פורסם בעיתון "בקהילה" תחת השם "אברהם כהן"
לא תחזיות שחורות, לא הטחת האשמות ולא הסברים מנומקים על צדקת דרכינו נחוצים לנו. אנו זקוקים לבדיקה מה עלינו לעשות כדי לקדם את פני הרעה הכלכלית
כמי שעוקב אחרי שלל התגובות שהובאו בעיתונות החרדית על התכנית הכלכלית שהציג משרד האוצר, הריני מוצא את עצמי נבוך במספר שאלות קשות ששומה עלינו לתת את דעתנו עליהם:
א. העיתונות החרדית מביעה חשש גדול מאוד מקריסתם של רבים ממוסדות התורה, ישיבות וכוללים, עקב קיצוץ משמעותי ביותר בתקציבים, כולל ביטול מוחלט של חלק מהתקציבים. כפי הנראה, זו אמנם תמונת המצב כמות שהיא. ממילא עולה השאלה: וכי אין הקולר תלוי בנו? היאך בנינו את היכלי התורה על יסוד התקציבים, עד כדי תלות מוחלטת, בלעדיהם לא יכונו היכלי הישיבות - והרי דבר פשוט הוא שתקציבים אלו הם יעד נוח לפגיעה וקיצוץ, והבסיס היחיד לקיומם הוא הסכם קואליציוני כזה או אחר ומצב כלכלי טוב במדינת ישראל.
ב. החשש השני, המובא בהרחבה, הוא החשש - הגדול עוד יותר - מקריסתם של מאות ואלפי בתי אב חרדיים עד כדי פת לחם ממש, עקב הקיצוץ המשמעותי ביותר בקצבאות הילדים, ובעוד מגוון של הטבות כגון סיוע ברכישת דירה ועוד. כאן השאלה גדולה מקודמתה. שכן, בעוד תקצוב מוסדות חינוך הוא מחויב, כבכל מדינה מתוקנת, הרי שהתנהלות זו של ציבור גדול מאוד, שרובו תלוי למחייתו על קצבאות שונות, הוא מחדל שאין דומה לו. הרי דבר זה נוגד כל הגיון, היות וקצבאות הם דבר נזיל ביותר, נתונים לשינויים תמידיים. זאת מלבד הקיטוב המעמיק בעם הנגרם על-ידי טיפוח ציבור שהכנסתו מבוססת על קצבאות.
ג. העיתונות החרדית מרבה להטיח האשמות בפקידי האוצר ובשר האוצר ובשאר חברי הממשלה ולהציגם כשונאי חרדים וברצון להצר להם וכי זו מטרתם העיקרית בתכנית כלכלית זו.
אינני חושד כי פקידי האוצר ושרי הממשלה מצוידים באהבת החרדים מיותרת. אולם, לא ניתן, בשום אופן, להתעלם מהמצב הכלכלי בו נתונה מדינת ישראל ומהצורך בתכנית רחבה להקטנת העלויות. הרי גם יו"ר ההסתדרות השכיל להבין שלא ניתן לצאת למאבק בתכנית, אלא באמצעות הצגת תכנית חלופית.
אבל, בעיתונות החרדית לא נשמעת כלל הצעה רצינית לפתרון הבעיה. רק קולות רבים של איוולת – על נקמה, בבא היום, בשר האוצר - על פעילות נמרצת לביטול הערבויות בארה"ב, ועוד שלל רעיונות שונים כמרד מסים וכיו"ב.
וכי מה טובה תצמח לאיש מצעדים כאלו, אם לא הגברת השנאה והקיטוב והבאת הציבור כולו לטעון כי הציבור החרדי הוא האשם בהתמוטטות הכלכלה הישראלית.
ד. העיתונות החרדית מביאה, פה ושם, תגובות לדברי האוצר. אך אלו, בדרך כלל, שטחיות ולא רציניות, לעיתים אף שקריות. האמנם אין לנו תשובות מספקות על הנהגותינו?
ה. הדבר הנחוץ לנו ביותר, הוא לא תחזיות שחורות, לא הטחת האשמות ולא הסברים מנומקים וצודקים על צדקת דרכינו, אלא בדיקה מה עלינו לעשות כדי לקדם את פני הרעה ולמנוע את מימושם של התחזיות השחורות. דומני שבדבר זה אנו נבוכים נבוכים ומבולבלים. האומנם בהבעת מחאה וזעקה נמנע את התכנית? האם לא הגיעה השעה לחשוב על מקורות הכנסה נוספים לבתי-אב רבים בציבור החרדי? כל בר-בי-רב יודע שבכל הדורות, ממתן תורה עד ימינו אנו, עסקו רוב בני האדם במלאכה לפרנסתם.
זכה דורנו במה שלא זכו דורות רבים, שציבור גדול מאוד יעסוק בתורה כשעול הפרנסה איננו מוטל עליו. אולם אין ספק שדבר זה הוא הארת פנים מיוחדת שלא ניתן לצפות לה בכל דור, ובוודאי כל מי שאין לו כדי מחייתו מחוייב לעסוק במלאכה לפרנסתו.
בעת כזאת, אשר נראה שלא יוכלו כל בוגרי הישיבות הקדושות להמשיך ולעסוק בתורה בכולל, כמאמרם ז"ל "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, כר' ישמעאל ועלתה בידם", מוטלת עלינו החובה לפרנס בדרך כבוד. לא על-ידי גביית צדקה, אלא על-ידי מלאכה נקיה, תוך כדי מאמץ מרבי שתהא תורה קבע ומלאכה ארעי. ודבר זה יעשה על-ידי תכניות ללמדם אמנות, ועל-ידי תכניות ליצירת מקומות עבודה. יתכן שנדיב שיתרום מכספו ליצירת מקומות עבודה, גדול שכרו מנדיב שיתן סכום דומה למשפחות נזקקות, כמו שכתב הרמב"ם שהמצווה למצוא לאדם עסוק לפרנסתו גדולה מהמצווה ליתן לו צדקה.
ו. אין רצוני בזה להאריך בהוכחות מהש"ס ומהפוסקים כי זוהי הדרך הרצויה והנדרש, אולם לא ניתן עוד לחשות אל מול השיבוש הגדול שהשתרש אצל רבים יראים ושלמים, הסבורים שבכל מחיר אל להם לעזוב את לימוד התורה, אף-על-פי שבזה הם שוקעים בחובות אשר אינם יודעים כלל איך יוכלו לפרעם. דבר זה הוא איסור גמור מדינא של לווה רשע ולא ישלם. זאת מלבד שהניסיון מלמדנו שסופו של אדם זה, כיוון שלא עזב במקצת את לימודו לצורך מלאכה, עוזב הוא את לימודו הרבה לצורך גלגול כספים מגמ"ח זה לגמ"ח אחר, ונמצא לוקה בכפליים: גם אינו עוסק בתורה, וגם אינו רואה שום ברכה בעמלו, שהרי שום רווח אין ממלאכה זו, והדבר ברור שצריכים להתריע בראש כל חוצות על הנהגה זו, והשי"ת יערה רוח ממרום ללמד תועים בינה.
כל הנכתב כאן, נכתב בדם לבי ואין רצוני בהסכמת הקוראים, אלא אדרבה לעוררם להגיב על הדברים, אף בדברי ביקורת קשים. העיקר שתהא כוונתם לשמים, ומיני ומינייהו תסתיים שמעתתא.