צילום: אוליבייה פיטוסי |
שמחת הניצחון של הציבור החרדי-ליטאי בשני סבבי הבחירות המקומיות בעיריית ירושלים, הגיעה בשבוע האחרון לממדים שלא ראינו כמדומני עשרות שנים. בשבת האחרונה התקיימו קידושים גדולים בבתי הכנסת הליטאים בירושלים, להבעת השמחה על הצלחת "דגל התורה" להכניס 6 נציגים למועצת העיר ועל בחירתו של משה ליאון לראש העיר, תחת הכותרת "שמירת קדושתה של ירושלים". זוהי הזדמנות לבחון את מקומה של "דגל התורה" בעת הנוכחית.
במשך עשרות שנים, עולם הישיבות הליטאי היה בעל השפעה דומיננטית על כלל הקהילה החרדית, גם על הציבור החסידי והספרדי ובמידה מסוימת גם על הציונות הדתית. הוא עיצב את תפיסת העולם החרדית, ניסח את האידאולוגיה החרדית, הקים את "חברת הלומדים", העמיד את לימוד התורה כערך עליון, חיזק את דקדוק ההלכה, הכתיר את "גדולי הדור", הקים וביצר את חומת ההיבדלות מהחברה הכללית. ההשפעה של עולם הישיבות הייתה מכרעת, גם כשחלק גדול מתלמידיו הגיע מרקע משפחתי בעל תפיסת עולם שונה, החינוך והאתוס הישיבתי-ליטאי סחף את כולם.
האידאולוגיה החרדית הוכיחה את עצמה במשך עשרות שנים כיעילה לגיוס המונים, מול אידאולוגיות אחרות כדוגמת החילוניות, הציונות, המודרנה, הקדמה וכיו"ב. היא סחפה עשרות אלפים להחזיק בערכיה ולהקים דורות שימשיכו בדרכה, והיא גם הביאה אנשים מחוץ לקהילה החרדית מהציונות הדתית ומהציבור החילוני להצטרף לשורותיה. דובריה שידרו אותנטיות ואמונה מליאה בצדקת הדרך, המהווה לדבריהם את את ההמשכיות הבלעדית לדרך התורה והמצוות.
בעשרים השנים האחרונות, חלו שינויים גדולים בקהילה החרדית, ביציאתם של צעירים חרדים רבים לעבודה, ללימודים מקצועיים ו/או אקדמיים, לשירות צבאי ו/או אזרחי, וכמובן שהשינויים הטכנולוגיים הביאו לעולם את האינטרנט והסמארטפונים ששינו את העולם כולו. הקהילה החרדית ניסתה את כוחה לבלום את השינויים הללו באמצעים שונים, אולם נראה שהשינויים הללו כבר הפכו לעובדה קיימת, והקהילה החרדית השלימה עם קיומם גם אם ברמה ההצהרתית ממשיכים להתנגד אליהם כבעבר.
הכלי המרכזי בניסיונות לבלימת השינויים, היה בהצבת חסמים בפני קבלה למוסדות חינוך, של בנים לאנשים עובדים / סטודנטים / חיילים / משתמשי אינטרנט וכיו"ב, אולם כאמור הכלי הזה כבר כמעט איננו שימושי, לנוכח ריבוי האנשים הללו וריבוי המוסדות והגיוון שלהם.
המציאות העכשווית, הביאה את הציבור החרדי-ליטאי לאורח חיים שמתאפיין בעיניי במידה רבה ב"אחד בפה ואחד בלב" והקשר בין הרמה ההצהרתית לרמה המעשית הוא קלוש ביותר, ולהבנתי זוהי הסכנה הגדולה ביותר לחברה, מפני שהשקר והזיוף אינם ברי קיימא בעיקר בקרב הדור הצעיר. אני מבקש להדגים זאת בכמה דרכים:
- הציבור הרחב נדרש להצהיר בפה מלא את עיקרי האידאולוגיה החרדית, גם אם בחייו האישיים הוא רחוק מכך לחלוטין. הוא מצהיר על חשיבות ההתמסדות ללימוד תורה, ההסתפקות במועט, ההסתגרות, ההימנעות מאינטרנט וכי"ב, כשבפועל הוא חי באופן שונה מקצה אל קצה. כך נמנעים מלהכיר באתגרים ובאופנים להתמודד אתם, מפני שלמראית עין הכל צריך להיראות מושלם.
- השימוש בגדולי התורה כמנהיגים הפך לשקר מפורסם, כשבבחירות הנוכחיות משמשים ללא הרף בכל מקום בשמו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א כמי שהכריע בנידון, למרות שהוא איננו יודע בין ימינו לשמאלו. וכל גדולי התורה אנשי הציבור והתקשורת החרדית, משתפים פעולה באופן מלא עם מראית העין הזו.
- הבאים בשמו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א וחוזרים ומשננים כל העת "ועשית ככל אשר יורוך", אינם מתייחסים כלל להוראתו שהשימוש באינטרנט הוא בגדר "יהרג ואל יעבור", ובני ביתו משתפים פעולה באופן מלא עם אתרי האינטרנט החרדים, והופעתו בכותל המערבי ערב הסיבוב השני מועברת בהם בשידור חי.
- ההתנגדות הגדולה ביותר היא כלפי אנשים המבקשים להביע ברבים את ביקורתם על מנגנוני הכוח בקהילה החרדית (רבנים, אנשי ציבור, מנהלי מוסדות) או על נורמות שונות שהשתרשו בקהילה החרדית, וכלפי אלו המבקשים למנוע עוולות שונות כדוגמת אפליה, אלימות, עושק וכיו"ב. האנשים הללו נתפסים כ"אויבי העם", בשל התעקשותם להציג את האמת כפי שהיא.
- אחת האגדות האהובות כיום אצל דוברים חרדים מספרת כביכול הגרא"מ שך זצ"ל אמר לרב ברוך צ'ייט בהקמת ישיבת "מערבא", "אני מברך אותך על הקמת הישיבה ונותן לך את הסכמתי, אבל אני אכתוב מכתב כנגד הישיבה". זוהי אגדה שנועדה לחזק את הלגיטימיות לדבר בשפה אחת ולהתנהל באופן הפוך.
- בשיח הציבורי רגילים כיום להבדיל בין "הוראה לציבור" ובין "הוראה ליחידים", כשמדובר בהוראות הפוכות לגמרי. ולהבדיל בין מעשיו האישיים של האדם, לבין הדברים שהוא נושא ברבים (בכתב או בע"פ).
הדבר החשוב ביותר עבורי הוא להחזיר את מידת האמת למקומה, ושיהיו פינו וליבנו שווים. אני מעדיף עשרת מונים את מי שעמדתו הפוכה משלי והוא אומר אותה בפה מלא, על פני מי שדעתו זהה לשלי ומסיבות שונות הוא אומר את ההפך הגמור.