חפש בבלוג זה

יום שישי, 17 בפברואר 2017

מי שמך?

בכל פעם שאני מפרסם טור דעה בנושאים שונים, אני משתדל לקרוא את התגובות של כלל הציבור לדבריי. חלק מהתגובות מתייחסות לתוכן הדברים לטוב ולמוטב ומהן אני לומד דברים רבים, אולם חלק גדול מהתגובות מתייחסות לכותב ולא לתוכן הדברים.

השאלות שנשאלות הן ברובן הגדול: מי שמך להציע רעיונות ולהשמיע ביקורת? האם גדולי ישראל ומנהיגי העדה בחכמתם לא חשבו על הדברים? איך יתכן שאדם שיש ביקורת כה רבה על דעותיו ומעשיו זכאי להביע עמדה בנושאים כה חשובים? ועוד כהנה וכהנה טענות ומענות מסוג זה.

דומני שפרשת יתרו משיבה על שאלות אלו באופן הטוב ביותר, אנו קוראים בתחילת הפרשה על עצתו של יתרו למשה רבינו למינוי שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות, והדבר מעורר פליאה גדולה. מן הצד האחד עומד משה רבינו גדול הנביאים שמדבר עם השכינה, שהוציא את בני ישראל ממצרים ביד חזקה לאחר עשרת המכות, שקרע את ים סוף והעביר את בני ישראל בתוכו, ושמנהיג שישים ריבוא מבני ישראל באופן חסר תקדים. מן הצד השני עומד יתרו כהן מדין שעפ"י חז"ל עבד את כל העבודה זרה שבעולם, הוא איננו מכיר את עם ישראל, והוא בא ומציע הצעות מהפכניות כשהוא אף מעז לומר למשה רבינו "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שמות יח,יז-יח).

כמתבוננים מהצד אנו אמורים לכאורה לדחות את דברי יתרו מכל וכל, איך יתכן שאדם זר ועובד עבודה זרה יאמר לגדול הנביאים דברים כה חריפים. אם הקב"ה לא ציווה את משה רבינו על כך, ואם משה לא חשב על כך מדעתו, ואם אף אחד מכל עם ישראל שהינו עם חכם ונבון לא הציע הצעה זו, ברור כשמש שכך צריכים הדברים להיות. אולם למרבה הפלא, משה רבינו איננו מנסה כלל להשיב על דברי יתרו, אלא תכף ומיד "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר" (שמות יח,כד). מהו אפוא סוד כוחו של יתרו, מהיכן הוא ידע לומר את הדברים ומדוע נשמעו והתקבלו דבריו.

דברי יתרו נאמרו בסברה ישרה ובשכל ישר, ועל כן הוא ידע שאין פלא שהקב"ה לא ציווה את משה על כך, מפני שבדברים התלויים בשכל ובסברה הקב"ה איננו צריך להתגלות לברואיו, כפי שכתב ר' חיים ויטאל בספרו "שערי קדושה" שהמידות הטובות לא נכללו בתורה מפני שהשכל מחייבן, וכפי שהגמרא אומרת "למה לי קרא? סברא הוא" (בבא קמא מו,ב). הוא גם הבין שלמרות גדולתו של משה רבינו ושל כל עם ישראל, יתכן שבדברים הנוגעים לסדרי שלטון אין לעם שזה עתה קם ויצא מבית עבדים את הידע וההבנה הנדרשים. והיות ודברי יתרו נאמרו בטעם נכון ובהיגיון, ידע משה רבינו לקיים בעצמו "שמע האמת ממי שאמרה" (לשון הרמב"ם בפתיחת שמונה פרקים).

באותו עניין יש לציין שמשה רבינו עצמו נשאל ע"י שני העברים הניצים "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ" (שמות ב,יד), והתשובה על כך היא שכשאדם בא לחברו בשם המוסר הטבעי אין צורך בשום מינוי מאף אדם, וזוהי חובתו של כל אדם להתריע על התנהגות לא מוסרית שהוא רואה.

אני משתדל בכל פעם לבסס את דבריי על השכל ועל המוסר ועל מקורות שונים, ועל כן דומני שאין רלוונטיות בדרך כלל לזהות הכותב. גם אם נאמר שפעולותיי ודעותיי הן פסולות ושגויות, הרי בידו של השומע או קורא את דבריי לבחון בעצמו את הדברים, לקרב את שראוי לקרב ולדחות את שראוי לדחות.

