חפש בבלוג זה

יום חמישי, 28 במרץ 2019

על פתיחות זהירה

פורסם בעיתון "יום ליום"


פעמים רבות אני שואל נער: מדוע אתה מעדיף את מוסד פלוני על מוסד אלמוני? והוא משיב: אני מעוניין במוסד יותר פתוח. אז אני מנסה להבין ממנו מה מוגדר בעיניו כסגור ומה מוגדר בעיניו כפתוח, ומדוע הוא רואה יתרון בפתיחות על פני הסגירות.

בעולם הגשמי אנו מכירים סכנות רבות. בהיבט הפיזי אדם עלול להיפגע בתאונת דרכים, במים, באש, בשמש, בחום, בגובה, בקור, ביובש, ברעב, בצמא, בנפילה, במחלה ובעוד אופנים שונים. באופן כללי, ישנן שתי דרכים להתמודד עם הסכנות השונות. הדרך האחת, היא להישאר בבית ולצמצם את הסכנה למינימום, שכן מרבית הסכנות אינן אורבות לאדם הנמצא בביתו. הדרך השניה, היא ללמוד כיצד להתמודד עם כל אחת ואחת מהסכנות, כדוגמת זהירות בדרכים, שחיה, חבישת כובע, שימוש בקרם הגנה, הצטיידות במים ואוכל, חיסונים ועוד כהנה וכהנה. ככל שהאדם נחשף לסכנות גדולות יותר, כך עליו ללמוד אמצעי זהירות גדולים יותר, ולכן מי שיוצא לטיול או ספורט אתגרי נדרש להכנה וזהירות יותר מכל אדם אחר. הדברים הללו נכונים כמובן על סיכונים כלכליים, או כל דבר אחר בחיים.

עולמנו גדוש בסכנות רוחניות רבות, של דעות כוזבות, של תאוות ויצרים, של ניסיונות בשמירת תורה ומצוות, של מידות רעות, של חברה רעה ועוד כהנה וכהנה. גם כאן ניתן להצביע על אותן שתי דרכי התמודדות, של הסתגרות מחד ושל התמודדות וזהירות מאידך.

באופן כללי, נראה שזהו ההבדל המרכזי בין הדרך של הקהילה החרדית בישראל, לדרך של הציונות הדתית. הציבור החרדי בחר במהלך כשבעים שנה בהסתגרות והתבדלות מהעולם המערבי החילוני והמודרני שמסביב, בעוד שהציבור הדתי-לאומי בחר בפתיחות והשתלבות לעולם שמסביב עם ניסיון להחזיק באמצעי הזהירות הנדרשים. 

לאורך תקופה ארוכה של עשרות שנים, היה נראה שהדרך של ההסתגרות החרדית הוכיחה את עצמה בשמירה על המשכיות, בעוד הדרך של הפתיחות והזהירות של הציונות הדתית לא תמיד הצליחה לשמור את הדור הצעיר בדרך התורה והמצוות. גדולי התורה החרדים השתמשו בדימויים של עת סכנה שחובה על האדם להסתגר או לברוח, הם המשילו את עולם הישיבות לתיבת נח במבול והביאו כראיה את דברי הרמב"ם (הלכות דעות ו,א)
וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי, כענין שנאמר "ישב בדד וידום". ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אא"כ נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר "מי יתנני במדבר מלון אורחים".

בשנים האחרונות, נראה שההצלחה של העולם החרדי בהסתגרות איננה כבעבר. החדירה של האמצעים הטכנולוגיים לכל מקום, והצורך של אנשים ונשים להשתלב בעבודה, בלימודים ובמקומות נוספים, עם כלל החברה הישראלית, ערערו באופן משמעותי את החומות שנבנו במשך זמן ארוך ובעמל רב.

השאלה הגדולה כעת היא האם ניתן להגביה ולחזק מחדש את החומות, או שיש להכיר בכך שאין אינן גבוהות וחזקות כבעבר ולעסוק יותר באמצעי ההגנה בפני הסכנות השונות. החשש הגדול ביותר הוא ממצב של "פתיחות ללא זהירות", שכן במצב כזה ח"ו הסכנה היא הגדולה ביותר. בשל כך, אני אומר לאותם נערים, שאם הם בוחרים בפתיחות עליהם ללמוד היטב את אמצעי הזהירות.

יום שלישי, 26 במרץ 2019

דברים לזכרו של עמירם גונן ז"ל

נאמרו במסגרת יום עיון לזכרו ב"מכון ירושלים למחקרי מדיניות"

חלפו כבר כמעט שישה חודשים מפטירתו של עמירם אהובנו ואני חש כל יום בחסרונו, הן בהיבט האישי והן בהיבט הציבורי.

