים בחומר הישיבות תיכוניות. וכן מובאים פרסומים רבים שיצאו לאחרונה ופורסמו בציבור החרדי. והבקשה מהרבנים וראשי הישיבות שיתריעו ויעוררו ויזהירו כנגד החורבן הנורא.
מצ"ב החוברת וחוברת המחקר פוטנציאל ביקוש. 

מדובר במחקר שערכתי במסגרת "מכון ירושלים למחקרי מדיניות" יחד עם פרופ' עמירם גונן ז"ל וחברי אליעזר היון ובעזרת מכון הסקרים אסקריא.

נראה לי שלא יכולתי לחשוב על מתנת פרידה טובה יותר.

למעוניינים בקריאת החוברות
https://drive.google.com/file/d/0Bza1E5Tu6f41blpnUEFwZkQxd2o5a0xLcVFYaUdsM1JFNlRj/view?usp=sharing
https://drive.google.com/file/d/0Bza1E5Tu6f41Qjl6LTRfUEROdXZjTHhpV3RpR25UeUpmRVVF/view?usp=sharing

יום ראשון, 28 ביולי 2019

חינוך לחידושים טכנולוגיים

פורסם בעיתון "יום ליום"

בימים אלו אני מסיים שש שנים בראשות ישיבת "חכמי לב", וזהו עבורי זמן מתאים להתבוננות על האתגרים החינוכיים השונים שנדרשתי להתמודד איתם במהלך השנים הללו. 

אין ספק, שהאתגר הגדול ביותר בדורנו זה, נוגע לחידושים הטכנולוגיים השונים, ובעיקר לאינטרנט ולטלפונים החכמים (סמארטפונים) ששינו את עולמנו שינוי גדול מאוד. ניתן להאריך להרחיב ולהעמיק אודות הסכנות הרבות האורבות לפתחו של כל אדם בשימוש באינטרנט ובסמארטפון ברוחניות ובגשמיות והדברים נכונים שבעתיים אצל בני נוער, אולם כעת אינני מעוניין לעסוק בכך אלא בדרך הנכונה להתמודד עם האתגרים הללו.

ישנן שתי דרכים מקובלות במחנינו להתמודד עם הסכנות הללו. 
  1. הדרך האחת היא להכריז שהאינטרנט והסמארטפונים הם סכנה גדולה מבחינה רוחנית, ולכן יש להימנע מהשימוש בהם באופן גורף. הדוגלים בדרך זו כותבים מאמרים, חוברות וספרים המתארים את גודל הסכנה, מוסרים שיעורים והרצאות בעניין זה, ומפרסמים מכתבים של גדולי תורה ויראה הקוראים לקהל הקדוש להתנזר מהם. 
  2. הדרך השניה היא להכיר בכך שמדובר בכלים שבמקרים רבים השימוש בהם הוא בלתי נמנע, ולכן יש לצמצם את השימוש בהם ואת הסכנות הכרוכות בהם למינימום ההכרחי. המחזיקים בדרך זו, דואגים לפתח חסימות והגנות שיצמצמו את החשיפה לדברים לא ראויים, וכן קוראים לציבור הרחב להימנע משימוש שאיננו הכרחי לצרכי פרנסה וכיו"ב.
מניסיוני הרב במהלך השנים, צר לי לקבוע שבמקרים רבים מאוד שתי הדרכים הללו אינן יעילות. אמנם מרבית בחורי הישיבות הקטנות אינם משתמשים בסמארטפונים וחשיפתם לאינטרנט היא מועטה, אבל עדיין ישנם לא מעט נערים חרדים צעירים שמשתמשים בהם וגם בקרב בחורי הישיבות הגדולות מדובר בתופעה גוברת והולכת, והמגמה ללא ספק רק תגדל ותתרחב עם הזמן.

המשימה החשובה ביותר בפנינו כיום היא לחנך את עצמנו ואת ילדינו ותלמידינו לשימוש נכון ומושכל באינטרנט ובסמארטפון, ובעניין זה אני מבקש להקדים הקדמה קצרה.

המדרש (ויקרא רבה פרשה לג) מספר לנו מעשה נפלא על רשב"ג ועבדו טבי "אמר רבי שמעון בן גמליאל לטבי עבדיה: פוק זבין לי צדו טבא מן שוקא. נפק זבן ליה לישן. א"ל: פוק זבין לי צדו בישא מן שוקא, נפק זבן ליה לישן. א"ל: מהו דין דכד אנא אמר לך צדו טבא את זבן לי לישן. וכד אנא אמר לך צדו בישא את זבן לי לישן. א"ל: מינה טבתא ומינה בישתא. כד הוה טב לית טבה מיניה, וכד ביש לית ביש מיניה." (תרגום: אמר רשב"ג לטבי עבדו: צא וקנה לי מזון טוב מהשוק, יצא וקנה לו לשון. אמר לו: צא וקנה לי מזון רע מהשוק, יצא וקנה לו לשון. אמר לו: מדוע כשאמרתי לך מזון טוב קנית לי לשון וכשאמרתי לך מזון רע קנית לי לשון? אמר לו: ממנה טוב וממנה רע, כשהיא טובה אין טוב יותר ממנה וכשהיא רעה אין רע יותר ממנה).

אני משוכנע שאם הסיפור הזה היה מתרחש בימינו, טבי היה חוזר לרשב"ג בשתי הפעמים עם סמארטפון והיה אומר לו את אותם דברים "כשזה טוב אין יותר טוב מזה, וכשזה רע אין יותר רע מזה". זוהי המשימה החינוכית הגדולה ביותר העומדת בפנינו, ואין אנו בני חורין להיבטל ממנה.

יישר כוח לעיתון "יום ליום" שהתחיל לעסוק בסוגיה גדולה וחשובה זו, וללא ספק עוד דרך ארוכה מאוד לפנינו.

יום שלישי, 23 ביולי 2019

עולמות הפוכים ראיתי

לפני 15 שנים פגשתי בוגר של ישיבת חברון שעבד בפרקליטות המדינה, והוא סיפר לי על שיחה שהייתה לו עם ראש ישיבת "חברון" הגר"ד כהן שליט"א שאמר לו "גם אם יש בוגרים שצריכים לצאת לעבודה, בחורים מצוינים כמוך בוודאי צריכים להישאר בעולמה של תורה".

בנקודה זו, אני מזדהה מאוד עם עמדתו של הגר"ד כהן, שהאתגר הגדול שלנו צריך להיות שהטובים ביותר יישארו בעולמה של תורה, אולם במידה רבה נראה לי שהמציאות הפוכה.

מזה כ-80 שנה, עולם הישיבות החרדי פתח את שעריו לכולם, במודל של "גיוס חובה". המציאות כיום היא שגם בחורים שכל קשר בינם לבין לימוד גמרא הוא מקרי בלבד, מתעטרים בתואר המכובד "בחורי ישיבות" ש"תורתם אומנותם". ישנם כיום לא מעט מסגרות עבור בחורים אלו, שהכינוי שלהם כ"ישיבה" הוא בעיניי לתפארת המליצה בלבד. ידידי הרב דוד בלוך, טוען שנים רבות שצריך לסגור את הישיבות הללו, ולגייס את כל תלמידיהן לנח"ל החרדי.

