חפש בבלוג זה

יום ראשון, 5 בספטמבר 2021

אשת חיל מי ימצא



ביום שישי האחרון זכיתי להשתתף בהקרנת הבכורה של הסרט "אשת חיל", ואני מבקש להעלות חלק מהמחשבות שעורר בי הסרט המצוין הזה.

  1. מסע ארוך - הדרך לשינוי ותיקון היא תמיד ארוכה מאוד, יש בה עליות ומורדות, ולא ניתן לדעת מתי וכיצד היא תיגמר.
    המסע של נשים חרדיות בשביל לקבל ייצוג במפלגות החרדיות בכנסת וברשויות המקומיות הוא מרשים מאוד ארוך ומייגע, עם נקודות מרתקות בזמנים ובמקומות שונים, אבל עדיין קשה לדעת האם וכיצד המטרה תושג.
    הפעולות שלהן בתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה, בתליית מודעות רחוב, בהכשרת מנהיגות נשית, בהופעה בוועדות הכנסת, בנאום באו"ם, בעתירה לבית המשפט, ראויות להערכה רבה, ועדיין נראה שדרך ארוכה לפניהן.
    את ההשפעה של הפעילות הזו ראינו לאחרונה בראיון של רבקה רביץ שהביעה רצון לכהן כח"כית במפלגה חרדית, ולדעתי גם כהונתה של עומר ינקלביץ כח"כית וכשרה התקבלה בקהילה החרדית כמהלך לגיטימי בזכותן.

  2. פיצול פנימי - העובדה שחלק מהנשים שהיו שותפות למהלך בראשיתו ואפילו בשלבים מתקדמים (רחלי איבנבוים, אסתי רידר ועוד), פרשו ממנו בשל חילוקי דעות או מסיבות אחרות, מלמדת על הקושי להוביל מהלכים מהפכניים בקהילה החרדית, כשגם המעטים שמוכנים לפעול ולשלם מחירים מתקשים לשמור על לכידות לאורך זמן.

  3. פמיניזם דתי - הוויכוח בין אסתי רידר לאסתי שושן האם המהלך הפמיניסטי החרדי צריך להיות דתי או חילוני, הוא בעיניי ויכוח מרתק ורלוונטי בעוד הרבה מהלכים פנים-חרדיים.
    העמדה של אסתי רידר שמדובר במהלך אזרחי בלבד, ללא צורך במקורות תורניים וללא נגיעה בתחומים דתיים, מול עמדתה של אסתי שושן שיש צורך בליבון הסוגיה בכלים תורניים וגם בתחומים דתיים כמו לימוד תורה לנשים או מקומן של נשים בבית הכנסת.
    אני באופן אישי מצדד לגמרי בעמדתה של אסתי שושן, אבל זהו בהחלט נושא חשוב לעסוק בו.

  4. המחירים והבדידות - התעוזה לצאת למאבק ציבורי בשל האמונה בצדקת הדרך, כרוכה במחירים גבוהים ברמה האישית והציבורית, גם אם מצליחים במידה מסוימת לקבל תמיכה מבית ומחוץ, בהיבטים כלכליים ותקשורתיים.

  5. פמיניזם וגירושין - אי אפשר להימנע מלהכיר בעובדה שבקרב הנשים הפעילות בנושא הפמיניסטי בקהילה החרדית ישנו אחוז גבוה של גירושין, חשוב מאוד שבסרט לא התעלמו מהעובדה הזו ויש לתת עליה את הדעת בדיון הציבורי.

  6. המפגש במשרדו של ח"כ יעקב מרגי והשאלה הנוקבת של המשתתפות מדוע ח"כים חרדים אשכנזים לא יכולים לייצג את החרדים הספרדים וח"כים חרדים גברים יכולים לייצג את הנשים החרדיות, עוררו בי הרבה מחשבה. לשבחו של יעקב מרגי ייאמר שמבין המילים נראה שהוא מצדיק את הדרישה, אבל מסיבות ברורות הוא מנוע מלתמוך בהן.

  7. המהפך שהתחולל בעמדותיו של עו"ד דב הלברטל שבראיון ברדיו תקף בחריפות את המהלך של "לא נבחרות, לא בוחרות", וכמה שנים מאוחר יותר הוא חבר אליהן שיבח אותן והשווה אותן לרוזה פארקס, מייצג בעיניי את היכולת להשפיע לאורך זמן על דעת קהל, למרות שהוא אישית כנראה לא יכול להוות הוכחה לשום דבר.
הסרט פשוט מעולה ועשוי היטב.
תודה גדולה ליוצרים ובעיקר לכל אלו שהסכימו להיחשף באופן כה אמתי ועמוק מול המצלמה.