לפני מעט יותר משלוש שנים, התכנסנו כאן לכבוד הגיעו של עמירם לגבורות. אמש קראתי מחדש את הדברים שאמרתי אז לכבודו, תיארתי אז את אהבת החכמה, את אהבת האדם ואת המעשיות של עמירם, ונראה לי שאכן אלו התכונות המרכזיות שלו, אבל כעת אני מבקש לייחד את הדיבור על הפרספקטיבה הרחבה של עמירם על העולם ועל החיים.

מרבית האנשים חיים את זמנם ואת מקומם, הם אכפתיים לנעשה בסביבתם הקרובה הגיאוגרפית והחברתית. אחרים מרחיבים את נקודת ראותם ואת התעניינותם למעגלים רחבים יותר במקום ובזמן, ומעטים עוסקים במבט רחב על תהליכים היסטוריים בזמן ובמרחב. אולם הדבר הנדיר ביותר בעיניי, זו היכולת לנוע כל הזמן על הציר של מיקרו ומאקרו.

בדרך כלל, ככל שהאדם רואה את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר, הוא מעניק פחות משמעות לפרטים הקטנים. אצל עמירם ראיתי כל הזמן את השילוב הייחודי בין הבנה מעמיקה של תהליכים גדולים בהיבט גיאוגרפי והיסטורי, לבין התייחסות לפרטים הקטנים ביותר. 

במשך קרוב ל-15 שנים, זכיתי למאות שעות במחיצתו של עמירם. ראיתי את התעניינותו בכל אדם שפנה אליו, בחייו האישיים, בהתפתחותו המקצועית, באתגריו הספציפיים, ויחד עם זאת הבנה מעמיקה של התהליכים הגדולים העוברים על המדינה ועל החברה. 

עמירם הקדיש חלק גדול מהשנים הללו למחקר ולמעשה בקהילה החרדית בישראל, הוא עשה זאת מתוך דאגה ואכפתיות למדינת ישראל בכלל ולקהילה החרדית בפרט. הוא הבין היטב את האתגרים הגדולים העומדים בפניה, והוא רצה באמת ובתמים בטובתה של הקהילה הזו. 

ריקה רעייתו אמרה לי כמה פעמים שעמירם ראוי לקבל את "פרס ישראל" והיא ללא ספק צודקת, אבל אינני בטוח שמדינת ישראל והקהילה החרדית יודעים עד כמה הוא ראוי לכך. הוא הקדים לראות את הדברים לפני האחרים וידע להצביע על המהלכים הנדרשים, אבל ברגע שהוא ראה שהדברים יוצאים מהכוח אל הפועל הוא כבר חשב על הצעדים הבאים, והניח לאחרים את התהילה.

עמירם דיבר אתי פעמים רבות על השילוב הנדרש בין מחקר לפעולה, הוא סבר שפעולה שאיננה מבוססת על מחקר על יעדים ועל דרך להגשמתם איננה רצינית, ושמחקר שנשאר בין כתלי העולם האקדמי איננו מממש את ייעודו. הוא עצמו היווה עבורי מודל לאדם שנע כל הזמן בין המחקר לפעולה, והוא עודד אחרים לעשות כמותו.

לאורך השנים, עמירם אמר לי בכל פעם לכתוב, את מחשבותיי, את התנסותי, את ממצאי, את הצלחותי ואת כשלונותי. יחד עם זאת, הוא דרבן אותי תמיד להמשיך בעולם העשיה, בתעסוקה, בלימודים אקדמיים, בצבא, ובשנים האחרונות בשדה החינוך. בשיחת הטלפון האחרונה שקיימנו בערב ראש השנה, הוא שוחח אתי על תוכניותיי לעתיד , ולצערי הרב כבר לא הצלחנו להמשיך את השיחה הזו.

בעשור האחרון ישנה התפתחות גדולה של היזמות החברתית בתוך הקהילה החרדית, ואני עדים למגמות שונות בקרב היזמים החברתיים החרדים. מן הצד האחד עומדים היזמים השמרנים, המבקשים לפעול מבפנים בזהירות ובאיטיות, בשקט ובהסכמה שבשתיקה של המנהיגות הרבנית והפוליטית. מהעבר השני נמצאים האקטיביסטים, המאמינים בצורך בשינוי מהיר ורדיקלי, במאבק גלוי בעוולות ובשחיתות, גם בתמיכת גורמים מחוץ לעולם החרדי ובהתייצבות מול המנהיגות הרבנית והפוליטית. בתווך נמצאים אלו המבקשים למצוא את האיזון הנכון, בין שימור לשינוי, בין אבולוציה לרבולוציה. נראה לי שעמירם עצמו חיפש כל הזמן את הדרך האמצעית, וכל הגישות מצאו אצלו אוזן קשבת ועצה טובה. לנו היו שיחות רבות בנידון, והוא הבין היטב את הצדדים השונים בסוגיה זו. כפי שאמרתי, הוא האמין מאוד בכוחה של כתיבה, והיה משתמש הרבה בדוגמה של "שיח לוחמים" שנכתב לאחר מלחמת ששת הימים, והוא ביקש תמיד ליצור "שיח חרדים".