לעומת זאת, בעולם הישיבות של הציונות הדתית, נמשכת במידה רבה המסורת של ישיבות ליטא מוולוז'ין ועד השואה, שלישיבות מגיעים רק אותם אלו ש"נפשם חשקה בתורה" וברצונם לעשות חיל בלימוד גמרא בעיון ובבקיאות. אולם דווקא בחלק מהישיבות הללו, אין כמעט אפשרות לבחור במסלול של "תורתו אומנותו", ומרבית הבחורים מתגייסים לשירות צבאי במסגרת "הסדר" או אפילו לשירות מלא (או למעלה מכך).

בשבת האחרונה השתתפתי ב"שבת הורים" בישיבת "הר עציון" (שם לומד השנה בני שיחי'), פגשתי שם נערים בעלי כישרונות גדולים ועם אהבת תורה ויראת שמיים שעשויים להביא אותם להישגים גדולים בתורה, אולם רבים מהם כבר מתעתדים להתגייס למסלולים נחשקים בצבא, וכולם אמורים בעוד כשנה להתחיל שירות צבאי. הר"מ הנפלא של בני - הרב מיכאל אדרעי שליט"א, הקדיש את דבריו לצורך להקדיש זמן ללימוד תורה באופן טוטלי, אבל דיבר בכנות על הקושי לעשות זאת בסביבה שבה השירות הצבאי (והעולם האקדמי) נמצא כל כך קרוב. דווקא שם הרגשתי צער רב שאין לבחורים הללו את האופציה של "תורתו אומנותו".

זהו אפוא החלום שלי, להקים ישיבה שהתלמידים בה "תורתם אומנותם", לבחורים כדוגמת אלו שראיתי ב"הר עציון".

נ.ב. זו דעתי גם ביחס לישיבת "דרך חיים" בגן יבנה של ידידיי הרב כרמי גרוס, הרב דוד בלוך והרב יצחק מאיר יעבץ, שכמדומני שיש בה רק מסלול של "הסדר" ולא של "תורתו אומנותו".

יום חמישי, 11 ביולי 2019

על העדריות


פורסם בעיתון "יום ליום"

בשבוע שעבר כתבתי כאן על המספר הגדול של תלמידים בישיבות הגדולות, המונע מצוות הישיבה לדאוג לגידולו וצמיחתו של כל תלמיד, והפעם אני מבקש להתייחס לאותו עניין מנקודה שונה.

בדרך כלל, איכות וכמות ניצבים בסתירה זה לזה, ככל שדבר הוא איכותי יותר כך הוא נדיר יותר. הדבר נכון כמובן גם במסגרות שונות ובודאי במוסדות חינוך, ככל שמדובר במוסד איכותי יותר כך הסינון והמיון אליו קפדניים יותר, ומספר הבאים בשעריו נמוך יותר. כמדומני שהתופעה הזו קיימת גם בצבא, ככל שמדובר ביחידה יותר מיוחדת, היא מוגבלת למספר מצומצם של מצטיינים.

למרבה הפלא, בישיבות גדולות ובסמינרים לבנות התמונה היא הפוכה לחלוטין, הישיבות הגדולות הנחשבות ביותר והסמינרים לבנות המבוקשים ביותר, הם גם המוסדות הגדולים ביותר. דבר זה אומר דרשני, כיצד הגידול בכמות לא רק שאיננו פוגע באיכות אלא אף תורם לה.

התשובה לשאלה זו טמונה למעשה באופן שבו אנחנו בוחרים את מוסדות החינוך עבור ילדינו, והיא מלמדת לצערי על הסתכלות לא נכונה. אם היינו בוחרים את מוסדות החינוך על פי הייחודיות שלהם, בצוות החינוכי, בתכנית הלימודים, בערכים החינוכיים, בעבודה המקצועית, בתחומי התמחות, בתוכניות ייחודיות וכיו"ב, אזי מן הסתם התוצאה הייתה שמוסדות איכותיים וייחודיים היו גם קטנים בכמותם. 

אולם העובדה היא שבחירת מוסדות החינוך נעשית בעיקר כבחירה של מוצר צריכה, שבה אנחנו בדרך כלל מסתכלים על כל אלו שמסביבנו ומתבוננים מה הם רגילים לקנות, ואז אנחנו מבקשים להיות דומים להם. השיקול העיקרי החשוב עבורנו הוא מי עוד הולך למוסד פלוני או אלמוני, ואנו מבקשים שילדינו יהיו עם הדומים לנו ולהם. בשל כך, ככל שמוסד מקבל יותר תלמידים מחוג מסוים, כך יוקרתו גדולה יותר והביקוש אליו רב, לעומת מוסד קטן שהביקוש אליו גם הוא קטן. הקבלה למוסדות החינוך הגדולים, היא מעין אישור שאנחנו ראויים להיות חלק מהקולקטיב, והשאלות האחרות על טיב החינוך, רמת ההוראה, היחס האישי וכיו"ב נעשים משניים בלבד.

תופעת העדריות שמביאה את התלמידים הטובים ואת התלמידות הטובות למוסדות הגדולים, נוכחת גם בתוך המוסדות הללו עצמם. המסר המרכזי המועבר לתלמידים ולתלמידות ע"י הוריהם ומוריהם, הוא לא להיות יוצאי דופן. החיסרון הגדול ביותר הוא להיות חריג ושונה, גם אם מדובר בדברים חיוביים, כגון הקפדה גדולה יותר בהלכות שונות, או בלימוד מסכת נוספת ועוד כהנה וכהנה. 

בנקודה זו, עולם הישיבות כיום הוא היפוכו הגמור של עולם ישיבות ליטא, מהקמת וולוז'ין ועד החורבן הגדול בשואה של ישיבות כדוגמת טלז וסלבודקה, באותן שנים חינכו ראשי הישיבות את התלמידים לפתח את הייחודיות והאינדבדואליות שלהם, ולא לחקות את רבותיהם וחבריהם. 

עלינו לשנן את הסעיף הפותח בשולחן ערוך (אורח חיים א,א) שבו נאמר "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו" ובהגהות הרמ"א שם "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת". 

תופעת העדריות נוכחת אצלנו בעוד תחומים רבים, ואציין כאן עוד דוגמה אחת. שמעתי שהאדמו"ר ה"ישועת משה" מויז'ניץ זצ"ל היה מרבה לדבר עם חסידיו כנגד חיי מותרות, רכישת ריהוט יקר, ועריכת שמחות מפוארות ויקרות. הוא היה אומר שבעבר כל אדם ידע שיש עניים ויש עשירים, וכל אחד חי את חייו על פי יכולותיו שלו, ואילו כיום אנחנו מנסים להיות כולנו אותו דבר בלי שום הבדל.