יום שלישי, 31 באוגוסט 2021

הגיע זמן ממ"ח


החינוך החרדי בישראל נהנה מאז קום המדינה מעצמאות ניהולית ופדגוגית שהוסדרה בהסכמים ובחוקים, לאורך עשרות שנים היה נראה שההסדר מקובל ונוח לכל הצדדים. החרדים נהנו מחופש פעולה בחינוך ילדיהם, והם מצידם לא התערבו ולא השפיעו על החינוך של יתר ילדי ישראל.

בשנים האחרונות, עולה החינוך החרדי בישראל מפעם לפעם לסדר היום הציבורי. אם בשל חוסר המוכנות של גברים בוגרי החינוך החרדי לדרישות שוק העבודה, או בשל מקרים של אפליית תלמידים חרדים על רקע עדתי או חברתי, או בשל תנאי העסקה בלתי הולמים של הצוות החינוכי, או בשל היעדר מענים מקצועיים לצרכים מיוחדים של התלמידים וכיו"ב. נראה שכיום ישנם יותר גורמים מחוץ לקהילה החרדית, שסבורים שהמצב הנוכחי דורש שינוי ושהמציאות הקיימת מדאיגה אותם.

בשל כך, נשמע בשנים האחרונות קולם של נבחרי ציבור או של אנשי מחקר ומדיניות, שביקשו את התערבותה של המדינה בתכני הלימוד במוסדות החרדים, בתהליכי הקבלה וההרחקה, במקצועיות אנשי הצוות החינוכי ועוד. אולם בנקודה זו הם נתקלו בחומה בצורה, הקהילה החרדית כולה על גווניה השונים, רואה בתחום החינוך את הדבר החשוב לה מכל, ואיננה מוכנה לשום ניסיון פגיעה בעצמאות החינוך החרדי. ניסיונות הכפיה וההתערבות מבחוץ בחינוך החרדי, מלכדים למעשה את החרדים שבעניינים אחרים מתקשים להתגבר על חילוקי הדעות ביניהם.

לפני שמונה שנים - בתקופת כהונתו של הרב שי פירון כשר החינוך - ננקט לראשונה מהלך משמעותי שאיננו מבוסס על התערבות וכפיה, אלא על מתן אפשרות אלטרנטיבית לחרדים המעוניינים בכך. לראשונה בישראל הוקמו מוסדות חינוך חרדיים-ממלכתיים, שבהם הצוות החינוכי מועסק ישירות ע"י מדינת ישראל, תכניות הלימוד ותהליכי הקבלה וכל ההתנהלות של המוסדות נמצאים בפיקוח מלא של מפקחי המחוז החרדי במשרד החינוך. המהלך התחיל במספר קטן של מוסדות, והוא המשיך להתפתח עד שכיום ישנם כ-15,000 תלמידים בגנים ובבתי ספר יסודיים ממלכתיים-חרדים.

ההבנה היסודית העומדת מאחורי המהלך היא, שאין טעם לנסות לפגוע בעצמאות החינוכית של מרבית החרדים שאינם מעוניינים בשינוי, אבל יש לעשות כל מאמץ ליצור אלטרנטיבה מצוינת עבור אותם חרדים שמעוניינים עבור ילדיהם בחינוך אחר, שמשמר את אורח חייהם ותפיסת עולמם לצד לימודים כלליים ברמה גבוהה, קבלת תלמידים שוויונית, ניהול מקצועי ואחראי.

המהלך החשוב הזה התחיל בהזדמנות מיוחדת, אולם הוא לא עוגן בחקיקה ובתקציב, ובמהלך השנים הורים חרדים רבים שרצו עבור ילדיהם בחינוך ממלכתי-חרדי נתקלו בקשיים אינסופיים, בשל חוסר שיתוף פעולה של גורמים שונים ולעיתים גם בשל התנגדות אקטיבית של גורמים בעלי כוח בקהילה החרדית.

הקואליציה והממשלה הנוכחיים, עשויים להיות ההזדמנות החשובה להשלמת המהלך, באמצעות עיגון החינוך הממלכתי-חרדי בחקיקה ובתקצוב. צעדים אלו יכולים להגדיל באופן משמעותי את מספר המוסדות והתלמידים בקהילה החרדית שיצטרפו לזרם ייחודי זה, ללא איום על יתר החרדים המבקשים לשמור על העצמאות החינוכית המליאה שלהם.

יום רביעי, 25 באוגוסט 2021

להקהל ולעמוד על נפשם

רבות דובר ונכתב על השינויים בקהילה החרדית, בשיעורי התעסוקה, בגיוס לצה"ל, בלימודים אקדמיים, בחשיפה לאינטרנט, בתחום החינוך וכיו"ב. 