בפגישתו עם ד"ר דב פרידברג, הוא הגדיר את מטרתו בשתי מילים, ליצור "אינטליגנציה חרדית". הוא ראה חשיבות רבה בשילוב של תלמידי חכמים בתורה, שיהיו גם בעלי ידע אקדמי רחב, הוא האמין באינטגרציה שבין תחומי הדעת התורניים והאקדמיים.

אני סבור שחשוב לנו מאוד להמשיך את דרכו של עמירם, לטובת המדינה ולטובת החברה. להעמיק בהבנת המציאות שבה אנו חיים, ולשלב מחקר ומעשה, מתוך אהבת הדעת אהבת האדם ומעשיות.

יהי זכרו ברוך.

יום שלישי, 19 במרץ 2019

צא מן התיבה

פורסם בעיתון "יום ליום"

האדם בטבעו מחפש את חברתם של הדומים לו, כאלו שאורחות חייהם דומים לשלו, או שתחומי העניין שלהם משותפים, או משלח ידם, או דעותיהם הפוליטיות וכיו"ב. אולם בעוד שבעבר האדם היה עשוי לגור כל ימיו במקום אחד מוקף בדומים לו ואיננו יודע דבר וחצי דבר על אנשים אחרים, הרי שבימינו כל אחד ואחת מאיתנו נפגש ללא הרף עם אנשים שונים ממנו בכל דבר ועניין. המפגשים הללו של אנשים שונים, באורחות חייהם, בתחומי העניין שלהם, במשלח ידם ובדעותיהם יוצר הזדמנויות רבות, אבל דורש מהאדם ללמוד לדעת לכבד ולקבל את השונה ממנו, וזה לא תמיד קל ופשוט. חז"ל במסכת בבא קמא (צב,ב) הצביעו על תכונה אנושית זו ומצאו לה מקורות בתורה, בנביאים ובכתובים, והביאו את האמור בספר בן סירא "כל עוף למינו ישכון, ובני אדם לדומה לו".

הקהילה החרדית מתאפיינת בשמרנות ובשימור אורח החיים של אבותינו ואבות אבותינו, ובשל כך היא חיה את חייה במידה רבה של הסתגרות והתבדלות מהעולם המערבי המודרני שסביבה, בבחינת מה שנאמר בתורה על עם ישראל בין האומות "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". אסטרטגיה זו הוכיחה את עצמה לאורך השנים, כיעילה מאוד להמשכיות של הדורות הבאים.

עם השנים, הקהילה החרדית עצמה התפצלה לקבוצות ותתי קבוצות, וכל תת קבוצה התבדלה והסתגרה מן הקבוצות האחרות, היא הקימה לעצמה מקום מגורים משלה, בתי כנסת, מוסדות חינוך וכל כיו"ב. כך התרגלנו למוסדות נפרדים לאשכנזים ולספרדים, לחסידים ולליטאים, לאברכים ולבעלי בתים, לתלמידי רב פלוני ולתלמידי רב אלמוני, לבוגרי ישיבה זו וישיבה אחרות, ליוצאי עיירה פלונית או אלמונית וכל כיו"ב. 

ישנם כאלו הרואים ברכה בחלוקות אלו, ורבים אחרים מתייחסים לכך באדישות ובחוסר אכפתיות, אולם לדעתי חסרונה של דרך זו רב מתועלתה. החלוקה שלנו לקבוצות קטנות גורמת הרבה צער ועגמת נפש לכלל ולפרט, והיא פוגעת באהבת ישראל הנדרשת מאיתנו כלפי כל אחד ואחת. 

בשבוע שעבר התפרסם ברבים מאמר של אברך שהרחיב אודות ההבדלים בין אשכנזים לספרדים בדברים שאין להם שחר, ובכך ביקש להצדיק את האפליה החמורה של ילדי משפחות ספרדיות במוסדות החינוך החרדי. לצערנו הרב, הדעות הללו קיימות במחננו, אבל הן יכולות להתפתח בעיקר אצל מי שחי בבועה מוקף בבני עדתו ואיננו מכיר בני עדות אחרות, כך הוא יכול לחשוב על האחרים מחשבות שונות ולשכנע את עצמו שמדובר בעובדות מוצקות.