יום חמישי, 4 ביולי 2019

תשתפכנה אבני קודש

פורסם בעיתון "יום ליום"

בתקופה זו מתקיים הרישום לישיבות הגדולות, ובתקשורת החרדית מתפרסמים נתונים על הרישום לישיבות השונות. באחת מהכתבות שהתפרסמו בנושא קראתי שבישיבת פוניבז' שבה למדתי בבחרותי, יכנסו בשנה הבאה למעלה מ-300 תלמידים חדשים לשיעור א'. הידיעה הזו שתוארה שם כהצלחה גדולה, מצערת ומדאיגה אותי מאוד.

נער בן 16-17 שנכנס ל"ישיבה גדולה", אמנם מרגיש שהוא כבר בוגר ועומד ברשות עצמו, אבל למעשה מדובר עדיין בנער צעיר לימים שנדרש להרבה השגחה ותשומת לב. הוא נדרש לרב שידריך אותו בלימוד, שישים לב למצבו הרוחני והגשמי, שיתעניין במצב רוחו הרגשי והנפשי, ושידע מה מצבו מבחינה חברתית. כל הדברים הללו אינם קלים ופשוטים גם בישיבה עם כמה עשרות בחורים בשכבה, אבל הם בודאי בלתי אפשריים בשיעור של כמה מאות בחורים.

המציאות הזו, מאלצת חלק גדול מהבחורים הצעירים הללו לדאוג לעצמם, ועם כל הכבוד לאותם בחורים, היכולת שלהם לעשות זאת היא מוגבלת עד בלתי אפשרית. אין ספק שהתפתחותם הלימודית והרוחנית, כמו גם התפתחותם הרגשית והחברתית, לא יגיעו למקסימום האפשרי ללא יד תומכת ומכוונת. מי יודע כמה תלמידים נותרים מאחור מבחינה לימודית? כמה נדרשים להתמודד עם קשיים חברתיים כאלו ואחרים? כמה נמצאים במבוכה באשר לדרך הלימוד המתאימה עבורם, לתיקון המידות, ללימוד ההלכה ולעבודת ה'?

חז"ל במדרש אומרים שלכל עשב ועשב יש מלאך ברקיע שאומר לו גדל, ובודאי שלכל נער ונער בישיבה נדרש רב שיאמר לו גדל. גודלן של הישיבות כיום, והיחס בין מספר אנשי הצוות למספר התלמידים, איננו מאפשר את הדבר הבסיסי הזה. הדבר ניכר בעיקר בשלב המעבר מהישיבה הקטנה לישיבה הגדולה, שכן בישיבה הקטנה מדובר בדרך כלל במספר תלמידים קטן וביחס אישי מאנשי הצוות לתלמידים, והמעבר לישיבה הגדולה הוא מעבר מבריכה קטנה לים הפתוח.

בנקודה זו יש לציין במיוחד את ישיבת "יד אהרן" בירושלים בראשותו של הגאון ר' יהושע אייכנשטיין שליט"א, שמקפיד כבר עשרות שנים לא לקבל בשנה יותר מ-25 תלמידים, בשל רצונו להשקיע בטיפוחו וצמיחתו של כל תלמיד. באופן דומה ניתן לראות ישיבות נוספות המצטיינות בהקניית דרך ייחודית בלימוד תורה ובעבודת ה' כדוגמת ישיבת "אור ישראל" בפתח תקוה וישיבת "נחלת הלוויים" בחיפה, מקפידות גם כן לא לעבור מכסה מסוימת של תלמידים, על מנת לעקוב אחרי גדילתו והתפתחותו של כל תלמיד הבא בשעריהן.

מצער ומדאיג מאוד שהגידול המבורך בספסלי בית המדרש, מגיע על חשבון הצמיחה של תלמידים רבים וטובים שעשויים היו לגדול ולהתפתח בכל המובנים. ועליהם עלינו לקרוא את הפסוק "אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת" (איכה ד,א).

יום חמישי, 27 ביוני 2019

הזכות להצטיינות

פורסם בעיתון "יום ליום"

בפרשת השבוע אנו מוצאים את קורח בא בטענה למשה רבנו ולאהרן הכהן באומרו "רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר טז,ג). טענה זו עשויה להישמע לנו מוצדקת, והיא מוכרת עד ימינו אנו כדרישה לגיטימית לשוויון. מה אפוא מבדיל בין אדם המבקש לדאוג לרווחת הציבור ולצמצום פערים, לבין קורח הזכור לנו עד היום כסמל המחלוקת.

כשאנו רואים פער בין בני האדם, ברכוש, במעמד, בכשרונות, בבריאות ובעוד מגוון תחומים, אנו חשים פעמים רבות חוסר צדק בעניין, וזוהי אכן תחושה טבעית ונכונה. הקב"ה אמנם לא ברא את כל בני האדם שווים, ואין לנו יכולת להבין את דרכיו ושיקוליו, אבל הוא בפירוש ציווה אותנו לדאוג תמיד למי שהחיים פחות היטיבו איתו. הוא הורה לנו בתורה לסייע תמיד לחלשים, לעניים, לגר, ליתום ולאלמנה, ובפרט בזמני שמחה ובשעה שאנחנו נהנים מרוב טובה.

כשאנו נתקלים בפער בין בני אדם, ישנן שתי דרכים לצמצם את הפער, ניתן להגביה את הנמוך וניתן להנמיך את הגבוה, וההבדל בין שתי הדרכים הללו הוא הקובע אם מדובר במהלך חיובי או שלילי. אם האדם מחפש דרך להגביה את הנמוכים זהו רצון טוב ומבורך, אולם אם הוא מבקש להנמיך את הגבוה אין זו כי אם קנאה וצרות עין.

משה רבינו שעליו נאמר שהיה עניו מכל האדם, בוודאי לא התנשא על קהל ה', ואת ההוכחה הטובה ביותר לכך ניתן למצוא כשמשה רבינו אומר ליהושע "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי, וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא,כט), ואם כן כוונתו של קורח לא הייתה לדאוג להגביה את כל העם אלא להנמיך את משה, ולכן אין כאן אלא מחלוקת לשמה ולא דרישה לשוויון.

באופן דומה אני סבור שעלינו להתייחס לדרישות של שוויון בעולם החינוך, אם מדובר ברצון להעניק לתלמידים בעלי קשיים לימודיים או כלכליים חינוך ומשאבים גדולים יותר בשביל שיצליחו יותר יש לברך על כך, אולם לא פעם מדובר בדרישה למנוע מתלמידים בעלי יכולות לימודיות גבוהות או בעלי אמצעים כלכליים גבוהים את היתרון שהקב"ה זיכה אותם בו, וכאן לדעתי הדבר נובע מרוע ומצרות עין.

כשאנו רואים ילדים וילדות, נערים ונערות, שהקב"ה חנן אותם בכישרונות ברוכים, חובה עלינו לעודד אותם ולסייע בידם לנצל את כישרונותיהם באופן המיטבי, ולשם כך ישנן תכניות למחוננים ומצטיינים, ומי שמנסה למנוע זאת בטענות של שוויון וכיו"ב איננו מקדם את השוויון באופן הנכון. זו דעתי גם כלפי אלו המתנגדים לתחרותיות במוסדות החינוך מנימוקים חינוכיים שונים, בעוד שאנו יודעים מדברי חכמינו כי "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כא,א), ועם החששות המוצדקים לגבי אלו שעלולים להיפגע מתחרות יש להתמודד בדרכים אחרות ולא במניעתה.