בעקבות זאת, ישנם כיום צעירים חרדים רבים שאינם חשים כל כך בנוח בסביבתם הטבעית, בקרב בני משפחתם, או בקרב חבריהם בעבר, או בשכונת מגוריהם, והם חשים זרים ובודדים דווקא בזמנים שהם צריכים לצדם חברים ומכרים שיתמכו בהם מבחינה חברתית, רגשית רוחנית וגשמית.

בשל כך, ניתן לראות בשנים האחרונות הקמה של בתי כנסת וקהילות, שנועדו בדיוק עבור הצעירים הללו, שבהם הם מוצאים חברים ושותפים לדעה ולדרך. בתי הכנסת והקהילות הללו מעניקים זהות, חברות, חוסן רוחני וגשמי למתפללים ולחברים בהם.

כעת התבשרנו על מהלך נוסף ומשמעותי, של חיבור בין הקהילות הללו ברמה הארצית, והדבר עשוי לדעתי להביא ברכה מרובה. התחושה של חברי הקהילות שהם חלק ממהלך גדול, יכולה בעז"ה לתת הרבה כח וביטחון בצדקת הדרך. הקשר בין הקהילות, עשוי להביא תועל רבה במיזמים משותפים ובלמידה הדדית, ובעיקר לסייע להקמתן של קהילות חדשות נוספות.

את היוזמה מוביל הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א ראש ישיבת "דרך השם" בירושלים, שהינו בעל ניסיון רב בהובלת מהלכים חשובים לתועלת הכלל ברוחניות ובגשמיות.

יום שני, 23 באוגוסט 2021

לאן הולכים מכאן?

החלטת הממשלה על הורדת גיל הפטור משירות בצה"ל לצעירים חרדים לגיל 21, היא ככל הנראה מהלך דרמטי במערכת היחסים הסבוכה בין הקהילה החרדית לחברה הישראלית, אולם קשה לי עדיין לשער מה יהיו השלכותיו של המהלך הזה.

הקהילה החרדית בישראל בחרה כבר לפני שנים רבות (בערך מקום המדינה) במסלול של היפרדות התבדלות והסתגרות מכלל החברה הישראלית, היא הסתגרה מבחינה חינוכית / גיאוגרפית / תרבותית / תעסוקתית, ולמעשה קיימה בעצמה "הֶן קהילה לְבָדָד תשְׁכֹּן וּבַמדינה לֹא תתְחַשָּׁב".

ההפרדה היתה במובן מסוים נוחה לשני הצדדים, החרדים חיו את חייהם כהבנתם וכרצונם, ויתר החברה בישראל חיה את חייה כהבנתה וכרצונה, אולם עם השנים ההסדר כבר נעשה בלתי אפשרי לשני הצדדים. מצד אחד, החרדים כבר התקשו לחיות בתוך החומות שהם הסתגרו בהן, אם בשל הצרכים הכלכליים, אם בשל מצוקת הדיור, אם בשל הרצון של הדור הצעיר להיפתח לעולם ואם בשל חדירת האינטרנט למרחב החרדי. מן הצד השני, החברה הישראלית ראתה שהקהילה החרדית גדלה והולכת בחלקה היחסי באוכלוסיה, ויש צורך בשילובה בתעסוקה ובצבא, בשביל עתידה הכלכלי והבטחוני של המדינה ובעיקר בשביל תחושת השותפות והסולדיריות של כלל האזרחים.

ההסדרים הישנים עם החרדים, בסוגיית החינוך ובסוגיית הגיוס, הועמדו לבחינה מחודשת. בעשרים השנים האחרונות נעשו מהלכים רבים לשינוי המצב, חלקם באמצעות השקעות כספיות וחלקם באמצעות חקיקה. המדינה והפילנתרופיה חברו לגורמים בתוך הקהילה החרדית, וניסו לשנות את שיעורי התעסוקה, את שיעור החרדים בצבא ובאקדמיה, וכמובן גם שינויים מסוימים בחינוך החרדי.

האם המהלכים הללו משיגים את המטרה? האם הקצב שלהם יאפשר לשלב את החרדים בחברה הישראלית? האם ישנה נוסחה שתאפשר לחרדים להשתלב ולשמור על זהותם והערכים החשובים עבורם? אלו להבנתי שלושת השאלות המרכזיות, וכמדומני שגם כעבור 20 שנה קשה לתת תשובות חד משמעיות לשאלות הללו.

מגפת הקורונה העצימה לדעתי את השאלות הללו, מפני שהיא הבליטה את האוטונומיה החרדית, והראתה לכולנו שהחרדים עדיין נבדלים באופן משמעותי מיתר החברה הישראלית.

