מחשבות על מנהיגות תורנית ו"דעת תורה"

בעקבות פטירתו של הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, עסקו כמה מכלי התקשורת גם במעמדו הפוליטי, בהזדמנות זו אני מבקש להציג את האופן שבו אני רואה את הדברים.

מהקמת תנועת "אגודת ישראל" באירופה לפני 110 שנים, פעלו בתוכה שני מוקדי כוח שונים. מוקד כוח אחד הוא של העסקנים הפועלים בזירה הציבורית, ומוקד הכוח השני הוא של הרבנים שהציבור סר למרותם. בתנועה הוקם מנגנון רשמי שזכה לכינוי "מועצת גדולי התורה", אולם אין לי מושג אם אי פעם הוא תפקד באופן מסודר.

גם כשהוקמה מפלגת "אגודת ישראל" בישראל פעלו כאן שני הכוחות, וכדרכו של עולם תמיד יש מתחים בין שני מוקדי כוח שונים. לפני כמה שנים שמעתי הרצאה מרתקת מד"ר יאיר הלוי שחקר את הנושא, הוא הראה שבשנות החמישים כוחם של העסקנים היה גדול בהרבה מכוחם של הרבנים.

מיום הקמתה, היתה אגודת ישראל משותפת לחסידים ולליטאים (או "מתנגדים"), גם כאן היה כמובן מתח מתמיד בין שתי הקבוצות. במנהיגות הרבנית של הפלג הליטאי, הדמות הדומיננטית ביותר בשנות השמונים הייתה של הרב אלעזר מנחם שך זצ"ל, שהתחיל את דרכו הציבורית בשנות השישים (לאחר פטירת החזו"א והגרי"ז מבריסק). הפלג הליטאי שבראשותו הרגיש במהלך השנים מודר ומקופח ממוקדי הכוח וקבלת ההחלטות, מה שהביא בשנת תשמ"ט/1988 לפרישה של הליטאים מ"אגודת ישראל" והקמת מפלגת "דגל התורה".

הרב שך שהפך למנהיג כמעט בלתי מעורער של הציבור החרדי-ליטאי, הצליח להנחיל באופן מאוד משמעותי את המושג "דעת תורה", שעל פיו העסקנים והציבור מחויבים להכפיף את עצמם באופן מלא למנהיגות הרבנית. ברמה ההצהרתית זה הפך לעיקרון כה מקובל ומקודש, שנראה שאצל מרבית החרדים זהו היום כמעט אחד מעיקרי האמונה כמו י"ג עיקרים של הרמב"ם.

מלבד המפלגה, הרב שך ראה חשיבות רבה בהקמת מנגנונים נוספים שיעניקו לציבור שבראשותו עצמאות ארגונית ואידאולוגיות, גולת הכותרת בעניין זה היא להבנתי הקמת העיתון "יתד נאמן" בשנת תשמ"ה. הרב שך חלש אפוא בחייו גם על עיתון וגם על מפלגה, שסרו למרותו באופן מלא.

הכינוי של הרב שך כ"גדול הדור" היה כפי הנראה בשימוש גם בדורות קודמים (הוא מופיע כבר בחז"ל למרות ששם כנראה לא מדובר בהכרח על גדולי תורה), אבל אצלו התואר גם שימש להצדקה מדוע מחויבים לציית לו ומדוע "דעת תורה" היא דעתו שלו בלבד. הנקודה המשמעותית היא שאין הליך בחירה ל"גדול הדור", והדעה הרווחת היא שמדובר בבחירה עצמאית של הציבור (בעניין זה ישנו ביטוי "חוש הריח של כלל ישראל").

בפועל, כשהרב שך נחלש והפסיק לתפקד ובפרט לאחר פטירתו, לא היה ברור מי אמור למלא את מקומו ולקבל את כוחו ומעמדו. כאן נכנסו לתמונה מוקדי הכוח השונים בקהילה הליטאית ובפרט במנגנונים של מפלגת "דגל התורה" ושל עיתון "יתד נאמן". במפלגה העדיפו את הרב אהרן לייב שטיינמן זצ"ל שנודע בפיקחותו ובפרגמטיות שלו, בעוד שבעיתון העדיפו את הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל שהיה פחות מעורב בעולם ונודע בהתמדתו ובשכלו החד. כך נוצרה מנהיגות כפולה, כשהמתחים בין העיתון למפלגה ובין שני המנהיגים נשארים בדרך כלל מתחת לרדאר הציבורי. בסוף ימיו של הרב אלישיב נוצר הקרע בתוך הציבור הליטאי, הנהלת העיתון הודחה ופתחה עיתון חדש בשם "הפלס", ומאז אנו יודעים על "הפלג הירושלמי" שסר למרותו של הרב שמואל אויערבאך זצ"ל.

