לאן נעלמה אהבת הדעת? טור כאוב על משבר החינוך / שניאור רוכברגר

"תגיד," שאל אותי ראש ישיבה קטנה ותיק בכאב, "איפה היום אנשי החינוך שפעם היו לנו? אתמול נכנסתי לשיעור של ר״מ חדש. באמצע שיעור הוא עצר כדי לענות לשיחה בטלפון. אחר כך המשיך לדבר, אבל העיניים של התלמידים כבר היו במקום אחר. בערב התקשרתי למשגיח שלי מהישיבה הקטנה, שעכשיו הוא כבר מעל גיל שמונים שגם בעידן הפלאפון, כשהוא יצא למסור שיעור - הפלאפון נשאר בבית או כבוי. הוא עדיין זוכר את השמות של כל בחור מהמחזור שלי, עדיין שואל עליהם. זה לא רק עניין של זיכרון - זו אהבה, זו מסירות, זו תשוקה אמיתית לחינוך."

השיחה הזו, שהתקיימה לפני כמה שבועות, לא מרפה ממני. היא מבטאת תהליך עמוק ומדאיג שמתרחש במערכת החינוך שלנו. בעשור האחרון, איכות המועמדים להוראה בכל המגזרים צנחה באופן דרמטי. במגזר החרדי המצב גם הוא חמור: האברכים המצוינים נשארים בכוללים או מוצאים תעסוקה ״שווה״, הנשים המוכשרות פונות להייטק ולראיית חשבון, ומערכת החינוך נותרת עם מי שלא מצא אפשרויות אחרות. ישנם עדיין מי שמתנחמים במחשבה שהחינוך החרדי עדיין מושך כוח אדם איכותי, אך מי שמכיר את השטח יודע שאנחנו כבר עמוק בתוך משבר.

מקצועות מסוימים בשדה החינוך כבר נמצאים במצב קריטי. בגיל הרך, למשל, המחסור בגננות איכותיות הולך והופך למשבר של ממש. במקום שהמוכשרות ביותר יחנכו את ילדינו בשנים המעצבות והקריטיות הללו, אנו עדים לירידה מדאיגה באיכות הצוותים החינוכיים בגנים. זו תופעה מסוכנת שתוצאותיה יורגשו עוד שנים רבות. כחלק מההידרדרות בכמות המועמדים, בינתיים אנחנו כבר משלמים מחיר כבד באיכות החינוך.

איני מדבר כאן על למידה והישגים לימודיים. אני מדבר על המהות הבסיסית ביותר של החינוך: על היכולת ליצור קשר משמעותי עם תלמידים, להנחיל ערכים, ליצור שיתוף פעולה מיטיב עם ההורים, ולעצב אישיות. זו לא תופעה נקודתית במוסד זה או אחר. זהו תהליך עמוק שמתרחש בכל המערכת, בכל המגזרים, בכל הגילאים. אין טעם להפנות אצבע מאשימה למישהו ספציפי - אנחנו כחברה הפסקנו להעריך ידע, חכמה והתפתחות מתמדת בשדה המקצועי. וגם אצלנו לעיתים אף אחד לא בודק איפה המורה הזה למד, מה הוא למד, איזה הכשרה יש לו. כלום. על צימר ליומיים לחופשה הקרובה אנחנו מבררים יותר לעומק. לפני שנה יצא לי לפגוש בגינה עירונית איש חינוך צעיר ונמרץ וכששאלתי אותו איפה הוא למד, הוא אמר לי שהמנהל שלו נתן לו מתנה ספר טיפים, וזו ההכשרה שלו כרעבע כיתה ד׳ בחיידר מכובד בעיר התורה והחסידות. אוי לאוזניים.