בישיבת "חכמי לב" שזכיתי לעמוד בראשה, הצוות החינוכי וציבור התלמידים מורכב מכלל החוגים והעדות בקהילה החרדית, ואנו רואים בכך סיעתא דשמיא גדולה, באהבת רעים ובדיבוק חברים. חובת השעה בעיניי היא לקיים בעצמנו "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לג,ה). אינני מתכוון שעלינו לזנוח חלילה את מנהגי אבותינו, אבל חובה עלינו לעשות כל שביכולתנו לאחד את השורות בתוך המחנה של שומרי התורה והמצוות. חז"ל במסכת תענית (ל,ב) מסבירים את השמחה של עם ישראל בט"ו באב, מפני שזהו "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה". הגיע השעה שגם אנחנו נשמח בשמחה זו, וללא ספק נראה בכך תועלת גדולה לכלל ולפרט.

היזמות החברתית החרדית - בין שמרנות לאקטיביזם

לפני 9 שנים נפתחה במכון מנדל בירושלים תכנית "שלוחי ציבור" להכשרת מנהיגות ציבורית חרדית, ובעיניי זוהי נקודת ציון חשובה ומשמעותית, מפני שלמיטב זיכרוני מדובר בפעם הראשונה שתכנית כזו יצאה לדרך.
מאז ועד היום, נפתחו מגוון תכניות למנהיגות חרדית, לגברים ולנשים, מימין ומשמאל. כמו כן השתתפו בתקופה זו חרדים/ות רבים בתכניות מנהיגות שונות המיועדות לכלל הציבור, הרבה יותר מבעבר.
כיום, ישנם מאות גברים ונשים בקהילה החרדית, הרואים את עצמם כיזמים חברתיים, ומבקשים לפעול בתוך הקהילה ולמען הקהילה, במגוון רחב של תחומים: ברווחה, בחינוך, בתקשורת, בטיפול נפשי ורגשי, בתעסוקה, בהשכלה, במניעת עוולות, ביחסי חרדים עם כלל החברה ובעוד כהנה וכהנה תחומים רבים.
ככל שהתופעה הלכה והתרחבה, היא זכתה גם להתייחסות כזו או אחרת מגורמים שונים בקהילה. לעתים הובעה התנגדות גלויה או סמויה לתופעה בכללותה ובעיקר ליוזמות ספציפיות וליזמים מסוימים.

בשנים האחרונות, ניתן לזהות גישות שונות בקרב היזמים החברתיים החרדים, ואני מבקש לחלק אותם לשלוש קבוצות.
1. הקבוצה השמרנית - יזמים בעלי זיקה למפלגות חרדיות ו/או למוקדי כוח חרדים נוספים, או אלו הקשורים לקרנות שמרניות כדוגמת "קרן תקווה", או כאלו שהם עצמם בעלי גישה שמרנית וחשש גדול משינוי, מעדיפים לפעול בזהירות רבה. הם מאמינים בתהליכים נסתרים איטיים וארוכי טווח, הם אינם קוראים תיגר על המנהיגות הרבנית והציבורית, והם מאמינים בשימור המצב הקיים עם תיקונים קלים פה ושם.
2. הקבוצה האקטיביסטית - יזמים חברתיים חרדים, המאמינים בצורך בשינויים משמעותיים בפרק זמן קצר יחסית. הם סבורים שהמציאות הנוכחית בעייתית מאוד בהיבטים שונים, ושהמנהיגות עצמה מסואבת ומושחתת. הם פועלים באופן גלוי, כותבים ומדברים בכל במה אפשרית בקהילה החרדית ומחוצה לה, וקוראים תיגר על הסדר הקיים. הם אינם נרתעים מעזרתם של גורמים שונים מחוץ לקהילה החרדית, ומאמינים שיש צורך בשינוי תודעה של הציבור החרדי במגוון נושאים. קבוצה זו נחשדת תמיד במידת שייכותה ומחויבותה לקהילה החרדית, ובעיני רבים היא איננה חרדית.
3. קבוצת המרכז - יזמים המבקשים למצוא את האיזון בין שתי הקבוצות הראשונות, הם אינם מעוניינים להכפיף את עצמם למנהיגות הקיימת ולשמר את המצב הקיים, אבל הם גם מבקשים להימנע מקריאת תיגר ומשינויים מהירים. בעמדה זו מחזיקים גם גורמים מחוץ לקהילה החרדית, במגזר הציבורי ובעולם הפילנתרופי.