יום חמישי, 20 ביוני 2019

ועינינו לא ראו

פורסם בעיתון "יום ליום"

התקשורת החרדית שונה מאוד מהתקשורת הכללית, בעיקר בזכות ההימנעות שלה מסיקור ומכתיבה על נושאים שונים, משום "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו". לא נקרא ולא נשמע בה דיווחים על מקרי רצח או אונס או אפילו שוד וגניבה, ועוד נושאים שונים שאינם עולים בקנה אחד עם עולם הערכים שלנו. התקשורת החרדית זהירה בדרך כלל יותר מהתקשורת הכללית, בענייני לשון הרע ורכילות והוצאת שם רע. אחד מאנשי התקשורת הגדיר זאת פעם באופן כזה "בעיתונות הכללית כתוב מה היה, בעיתונות החרדית כתוב מה היה צריך להיות". המגבלות הללו משקפות כמובן את הזהירות של כל אחד מאיתנו לשמור על פיו ולשונו, ולהימנע מדיבורים אסורים ולא ראויים, ובודאי מאלו העלולים לפגוע בזולת.

אולם חשוב לזכור, שלצד הברכה הגדולה שיש בכך שאנו נמנעים מהרחבת הדיבור בנושאים שונים, יש לכך גם מחירים לא פשוטים. שכן הכלל המפורסם הוא ש"רחוק מן העין, רחוק מן הלב". כל בעיה שאיננו מקדישים לו תשומת לב ראויה איננה נעלמת, היא ממשיכה להתקיים הרחק מעינינו והיא עלולה רק להחמיר. בכמה מקומות בתורה, לאחר שנקבע העונש על מעשים שונים נאמר "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ", כלומר שעלינו לספר ולפרסם את העניין בכדי למנוע את הישנותו.

אחד הדברים המודחקים כמדומני לחלוטין מהשיח הציבורי במחננו, אלו המקרים של אנשים הנוטלים או מנסים ליטול את נפשם בכפם. במקרים אלו אנו חסים לא רק על כבודו של האדם עצמו, אלא על כבודה של משפחתו שעלולה להיפגע באופן חמור מפרסום הדברים ברבים. אינני חולק על הנימוקים כבדי המשקל הללו, אולם אני סבור שגם הדממה המוחלטת היא מסוכנת מאוד.

בפרשת עגלה ערופה אנו קוראים בתורה על כך שכשנמצא אדם הרוג בשדה וזהות הרוצח איננה ידועה, נעשה עסק גדול על ידי בית הדין, הם מודדים את המרחק מהעיר, מביאים עֶגְלָה צעירה שעדיין לא עלה עליה עול, עורפים אותה על יד הנחל, והקרקע נאסרת לחלוטין בעבודה. מלבד כל המעשים הללו, ישנה הכרזה של בית הדין "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם". וחז"ל במסכת סוטה (מו,ב) האריכו בעניין זה ואמרו "וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה", ואח"כ האריכו בגמרא בחשיבות ללוות אורחים עד שאמרו "אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים" ודבריהם הובאו להלכה ברמב"ם (הלכות אבל יד,ב).

אינני מומחה מספיק בשביל לדעת את היקף הבעיה, ואת הדרכים הנדרשות למנוע או לצמצם אותה, אבל אני יודע שבתוכנו נמצאים אנשים ונשים נערים ונערות, שסובלים מקשיים רגשיים ונפשיים והאנשים שסביבם אינם מודעים לכך מספיק. 

מצוות לוויה מחייבת כל אחד ואחת מאיתנו להסתכל סביבו, לנסות ולהבחין בכל מי שמשדר מצוקה רגשית או נפשית, ולנסות להעניק לו תמיכה ועידוד, אוזן קשבת ולב פתוח. ברוך ה', יש כיום בתוכנו לא מעט אנשי טיפול מקצועיים שיכולים ברוב המקרים לעזור ולסייע, אבל הדבר תלוי בנו שנדע לקשר ביניהם לבין הנדרשים לעזרה. ויה"ר שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו.

יום שני, 17 ביוני 2019

אוושת הרוח בענבלים

לפני כמה שנים הודפסה והופצה ברבים חוברת בשם "מלחמת הרוח", שבה הורחב הדיבור אודות השפעתה המסוכנת של תרבות המערב על היהדות החרדית. החוברת הופצה בעילום שם, והמחבר בנה שם תיאוריה שלימה מהי תרבות המערב, מה הם שורשיה, וכיצד היא חודרת לתוך היהדות החרדית. אני הובאתי שם כדוגמה מובהקת לחרדי בעל עמדות פסולות המושפע מתרבות המערב, עם ציטוטים רבים מחוברת בשם "מצוקה ותעסוקה בחברה החרדית" שפרסמתי לפני 15 שנה ב"מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות". הדברים נכתבו בשפה יפה, אבל המבנה כולו והקישורים שנעשו בין הדברים, הם בעיניי כמגדלים הפורחים באוויר ואין להם על מה שיסמוכו.

לפני כשנה יצאה החוברת במהדורה נוספת, כשהפעם שם המחבר מופיע בראשי תיבות (א' ע'), ועם מכתבים והסכמות של רבנים. החוברת הועלתה גם לאתר של "בית מדרש הגר"א", וכך התברר שהמחבר הוא הרב אוריה ענבל, ואכן הדברים בחוברת עולים בקנה אחד עם תכנים נוספים הנמצאים ממנו באתר זה. 

הרב אוריה הוא בנו של הרב צבי ענבל מתנועת "ערכים", בוגר ישיבת "סלבודקה", איש מוכשר וידען, שבשנים האחרונות התפרסם מאוד בקרב תלמידי הישיבות והכוללים כבעל חשיבה מקורית ועצמאית. ככל הנראה, הוא פועל בשיתוף פעולה עם אֶחָיו הרב יהושע והרב דוד, שגם הם תלמידי חכמים ומחברי ספרים. הוא ייסד את בית מדרש הגר"א, שבו נמסרים שיעורים רבים במגוון נושאים על ידו וע"י רבנים נוספים. בין רבני בית המדרש ניתן למצוא את הרב אליהו מאיר פייבלזון, הרב דוד לייבל, הרב נתן רוטמן, הרב אורי הולצמן, הרב משה מינצברג ועוד אחרים, כולם תלמידי חכמים נודעים במקוריותם. הרב אוריה נמנה כיום גם על צוות ישיבת "דרך השם" של הרב ברוך צבי גרינבוים, וגם בין המשיבים במיזם "אקשיבה" המיועד להעניק תשובות לחרדים המעוניינים לשאול שאלות שונות בענייני אמונה ומחשבה.

אינני רואה צורך להיכנס לעובי הקורה ולהפריך אחת לאחת את הטענות והמענות ב"מלחמת הרוח", אבל היות ומדובר באדם בעל ידע והיכרות רבה משלי עם הפילוסופיה וההגות המערבית, ניסיתי להבין מה מוגדר אצלו כתרבות מערבית ומדוע אני נחשב אצלו כמייצג שלה. גם שותפיו לדרך הם בחלקם הגדול בעלי השכלה אקדמית גדולה משלי, ובעלי קשרים טובים ממני בעולם האקדמי.