אבל הבעיה לא רק חונה אצל המנהלים. גם המוסדות המכשירים את המחנכים של המחר מוצאים את עצמם בעמדה בלתי אפשרית. הם מנסים להתמודד עם תופעה חברתית עמוקה (שמתרחשת גם בציבור הכללי), הם מנסים לשים אצבע בשיטפון של שינוי ערכים מהותי וירידה דרסטית במעמד המורים, וכל זה בלי שום יכולת אמיתית לעצור את הרכבת הדוהרת הזו. הם נאלצים להתפשר, להוריד רף, להסתפק בפחות - כי זו המציאות שהם מקבלים. המועמדים החלשים ביותר עם המוטיבציה הנמוכה ביותר, ועם הדרישות הכי הזויות: שיהיה כמה שיותר מהר, קל, ומהבית (לטעמי אלו פרמטרים טובים להזמנת פיצה אך לא להכשרה לתפקיד שנפשות תלויות בו). אז הנה התוצאות, בחלק מהמסגרות הלמידה מתרחשת מרחוק ללא מצלמות פתוחות, כשחלק מהמשתתפים בשיעורים עושים זאת תוך כדי טיגון שניצלים, עם ילדים על הברכיים או תוך ניהול שיחות טלפון אחרות. אנחנו ״עושים צחוק״ מההכשרה לחינוך ומהחינוך עצמו, ואנחנו עלולים לשלם על זה בתשלומים עם ריבית לאורך שנים. הבדיחה הזו היא על חשבון הילדים שלנו.

ובגלל שהבעיה היא חברתית ורחבה, חשוב להדגיש כאן: השינוי לא יכול לבוא מלמעלה או מבחוץ אלא חייב לצמוח מבפנים: מההורים שיתעקשו על חינוך איכותי לילדיהם, מהמורים שיחזרו להיות צמאי דעת, מאנשים ראויים שיבחרו במקצוע החינוך, מהמנהלים שיעמדו על איכות הצוות החינוכי והכשרתו, ומהרבנים שיזכירו לנו את החשיבות העליונה של חינוך הדור הבא. רק שינוי תודעתי עמוק כזה יכול להציל את המערכת.

למחנך חרדי לא מספיק להכיר את תחום החינוך כתלמיד לשעבר. מי מאיתנו היה שולח את ילדו לרופא שלמד ברפרוף אנטומיה בסיסית דרך הזום, או למנתח שעבר הכשרה מעשית חלקית ונרדם בשאר הזמן או ש"חתמו לו" שהוא עשה הכשרה בשעה שהוא השגיח על כשרות בשביל השלמת הכנסה? ברור לכולנו שרופא חייב ללמוד לעומק את מקצועו, לעבור הכשרה מעשית מקיפה, להתמחות תחת פיקוח צמוד. אז איך בחינוך, שעוסק בנפש הילד ובו נדרש מהצוותים הרבה יותר ידע מורכב ועמוק (בשונה מרפואה אין ספר ברור לכל בעיה, אין פרקטיקה בדוקה ונחקרת לכל מהלך חינוכי, אין מחשב שמחשב מינונים ואין תהליך בקרה שמגן מטעויות) דווקא פה אנחנו מוכנים להתפשר? כשם שרופא נועד לרפא גוף, כך מחנך נועד לרפא נפש (ובמיוחד בדורנו שבו החינוך נצרך להיות תהליך נפשי מכיל ומצמיח ולא רק למידה), וניתנה רשות לרופא לרפא, בתנאי שעשה הכל ולמד בכדי להיות ראוי לתואר זה. בדורנו מחנך חייב ללמוד פדגוגיה באופן מעמיק ומסודר. הוא חייב להבין את נפש הילד, את שלבי ההתפתחות, את המורכבות הרגשית והחברתית של תלמידיו. ״טיפים״ וסיפורי צדיקים הם דבר נפלא - אבל הם לא יכולים להחליף לימוד שיטתי ומעמיק של תורת החינוך. כמו שרופא לומד שנים את גוף האדם, כך מחנך חייב ללמוד את נפש התלמיד. אחרת, איך יוכל להבין באמת את מה שעובר על תלמידיו? איך יוכל לזהות מצוקות? איך יוכל להוביל תהליכי שינוי משמעותיים?

