חפש בבלוג זה

יום חמישי, 27 ביוני 2019

הזכות להצטיינות

פורסם בעיתון "יום ליום"

בפרשת השבוע אנו מוצאים את קורח בא בטענה למשה רבנו ולאהרן הכהן באומרו "רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר טז,ג). טענה זו עשויה להישמע לנו מוצדקת, והיא מוכרת עד ימינו אנו כדרישה לגיטימית לשוויון. מה אפוא מבדיל בין אדם המבקש לדאוג לרווחת הציבור ולצמצום פערים, לבין קורח הזכור לנו עד היום כסמל המחלוקת.

כשאנו רואים פער בין בני האדם, ברכוש, במעמד, בכשרונות, בבריאות ובעוד מגוון תחומים, אנו חשים פעמים רבות חוסר צדק בעניין, וזוהי אכן תחושה טבעית ונכונה. הקב"ה אמנם לא ברא את כל בני האדם שווים, ואין לנו יכולת להבין את דרכיו ושיקוליו, אבל הוא בפירוש ציווה אותנו לדאוג תמיד למי שהחיים פחות היטיבו איתו. הוא הורה לנו בתורה לסייע תמיד לחלשים, לעניים, לגר, ליתום ולאלמנה, ובפרט בזמני שמחה ובשעה שאנחנו נהנים מרוב טובה.

כשאנו נתקלים בפער בין בני אדם, ישנן שתי דרכים לצמצם את הפער, ניתן להגביה את הנמוך וניתן להנמיך את הגבוה, וההבדל בין שתי הדרכים הללו הוא הקובע אם מדובר במהלך חיובי או שלילי. אם האדם מחפש דרך להגביה את הנמוכים זהו רצון טוב ומבורך, אולם אם הוא מבקש להנמיך את הגבוה אין זו כי אם קנאה וצרות עין.

משה רבינו שעליו נאמר שהיה עניו מכל האדם, בוודאי לא התנשא על קהל ה', ואת ההוכחה הטובה ביותר לכך ניתן למצוא כשמשה רבינו אומר ליהושע "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי, וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא,כט), ואם כן כוונתו של קורח לא הייתה לדאוג להגביה את כל העם אלא להנמיך את משה, ולכן אין כאן אלא מחלוקת לשמה ולא דרישה לשוויון.

באופן דומה אני סבור שעלינו להתייחס לדרישות של שוויון בעולם החינוך, אם מדובר ברצון להעניק לתלמידים בעלי קשיים לימודיים או כלכליים חינוך ומשאבים גדולים יותר בשביל שיצליחו יותר יש לברך על כך, אולם לא פעם מדובר בדרישה למנוע מתלמידים בעלי יכולות לימודיות גבוהות או בעלי אמצעים כלכליים גבוהים את היתרון שהקב"ה זיכה אותם בו, וכאן לדעתי הדבר נובע מרוע ומצרות עין.

כשאנו רואים ילדים וילדות, נערים ונערות, שהקב"ה חנן אותם בכישרונות ברוכים, חובה עלינו לעודד אותם ולסייע בידם לנצל את כישרונותיהם באופן המיטבי, ולשם כך ישנן תכניות למחוננים ומצטיינים, ומי שמנסה למנוע זאת בטענות של שוויון וכיו"ב איננו מקדם את השוויון באופן הנכון. זו דעתי גם כלפי אלו המתנגדים לתחרותיות במוסדות החינוך מנימוקים חינוכיים שונים, בעוד שאנו יודעים מדברי חכמינו כי "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כא,א), ועם החששות המוצדקים לגבי אלו שעלולים להיפגע מתחרות יש להתמודד בדרכים אחרות ולא במניעתה.