חשוב להבין, שהניצחון המוחץ של המנהיגות הרבנית על המנהיגות הפוליטית, הוא למעשה ניצחון למראית עין בלבד. מפני שבפועל המנהיגות הפוליטית נעשתה מעורבת בעצמה בבחירת המנהיגות הרבנית, בפרט בזמן של מעבר ממנהיג תורני פלוני למנהיג תורני אלמוני. כאן צמחה לה גם "תופעת הבתים" (או תופעת המקורבים והנכדים), כשלמעשה תחת מראית עין של מנהיגות מוחלטת של רב מסוים, קבלת ההחלטות וכל התככים הפוליטיים מתבצעים ע"י מקורביו ובני משפחתו של הרב. הבריתות בין הבתים לעסקנים הפוליטיים, מכריעות למעשה מי יהיה המנהיג התורני הדומיננטי.

תופעת הבתים התפתחה כבר אצל הרב אלישיב (הדמויות המפורסמות הן הרב יוסף אפרתי והנכד אריה אלישיב) והרב שטיינמן (הדמות המפורסמת היא של הנכד דוד שפירא), אבל נראה שהיא רק משתכללת והולכת והיא הגיעה לפרסום גדול בארבע השנים האחרונות, בדמותו של יענקי קנייבסקי נכדו של ר' חיים.

לאחר פטירתו של הרב שטיינמן לפני ארבע וחצי שנים, הניחו רבים שהמנהיגות התורנית תעבור לידיו של יבלחט"א הרב גרשון אדלשטיין שליט"א ראש ישיבת פוניבז' (על הבחירה הזו צריך להאריך בהזדמנות אחרת), אולם כמו שכולם יודעים כוחו של בית הרב קנייבסקי גבר. ניתן לומר שעבור רבים וטובים זו הייתה הפתעה גדולה, שכן הרב קנייבסקי לא היה מעורב כמעט כלל בענייני ציבור, ובשנים הללו היה נראה שהוא גם לא נמצא במיטבו מבחינה בריאותית וקוגניטיבית. מה גרם אפוא למהלך הזה?

נראה שעבור מרבית הנציגים של "דגל התורה", היו סיבות טובות להעדיף את המנהיגות למראית עין של הרב קנייבסקי. ראשית, ההערצה הציבורית העממית כלפי הרב קנייבסקי, היתה בעלת פוטנציאל גדול שבעתיים בהבאת מצביעים לקלפיות, בבחירות הארציות והמוניציפאליות. שנית, דווקא בשל חוסר הבנתו ועיסוקו בסוגיות ציבוריות ובשל מצבו, הם יכלו לעשות כרצונם ולקבל גושפנקה ציבורית מספקת למעשיהם.

לאור האמור, ברור שהטענה שהציבור הוא שבוחר את "גדולי הדור" איננה מדויקת, אבל היא כנראה גם לא שגויה לחלוטין. הציבור מושפע במידה רבה מהעיתון ומגורמים נוספים שבוחרים משיקולים כאלו אחרים ברב פלוני או אלמוני, אבל גם לציבור יש מה לומר בנידון.

אז מי יהיו "גדולי הדור" הבאים בציבור הליטאי? כפי שניתן לשער בעקבות מה שהיה עד היום, תהיה כאן מעורבות גדולה של העסקנים ומוקדי הכוח במפלגת "דגל התורה" וכמובן גם למי שישלוט ב"יתד נאמן", וגם לציבור עצמו יהיה חלק בעניין. בכל אופן, אנחנו כנראה נמשיך לחזות בהצגה המדומה של שלטון "דעת תורה", ואוי לו למי שינסה לקרוע את המסכה מעל פני השחקנים.