וכאן הבן שואל, אז איך חינכו בדור הקודם בלי כל ההכשרה ה״חדשנית״ הזו? יש לכך תשובות רבות אך המרכזית שבהן היא שפעם הסתמכו על מסורת חינוכית שנשמרה אצל אנשי חינוך יחידי סגולה מלאים בכישרון חינוכי, ולא היו נזקקים לכל כך הרבה כאלו. היום, עם צמיחת מערכת החינוך החרדית ובפעם הראשונה בהיסטוריה, הכנסת כל התלמידים למסגרות ישיבתיות, אנו לא יכולים להסתמך על חמישה אנשי חינוך אינטואיטיביים טובים בעיר. אנו זקוקים לעשרות אלפים של אנשי חינוך ראוים הפרוסים בכל הארץ שגם אם אין בידם את הכשרון במלואו, לפחות קיבלו מספיק כלים וידע שיעזרו להם להיות במקום מספק מבחינה מקצועית. לפחות לא להרוס. ופה, בדיוק בנקודה הזו, לאחרונה אנו רואים מורים שמקבלים תעודת הוראה בלי לקרוא אפילו מאמר אחד של חינוך מתחילתו ועד סופו (הכל היום עם AI) ולא המאמר חשוב אלא עצם ההשקעה, הרצון, לא נעים לומר אבל גם היכולת לקרוא תוכן מקצועי ברמה בסיסית. מורים היום יכולים להכנס לכיתה או/ו לקבל תעודה ותואר בלי להתנסות אפילו פעם אחת בהנחיית קבוצת ילדים, בלי לקבל כלים בסיסיים להתמודדות עם אתגרים חברתיים ורגשיים בכיתה. איך הגענו למצב כזה? כל אחד שנפלט מהכולל יכול תוך יומיים לעסוק ב"פך השמן הטהור" שאמור להיות "חתום בחותמו של הכהן הגדול"?

המצב בקרב ההורים, השותפים הלא פחות חשובים, אינו טוב יותר. בסקר שערכנו לאחרונה בקרב 200 הורים במגזר החרדי, רק 15% השתתפו אי פעם בקורס או סדנה להורות. כשנשאלו למה, התשובות היו דומות: "אין זמן", "אין כוח", "יש דברים דחופים יותר". הורים עסוקים בהישרדות היומיומית, בפרנסה, בניהול הבית - והחינוך נדחק לשוליים.

אך לא הכל חשוך ורע ואפילו יש בשורות טובות - למעשה, הכלים המקצועיים והידע החינוכי העומדים לרשותנו היום מתקדמים יותר ויעילים יותר מאי פעם, ומי שבאמת מחפש להתמקצע יכול להגיע לרמות גבוהות מאוד. אנחנו גם יודעים להכשיר מורים טוב יותר מפעם. הבעיה היא שבלי רצון ומוטיבציה פנימית, בלי תשוקה אמיתית לחינוך, כל הידע והכלים האלה נשארים על המדף. והתוצאה? נשירה הולכת וגוברת אצל התלמידים, נשירה הולכת וגוברת אצל מורים שיש להם פוטנציאל, וכפועל יוצא, פגיעה אדירה בדור הבא. ושוב - יש עדיין מחנכים טובים במערכת, אך מה אנחנו עושים כדי להרבות אותם? האם אנחנו כחברה לוקחים את האתגר הזה ברצינות?