יום חמישי, 20 ביוני 2019

ועינינו לא ראו

פורסם בעיתון "יום ליום"

התקשורת החרדית שונה מאוד מהתקשורת הכללית, בעיקר בזכות ההימנעות שלה מסיקור ומכתיבה על נושאים שונים, משום "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו". לא נקרא ולא נשמע בה דיווחים על מקרי רצח או אונס או אפילו שוד וגניבה, ועוד נושאים שונים שאינם עולים בקנה אחד עם עולם הערכים שלנו. התקשורת החרדית זהירה בדרך כלל יותר מהתקשורת הכללית, בענייני לשון הרע ורכילות והוצאת שם רע. אחד מאנשי התקשורת הגדיר זאת פעם באופן כזה "בעיתונות הכללית כתוב מה היה, בעיתונות החרדית כתוב מה היה צריך להיות". המגבלות הללו משקפות כמובן את הזהירות של כל אחד מאיתנו לשמור על פיו ולשונו, ולהימנע מדיבורים אסורים ולא ראויים, ובודאי מאלו העלולים לפגוע בזולת.

אולם חשוב לזכור, שלצד הברכה הגדולה שיש בכך שאנו נמנעים מהרחבת הדיבור בנושאים שונים, יש לכך גם מחירים לא פשוטים. שכן הכלל המפורסם הוא ש"רחוק מן העין, רחוק מן הלב". כל בעיה שאיננו מקדישים לו תשומת לב ראויה איננה נעלמת, היא ממשיכה להתקיים הרחק מעינינו והיא עלולה רק להחמיר. בכמה מקומות בתורה, לאחר שנקבע העונש על מעשים שונים נאמר "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ", כלומר שעלינו לספר ולפרסם את העניין בכדי למנוע את הישנותו.

אחד הדברים המודחקים כמדומני לחלוטין מהשיח הציבורי במחננו, אלו המקרים של אנשים הנוטלים או מנסים ליטול את נפשם בכפם. במקרים אלו אנו חסים לא רק על כבודו של האדם עצמו, אלא על כבודה של משפחתו שעלולה להיפגע באופן חמור מפרסום הדברים ברבים. אינני חולק על הנימוקים כבדי המשקל הללו, אולם אני סבור שגם הדממה המוחלטת היא מסוכנת מאוד.

בפרשת עגלה ערופה אנו קוראים בתורה על כך שכשנמצא אדם הרוג בשדה וזהות הרוצח איננה ידועה, נעשה עסק גדול על ידי בית הדין, הם מודדים את המרחק מהעיר, מביאים עֶגְלָה צעירה שעדיין לא עלה עליה עול, עורפים אותה על יד הנחל, והקרקע נאסרת לחלוטין בעבודה. מלבד כל המעשים הללו, ישנה הכרזה של בית הדין "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם". וחז"ל במסכת סוטה (מו,ב) האריכו בעניין זה ואמרו "וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה", ואח"כ האריכו בגמרא בחשיבות ללוות אורחים עד שאמרו "אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים" ודבריהם הובאו להלכה ברמב"ם (הלכות אבל יד,ב).

אינני מומחה מספיק בשביל לדעת את היקף הבעיה, ואת הדרכים הנדרשות למנוע או לצמצם אותה, אבל אני יודע שבתוכנו נמצאים אנשים ונשים נערים ונערות, שסובלים מקשיים רגשיים ונפשיים והאנשים שסביבם אינם מודעים לכך מספיק. 

מצוות לוויה מחייבת כל אחד ואחת מאיתנו להסתכל סביבו, לנסות ולהבחין בכל מי שמשדר מצוקה רגשית או נפשית, ולנסות להעניק לו תמיכה ועידוד, אוזן קשבת ולב פתוח. ברוך ה', יש כיום בתוכנו לא מעט אנשי טיפול מקצועיים שיכולים ברוב המקרים לעזור ולסייע, אבל הדבר תלוי בנו שנדע לקשר ביניהם לבין הנדרשים לעזרה. ויה"ר שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו.

יום שני, 17 ביוני 2019

אוושת הרוח בענבלים

לפני כמה שנים הודפסה והופצה ברבים חוברת בשם "מלחמת הרוח", שבה הורחב הדיבור אודות השפעתה המסוכנת של תרבות המערב על היהדות החרדית. החוברת הופצה בעילום שם, והמחבר בנה שם תיאוריה שלימה מהי תרבות המערב, מה הם שורשיה, וכיצד היא חודרת לתוך היהדות החרדית. אני הובאתי שם כדוגמה מובהקת לחרדי בעל עמדות פסולות המושפע מתרבות המערב, עם ציטוטים רבים מחוברת בשם "מצוקה ותעסוקה בחברה החרדית" שפרסמתי לפני 15 שנה ב"מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות". הדברים נכתבו בשפה יפה, אבל המבנה כולו והקישורים שנעשו בין הדברים, הם בעיניי כמגדלים הפורחים באוויר ואין להם על מה שיסמוכו.