בקריאה מדוקדקת בחוברת, נראה שהחלוקה שלו בין "יהדות" ל"תרבות מערבית", היא החלוקה המוכרת יותר בין השמרנות  / הלאומיות / הימניות לבין הליברליות / ההומניות / השמאליות. הוא מזהה את היהדות עם הצד האחד, ואת תרבות המערב עם הצד השני. לשם כך, הוא טורח להפריד בין הצד שכנגדו לבין מוסריות ומידות טובות, ולהצמיד לו כל מידה רעה כולל נהנתנות ומתירנות ועוד כיו"ב. החלוקה הזו, דומה במידה רבה לשיח המוכר בציונות הדתית מבית המדרש של ישיבת "הר המור" ובנותיה, כלפי עולם הישיבות של "הר עציון" ובנותיה. לאור זאת, ניתן להבין היטב את הקשר המתפתח לאחרונה בין בית מדרש הגר"א ל"קרן תקווה".

יום חמישי, 13 ביוני 2019

להקדים רפואה

פורסם בעיתון "יום ליום"

עיתון "יום ליום" מקדיש בכל שבוע חלק ניכר להתריע על צרתן של משפחות רבות שבנותיהן נותרו ללא מענה חינוכי מתאים לשנת הלימודים הקרובה, הוא זועק שוב ושוב את זעקתן של הבנות והוריהן ובני משפחותיהן, ולצערינו הרב ולבושתינו אנו יודעים שהתופעה הכאובה הזו שמלווה אותנו שנים רבות עלולה חס וחלילה להמשיך וללוות אותנו עוד שנים ארוכות.

ברור שבמצב הנתון, חובה עלינו לפעול בכל דרך אפשרית לאלץ את מוסדות החינוך לפתוח את שעריהן, על מנת שלא תיוותר בת אחת ללא מוסד חינוכי מתאים, אבל יחד עם זאת עלינו לחשוב איך לתקן את המחלה שמביאה אותנו שנה אחר שנה למציאות בלתי נסבלת זו, ולא לטפל רק בסימפטומים שלה.

כידוע, ברוב מוחלט של המקרים, הבנות עצמן אינן נופלות במאומה מחברותיהן שהתקבלו ללא שום קושי למוסדות החינוך, לא ברמתן הרוחנית, לא בהתנהגותן ולא ברמתן הלימודית. ההבדל העיקרי הוא במשפחות שמהם מגיעות אותן בנות, אם הן משתייכות לעדה כזו או אחרת או בשל תחום העיסוק של ההורים או בשל אורח חייו של בן משפחה וכל כיו"ב, שיקולים שאינם אמורים להיות רלוונטיים בדיון לגופה של המועמדת.

השורש לתופעה זו מצוי בנו, מפני שהורגלנו לבחון את מוסדות החינוך לא על פי רמתם הרוחנית, או החינוכית או הלימודית, אלא בעיקר על פי המשפחות השולחות את ילדיהן לאותו מוסד. כך אנו רגילים לסווג ולדרג את מוסדות החינוך, ולכם המוסדות עצמם עסוקים בעיקר בפרמטר זה, מי יבוא בשעריהם ומי יישאר בחוץ.

אם נתחיל לבחון את מוסדות החינוך בעיקר על פי המקצועיות של הצוות החינוכי, על פי הגישה החינוכית, על פי ההשקעה בכל תלמיד ותלמידה, על פי האנושיות כלפי התלמידים והוריהם ועוד פרמטרים רבים וחשובים, התמונה כולה תשתנה ללא הכר.

אם מוסדות החינוך ידעו שהמבחן שלהם איננו תלוי במבחני הכניסה שלהם, אלא בעשיה החינוכית שלהם, הם ישקיעו את מיטב כוחם ומרצם בתחומים אלו, והתחרות ביניהם לא תהיה מי יבוא בשעריהם, אלא מי עושה עבודה רוחנית וחינוכית טובה יותר. שאלת המוצא של התלמידות או תחום העיסוק של ההורים או אורח החיים של בן משפחה כזה או אחר, יהפכו אז לבלתי רלוונטיים.

אינני ממעיט בכוחן של רשויות לכפות על מוסדות החינוך לנהוג באופן הוגן, ולמנוע אפליה על בסיס עדתי או כל כל אפליה אחרת, אבל אני סבור שבדרך זו לא נתקן לעולם את הגורמים לתופעה. 

בילדותי קראתי סיפור יפה על רבי שמואל הנגיד, ונראה לי שניתן ללמוד ממנו לעניינינו. רבי שמואל הנגיד הלך יום אחד עם מושל העיר גרנדה לטייל בשוק, והנה יוצא אחד הרוכלים ומגדף את רבי שמואל הנגיד בחרפות וגידופים, והמושל ציווה על רבי שמואל הנגיד לכרות את לשונו. רבי שמואל הנגיד הבין שלכרות את לשונו של הרוכל עלול לגרום לשנאה כלפיו וכלפי יהודי גרנדה, במקום לקיים את מצוות המושל הוא בירר על הרוכל והבין שמצבו לא טוב מבחינת משפחה בריאות ופרנסה, והוא דאג לטובתו של הרוכל בכל העניינים. לאחר תקופה הם יצאו שוב לטיול, והפעם יצא הרוכל ובפיו דברי שבח וברכות על ראשו של רבי שמואל הנגיד. פנה המושל לרבי שמואל ואמר לו: "וכי לא אמרתי לך לכרות את לשונו?", נענה רבי שמואל בחכמתו ואמר למושל: "כרתתי את לשוהו הרעה, ושמתי במקומה לשון טובה".

יהי רצון שנדע ללכת בדרכו, ולמנוע את הבעיה ואת הצורך להיאבק בה.

יום שני, 10 ביוני 2019

אקטיביזם לשם מה?

בקרב היזמים החברתיים בקהילה החרדית, ניתן לדעתי לזהות כיום שלושה זרמים:
  1. שמרנים - אלו המבקשים שינויים קטנים וארוכי טווח, תוך זהירות מרבית ודיאלוג מתמיד עם המנהיגות הרבנית והפוליטית החרדית.
  2. אקטיביסטים - אלו הסבורים שיש צורך בשינויים גדולים בטווח קצר, ושיש לעשות זאת באופן חד וברור ללא מורא וללא משוא פנים.
  3. ניטרליים - אלו שאינם מכריעים באופן ברור בין שתי העמדות, אבל מבקשים ככל האפשר להימנע מחיכוכים.
אני נמצא לאורך כל שנותיי בעשיה ציבורית בצד האקטיביסטי, ופעמים רבות אני נשאל מדוע אינני מאמין בדרך השמרנית שפועלת "מתחת לרדאר" ומובילה שינויים באופן זהיר ואיננה גוררת אנטגוניזם ומאבק חזיתי עם המנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית?
על שאלה זו אני מבקש להשיב בשתי דרכים, האחת תעסוק בדיאגנוזה של המציאות שבה אנו פועלים, והשנייה בהגדרת המטרות שאנו מבקשים לקדם.