יה"ר שנזכה שיתקיימו בנו דברי חז"ל "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, קל וחומר קטנים לגדולים. קל וחומר? חיובא הוא! אלא מתוך שהגדולים נשמעים לקטנים, נושאין קטנים קל וחומר בעצמן. (ראש השנה כה,ב)

יום ראשון, 12 בפברואר 2017

המנהיג

במשך כמה עשרות שנים, היה הרב אלעזר מנחם מן שך ראש ישיבת פוניבז' המנהיג הדומיננטי ביותר של הציבור החרדי הליטאי. הוא צבר בשנים הללו הערצה חסרת תקדים, אולם באותה מידה גם הקים עליו אויבים רבים בתוך הקהילה החרדית ואפילו בתוך הציבור הליטאי. דמותו עומדת עד היום כסמל למנהיגות הליטאית לטוב ולמוטב, הפלגים השונים בציבור הליטאי נאבקים על הזכות להיחשב ממשיכי דרכו, אולם באותה שעה רבים אחרים נרתעים ממורשתו. בעיני אנשים רבים הוא מורה הדרך האולטימטיבי של עולם התורה ושל הציבור הליטאי, שהנחיל את המושג "דעת תורה" ויצק לתוכו תוכן רב, ובעיני רבים אחרים הוא בעל מחלוקת שרדף את יריביו הרבים בכוחנות ובחוסר סובלנות. אני מבקש לשרטט את האופן שבו אני רואה את הדברים.

הרב שך היה אב טיפוס של תלמיד החכם הליטאי, הוא היה ספון שנים רבות באוהלה של תורה ובה מצא את כל מבוקשו. הוא למד בהתמדה עצומה, למד אצל גדולי תורה כמו הגרי"י רבינוביץ והגרנ"צ פינקל ועוד אחרים, הרביץ תורה בישיבות שונות ועמד בקשר קרוב עם גדולי תורה כמו הגרח"ע גרודז'ינסקי מווילנא, הגרא"ז מלצר מסלוצק שהשיא לו את אחייניתו, הגר"א קוטלר מקלצק (בן דודו בהיותו חתנו של הגרא"ז מלצר), ולאחר עלותו לישראל היה בקשרים אמיצים עם הגרי"ז מבריסק שגר בירושלים. הבחירה של הגרי"ש כהנמן לצרפו כראש ישיבה בפוניבז' הייתה ככל הנראה בשל גדלותו בתורה, ללא שום קשר לדמות המאוחרת של הרב שך כמנהיג.

מעורבותו הציבורית של הרב שך התחילה לכאורה בשלב מתקדם בחייו, הוא נכנס כחבר "מועצת גדולי התורה" בגיל מבוגר ומאז נעשה מעורב בהנהגת הציבור החרדי בכלל ועולם הישיבות הליטאי בפרט במשך כשלושה עשורים. הוא שימש בהנהלת "ועד הישיבות" ו"החינוך העצמאי", הקים את עיתון "יתד נאמן" את מפלגת "דגל התורה" ואת כשרות "שארית ישראל". באותן שנים הוא הביע עמדה בכל נושא ציבורי בקהילה החרדית, ובפרט בכל הנוגע לעולם התורה הליטאי. הוא דיבר וכתב רבות על שיטת הלימוד בישיבות, על השקפת העולם שקיבל מרבותיו בנוגע לנושאים שונים, על היחס לציונות למדינת ישראל למודרנה ולחילוניות. הוא הפך לכתובת מרכזית לרבנים ולראשי ישיבות וגם לציבור הרחב, בשאלות שונות ומשונות. השפעתו הדומיננטית הורגשה בכל עולם הישיבות, כשהוא היה מעורב גם בחלק ניכר מהמינויים בכל עולם הישיבות הליטאי.