באופן אישי, אני משתייך לקבוצה האקטיביסטית, זוהי כמדומני קבוצה קטנה גם במספר חבריה, וגם במשאבים הכלכליים העומדים לרשותה. במידה מסוימת הפכתי לסמל של קבוצה זו, ומרבית היזמים החברתיים החרדים טורחים להצהיר בכל מקום שהם אינם הולכים ח"ו בדרכי.
שתי הקבוצות האחרות הן גדולות יותר גם במספר חבריהן וגם במשאבים הכספיים העומדים לרשותן, ולמעשה ההבדל ביניהן איננו חד וברור כל כך.

בנוגע ליחס ליזמים החברתיים החרדים בקרב כלל הקהילה החרדית, נראה לי שיש להבדיל בין מרכז (מיינסטרים) לפריפריה ובין מבוגרים לצעירים. בקרב הזרם המרכזי האקטיביסטים נתפסים כסכנה של ממש, בעוד שבעיני קבוצות אחרות הם נתפסים פעמים רבות כגיבורים. ככל שמדובר בדור מבוגר יותר שינוי הסדר הקיים נתפס כדבר שלילי, וכשמדובר בדור צעיר יותר הוא מתקבל יותר בהבנה ואולי אף כהכרח.

יום שני, 18 במרץ 2019

יום ליום יביע אומר

את ההבדל בין העיתונות הכללית לעיתונות החרדית, הגדיר לפני שנים רבות אדם חכם כך: "בעיתונות כללית כתוב מה היה, בעיתונות החרדית כתוב מה היה צריך להיות". האמירה הזו ממחישה את ההיבט החינוכי של העיתונות החרדית, שנועדה בעיקר להנחיל לקוראיה את הדעות הנכונות ואת קריאת המציאות הנכונה. 

לפני עשרות שנים, כשהתקשורת החרדית כללה כמעט אך ורק עיתונות מודפסת מפלגתית, האמירה הזו הייתה מדויקת. עם השנים, חלו תמורות רבות בעולם התקשורת החרדית, בשלב ראשון הוקמו עיתונים לא-מפלגתיים, מאוחר יותר הגיע זמנם של ערוצי רדיו חרדיים, וכבר למעלה מעשור פורחים אתרי החדשות החרדים באינטרנט. אולם למרות זאת, ההבדל הבסיסי בין התקשורת החרדית לתקשורת הכללית, נוכח מאוד. 

התקשורת החרדית מקפידה לשמור על קונפורמיות עם המנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית, ומחפשת בדרך כלל את הקונצנזוס ולכל הפחות את המכנה המשותף הרחב ביותר. היא ממעטת לבקר את המנהיגות החרדית או את אורח החיים החרדי, היא מעלימה עין מהרבה עוולות ושחיתויות, ומציגה בדרך כלל עולם מושלם ואוטופי או קרוב לכך.

לשמחתי, גיליתי לאחרונה את בעלי העיתון "יום ליום" הזוג הנפלא ינון ונעמה עידן, וגיליתי לראשונה גישה אחרת. ראיתי אנשים שמעוניינים להפוך את העיתון שלהם לכלי תקשורת ראוי לשמו, שיביע דעות שונות, שיציג את המציאות כמות שהיא לטוב ולמוטב, שיחשוף עוולות ושחיתויות, ושיפנה לכל חלקי הקהילה החרדית.

הם הביעו את הסכמתם לאפשר לי לפרסם בעיתון טור שבועי, למרות שהם ידעו שהדבר לא ימצא חן בעיני רבים וטובים במנהיגות החרדית, וברוך ה' כבר פרסמתי שם 5 טורים. הם פרסמו את ישיבת "חכמי לב" שאני עומד בראשה, למרות שהיא איננה נמצאת בקונצנזוס.

לאחרונה הם הקימו קרן תחקירים ופתחו קו חם לפניות בענייני חינוך, והם מבקשים להצביע על עוולות שונות בתחום.

בחודש האחרון, עקבתי אחרי העיתון באפליקציה, והתרשמתי לטובה מהתוכן ומהחזות העיצובית, וכעת החלטתי לעשות מנוי חודשי.

אני מאמין שמגיע לציבור החרדי כלי תקשורת ראוי לשמו, ונראה לי שעיתון "יום ליום" עשוי להיות כזה, אבל הוא צריך לשם כך עוד ועוד מנויים.

יום רביעי, 13 במרץ 2019

והערב נא

פורסם בעיתון "יום ליום"

בכל בוקר אנו אומרים בברכות התורה "וְהַעֲרֵב נָא, ה' אֱלֹקינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל", כלומר שאנו מבקשים מהקב"ה שדברי התורה יהיו לנו נעימים וטעימים, ובקשה הזו דורשת הסבר. הרי על דברי התורה נאמר שהם "מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהלים יט,יא), וממתי יש צורך לבקש על דברים מתוקים שיהיו ערבים?