דיאגנוזה
לפני כל פעולה שנועדה לשפר או לתקן דבר מה, יש צורך לאבחן ולהעריך את היקף הבעיה הדורשת טיפול, ועל פי הממצאים הללו להחליט על דרך הפעולה הנדרשת. 
בנקודה זו, נראה שהגישה השמרנית יוצאת מתוך הנחה שהמצב בכללותו הוא טוב, ושהשינויים הנדרשים הם מצומצמים בהיקפם, וניתן להשיגם באופן זהיר ולאורך זמן. 
אני סבור שבדברים רבים המצב שאנו נמצאים בו קשה מאוד והוא הרה אסון ח"ו, ושהשינויים הנדרשים הם רחבים בהיקפם, ואם לא נשיג אותם בזמן קצר יחסית המצב רק יחמיר וילך. 
בשל הערכת המצב מנקודת ראותי, אינני רואה שום ברירה מלבד ההכרזה ברחובה של עיר "יהודים, העיירה בוערת", גם אם הדבר גורם להתנגדות חריפה מצד אלו שסבורים שהמציאות הקיימת היא הטובה ביותר.

המטרות
נראה לי שאת המטרות של היזמות החברתית ניתן באופן כללי לסווג לשתי קטגוריות מרכזיות: 1. שיפור החיים. 2. מניעת עוול. 
הסבא מסלבודקה
היוזמות שמטרתן שיפור החיים בתחומים שונים, ברוחניות ובגשמיות, עלולות כמובן להיתקל בהתנגדויות כאלו ואחרות. אבל באופן כללי, נראה שבהתנהלות נכונה וזהירה, הן אמורות להצליח ולהתקבל בקרב הציבור הרחב.
היוזמות שנועדו למנוע עוול, הן בדרך כלל תומכות בחלשים שבחברה מול בעלי הכוח והשררה, ולכן ההתנגדות אליהן היא בלתי נמנעת. הפוגעים יעשו כל שביכולתם להכחיש את העוול, ובכל אופן לא יזדרזו לתקן אותו. הם יראו באלו שעומדים מולם אויבים, ולא יהססו לפגוע בהם בכל דרך אפשרית. כאן לא נראה שתועיל זהירות ודיפלומטיה, מפני שהמהלך עצמו פוגע במוקדי הכוח.
בשל כך, כמדומני שניתן לראות באופן די ברור, שבגישה השמרנית מחזיקים יותר אלו המשתייכים ל"זרם המרכזי" החרדי, מפני שמצבם טוב יותר והם מבקשים בסך הכל שיפור החיים, בעוד שבגישה האקטיביסטית מחזיקים יותר אלו המגיעים מהפריפריה החרדית, מפני שהם נפגעים יותר מבעלי הכוח והשררה ופעולותיהם שמבקשות למנוע עוול נתקלות בהתנגדות רבה יותר.
בעניין זה עומדים לנגד עיניי דברי החכם מכל אדם "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם" (קהלת ד,א). וכן דבריו של מייסד תנועת המוסר הגאון רבי ישראל מסלנט ל"סבא מסלבודקה" הגאון ר' נתן צבי פינקל שעל ישיבת סלבודקה, לפעול על פי הפסוק בישעיהו "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים" (נז,טו).

יום חמישי, 6 ביוני 2019

סימון גבולות הלגיטימיות

במערכון "העליות" של חבורת לול על העליה לארץ ישראל, ניתן לראות כיצד העולים החדשים הופכים בכל פעם לישראלים ותיקים ע"י הבוז שהם מבטאים כלפי העולים שבאו אחריהם. זוהי למעשה המחשה נפלאה לאופן שבו אנו מגדירים את ההשתייכות שלנו לקבוצה חברתית, ע"י הסימון של מי שאיננו רשאי לבוא בשעריה.

באופן דומה היטיב אורי אורבך ז"ל לתאר את האופן שבו מוסדות חינוך דתי ממותגים באמצעות אלו שאינם זכאים לבוא בשעריהם מפני שאינם עומדים ברמה הדתית הנדרשת, וכיצד בכל מקום מגביהים את החומות בשביל להיחשב טובים וראויים יותר.

ההגדרה הנגטיבית היא תמיד קלה יותר מהגדרה פוזיטיבית, והדרך הקלה להפוך מועדון ליוקרתי היא ע"י סגירתו בפני רבים המבקשים לבוא בשעריו. מקום הפותח את שעריו לכולם, גם אם הוא יהיה בעל מעלות וסגולות מיוחדות, ימצא את עצמו בדרך כלל עם דימוי שלילי וחוסר ביקוש.

זוהי גם הדרך שלנו במקרים רבים להתמודד עם ביקורת המופנית כלפינו, במקום להצדיק את התנהלותנו אנו עלולים להפנות את הזרקורים למישהו אחר שראוי לביקורת גדולה יותר. גם התלמידים במוסד חינוכי, עשויים להפנות את הצוות החינוכי לעבר תלמידים שהפרו באופן חמור יותר את הכללים.

את התופעה הזו ניתן לזהות כיום בתהליכים המתחוללים בקהילה החרדית, אלו המכונים "חרדים חדשים" ומתאפיינים בפתיחות רבה יותר למודרנה ולחברה הכללית, יגדירו את עצמם בכך שהם אינם פתוחים כמו אחרים. גם בקרב היזמים החברתיים החרדים אני רואה תהליך דומה, כשאלו המובילים יוזמות ושינויים בתחומים רבים, מבדלים את עצמם בכך שאינם עושים זאת באופן בולט כמו אחרים.

באופן אישי, אני רואה כבר כמה שנים כיצד הפכתי אצל רבים למי שמסמן את גבול הלגיטימיות ליזמות חברתית בקהילה החרדית, ובכך שפעולתם איננה מתריסה וגלויה כפי שאני פועל. לאחרונה, נראה לי שנמצאו כבר אחרים המשמשים כגבול הלגיטימיות, כשהכתובת מופנית כעת לתכניות המנהיגות של מכון מנדל (בשנה האחרונה פורסמו ברבים שתי חוברות ברוח זו).

עלינו להבין, שהפסילה של אחרים איננה הדרך הראויה להתהדר בה, ובוודאי שהדרה והרחקה של אחרים איננה המהלך המצופה ממי שבעצמו חווה יחס כזה כלפיו. אם אנו מבקשים להוביל דרך ראויה שהיא תפארת לעושיה, עלינו לחפש דווקא את הניסוח הפוזיטיבי שמכיל בתוכו כל מי שמוצא את עצמו מזדהה עם אותם רעיונות.

העדר מנהיגות וחוק החסינות התלמודי

פורסם בעיתון "יום ליום"

בתקופה האחרונה דובר רבות על העמדתו לדין של ראש הממשלה, האם ראוי להימנע מהגשת כתב אישום על ראש ממשלה, או לחילופין האם יש למנוע מראש ממשלה העומד לדין להמשיך בתפקידו. בנידון זה מביאים דוגמאות מחוקי מדינות שונות, אולם לא ראיתי עד כה התייחסות לכך שכבר בתלמוד ישנה התייחסות לשאלה זו.