גלה כבוד מישראל

פורסם במדור דעות בעיתון "גלובס"

הקהילה החרדית אבלה על הסתלקותו של הגאון הרב חיים קנייבסקי זצ"ל, אנשים נשים וטף מכל החוגים והעדות של הקהילה החרדית חשים כעת תחושת חסר ויתמות. רבים וטובים רואים את האבל הגדול ומבקשים להבין את התחושות הללו, מי היה הרב קנייבסקי ומדוע הוא היה כל כך משמעותי עבור מאות אלפי אנשים. ברצוני לנסות להסביר זאת באופן תמציתי.

הרב קנייבסקי היה בחייו לסמל ייחודי ויוצא דופן בקהילה החרדית, הוא היה דמות להערצה לכל החוגים והעדות בקהילה החרדית, כתלמיד חכם, שקדן, צדיק, בעל מופת, בעל חסד, המקבל כל אדם בסבר פנים יפות.

הרב נולד וגדל למשפחה מיוחסת ביותר, הוא בן אחותו של הרב אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל ה"חזון איש", ממניחי היסודות של הקהילה החרדית בארץ ישראל. הוא בנו של הרב יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל "הסטייפלר" בעל "קהילות יעקב", ממורי הדרך של עולם הישיבות הליטאי בדור הקודם. הוא חתנו של הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל מגדולי הפוסקים החרדים, והוא מחותנו של הרב אהרן לייב שטיינמן זצ"ל ממנהיגי הציבור החרדי הליטאי.

מגיל צעיר הצטיין הרב קנייבסקי בהתמדה נדירה בלימוד תורה, הוא צבר ידע פנומנלי בכל ספרות חז"ל, ועד יומו האחרון לא הפסיק ללמוד בכל רגע פנוי. הוא חיבר ספרים רבים וייחודיים בתחומים פחות מוכרים למרבית הלומדים, ונראה שגולת הכותרת של חיבוריו זו סדרת הספרים "דרך אמונה" על ספר זרעים ב"משנה תורה" של הרמב"ם, שבו הוא הלך בדרכו של ה"משנה ברורה" בבירור ההלכה ממקורותיה עד להלכה למעשה, ובכך הוא המשיך את מפעלו הגדול של דודו החזון איש שהיה הפוסק החשוב בכל ההלכות התלויות בארץ. בהתמדתו יוצאת הדופן ובידיעותיו התורניות הוא קנה את דמות התלמיד חכם האולטימטיבי ומכאן כינויו המפורסם "שר התורה".

מלבד התמדתו וידיעותיו, היה הרב קנייבסקי זמין לכל שואל בעל פה או בכתב, הוא השיב כל ימיו לעשרות אלפי שואלים. כמו כן, בזכות רעייתו הרבנית בת שבע ע"ה ביתם היה פתוח לרווחה במשך עשרות שנים, לכל מי שנזקק לתמיכה לעזרה לעצה או לברכה. כך הפך ביתם לתל תלפיות, לכל מי שנזקק למשהו, ומי מאיתנו איננו זקוק מפעם לפעם לעזרה תמיכה עצה או ברכה. ככל שחלפו השנים, שמו של הרב התפרסם בכל מקום, גם כתלמיד חכם וגם כצדיק שכל אחד יכול למצוא אצלו את מבוקשו.

בעשרים השנים האחרונות, עם התפתחות והתמסדות ארגוני חסד וצדקה רבים בקהילה החרדית, נעשה שימוש תמידי בהמלצותיו, ברכותיו, בקשותיו ותפילותיו של הרב קנייבסקי לגיוס תמיכת המונים, כך ראינו את תמונתו ודבריו של הרב מתנוססים בכל עיתון ובכל קרן רחוב.

פרסומו הגדול של הרב קנייבסקי וההערצה העממית לאישיותו, עם הזרימה הבלתי פוסקת של המונים יום יום לביתו הצנוע ברחוב רשב"ם בבני ברק, הפכו אותו לדמות אהובה ונערצת על כל החוגים והעדות בקהילה החרדית ומחוצה לה. אנשים ונשים בכל הגילאים ומכל החוגים, ראו בו סמל לאות ולמופת. את היחס השמור בכל הדורות לתלמידי חכמים ולצדיקים.

במשך עשרות שנים, מעורבותו של הרב קנייבסקי בעניינים ציבוריים ופוליטיים היתה מינימלית. ההנהגה הציבורית והפוליטית בציבור החרדי ליטאי היתה מסורה במהלך אותם שנים לרב אלעזר מנחם שך, לרב יוסף שלום אלישיב ולרב אהרן לייב שטיינמן זכרונם לברכה, הוא נתן להם את הגיבוי המלא כשהם נדרשו לכך. אולם לפני ארבע שנים, עם הסתלקותו של הרב שטיינמן, הוא מצא את עצמו שלא ברצונו נדרש להכריע גם בשאלות מסוג זה.