הגרא"מ שך הביע לא פעם עמדה נחרצת בנושאים שנויים במחלוקת, ולא נרתע לעשות זאת גם מול גדולי תורה מפורסמים, ראשי ישיבות, אדמו"רים, ומנהיגי קהילות ובשל כך הוא צבר לעצמו מתנגדים רבים. בהכרעתו על כניסת אגודת ישראל לקואליציה של מנחם בגין, הוא איבד את מעמדו אצל בני ותלמידי הגרי"ז מבריסק, כשמאוחר יותר החריפו היחסים במעורבותו בגט שהפקיד הרב מלכיאל קוטלר לרעייתו בתו של הגרי"מ פיינשטיין. התנגדותו לדרכו של האדמו"ר מליובאוויטש בקירוב רחוקים ובהשפעתו על עולם הישיבות, הציגה אותו כפלגן וסכסכן. פרישתו ממועצת גדולי התורה בשל חילוקי דעות עם האדמו"ר מגור, מעורבותו בהקמת תנועת ש"ס ומאוחר יותר הקמת תנועת "דגל התורה", גרמו לפילוג קשה מאוד בתוך הקהילה החרדית. חילוקי הדעות בינו לבין הגר"ד פוברסקי בנוגע להתנהלות ישיבת פוניבז' והמינויים בתוכה, גררו את הישיבה למאבקים פנימיים שלא פסקו עד היום הזה. חלקה של ש"ס בניסיון להפלת ממשלתו של יצחק שמיר, ומאוחר יותר הצטרפותה של ש"ס לממשלתו של יצחק רבין, הובילו לקרע חריף בינו ובין הגר"ע יוסף. מעורבותו של הגר"ח גריינימן במהלך של ש"ס, הובילה לדברים חריפים של הרב שך כגדו באופן פומבי. ניתן למנות עוד דוגמאות רבות שבהן עמדותיו הנחרצות בנושאים שונים, פגעו באנשים כאלו ואחרים ובכללם גדולי תורה ויראה מפורסמים.

לעניות דעתי, את דרכו של הרב שך לאורך כל השנים ניתן לתמצת בדברי חז"ל שהובאו ברש"י על הפסוק "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ--כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה" (דברים לא,ז) וז"ל "משה אמר ליהושוע זקנים שבדור יהיו עמך הכל לפי דעתן ועצתן אבל הקב"ה אמר ליהושוע כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם תביא על כרחם הכל תלוי בך טול מקל והך על קדקדן דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור".

מעבר להיותו כאמור ת"ח גדול ומתמיד עצום, הצטיין הרב שך בחכמה מיוחדת ובעיקר בהבנה מעמיקה של תהליכים חברתיים. הוא הבין שלמען הקמת עולם התורה הליטאי והפיכתו לציבור מאורגן, יש צורך בניסוח של אידאולוגיה סדורה, במוסדות וארגונים, ובקבלת החלטות מסודרת, שבמצב הנוכחי אפשרית על ידי נטילת המושכות על ידו באופן מלא. הוא לא ביקש לעצמו טובות הנאה אישיות לו או למקורביו וברח מהן בכל דרך, הוא הסכים לשלם את המחיר שיהיו לו מתנגדים רבים ובלבד שהדברים יתנהלו באופן הטוב ביותר. 

הרב שך לא היה בעל השכלה כללית, גם במחשבת ישראל ידיעותיו והשגותיו לא היו גדולות, וכמדומני שגם בענייני הוראה של איסור והיתר או דיינות הוא לא גילה מומחיות רבה. הוא מן הסתם הכיר בכך שיריביו כדוגמת האדמו"ר מליובאוויטש, הגרי"ד סולוביצ'יק מבוסטון, הגר"ע יוסף ואחרים עולים עליו, אולם הוא לא ראה בכך סיבה להימנע מלהביע את דעתו כנגדם. דבריו הרבים במכתביו במאמריו ובדרשותיו, שהתפרסמו בסדרת הספרים "מכתבים ומאמרים", מצטיינים בפשטותם. אין בהם עומק רב וחידושים מיוחדים, אבל יש בהם דברים ברורים בהירים וקוהרנטיים.

אינני סבור שהרב שך חף מכל ביקורת, ואני סבור שהוא עצמו לא חשב כך. אבל ברור לי שהקו המנחה שלו לאורך כל שנות הנהגתו היה מונחה מדאגה עמוקה להמשך קיומו של עולם התורה והישיבות כפי שהוא הבין את תפקידו, ולשם כך הוא עשה כל מה שהוא מצא לנכון. אני סבור שבשנות הנהגתו הוא הבין היטב את האתגרים ואת המהלכים הנדרשים, אלא שלמרבה הצער לא נמצא לו ממשיך ו/או מחליף שידע להמשיך ולהוביל את עולם התורה הליטאי להתמודדות הנדרשת עם האתגרים החדשים.