לפני כשנה יצאה החוברת במהדורה נוספת, כשהפעם שם המחבר מופיע בראשי תיבות (א' ע'), ועם מכתבים והסכמות של רבנים. החוברת הועלתה גם לאתר של "בית מדרש הגר"א", וכך התברר שהמחבר הוא הרב אוריה ענבל, ואכן הדברים בחוברת עולים בקנה אחד עם תכנים נוספים הנמצאים ממנו באתר זה. 

הרב אוריה הוא בנו של הרב צבי ענבל מתנועת "ערכים", בוגר ישיבת "סלבודקה", איש מוכשר וידען, שבשנים האחרונות התפרסם מאוד בקרב תלמידי הישיבות והכוללים כבעל חשיבה מקורית ועצמאית. ככל הנראה, הוא פועל בשיתוף פעולה עם אֶחָיו הרב יהושע והרב דוד, שגם הם תלמידי חכמים ומחברי ספרים. הוא ייסד את בית מדרש הגר"א, שבו נמסרים שיעורים רבים במגוון נושאים על ידו וע"י רבנים נוספים. בין רבני בית המדרש ניתן למצוא את הרב אליהו מאיר פייבלזון, הרב דוד לייבל, הרב נתן רוטמן, הרב אורי הולצמן, הרב משה מינצברג ועוד אחרים, כולם תלמידי חכמים נודעים במקוריותם. הרב אוריה נמנה כיום גם על צוות ישיבת "דרך השם" של הרב ברוך צבי גרינבוים, וגם בין המשיבים במיזם "אקשיבה" המיועד להעניק תשובות לחרדים המעוניינים לשאול שאלות שונות בענייני אמונה ומחשבה.

אינני רואה צורך להיכנס לעובי הקורה ולהפריך אחת לאחת את הטענות והמענות ב"מלחמת הרוח", אבל היות ומדובר באדם בעל ידע והיכרות רבה משלי עם הפילוסופיה וההגות המערבית, ניסיתי להבין מה מוגדר אצלו כתרבות מערבית ומדוע אני נחשב אצלו כמייצג שלה. גם שותפיו לדרך הם בחלקם הגדול בעלי השכלה אקדמית גדולה משלי, ובעלי קשרים טובים ממני בעולם האקדמי.

בקריאה מדוקדקת בחוברת, נראה שהחלוקה שלו בין "יהדות" ל"תרבות מערבית", היא החלוקה המוכרת יותר בין השמרנות  / הלאומיות / הימניות לבין הליברליות / ההומניות / השמאליות. הוא מזהה את היהדות עם הצד האחד, ואת תרבות המערב עם הצד השני. לשם כך, הוא טורח להפריד בין הצד שכנגדו לבין מוסריות ומידות טובות, ולהצמיד לו כל מידה רעה כולל נהנתנות ומתירנות ועוד כיו"ב. החלוקה הזו, דומה במידה רבה לשיח המוכר בציונות הדתית מבית המדרש של ישיבת "הר המור" ובנותיה, כלפי עולם הישיבות של "הר עציון" ובנותיה. לאור זאת, ניתן להבין היטב את הקשר המתפתח לאחרונה בין בית מדרש הגר"א ל"קרן תקווה".

יום חמישי, 13 ביוני 2019

להקדים רפואה

פורסם בעיתון "יום ליום"

עיתון "יום ליום" מקדיש בכל שבוע חלק ניכר להתריע על צרתן של משפחות רבות שבנותיהן נותרו ללא מענה חינוכי מתאים לשנת הלימודים הקרובה, הוא זועק שוב ושוב את זעקתן של הבנות והוריהן ובני משפחותיהן, ולצערינו הרב ולבושתינו אנו יודעים שהתופעה הכאובה הזו שמלווה אותנו שנים רבות עלולה חס וחלילה להמשיך וללוות אותנו עוד שנים ארוכות.