נראה שאין עוד כיום בקהילה החרדית דמות שמשלבת בתוכה תכונות וסגולות כה מיוחדות, ולכן הסתלקותו של הרב קנייבסקי היא אובדן גדול שמאות אלפים חשים ברמה הפרטית.

ניתן להאזין גם לראיון בנושא ברשת ב'

די לחובבנות

פורסם באתר "כיכר השבת"

בימים אלו, מקודם בכנסת חוק להסדרת מעמדם של מטפלים באומנויות. מטרת החוק היא לקבוע אמות מידה מקצועיות לתחום הטיפול, מבחינת הכשרה, הדרכה, התנסות, ליווי, ומחויבות לכללים מקצועיים ואתיים. החוק זוכה לתמיכה רחבה מהקואליציה ומהאופוזיציה, נוכח ההבנה של חשיבות העניין והכרה בנזק העלול להגיע למטופלים ממטפלים לא מקצועיים.

בהצעת החוק, נכנסה החרגה ביוזמתו של ח"כ יעקב אשר נציג "יהדות התורה", שביקש לאפשר למטפלים חרדים לעבור הכשרה אקוויוולנטית שאינה אקדמית, על מנת לאפשר למטופלים חרדים לפנות לאנשי טיפול חרדים.

הטענה שמטופלים בקהילה החרדית צריכים לקבל מענה ממטפלים חרדים, נראית לי נכונה ומוצדקת. אולם ההנחה שאין מספיק מטפלים חרדים שעומדים בדרישות החוק החדש, טעונה למיטב הבנתי בדיקה מעמיקה.

כיום ישנם חרדים וחרדיות רבים שלמדו ושלומדים באופן מסודר ומקצועי מגוון רחב של מקצועות בתחומי הטיפול: פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, טיפול באומנויות, יעוץ חינוכי, סיעוד ועוד.

חלקם עושים זאת במוסדות אקדמיים ייעודיים לקהילה החרדית, וחלקם במוסדות אקדמיים כלליים בברכתם של מורי דרכם. בכל שנה ישנם אלפי חרדים שפונים ללימודים אקדמיים, ואף נתמכים לשם כך בעמותות חרדיות שנועדו לסייע לציבור החרדי לרכוש מקצוע ולהתפרנס בכבוד.

לעניות דעתי, הטענה שאין אנשי טיפול חרדים בעלי תארים אקדמיים מתאימים, נועדה בראש ובראשונה לשרת את מנהלי המוסדות החרדיים שעוסקים בהכשרה בתחומים אלו, והם חוששים שהחוק החדש יפגע בפרנסתם.

ההצעה להכיר בהכשרה אקוויוולנטית, יכולה להיחשב כהצעה הגיונית וסבירה. אולם למרבה הצער, אירועי השנים האחרונות מעוררים חשש גדול בעניין זה. הקהילה החרדית אינה יכולה להרשות עוד לעצמה להתנהל כאוטונומיה, ולקבוע כללים משל עצמה בתחומים שהנשמה תלויה בהם. כשם שכל אחד מבין שבתחום הרפואה או ההנדסה, לא ניתן להתנהל באופן עצמאי, ולהסתפק בקיצורי דרך, מפני שהדבר עלול לעלות בחיי אדם, חשוב להכיר שגם תחום הטיפול איננו דבר שאנו יכולים להרשות לעצמנו חובבנות.

יתכן שיש מקום למהלך רציני ומקצועי מקביל שיתנהל בתוך מערכות החינוך החרדי, שיעמוד בסטנדרטים מחמירים ומקצועיים, אולם בעניין זה חובת ההוכחה עלינו.

הנציגות החרדית איננה יכולה לבסס את עמדתה בשאלה זו רק על שיקוליהם של מנהלי המוסדות, היא מחויבת לשם כך להקשיב לקולם של אנשי המקצוע החרדים, וכאמור יש היום רבים וטובים כאלו. חשוב גם בעניין זה שישמע קולו של הציבור, שעשוי לשלם מחיר יקר אם החוק שיסדיר טיפול מקצועי לכל אזרחי ישראל, יותיר את הקהילה החרדית מאחור.