כל אלו הנושאים כיום את שמו של הרב שך ומציגים את עצמם כממשיכי דרכו מכל חלקי הציבור החרדי ליטאי, אולי יכולים לצטט ממכתביו ומאמריו או אפילו לספר עובדות שתומכות בדרכם, אבל הם רחוקים מאוד מהבנתו הרחבה והמקיפה ומחכמתו המעשית, ובמובן מסוים הם מוכיחים פעמים רבות שהם ההפך הגמור שלו.

יום שלישי, 7 בפברואר 2017

עשה לך רב

בשבוע זה נקרא כמידי שנה את שירת הים אותה אנו אומרים בכל בוקר בתפילת שחרית, ולפניה את הפסוק "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". פסוק זה מבטא באופן המובהק ביותר את היסוד של "אמונת חכמים" שמלווה אותנו לאורך כל הדורות.

אולם לא אחת אנו רואים מבוכה גדולה סביב עניין זה, אם בשל הקושי של אנשים לזהות ולבחור את החכם שלדבריו ולאורו ילכו, או בשל כך שמי שנבחר על ידם כחכם שראוי ללכת לאורו מתגלה לעתים כבעל מעשים לא ראויים על פי התורה והמוסר. מקרים אלו, שלצערנו הרב היינו עדים לכמה מהם בשנים האחרונות, גורמים לאנשים רבים שבר גדול וחוסר אמון ביכולתנו לבחור לנו כל אחד רב ומורה דרך, מלבד חילול ה' הגדול הכרוך בכך.

לשם כך, מן הראוי להביא את דברי הרמב"ם הנפלאים בהלכות יסודי התורה (פרק ח). הוא מבאר שם שגם האמונה של עם ישראל במשה רבינו לאחר עשרת המכות וקריאת ים סוף לא הייתה אמונה שלימה, ורק במעמד הר סיני כששמעו בעצמם את הקב"ה מדבר אל משה האמינו בו אמונה שלימה. בדרך זו מבאר הרמב"ם שהאמונה בכל נביא מימות משה היא בגדר גזירת הכתוב, ולא משום שאנו יודעים בוודאות מוחלטת שדבריו אמת, ולכן אם אותו נביא אומר להפך ממשה רבינו אנו יודעים שהוא נביא שקר.

בדרך זו עלינו להתייחס גם לאמונת חכמים, אנו מאמינים במי שהוחזק אצלנו כחכם בחכמת התורה ירא ושלם, אולם אמונה זו היא בעיקר מפני שכך ציוותה עלינו התורה, ואם חלילה התברר שמי שהוחזק כחכם וירא איננו כזה, הרי אותה תורה מצווה עלינו לא לחלוק כבוד לרב במקום שיש חילול ה' (ברכות יט,ב ובעוד מקומות).
באשר לדרך שעלינו לבחור את החכמים שלאורם נלך, מן הראוי לציין לשתי נקודות חשובות. 
  1. החזון איש בספרו "אמונה ובטחון" (פרק ג' אות יח) הוכיח מחז"ל בכמה מקומות שהמדד שלהם לאדם גדול הוא ידיעת ההלכה ולא די בדברי מוסר אגדה ומדרש, ועל כן בבואנו לבחור חכם ללכת לאורו עלינו לוודא בראש ובראשונה שכל מעשיו מושתתים על התורה וההלכה. 
  2. הגמרא במסכת גיטין (ו,ב) דנה בנוגע להלכה שאמר רבי אביתר האם ניתן לסמוך עליו, היות ובמקום אחר הוא נהג שלא כהלכה. הגמרא משיבה שאם הוא נהג שלא כהלכה בדבר הנוגע בסברה אכן הוא לא בר סמכא, אבל היות והוא טעה בדבר שמועה הרי יתכן שהוא לא שמע את אותה שמועה. 
נמצאנו למדים אפוא, שבבואנו לבחור תלמיד חכם ללכת לאורו אנו נדרשים בעיקר לשני דברים, לידיעת ההלכה ולהיגיון ושכל ישר. אלא שגם אז אנו נשמעים לדבריו מפני שכך ציוותה התורה, ואם יתברר שהוא עובר על דברי תורה, אין לנו שום עניין לחפות עליו ולהצדיק את מעשיו.

דומני שאם נפנים היטב את הדברים הללו, נוכל למנוע מכשולות רבים.