המשנה במסכת סנהדרין (ב,ב) פותחת בהלכה "הַמֶּלֶךְ לא דָּן וְלא דָּנִין אוֹתוֹ", כלומר שלמלך ישנה חסינות בפני העמדה לדין. הגמרא שם (יט,א) מחלקת בנידון זה בין מלכי יהודה שדנים ודנים אותם למלכי ישראל שאינם דנים ולא דנים אותם, והיא מספרת לנו את הרקע שהביא את חז"ל לקבוע הלכה זו. 

עַבְדּוֹ שֶׁל יַנַּאי הַמֶּלֶךְ הָרַג נֶפֶשׁ. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח לַחֲכָמִים: תְּנוּ עֵינֵיכֶם בּוֹ וּנְדוּנֶנּוּ. שָׁלְחוּ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ: עַבְדְּךָ הָרַג נֶפֶשׁ. שִׁגְּרָהוּ לָהֶם. שָׁלְחוּ לוֹ: בּוֹא אַף אַתָּה לְכָאן – "וְהוּעַד בִּבְעָלָיו" אָמְרָה תּוֹרָה, יָבוֹא בַּעַל הַשּׁוֹר וְיַעֲמֹד עַל שׁוֹרוֹ. בָּא וְנָתְנוּ לוֹ כִּסֵּא אֵצֶל שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְיָשַׁב. אָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, עֲמוֹד עַל רַגְלֶיךָ וְיָעִידוּ בְּךָ, וְלֹא לְפָנֵינוּ אַתָּה עוֹמֵד, אֶלָּא לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה'". אָמַר לוֹ: לֹא כְּשֶׁתֹּאמַר אַתָּה, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ חֲבֵרֶיךָ. נִפְנָה לִימִינוֹ – כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע, נִפְנָה לִשְׂמֹאלוֹ – כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע. אָמַר לָהֶם שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: בַּעֲלֵי מַחֲשָׁבוֹת אַתֶּם, יָבוֹא בַּעַל מַחֲשָׁבוֹת וְיִפָּרַע מִכֶּם. מִיָּד בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָם בַּקַּרְקַע עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ.

מדברי הגמרא הללו אנו למדים, שהסיבה לחסינותו של המלך מהעמדה לדין, איננה בשל החשש לפגוע בתפקודו אלא דווקא בשל חולשתה של מערכת המשפט. חז"ל הכירו בכך שמערכת המשפט תחשוש להתייצב מול המלך ותשא לו פנים כפי שאירע עם ינאי המלך, ולכן העדיפו לוותר על העמדתו לדין. בשל כך, בימינו שאנו חיים במדינה דמוקרטית וללא מלך, מן הראוי שמערכת המשפט תוכל להעמיד לדין כל אדם בכל דרגה שהיא, בדיוק כפי שנאמר לגבי מלכי יהודה.

התיאור של חז"ל על שתיקת חכמי הסנהדרין בפני ינאי המלך, עשויה להזכיר לנו את הקושי של אנשים רבים סביבנו להביע עמדה ברורה מול בעלי כוח ושררה. העונש החמור שניתן לחכמי סנהדרין על כך, הוא מפני שהדרישה ממנהיגות היא להביע את עמדתה גם כשהיא איננה מוצאת חן בעיני בעלי הכוח.

פעמים רבות אנשים תולים את שתיקתם בכך שדיבור לא יועיל, והם מקיימים בעצמם את דברי חז"ל "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה,ב), אולם חשוב לדעת שפעמים רבות גם אם הדברים אינם נשמעים בזמנם ובמקומם יש להם השפעה בזמנים ובמקומות אחרים, ולכן הדבר דורש בחינה רבה יותר האם להעדיף את הדיבור או את השתיקה.

יום חמישי, 30 במאי 2019

העם השבט והיחיד

פורסם בעיתון "יום ליום"

בפרשת במדבר אנו לומדים על מניינם של כל בני ישראל, על מניינו של כל שבט ושל כל דגל ועל מקום חנייתו, ועל מניינו ומקום חנייתו המיוחד של שבט לוי למשפחותיו. למרות שהמספרים ומקום החניה ועבודת המשא של הלויים היו נכונים לשעתם, הלקח שניתן ללמוד מהם הוא לדורות.

הספירה באה ללמד אותנו על חשיבותו של כל אחד ואחד מישראל, שכן בלעדיו היה מספרם של בני ישראל שונה, ועל כולנו להכיר בערכו ובייחודו של כל אחד ובתרומתו לכלל. החלוקה לשבטים ולדגלים, מלמדת אותנו על כך שלכל קבוצה יש את המאפיינים שלה ואת התפקידים המיוחדים עבורה. לאחר ההבנה וההכרה בחשיבותו של היחיד ובייחודה של כל קבוצה, חובה עלינו להבין ולזכור את החשיבות הגדולה ביותר של המכלול הרחב של העם כולו. בתוך עם ישראל מתייחד שבט לוי, שבלשונו של רש"י בפרשתנו נקרא "לגיון של מלך" (במדבר א,מט), לשבט לוי נקבע לדורות מקום מיוחד ותפקיד מיוחד, בהיותו מתווך בין הקב"ה ובין עם ישראל, הן בעבודת המקדש והן בהוראת התורה לעם ישראל.

הקהילה החרדית בישראל נטלה על עצמה מזה כשבעים שנה את תפקידו של שבט לוי, כדבריו המפורסמים של הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (יג,יג): "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי". את השליחות הזו הציבור החרדי ממלא באופן מעורר השתאות, כשספסלי בית המדרש התרבו באופן חסר תקדים בהיסטוריה.

יחד עם זאת, עלינו לזכור ולהזכיר לעצמנו את מקומו וחשיבותו של היחיד, ולצערנו הרב לעיתים רבות מדי מקומו וייחודו של הפרט נשכח מאיתנו בשם השליחות הכללית שנטלנו על עצמנו. מהעבר השני, עלינו להכיר בכך שבעם ישראל ישנם עוד שבטים שונים, וגם להם יש מקום תפקיד ושליחות, ועלינו להכיר אותם לכבד אותם ולא לזלזל בהם או להתנכר אליהם, בשל התפקיד המיוחד שלנו. ובעיקר חובה עלינו לזכור את הדבר השלם המרכיב את עם ישראל כולו, ולא להתעלם מחובתנו לדאוג לכל עם ישראל, ולקיים איתו מערכת הדדית של נתינה וקבלה.

הצורך להכיר בו זמנית בכל הרבדים הללו, מהפרט אל הכלל ומהכלל אל הפרט, דורש מכולנו מאמץ רב ותזכורת תמידית, כך נזכה בעזרת ה' להשראת השכינה בתוך מחנינו.