כשנתבונן על טיבם של מאכלים ערבים ומשובחים, נראה שככל שמדובר במאכלים ומשקאות משובחים ומיוחדים יותר, כך נדרשת מומחיות מיוחדת בשביל להבין בהם. ילד קטן שיטעם לראשונה מאכלים כמו שוקולד מריר, קפה, יין, זיתים, גבינות מלוחות, דגים ובשר, או משקאות חריפים, לא יחפוץ בהם כלל ויאמר שהם מרים / מלוחים / חמוצים / חריפים ואינם טעימים. רק אחרי התנסות ארוכה, האדם לומד להכיר בייחודיות של הטעמים הללו וליהנות מהם.

כך בדיוק היא דרכה של תורה, דברי התורה הם אמנם בעלי טעם וערבות מיוחדת, אבל על מנת לזכות להכיר וליהנות מהטעמים הללו, יש צורך בהתנסות ארוכה. דוד המלך יכול היה להעיד על כך, אחרי שזכה ללמוד הרבה שנים את תורת ה' ולהכיר את מתיקותה.

אם ניקח אדם ונאלץ אותו לאכול מאכלים משובחים שהוא לא אוהב, הוא לא ילמד ליהנות מהם אלא להיפך, הוא ישנא אותם ואת טעמם וריחם, מפני שהם יזכירו לו את הצער שהיה כרוך בהם. הדרך היחידה היא לגרום לאדם להתנסות בטעימה של מאכלים שאיננו אוהב, על מנת שעם הזמן הוא יגלה את הטעם הייחודי והטוב שלהם. זוהי גם הסכנה שאורבת לנו אם נכריח את הילד ללמוד תורה שלא מרצונו, ולכן האתגר הגדול שלנו כהורים וכמחנכים הוא לגרום לו ללמוד גם אם איננו נהנה מהלימוד, והדרך לעשות זאת היא באמצעות גירויים חיצוניים.

את הדברים הללו תיאר בהרחבה הרמב"ם בפירוש המשנה (הקדמה לפרק חלק במסכת סנהדרין), ונביא כאן את תחילת דבריו.

"נניח, שנער צעיר הוכנס אצל מחנך ללמדו התורה, וזה טובה גדולה לו בגלל מה שיגיע אליו מן השלמות אלא שהוא מחמת גילו הצעיר וחוסר דעתו לא יבין ערך אותו הטוב, ולא מה שיביא לו מן השלמות. והנה ההכרח מביא את המלמד שהוא מושלם ממנו לזרזו על הלמוד בדבר החביב עליו מחמת גילו הצעיר, ויאמר לו למד ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך חתיכת סוכר, ואז ילמד וישתדל לא לעצם הלמוד לפי שאינו יודע לזה ערך, אלא כדי להשיג אותו האוכל, ואכילת אותו המאכל אצלו יותר חשוב מן הלמוד ויותר טוב בלי ספק, ולפיכך חושב הוא את הלמוד עמל ויגיעה שהוא עמל בו כדי שישיג באותו העמל אותה המטרה החביבה עליו והיא אגוז אחד או חתיכת סוכר".

למרבה הצער, פעמים רבות מדי הורים ומחנכים אינם מקדישים מספיק תשומת לב לנקודה זו, והם מאלצים את הילד ללמוד תורה בלי חשק ובלי תמורה כלשהי שתגרום לו ללמוד ברצון בשביל להשיג אותה, ואז כשהילד הופך לנער הם מתפלאים מדוע הוא מואס לחלוטין בלימוד תורה. במקרים כאלו, נדרשת עבודה קשה שבעתיים להחזיר את הנער ללימוד תורה, כי הוא כבר פיתח כלפי הלימוד יחס שלילי ביותר.

יהי רצון שנזכה כולנו ללמוד וללמד את התורה באהבה.

יום שלישי, 12 במרץ 2019

גבולות השיח

באתר כתב העת "צריך עיון" לחשיבה והגות חרדית, מתקיים בכל חודש דיון בנושא הנוגע לקהילה החרדית. הנושא שנבחר בחודש זה הוא האפליה העדתית בקהילה החרדית, ובמסגרת הדיון בנושא זה פורסם בו מאמר של אברך חרדי תחת הכותרת "גזענות אשכנזית: האמנם?". 

