בית יוצר לנשמת האומה

ישיבת וולוז'ין כיום (צילום: ישעיהו לוי)

בי"ד סיון תשפ"א ימלאו 200 שנה לפטירתו של אבי הישיבות הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, תלמידו הגדול של הגר"א מווילנא זצ"ל, וזו הזדמנות עבורנו לזכור את מפעלו הגדול.

הישיבה מלווה את עם ישראל כבר אלפי שנים, כפי שלימדונו חז"ל "אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מִימֵיהֶן שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לֹא פָּרְשָׁה יְשִׁיבָה מֵהֶם" (יומא כח,ב), ולמרות זאת רבי חיים מוולוז'ין חולל מהפכה היסטורית בעולם הישיבות. הוא העמיד את הישיבה כמוסד עצמאי ובר קיימא, שאינו תלוי ברב מסוים ובעיר מסוימת, ובכך העלה את קרנם של תלמידי הישיבה למעמד מכובד כראוי לתלמידי חכמים שעתידים להורות הוראה בישראל ולהיות גדולי ומנהיגי הדור.

הקבלה לישיבת וולוז'ין לא היתה קלה, הישיבה נועדה לצעירים שכבר הוכיחו יכולות גבוהות בהתמדה בתורה בידיעת התורה ובלמדנות והבנה, והיא הפכה לאבן שואבת לעילויים מכל רחבי ליטא, רוסיה, פולין וארצות נוספות. במהלך השנים למדו בוולוז'ין גדולי תורה מפורסמים, שהרבו תורה ויהדות בישראל במשך כמה דורות. גם לאחר סגירתה של וולוז'ין בגזירת השלטונות הרוסים, המשיכה דרכה של וולוז'ין בישיבות ליטא המפורסמות כדוגמת טלז, סלבודקה, גרודנא, קמניץ ועוד.

את הביטוי הקצר והקולע לתפקידה של הישיבה נתן תלמיד הישיבה ששנה ופירש, המשורר חיים נחמן ביאליק בשירו "המתמיד" בו הוא תיאר את הישיבה "בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה".

ב-80 השנים האחרונות, אנו עדים למגמה הפוכה בעולם הישיבות. לאחר חורבן יהדות אירופה בשואה ועם הקמת מדינת ישראל, התחילה תקופה חדשה שבה עולם הישיבות פתח את שעריו בפני כולם, מתוך תפיסה של הישיבה כ"תיבת נח", שבה יוכל כל צעיר להישמר מפני המבול הרוחני בעולם שמסביב.

עולם הישיבות אכן הוכיח את עצמו כחממה רוחנית יעילה בפני הרוחות שבחוץ, אבל חשוב להכיר בכך שבמקביל הוא איבד חלק מיכולתו לשמש כבית יוצר לנשמת האומה. הצורך להכיל בתוך בתי המדרש את כלל הצעירים החרדים, פגע במידה מסוימת ביכולת לטפח ולפתח בעלי כישרונות יוצאי דופן, מתמידים ידענים ולמדנים מעל ומעבר לממוצע.

בנקודה זו, ראוי לנו להיזכר במפעלו הגדול של רבי חיים מוולוז'ין, ולחפש גם היום את הדרכים לטפח את אותם יחידים שעליהם אמרו חז"ל "בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אֶלֶף בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לַמִּקְרָא יוֹצְאִין מֵהֶן מֵאָה לַמִּשְׁנָה יוֹצְאִין מֵהֶן עֲשָׂרָה לְתַלְמוּד יוֹצֵא מֵהֶם אֶחָד לְהוֹרָאָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי" (קהלת רבה ז,כח). למרות הריבוי חסר התקדים בלומדי תורה, עתידו של עם ישראל עדיין תלוי באותם בני עליה יחידים אשר ה' קורא.