ברור שבמצב הנתון, חובה עלינו לפעול בכל דרך אפשרית לאלץ את מוסדות החינוך לפתוח את שעריהן, על מנת שלא תיוותר בת אחת ללא מוסד חינוכי מתאים, אבל יחד עם זאת עלינו לחשוב איך לתקן את המחלה שמביאה אותנו שנה אחר שנה למציאות בלתי נסבלת זו, ולא לטפל רק בסימפטומים שלה.

כידוע, ברוב מוחלט של המקרים, הבנות עצמן אינן נופלות במאומה מחברותיהן שהתקבלו ללא שום קושי למוסדות החינוך, לא ברמתן הרוחנית, לא בהתנהגותן ולא ברמתן הלימודית. ההבדל העיקרי הוא במשפחות שמהם מגיעות אותן בנות, אם הן משתייכות לעדה כזו או אחרת או בשל תחום העיסוק של ההורים או בשל אורח חייו של בן משפחה וכל כיו"ב, שיקולים שאינם אמורים להיות רלוונטיים בדיון לגופה של המועמדת.

השורש לתופעה זו מצוי בנו, מפני שהורגלנו לבחון את מוסדות החינוך לא על פי רמתם הרוחנית, או החינוכית או הלימודית, אלא בעיקר על פי המשפחות השולחות את ילדיהן לאותו מוסד. כך אנו רגילים לסווג ולדרג את מוסדות החינוך, ולכם המוסדות עצמם עסוקים בעיקר בפרמטר זה, מי יבוא בשעריהם ומי יישאר בחוץ.

אם נתחיל לבחון את מוסדות החינוך בעיקר על פי המקצועיות של הצוות החינוכי, על פי הגישה החינוכית, על פי ההשקעה בכל תלמיד ותלמידה, על פי האנושיות כלפי התלמידים והוריהם ועוד פרמטרים רבים וחשובים, התמונה כולה תשתנה ללא הכר.

אם מוסדות החינוך ידעו שהמבחן שלהם איננו תלוי במבחני הכניסה שלהם, אלא בעשיה החינוכית שלהם, הם ישקיעו את מיטב כוחם ומרצם בתחומים אלו, והתחרות ביניהם לא תהיה מי יבוא בשעריהם, אלא מי עושה עבודה רוחנית וחינוכית טובה יותר. שאלת המוצא של התלמידות או תחום העיסוק של ההורים או אורח החיים של בן משפחה כזה או אחר, יהפכו אז לבלתי רלוונטיים.

אינני ממעיט בכוחן של רשויות לכפות על מוסדות החינוך לנהוג באופן הוגן, ולמנוע אפליה על בסיס עדתי או כל כל אפליה אחרת, אבל אני סבור שבדרך זו לא נתקן לעולם את הגורמים לתופעה. 

בילדותי קראתי סיפור יפה על רבי שמואל הנגיד, ונראה לי שניתן ללמוד ממנו לעניינינו. רבי שמואל הנגיד הלך יום אחד עם מושל העיר גרנדה לטייל בשוק, והנה יוצא אחד הרוכלים ומגדף את רבי שמואל הנגיד בחרפות וגידופים, והמושל ציווה על רבי שמואל הנגיד לכרות את לשונו. רבי שמואל הנגיד הבין שלכרות את לשונו של הרוכל עלול לגרום לשנאה כלפיו וכלפי יהודי גרנדה, במקום לקיים את מצוות המושל הוא בירר על הרוכל והבין שמצבו לא טוב מבחינת משפחה בריאות ופרנסה, והוא דאג לטובתו של הרוכל בכל העניינים. לאחר תקופה הם יצאו שוב לטיול, והפעם יצא הרוכל ובפיו דברי שבח וברכות על ראשו של רבי שמואל הנגיד. פנה המושל לרבי שמואל ואמר לו: "וכי לא אמרתי לך לכרות את לשונו?", נענה רבי שמואל בחכמתו ואמר למושל: "כרתתי את לשוהו הרעה, ושמתי במקומה לשון טובה".