הפטור לבני 21, נועד להוריד מסדר היום - לפחות לפרק זמן מסוים - את סוגית גיוסם של החרדים לצה"ל, אבל הוא לא מקדם אותנו בשאלה הבסיסית האם וכיצד ניתן לשלב את החרדים בכלכלה ובחברה בלי לאיים על זהותם וערכיהם. במובן מסוים, הפטור הזה מגדיל את המרחק בין הקהילה החרדית לחברה הישראלית, בכך שהוא מקבע את היותם קהילה בפני עצמה עם חוקים וכללים משל עצמה.

לאן הולכים מכאן? זו השאלה שמעסיקה אותי הרבה שנים, והיום אני מוטרד בשאלה הזו לא פחות.

יום חמישי, 10 ביוני 2021

בנט ולפיד, למדו מטעותכם

פורסם באתר "כיכר השבת"

יאיר לפיד, נפתלי בנט (צילום: פלאש 90)
ביום ראשון הקרוב אמורה להיות מושבעת ממשלה חדשה בישראל, והמפלגות החרדיות עתידות למצוא את עצמן בספסלי האופוזיציה. זוהי למעשה הפעם השלישית בעשרים השנים האחרונות בה מוקמת ממשלה בישראל ללא המפלגות החרדיות, ואני מקווה מאוד שהפעם הזו תהיה שונה מקודמותיה.

בשנת תשס"ג הוקמה ממשלת ישראל ה-30 בראשות ראש הממשלה אריאל שרון בהשתתפות מפלגת "שינוי" בראשות יוסף טומי לפיד, שדרש הקמת ממשלה ללא המפלגות החרדיות. ממשלה זו ביצעה קיצוצים חריפים בקצבאות הביטוח הלאומי ובתקציבי הישיבות, והקהילה החרדית חשה אז נרדפת ומאוימת בהיבט הרוחני והגשמי.

עשר שנים מאוחר יותר, בשנת תשע"ג הוקמה ממשלת ישראל ה-33 בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו בהשתתפות מפלגת "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד ו"הבית היהודי" בראשות נפתלי בנט, שדרשו גם הם הקמת ממשלה ללא המפלגות החרדיות. ממשלה זו העבירה חוק גיוס חדש שכלל יעדים משמעותיים לגיוס צעירים חרדים, וביצעה גם קיצוצים בתקציבי החינוך החרדי, וגם הפעם הקהילה החרדית חשה מותקפת ומאוימת.

היעד של הממשלות הללו היה להגדיל את שיעורי התעסוקה של החרדים, את מספר הסטודנטים החרדים, את נתוני הגיוס של חרדים לצה"ל ולשירות האזרחי, ואת מספר התלמידים החרדים הלומדים מקצועות כלליים. אולם האווירה של מלחמת דת ומאבק אידיאולוגי, גרמו בעיקר להסתגרות והתכנסות פנים חרדית.

דווקא בשנים שהמפלגות החרדיות היו חברות בממשלה ובקואליציה, חלו שינויים משמעותיים בכל התחומים הללו, למרות שהמנהיגות החרדית הרבנית והציבורית לא תמכו בהם ולעיתים גם התנגדו להם.

בממשלה ובקואליציה החדשות, ישנה ככל הנראה תמימות דעים אודות החשיבות של השינויים הללו עבור עתידה של מדינת ישראל בהיבט החברתי והכלכלי, ועל כן חובה עליהן לא לחזור על הטעויות של שתי הממשלות הנ"ל.

הדיבורים של ראשי הממשלה המיועדים יאיר לפיד ונפתלי בנט, אודות כוונתם להימנע מפגיעה בקהילה החרדית ואורחות חייה, מלמדים על הבנה שדרכם הקודמת הייתה שגויה, וכעת יש לקוות שלא מדובר רק במילים מן השפה ולחוץ.

ישנם רבים וטובים בקהילה החרדית שישמחו אם המדינה תפעל לסייע באופן משמעותי לאותם חרדים המעוניינים בחינוך עם לימודים כלליים, במסלולים מותאמים לשירות צבאי או אזרחי, בתכניות מותאמות ללימודים מקצועיים או אקדמיים, להגדלת שיעור המועסקים החרדים, ולהתארגנות של כל אותם חרדים צעירים המבקשים להיות מעורבים יותר במרקם החיים של החברה הישראלית. אבל כל הדברים הללו מותנים בכך שלא תהיה שום כפיה על החרדים שאינם מעוניינים בכך, ומבקשים להמשיך את מסורת ההתבדלות וההסתגרות הנהוגה כאן כבר עשרות רבות של שנים.

החשש הגדול ביותר כעת בקהילה החרדית הוא משר האוצר המיועד אביגדור ליברמן ראש מפלגת "ישראל ביתנו", שנראה כמי שעדיין מאמין בתועלת של השתלחות חסרת רסן והתנהלות כוחנית ופוגענית, ואני מקווה מאוד שלפיד ובנט יצליחו להשפיע גם עליו להתנהל באופן אחר.