דרך אכזריות - לעילוי נשמת הרוגי מירון

בעקבות האסון הנורא שבו קיפדו את חייהם 45 אנשים יקרים בהילולת רשב"י במירון, שמעתי כמה וכמה פעמים שמצטטים את דברי הרמב"ם בספר משנה תורה (הלכות תעניות א,א-ג):

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִזְעֹק וּלְהָרִיעַ בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל כָּל צָרָה שֶׁתָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י,ט) "עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת". כְּלוֹמַר כָּל דָּבָר שֶׁיָּצֵר לָכֶם כְּגוֹן בַּצֹּרֶת וְדֶבֶר וְאַרְבֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן זַעֲקוּ עֲלֵיהֶן וְהָרִיעוּ:

וְדָבָר זֶה מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הוּא. שֶׁבִּזְמַן שֶׁתָּבוֹא צָרָה וְיִזְעֲקוּ עָלֶיהָ וְיָרִיעוּ יֵדְעוּ הַכּל שֶׁבִּגְלַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים הוּרַע לָהֶן כַּכָּתוּב (ירמיה ה,כה) "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ" וְגוֹ'. וְזֶה הוּא שֶׁיִּגְרֹם לָהֶם לְהָסִיר הַצָּרָה מֵעֲלֵיהֶם:

אֲבָל אִם לֹא יִזְעֲקוּ וְלֹא יָרִיעוּ אֶלָּא יֹאמְרוּ דָּבָר זֶה מִמִּנְהַג הָעוֹלָם אֵרַע לָנוּ וְצָרָה זוֹ נִקְרָה נִקְרֵית. הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִיּוּת וְגוֹרֶמֶת לָהֶם לְהִדַּבֵּק בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְתוֹסִיף הַצָּרָה צָרוֹת אֲחֵרוֹת. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (ויקרא כו כז) "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי" (ויקרא כו כח) "וְהָלַכְתִּי גַּם אֲנִי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי". כְּלוֹמַר כְּשֶׁאָבִיא עֲלֵיכֶם צָרָה כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּבוּ אִם תֹּאמְרוּ שֶׁהִיא קֶרִי אוֹסִיף לָכֶם חֲמַת אוֹתוֹ קֶרִי:

בעקבות זאת, טען ח"כ יצחק פינדרוס שהדבר הנכון כעת הוא לחזור בתשובה ולא לחפש אשמים, ורבנים שונים קראו לציבור להתחזק בעניינים של יראת שמיים.

אולם לצערי הרב, נראה שהשתכחו מכל אותם אנשים יקרים דברים אחרים של הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (חלק ג,יב), ואעתיק כאן את חלקם:

ורוב הרעות שיארעו באישיו הן מחמתם, כלומר: מחמת אחדי האדם החסרים.

וממגרעותינו אנו צועקים ומשוועים, ומרעות שאנו עושים אותה בעצמנו בבחירתנו אנו מצטערים ומיחסים את זה לה', יתעלה מכך, כמו שביאר בספרו ואמר "שיחת לו לא בניו מומם" וגו', וביאר שלמה את זה ואמר "אוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו".

אם נחבר את דברי הרמב"ם בהלכות תענית לדבריו במורה נבוכים, נבין שהתענית והזעקה והתשובה נועדו לצרות שבאו לאדם או לציבור בידי שמים, בעוד שצרות שבאו בידי אדם דורשים פעולות שונות לחלוטין. ועל כן כשם שבדברים שבידי שמים מי שאיננו פועל למניעתן הוא אכזרי, כך בדברים שבידי אדם מי שאיננו פועל למניעתם הוא אכזרי.

האסון במירון איננו גזירה משמים, והוא באופן ברור תולדה של רשלנות של בני אדם, שגרמו לאסון נורא כל כך. והדרך למנוע אסונות כאלו בעתיד, היא בלמידה מעמיקה של כל הכשלים. האחראים לכך, צריכים לחזור בתשובה, לבקש סליחה, ולעשות הכל שדברים כאלו לא יישנו.

מי שמייחס את האסון במירון לקב"ה, ונמנע בשל כך מהפקת הלקחים הנדרשים, הולך בלי ספק בדרך שהרמב"ם קורא לה אכזרית, ועובר על דברי שלמה המלך החכם מכל אדם "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" (משלי יט,ג).

להקדים רפואה למכה

פורסם באתר "כיכר השבת"

את הדברים בטור זה, אני מבקש לייחד לעילוי נשמתם ולזכרם של 45 ההרוגים באסון מירון.