יהי רצון שנדע ללכת בדרכו, ולמנוע את הבעיה ואת הצורך להיאבק בה.

יום שני, 10 ביוני 2019

אקטיביזם לשם מה?

בקרב היזמים החברתיים בקהילה החרדית, ניתן לדעתי לזהות כיום שלושה זרמים:
  1. שמרנים - אלו המבקשים שינויים קטנים וארוכי טווח, תוך זהירות מרבית ודיאלוג מתמיד עם המנהיגות הרבנית והפוליטית החרדית.
  2. אקטיביסטים - אלו הסבורים שיש צורך בשינויים גדולים בטווח קצר, ושיש לעשות זאת באופן חד וברור ללא מורא וללא משוא פנים.
  3. ניטרליים - אלו שאינם מכריעים באופן ברור בין שתי העמדות, אבל מבקשים ככל האפשר להימנע מחיכוכים.
אני נמצא לאורך כל שנותיי בעשיה ציבורית בצד האקטיביסטי, ופעמים רבות אני נשאל מדוע אינני מאמין בדרך השמרנית שפועלת "מתחת לרדאר" ומובילה שינויים באופן זהיר ואיננה גוררת אנטגוניזם ומאבק חזיתי עם המנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית?
על שאלה זו אני מבקש להשיב בשתי דרכים, האחת תעסוק בדיאגנוזה של המציאות שבה אנו פועלים, והשנייה בהגדרת המטרות שאנו מבקשים לקדם.

דיאגנוזה
לפני כל פעולה שנועדה לשפר או לתקן דבר מה, יש צורך לאבחן ולהעריך את היקף הבעיה הדורשת טיפול, ועל פי הממצאים הללו להחליט על דרך הפעולה הנדרשת. 
בנקודה זו, נראה שהגישה השמרנית יוצאת מתוך הנחה שהמצב בכללותו הוא טוב, ושהשינויים הנדרשים הם מצומצמים בהיקפם, וניתן להשיגם באופן זהיר ולאורך זמן. 
אני סבור שבדברים רבים המצב שאנו נמצאים בו קשה מאוד והוא הרה אסון ח"ו, ושהשינויים הנדרשים הם רחבים בהיקפם, ואם לא נשיג אותם בזמן קצר יחסית המצב רק יחמיר וילך. 
בשל הערכת המצב מנקודת ראותי, אינני רואה שום ברירה מלבד ההכרזה ברחובה של עיר "יהודים, העיירה בוערת", גם אם הדבר גורם להתנגדות חריפה מצד אלו שסבורים שהמציאות הקיימת היא הטובה ביותר.

המטרות
נראה לי שאת המטרות של היזמות החברתית ניתן באופן כללי לסווג לשתי קטגוריות מרכזיות: 1. שיפור החיים. 2. מניעת עוול. 
הסבא מסלבודקה
היוזמות שמטרתן שיפור החיים בתחומים שונים, ברוחניות ובגשמיות, עלולות כמובן להיתקל בהתנגדויות כאלו ואחרות. אבל באופן כללי, נראה שבהתנהלות נכונה וזהירה, הן אמורות להצליח ולהתקבל בקרב הציבור הרחב.
היוזמות שנועדו למנוע עוול, הן בדרך כלל תומכות בחלשים שבחברה מול בעלי הכוח והשררה, ולכן ההתנגדות אליהן היא בלתי נמנעת. הפוגעים יעשו כל שביכולתם להכחיש את העוול, ובכל אופן לא יזדרזו לתקן אותו. הם יראו באלו שעומדים מולם אויבים, ולא יהססו לפגוע בהם בכל דרך אפשרית. כאן לא נראה שתועיל זהירות ודיפלומטיה, מפני שהמהלך עצמו פוגע במוקדי הכוח.
בשל כך, כמדומני שניתן לראות באופן די ברור, שבגישה השמרנית מחזיקים יותר אלו המשתייכים ל"זרם המרכזי" החרדי, מפני שמצבם טוב יותר והם מבקשים בסך הכל שיפור החיים, בעוד שבגישה האקטיביסטית מחזיקים יותר אלו המגיעים מהפריפריה החרדית, מפני שהם נפגעים יותר מבעלי הכוח והשררה ופעולותיהם שמבקשות למנוע עוול נתקלות בהתנגדות רבה יותר.
בעניין זה עומדים לנגד עיניי דברי החכם מכל אדם "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם" (קהלת ד,א). וכן דבריו של מייסד תנועת המוסר הגאון רבי ישראל מסלנט ל"סבא מסלבודקה" הגאון ר' נתן צבי פינקל שעל ישיבת סלבודקה, לפעול על פי הפסוק בישעיהו "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים" (נז,טו).

