דברים שכתבתי לרגל הוצאה לאור של גיליון "יהי"
היחס ליצירה בקהילה החרדית
ליצירה לתרבות ולאמנות באשר הן. בשנים האחרונות, אני מנסה להבין טוב יותר את המשמעות של ההתעלמות הזו, את גורמיה ואת השלכותיה. במאמר זה, אבקש לשתף אתכם במחשבותיי בנידון.
במונחים יצירה, תרבות ואמנות, כלולים דברים רבים: שירה, ספרות, מוזיקה, ציור, פיסול, תיאטרון, קולנוע, מוזיאונים. ניתן כמובן להקדיש תיאור ודיון נפרד לכל אחד מהם, אולם נראה לי שלהבנת התמונה הרחבה נכון דווקא להתבונן על כל הדברים הללו כמקשה אחת.
האם בקהילה החרדית ישנה יצירה תרבות ואמנות? אם כן, במה היא שונה מיצירה תרבות ואמנות אחרים? מהו היחס של הקהילה החרדית ליצירה תרבות ואמנות? האם היא מתנגדת אליהם או חוששת מהם או מזלזלת בהם? אלו השאלות שמעניינות אותי, ושאני מנסה למצוא להן תשובות.
בין גברים לנשים
הנקודה הבולטת ביותר בעיניי, היא ההבחנה הברורה בין גברים חרדים לנשים חרדיות, בכל הנוגע ליצירה תרבות ואמנות. בקרב הנשים החרדיות, ישנה כמדומני לגיטימיות מלאה לעיסוק בכל התחומים הנ"ל, בכתיבת שירה וספרות, בציור ופיסול, בלימוד כלי נגינה, בדרמה, בהפקת הצגות וסרטים. אולם כל הדברים הללו, נתפסים כבלתי מתאימים לגבר חרדי סטנדרטי.
ההבדל מתחיל כבר מגיל צעיר, רבות מהבנות החרדיות ילמדו באופן מסודר ציור, נגינה, דרמה, בבית הספר או במינהל הקהילתי בשכונה, בעוד שלרוב מוחלט של הבנים החרדים לא יהיה שמץ של מושג על הדברים הללו.
גם בשנים האחרונות, כשניתן לראות התפתחות משמעותית בלימודי מוזיקה ואמנות בקהילה החרדית, כמעט כל הפעילות מתמקדת בבנות ובנשים חרדיות, ומקומם של הבנים והגברים החרדי נעדר.
ניתן כמובן להסביר את ההבדל בין גברים לנשים, בחשיבות ומרכזיות של לימוד תורה בקרב גברים חרדים, שמונע מהם לפנות זמן לתחומים אחרים, אולם אני מתקשה לראות בכך הסבר מספק.
היצירה והנפש
להבנתי, ישנו קשר הדוק בין יצירה תרבות ואמנות, לבין העולם הרגשי של האדם. היצירה מבטאת רגשות ומצבי רוח שונים, של שמחה ועצב, אהבה ושנאה, קרבה וריחוק, סיפוק ואכזבה, נחת וכעס, ועוד כהנה וכהנה, והיא גם מעוררת מחשבות על רגשות ומצבים שונים.
מערכת החינוך של הבנים החרדים, מתעלמת להבנתי מעולמם הנפשי והרגשי של תלמידיה. היא מבקשת להצמיח אנשים הממלאים באופן מלא את חובותיהם עפ"י תפיסת העולם החרדית, ללא תלות במצבי רוח נפשיים ורגשיים כאלו או אחרים. עולם הרגש נתפס כשייך לנשים בלבד, בעוד שהגבריות איננה נותנת מקום לעולם הרגשי.
זהו גם ההסבר לדעתי בנוגע להכשרתם ותפיסת תפקידם של מרבית הר"מים בישיבות החרדיות, שמסתפקים בהוראת הגמרא לתלמידיהם, ואינם רואים את עצמם כמחנכים וכמי שנדרשים להכיר את עולמם הפנימי והאישי של כל תלמיד. וכמובן את היעדרם כמעט לחלוטין של יועצים חינוכיים ואנשי טיפול, ממוסדות החינוך של הבנים החרדים.
לאור זאת, אני סבור שישנה סתירה מובנית בין הדימוי של הגבריות בקהילה החרדית, לבין עיסוק ביצירה תרבות ואמנות לסוגיה.
אמצעי או מטרה
גם בתחומים שבהם ישנה יצירה חרדית, שכאמור נעשית בעיקר ע"י נשים חרדיות, נראה שישנו הבדל עמוק ויסודי בין היחס ליצירה תרבות ואמנות בקהילה החרדית ליחס אליהם בעולם הרחב.
היצירה החרדית אין לה זכות קיום בפני עצמה, והיא נדרש להצדקה בהיותה אמצעי למטרה ראויה. הספרות החרדית או הצגות וסרטים, מיועדים למטרות חינוכיות, והם נבחנים עפ"י המסר החינוכי והערכי שיש בהם. המוזיקה החרדית, נועדה בעיקר לשמחה בזמנים מיוחדים, כדוגמת שבת וימים טובים, חתונות ובר מצוות.
נראה אפוא, שבתפיסת העולם החרדי ישנה רתיעה מדבר שאין לו בסיס דתי או ערכי, ואסתטיקה לסוגיה השונים איננה נתפסת כבעלת ערך בפני עצמו.
עצמאות וביקורתיות
יצירה ואמנות מהווים כלי רב עוצמה בהבעת עמדות וביקורתיות, דווקא בשל היכולת שלהם לבטא דברים במרומז ובעקיפין.
אני סבור שזוהי אחת הסיבות לפריחה שניכרת לאחרונה בקהילה החרדית בתחומים של שירה וספרות, דווקא בקרב אלו שחשים חוסר נחת במציאות הנוכחית. אנו נמצאים כעת בתקופה של שינויים משמעותיים בקהילה החרדית, וזוהי קרקע פוריה להתפתחות של יצירה תרבות ואמנות.
סיכום
היצירה התרבות והאמנות מוגבלים מאוד בקהילה החרדית, והם קיימים בעיקר בקרב הנשים החרדיות. את המחיר העיקרי משלמים הגברים החרדים, שעולמם הנפשי והרגשי מודחק ואינו בא לידי ביטוי.
באופן אישי, אני רואה חשיבות רבה בפיתוח יצירה תרבות ואמנות בקהילה החרדית בכלל ובקרב גברים חרדים בפרט. אני מאמין שעתידה של הקהילה החרדית ברוחניות ובגשמיות, תלוי בהתפתחות תחומים אלו, שיביאו לקדמת הבמה קולות חדשים ומרעננים.
ניתן לצפות כאן בפאנל בנידון שהתקיים בערב ההשקה