במאמר זה מאריך הכותב לתאר את ההבדלים הרבים הקיימים בעיניו בין האשכנזים לעדות המזרח, ומנמק בכך את ההימנעות של מוסדות אשכנזים לקבל תלמידים מעדות המזרח. בתוך הדברים מופיע הציטוט הבא: "טענה רווחת בציבוריות החרדית היא שמנהלי המוסדות מפלים לרעה תלמידים ספרדיים… לאמתו של דבר, אין מדובר בגזענות כלל ועיקר, אלא בשיקולים ענייניים שכל אדם, גם ההגון ביותר, עשוי לפעול לפיהם. אין לדעתי מנהל מוסד אחד שנמנע מלקבל תלמיד ספרדי רק כי הוא ספרדי."

התוכן של המאמר הוא חמור מאוד בעיניי, הוא עמוס בעובדות וטענות חסרות בסיס. אולם גם אם היה בהן אמת אינני מבין את ההצדקה לכתוב אותם ולפרסמם ברבים, כשהכותב מודע לכך שדבריו יגרמו לאנשים רבים פגיעה קשה ביותר. אולם יחד עם זאת, אני מסכים עם הטענה שישנה גם חשיבות שאנשים ידעו שיש לצערנו בתוך המחנה אנשים בעלי תפיסת עולם כה שגויה ומופרכת.

הדבר החמור ביותר מבחינתי, זו הבמה המכובדת שניתנה לדברי האיוולת הללו. אתר "צריך עיון" הוא אתר מכובד מאוד, שדורש מהכותבים רף גבוה גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הצורה. זהו אתר בעל תפיסת עולם ברורה, והוא זהיר מאוד לא לחרוג מגבולות השיח הלגיטימי בעיניו בתוך המרחב הפנים-חרדי. בשל כך, פרסום של מאמר כזה, הוא באופן ברור מתן לגיטימציה לדעה כזו, גם אם לא מסכימים איתה, ולענ"ד מדובר בעמדה שהיא לחלוטין מחוץ לגבולות הלגיטימיות.

אני מצפה מהאתר להסיר לאלתר את המאמר הפוגעני הזה, ולפרסם התנצלות בפני הקוראים שנפגעו מתוכנו. אני גם סבור שיו"ר ש"ס הרב אריה דרעי שפרסם בעבר מאמר באתר זה, ואתר "כיכר השבת" שמקיים שיתופי פעולה עם כתב העת, צריכים לדרוש את הסרת המאמר כתנאי לכל שיתוף פעולה מכאן ולהבא.

יום חמישי, 7 במרץ 2019

שמאל דוחה וימין מקרבת

פורסם בעיתון "יום ליום"

תופעת הנשירה של נערים חרדים מעולם הישיבות, הינה למרבה הצער מוכרת וידועה כבר שנים רבות. במהלך השנים נעשו ניסיונות רבים לצמצם את התופעה, ולכל הפחות למצוא מענה מתאים לאותם נערים שעזבו את אוהלה של תורה, אולם עדיין נראה שלא נמצא תרופה לעניין כאוב זה. ברצוני כעת להתייחס לנקודה אחת בלבד, והיא אופן העזיבה של התלמיד את הישיבה.

בשפת העם נקראת הרחקה של תלמיד ממוסד חינוכי במונח "הֶעָפָה", והיא ממחישה את האופן שבו פעמים רבות נתפסים הדברים בעיני התלמיד וסביבתו. התלמיד חש ככלי אין חפץ בו, שמושלך לרחובה של עיר. תחושה זו עלולה לגרום לו לרגשות שליליים כלפי עצמו וכלפי העולם, שפעמים רבות ילוו אותו למשך עשרות שנים ואפילו לכל ימי חייו. בשל כך, הוא עלול לפתח חוסר אמון בעצמו וביכולתו, וטינה כעס או אפילו שנאה למוסד בפרט ולחברה בכלל.

ברור שמוסד חינוכי איננו יכול להחזיק בתוכו כל תלמיד בכל מצב, ולעיתים הוא נאלץ בחוסר ברירה להרחיק משורותיו תלמיד שאיננו מתאים בשל התנהגותו, או בשל מצבו הרוחני, או בשל רמתו הלימודית וכיו"ב. אולם יחד עם זאת, חשוב ביותר שהתלמיד ידע שהדבר נעשה בכאב לב, מתוך חוסר ברירה, בדאגה עבורו ועבור יתר התלמידים. לשם כך, יש צורך בדיבור גלוי עם התלמיד והוריו, בניסיונות לבחון את הדברים פעם נוספת, ובעזרה במציאת מוסד חינוכי אחר.