יום חמישי, 6 ביוני 2019

סימון גבולות הלגיטימיות

במערכון "העליות" של חבורת לול על העליה לארץ ישראל, ניתן לראות כיצד העולים החדשים הופכים בכל פעם לישראלים ותיקים ע"י הבוז שהם מבטאים כלפי העולים שבאו אחריהם. זוהי למעשה המחשה נפלאה לאופן שבו אנו מגדירים את ההשתייכות שלנו לקבוצה חברתית, ע"י הסימון של מי שאיננו רשאי לבוא בשעריה.

באופן דומה היטיב אורי אורבך ז"ל לתאר את האופן שבו מוסדות חינוך דתי ממותגים באמצעות אלו שאינם זכאים לבוא בשעריהם מפני שאינם עומדים ברמה הדתית הנדרשת, וכיצד בכל מקום מגביהים את החומות בשביל להיחשב טובים וראויים יותר.

ההגדרה הנגטיבית היא תמיד קלה יותר מהגדרה פוזיטיבית, והדרך הקלה להפוך מועדון ליוקרתי היא ע"י סגירתו בפני רבים המבקשים לבוא בשעריו. מקום הפותח את שעריו לכולם, גם אם הוא יהיה בעל מעלות וסגולות מיוחדות, ימצא את עצמו בדרך כלל עם דימוי שלילי וחוסר ביקוש.

זוהי גם הדרך שלנו במקרים רבים להתמודד עם ביקורת המופנית כלפינו, במקום להצדיק את התנהלותנו אנו עלולים להפנות את הזרקורים למישהו אחר שראוי לביקורת גדולה יותר. גם התלמידים במוסד חינוכי, עשויים להפנות את הצוות החינוכי לעבר תלמידים שהפרו באופן חמור יותר את הכללים.

את התופעה הזו ניתן לזהות כיום בתהליכים המתחוללים בקהילה החרדית, אלו המכונים "חרדים חדשים" ומתאפיינים בפתיחות רבה יותר למודרנה ולחברה הכללית, יגדירו את עצמם בכך שהם אינם פתוחים כמו אחרים. גם בקרב היזמים החברתיים החרדים אני רואה תהליך דומה, כשאלו המובילים יוזמות ושינויים בתחומים רבים, מבדלים את עצמם בכך שאינם עושים זאת באופן בולט כמו אחרים.

באופן אישי, אני רואה כבר כמה שנים כיצד הפכתי אצל רבים למי שמסמן את גבול הלגיטימיות ליזמות חברתית בקהילה החרדית, ובכך שפעולתם איננה מתריסה וגלויה כפי שאני פועל. לאחרונה, נראה לי שנמצאו כבר אחרים המשמשים כגבול הלגיטימיות, כשהכתובת מופנית כעת לתכניות המנהיגות של מכון מנדל (בשנה האחרונה פורסמו ברבים שתי חוברות ברוח זו).

עלינו להבין, שהפסילה של אחרים איננה הדרך הראויה להתהדר בה, ובוודאי שהדרה והרחקה של אחרים איננה המהלך המצופה ממי שבעצמו חווה יחס כזה כלפיו. אם אנו מבקשים להוביל דרך ראויה שהיא תפארת לעושיה, עלינו לחפש דווקא את הניסוח הפוזיטיבי שמכיל בתוכו כל מי שמוצא את עצמו מזדהה עם אותם רעיונות.