הקהילה החרדית מצטיינת כידוע בגמילות חסדים באופן מעורר השתאות. כל אחד ואחת מתחנך מגיל צעיר לסייע בגופו, ברכושו, בכוחותיו בכשרונותיו, לכל מי שזקוק לעזרה מכל סיבה שבעולם. כל אדם חולה, עני, נכה, זקן, בודד, פגוע נפש, או לחלופין אדם המטופל בילדים, או יולדת או בעל שמחה כלשהי, יודע שהמקום הטוב ביותר לקבל בו עזרה ותמיכה הוא בקהילה החרדית. כמדומני שלכל אחד מאלו אין מקום טוב יותר לחיות מאשר בקהילה החרדית, המהדרת בהכנסת אורחים, בביקור חולים, בהצלת נפשות, בשירותי רפואה, בצדקה, בגמ"חים מגוונים, בחילוץ בעת צרה, בהלוואת כספים, בהשאלת חפצים ועוד כהנה וכהנה.

אולם מאידך גיסא, הקהילה החרדית איננה מצטיינת בטיפול מונע כמעט בכל תחומי החיים. אין מספיק עיסוק בהכנה לפרנסה ובהדרכה לניהול כלכלי, בכדי למנוע מצב של עניות. חסרה מודעות וחינוך לסכנות שונות ומשונות ולאמצעי הבטיחות וההגנה הנדרשים כלפיהם, בטיולים, בכבישים וכיו"ב. אין מספיק הקפדה על בטיחות מבנים ועמידה בתקנים מחמירים, ולא עוסקים מספיק בהקפדה על אורח חיים בריא, בתזונה, ספורט, הימנעות מעישון ועוד כהנה וכהנה.

מהו פשר ההבדל הגדול, בין העזרה האינסופית לאחר שמישהו נקלע למצוקה, לבין העיסוק המינימלי במניעת כל המצבים הללו? זו השאלה שמטרידה אותי כבר שנים רבות.

התשובה נמצאת כמדומני במישור של האמונה והביטחון, שכולנו התחנכנו עליהם. אנו מאמינים שכל הדברים נגזרו מלמעלה, והפעולות שלנו הן אך ורק בשל חובת ההשתדלות, אבל הן אינן משנות באמת את הגזירה, ולכן אנו ממעיטים במלאכת ההשתדלות. אולם בנקודה זו עלינו לדעת שבדברים התלויים בידי אדם, עצם המיעוט בהשתדלות עלול להיות הגורם לאסונות גדולים, ועל כך מובא בחז"ל (כתובות ל,א) הפסוק מספר משלי "צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם" (משלי כב,ה).

חז"ל מדברים על החשיבות של הטיפול המונע גם בדברים הנתונים בידי שמים וגם בדברים הנתונים בידי אדם. על חולי בידי שמים, נאמר בגמרא (שבת לב,א) "לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה, שֶׁאִם יֶחֱלֶה אוֹמְרִים לוֹ: הָבֵא זְכוּת וְהִפָּטֵר". על עוני הבא בידי אדם, מובא ברש"י על הפסוק מפרשת השבוע הקרובה "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (ויקרא כה,לה) את הדברים הבאים "והחזקת בו. אַל תַּנִּיחֵהוּ שֶׁיֵּרֵד וְיִפֹּל וְיִהְיֶה קָשֶׁה לַהֲקִימוֹ, אֶלָּא חַזְּקֵהוּ מִשְּׁעַת מוֹטַת הַיָּד; לְמָה זֶה דוֹמֶה? לְמַשּׂאוֹי שֶׁעַל הַחֲמוֹר, עוֹדֵהוּ עַל הַחֲמוֹר אֶחָד תּוֹפֵס בּוֹ וּמַעֲמִידוֹ, נָפַל לָאָרֶץ, חֲמִשָּׁה אֵין מַעֲמִידִין אוֹתוֹ".

בתום שנת הקורונה, ובעקבות האסון הגדול במירון, הגיעה השעה שנצטיין גם בטיפול מונע ולא רק בעזרה לאחר מעשה, ובכך בעז"ה נציל נפשות רבות ונקדש עוד יותר שם שמיים.