תלמיד שהורחק ממוסד חינוכי, לאחר שהוא נוכח שנעשו כל הניסיונות, ושהדבר נעשה בשיקול הדעת ובדרך מכובדת ואכפתית, תיחסך ממנו עגמת נפש רבה והוא עשוי להמשיך לכבד ולאהוב את רבותיו באותו מוסד חינוכי, ולהמשיך להאמין בעצמו במקום החדש שהוא מגיע אליו.

את היסוד החשוב הזה, למדונו חז"ל במסכת סנהדרין (קז,ב) במילים קצרות. "תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים, ולא כרבי יהושע בן פרחיה שדחפו לישו בשתי ידים". למדנו מכאן, שגם כשאדם נאלץ לדחות את תלמידו עליו לעשות זאת בקושי רב, ובאותה שעה ממש עליו לקרבו ביד ימין, ומהדוגמאות שהובאו בגמרא אנחנו לומדים על התוצאות האיומות שעלולות לצאת כשנוהגים בדרך אחרת.

מסופר על נער שרצה להתקבל לישיבת ראדין, וה"חפץ חיים" סירב לקבלו כי התרשם שמצבו הרוחני לא טוב והוא עלול לפגוע בתלמידים אחרים. הוא אפילו סירב לאפשר לו לישון לילה אחד בישיבה, אבל הציע לו לישון בביתו על מיטתו, ובאמצע הלילה הוא דאג לסדר את השמיכה כדי שיהיה לו חם ונעים. אותו נער כתב הרבה שנים מאוחר יותר, שהוא עדיין מרגיש על גופו את חום ידו של החפץ חיים כשהוא מסדר עבורו את השמיכה. זהו המימוש המושלם של הוראת חז"ל על "שמאל דוחה וימין מקרבת".

יהי רצון שנצליח להימנע ככל האפשר מהרחקת תלמידים, וכשנזדקק לכך שנדע איך לעשות זאת.

יום רביעי, 6 במרץ 2019

מה נשתנה?

אתמול ניתנו בבית הנשיא מלגות לשני דוקטורנטים חרדים (יצחק טרכטינגוט והילה וידל), שכותבים דוקטורט על הקהילה החרדית בישראל.

רבות נכתב ונאמר, נחקר ופורסם, בתקשורת ובאקדמיה, על השינויים המתחוללים בקהילה החרדית. בתעסוקה, בלימודים אקדמיים, בשירות בצה"ל, ברמת חיים, בקשר עם החברה הישראלית, בחשיפה לתרבות הישראלית והעולמית, בשימוש בטכנולוגיה ועוד כהנה וכהנה.
חופש הפעולה של הפרט החרדי, גדול היום מכפי שהיה אי פעם. הוא יכול לחיות את חייו כאוות נפשו, ולא יהיה כמעט מי שימנע ממנו משהו, אא"כ הוא יאיים על אחד ממוקדי הכוח הישנים, שנותרו כמות שהם.

מי הם מוקדי הכוח שנשארו ללא שינוי?
  1. המפלגות החרדיות - המנגנונים של המפלגות החרדיות נשארו במתכונתן מזה עשרות שנים, ואף אחד שם לא מתכוון לשנות משהו בהתנהלות. הם נהנים מחוסר תחרות, מחובת הציות לגדולי תורה, ומתחושת ההזדהות השבטית העמוקה.
  2. חצרות הרבנים - מפעם לפעם ישנה תחלופה בזהות הרבנים בעמדת ההנהגה, בשל פטירתם של רבנים גדולים וכניסתם של אחרים למשבצת. אולם המודל נשאר אותו דבר, והוא אפילו מתפתח משנה לשנה ביעילותו ובסיאובו. מדובר בחצרות ביזנטיות, שנועדו לשמר אצלם את הכוח, ולמנוע כל שינוי לטוב ולמוטב, וטובת הציבור ואתגרי הזמן אינם נמצאים שם על סדר היום.
  3. העיתונות המודפסת המפלגתית - קריאת המאמרים בעיתונות החרדית המפלגתית, יכולה להחזיר את הקורא עשרות שנים אחורה. נראה שהם עדיין בוויכוחים עם ראשוני ההשכלה ועם מקימי התנועה הציונית.
    התקשורת החרדית ברדיו ובאינטרנט היא סיפור שונה לגמרי, מדובר בתופעה חדשה ושונה לחלוטין, אבל במובנים מסוימים גרועה עשרת מונים מהעיתונות המפלגתית.

מה קורה עם חברה שעוברת שינויים כל כך גדולים, והמנהיגות הפוליטית הרבנית והתקשורתית שלה עומדת במקומה?
על זה אני רוצה שמישהו יעשה דוקטורט, ואולי הוא יקבל מלגה מהנשיא.