העדר מנהיגות וחוק החסינות התלמודי

פורסם בעיתון "יום ליום"

בתקופה האחרונה דובר רבות על העמדתו לדין של ראש הממשלה, האם ראוי להימנע מהגשת כתב אישום על ראש ממשלה, או לחילופין האם יש למנוע מראש ממשלה העומד לדין להמשיך בתפקידו. בנידון זה מביאים דוגמאות מחוקי מדינות שונות, אולם לא ראיתי עד כה התייחסות לכך שכבר בתלמוד ישנה התייחסות לשאלה זו.

המשנה במסכת סנהדרין (ב,ב) פותחת בהלכה "הַמֶּלֶךְ לא דָּן וְלא דָּנִין אוֹתוֹ", כלומר שלמלך ישנה חסינות בפני העמדה לדין. הגמרא שם (יט,א) מחלקת בנידון זה בין מלכי יהודה שדנים ודנים אותם למלכי ישראל שאינם דנים ולא דנים אותם, והיא מספרת לנו את הרקע שהביא את חז"ל לקבוע הלכה זו. 

עַבְדּוֹ שֶׁל יַנַּאי הַמֶּלֶךְ הָרַג נֶפֶשׁ. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח לַחֲכָמִים: תְּנוּ עֵינֵיכֶם בּוֹ וּנְדוּנֶנּוּ. שָׁלְחוּ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ: עַבְדְּךָ הָרַג נֶפֶשׁ. שִׁגְּרָהוּ לָהֶם. שָׁלְחוּ לוֹ: בּוֹא אַף אַתָּה לְכָאן – "וְהוּעַד בִּבְעָלָיו" אָמְרָה תּוֹרָה, יָבוֹא בַּעַל הַשּׁוֹר וְיַעֲמֹד עַל שׁוֹרוֹ. בָּא וְנָתְנוּ לוֹ כִּסֵּא אֵצֶל שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְיָשַׁב. אָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, עֲמוֹד עַל רַגְלֶיךָ וְיָעִידוּ בְּךָ, וְלֹא לְפָנֵינוּ אַתָּה עוֹמֵד, אֶלָּא לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה'". אָמַר לוֹ: לֹא כְּשֶׁתֹּאמַר אַתָּה, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ חֲבֵרֶיךָ. נִפְנָה לִימִינוֹ – כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע, נִפְנָה לִשְׂמֹאלוֹ – כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע. אָמַר לָהֶם שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: בַּעֲלֵי מַחֲשָׁבוֹת אַתֶּם, יָבוֹא בַּעַל מַחֲשָׁבוֹת וְיִפָּרַע מִכֶּם. מִיָּד בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָם בַּקַּרְקַע עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ.

מדברי הגמרא הללו אנו למדים, שהסיבה לחסינותו של המלך מהעמדה לדין, איננה בשל החשש לפגוע בתפקודו אלא דווקא בשל חולשתה של מערכת המשפט. חז"ל הכירו בכך שמערכת המשפט תחשוש להתייצב מול המלך ותשא לו פנים כפי שאירע עם ינאי המלך, ולכן העדיפו לוותר על העמדתו לדין. בשל כך, בימינו שאנו חיים במדינה דמוקרטית וללא מלך, מן הראוי שמערכת המשפט תוכל להעמיד לדין כל אדם בכל דרגה שהיא, בדיוק כפי שנאמר לגבי מלכי יהודה.

התיאור של חז"ל על שתיקת חכמי הסנהדרין בפני ינאי המלך, עשויה להזכיר לנו את הקושי של אנשים רבים סביבנו להביע עמדה ברורה מול בעלי כוח ושררה. העונש החמור שניתן לחכמי סנהדרין על כך, הוא מפני שהדרישה ממנהיגות היא להביע את עמדתה גם כשהיא איננה מוצאת חן בעיני בעלי הכוח.

פעמים רבות אנשים תולים את שתיקתם בכך שדיבור לא יועיל, והם מקיימים בעצמם את דברי חז"ל "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה,ב), אולם חשוב לדעת שפעמים רבות גם אם הדברים אינם נשמעים בזמנם ובמקומם יש להם השפעה בזמנים ובמקומות אחרים, ולכן הדבר דורש בחינה רבה יותר האם להעדיף את הדיבור או את השתיקה.