יום חמישי, 23 במאי 2019

גיל ההתבגרות בקהילה החרדית

בטור זה אני מבקש לשתף אתכם בהרהורים ראשוניים שלי, אשמח להתייחסותכם לתמוך או להפריך את ההשערות שלי.
גיל הנעורים ידוע כמדומני בכל העולם ולאורך ההיסטוריה כתקופת מרדנות המופנית כלפי ההורים והמורים, כשהנערים שהיו מורגלים כילדים לעשות כל מה שאומרים להם מביעים לפתע רצון עצמאי ועמדה עצמאית.
לאורך שנים, נדמה לי שבקהילה החרדית התופעה הזו כמעט איננה קיימת בקרב מרבית בני הנוער. תלמידי הישיבות ובנות הסמינרים, מגלים באופן מפתיע צייתנות רבה לדרך שמחנכים אותם הוריהם ומוריהם. את מרד הנעורים ניתן לזהות בקרב הנערים והנערות שנפלטים מהמסגרות הנורמטיביות, אבל כמדומני שהם היוצאים מן הכלל שאינם מלמדים על הכלל. השאלה שאני שואל את עצמי היא: "האם החרדים גילו איזושהי נוסחת קסם שמונעת את "מרד הנעורים"? אם כן, מהי הנוסחה? והאם ניתן ללמד אותה לאחרים?
נראה לי שהתשובה לכך נעוצה במאפיין מרכזי של החרדיות בת ימינו, וכוונתי לערך ה"צייתנות" שהפך לערך המרכזי בעולמנו והוא מוכר גם במושגים "אמונת צדיקים" אצל החסידים או "דעת תורה" אצל הליטאים, ואסביר מעט את מחשבותיי.
בכל העולם, ההבדל הגדול בין ילד למבוגר הוא שהילד עושה מה שאחרים אומרים לו לעשות, בעוד המבוגר עושה מה שהוא מחליט בעצמו לעשות. המתבגר נמצא במעבר בין ילד למבוגר, והמרד הוא הגילוי של הרצון העצמי. אולם בעולם שבו גם המבוגרים אינם מחליטים בעצמם מה לעשות, והם כפופים למה שמקובל בקרב הציבור או למה שמישהו מסוים קובע, אזי הנער איננו נדרש למרוד מפני שאין בעצם הבדל גדול בין הילד למבוגר. אם הנער יודע שגם המבוגרים אינם מחליטים לעצמם, הוא איננו רואה סיבה למרוד ולגלות עצמאות, אלא אם כן הוא מעוניין לפרוץ את המסגרת כולה ולצאת מאורח החיים של הקהילה כולה.
זהו בעיניי ההסבר לפסיביות המקיפה חלק גדול מהדור המבוגר החרדי, גם בקרב אלו שסבורים שהמצב איננו ראוי והוא דורש תיקון, מפני שמי שלא חווה את המרד של גיל הנעורים, יתקשה מאוד לגלות אקטיביות בגיל מבוגר יותר, והתוצאה היא יאוש והשלמה עם המציאות.
זוהי הסיבה לדעתי לכך שאנחנו מוצאים יותר מרד נעורים בקרב משפחות של בעלי תשובה, מפני שההורים עצמם אינם צייתנים ויש בהם את הממד של בחירה עצמית, ואז גם ילדיהם מחפשים את המקום לגלות עצמאות.

יום חמישי, 16 במאי 2019

ושננתם לבניך אלו התלמידים

פורסם בעיתון "יום ליום"

ימי ספירת העומר מוקדשים אצלנו לאבילות על 24,000 תלמידי רבי עקיבא שמתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ועל כן אנו נדרשים להתחזק בתקופה זו בעניינים שבין אדם לחבירו. ברצוני הפעם להרחיב מעט על היחס הנדרש מאיתנו כמחנכים ומורים ביחס לתלמידים.

בקריאת שמע פעמיים בכל יום אנו אומרים "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו,ז), וברש"י שם הביא את דברי הספרי: "לבניך" - אלו התלמידים מצינו בכל מקום שהתלמידי' קרוים בנים שנא' בנים אתם לה' אלהיכם ואומר בני הנביאים אשר בבית אל וכן בחזקיהו שלמד תורה לכל ישראל וקראם בנים שנ' בני עתה אל תשלו וכשם שהתלמידים קרוים בנים שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם כך הרב קרוי אב שנאמר אבי אבי רכב ישראל וגו'.

התורה קוראת לתלמידים בנים, ובזה היא באה ללמדנו שהדרך ללמד תורה לתלמידים היא ע"י שהמלמד יחוש כלפיהם כאילו הם בניו. עליו להבין שתפקידו איננו מתחיל ואיננו מסתיים בהוראת החומר הנלמד, אלא בדאגה לכל תלמיד לכל צרכיו הגשמיים והרוחניים, הלימודיים והרגשיים. לימוד התורה יכול להגיע רק כשהוא נעשה מתוך דאגה אהבה ואכפתיות לתלמיד, ומתוך כך רצון להקנות לו את הדבר היקר מכל שיש בידינו לתת לו.

זו גם הסיבה שהרב נקרא אב, מפני שהתלמיד צריך לחוש שהרב מהווה עבורו כתובת לכל דבר ועניין. לשתף אותו בזמנים של קושי בבית או בחברה, להביע בפניו את דאגותיו ואת קשייו, וכמובן לראות בו מי שתמיד ישמח בשמחתו ובהצלחתו.

חשוב לציין, שלעיתים המחנך אכן חש דאגה אהבה ואכפתיות רב לתלמידיו, אבל הוא איננו טורח להראות להם זאת. המחנך עשוי לחשוב שבודאי תלמידיו יודעים זאת, אבל העובדה היא שפעמים רבות הם אינם מכירים בכך. למרבה הצער, תלמידים רבים אינם יודעים שרבותיהם אוהבים אותם ודואגים להם, והם נמנעים מלשתף אותם בבעיותיהם ובשל כך הם יורדים בלימודיהם וברוחניותם, עד נשירה ח"ו מספסלי בית המדרש.

חובתו של כל רב ומחנך להראות לתלמידיו באופן בולט את אהבתו ודאגתו להם. חז"ל מספרים על יהושפט מלך יהודה "כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי רבי מרי מרי" (כתובות קג,ב), וכן בכמה מקומות בש"ס אמרו בנוגע לתלמידי חכמים "עמד ונשקו על ראשו".

עלינו לזכור היטב את דברי הגמרא "רבא אמר אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים שנאמר והוא לא פנים קלקל" (תענית ח,א). בימינו מדובר בדיני נפשות הן בגשמיות והן ברוחניות, מפני שנער שאיננו מוצא את עצמו בספסלי בית המדרש, עלול במהירות רבה למצוא את עצמו בקרב יושבי קרנות.

האכפתיות האהבה והדאגה לתלמיד, צריכים לבוא לידי ביטוי גם בכבוד לתלמיד. חשוב מאוד להתייחס לתלמיד ככל האפשר ברצינות ובבגרות, גם אם נראה לנו שמחשבותיו דעותיו ודאגותיו אינן רציניות. יחס של כבוד לנער, הוא הדבר החשוב ביותר בשביל שהוא יחוש בנוח לשתף אותנו.