הסיפור העגום ביותר לדעתי הוא בישיבות הקטנות, שם מתרחש אולי הפער הגדול ביותר בין האתגרים לבין המקצועיות. רוב מוחלט מהצוותים החינוכיים שם, שמתמודדים עם הגיל הכי קריטי ומורכב, לא עוברים שום הכשרה ושום פיתוח מקצועי. זהו עוול נורא שתוצאותיו ניכרות בשטח: הם חסרים כלים בסיסיים להנעת תהליכי מוטיבציה, להתמודדות עם משברי גיל ההתבגרות, ליצירת קשר משמעותי עם התלמידים. התוצאה היא שהם יכולים לעבוד רק עם "מה שיש" - עם התלמידים שכבר מגיעים בשלים ומוכנים, וכל מי שזקוק לתמיכה נוספת, כל מי שעדיין בתהליך התבגרות - ימצא את עצמו בנשירה, אם גלויה ואם סמויה. והסיפורים על ״פעם״ פחות חשובים כי פעם מי שהגיע לישיבות זה רק מי שרצה וחיפש ללמוד תורה אחרי שכבר התבגר מספיק, אך היום כולם מגיעים לישיבות, ומי יגרום להם להיות בשלים?

אז אנחנו אומרים לעצמנו תמיד שהחינוך הוא "פך השמן הטהור" - הערך המקודש שעליו מושתתת כל המסורת שלנו. אבל האם אנחנו באמת מתייחסים אליו ככזה? האם אנחנו שומרים עליו כראוי? או שמא אנחנו מאפשרים למגמות של תעסוקה ובורגנות לכרסם באיכותו? כשאנחנו מאפשרים לשיקולים כלכליים ונוחות אישית להכתיב את איכות החינוך, אנחנו מסכנים את היסוד המקודש ביותר של היהדות. האיום הגדול ביותר על החינוך אינו מבחוץ אלא כאן מתוכנו. האיום האמיתי הוא לא גיוס ולא שום דבר שנמצא בכותרות הגדולות. האיום האמיתי הוא כאן. פה בשקט נחרבות נפשות. פה הדור הבא נשבר. פה - בדיון ה"משמים" הזה.

נתון נוסף שמעיד על התופעה עוסק בסיבות לבחירה בהוראה. בסקר שערכנו בקרב מתכשרים להוראה, הסיבות המובילות היו: "משרה נוחה" (22%), "מתאים לגידול ילדים" (24%), "אין הרבה אפשרויות אחרות" (38%). רק 6% ציינו "אהבת הוראה" כסיבה עיקרית, ורק 10% דיברו על "שליחות חינוכית".

התוצאות כבר ניכרות בשטח. מנהלים מדווחים על ירידה משמעותית באיכות ההוראה. תלמידים מספרים על שיעורים משעממים, על מורים שאין להם מושג למה הם מלמדים את תחום הידע שהם משובצים בו. הורים מתלוננים על חוסר מקצועיות והתנהלות לעיתים מופרכת מבחינה חינוכית של מורים, ועל היעדר עומק והשקעה בחינוך. ומה נשאר לדור הבא? איזה מודל אנחנו מציבים בפני ילדינו כשאנחנו עצמנו, אנשי החינוך, הפסקנו ללמוד? איך נצפה מהם לפתח אהבת דעת כשהם רואים מסביבם אנשי חינוך שרואים בעבודתם רק מקור פרנסה?

ולכן המצב דורש שינוי דרמטי:

1. יש להחזיר את הרף המקצועי בקבלה להוראה. לא כל מי שלא מצא עבודה אחרת ראוי להיות מחנך!
2. תכניות ההכשרה חייבות לחזור להיות מעמיקות, רלוונטיות, ומשמעותיות, עם דגש על פיתוח מיומנויות חינוכיות ולא רק על ידע דיסציפלינרי שבמשך תהליך מואץ השתלט על ההכשרה.
3. יש לפתח מערך הכשרה מקצועי ייעודי לצוותי הישיבות הקטנות, עם דגש על הבנת גיל הנעורים והכלים להתמודדות איתו.
4. יש להחזיר את הרצינות להכשרה המעשית: התנסות קלינית משמעותית עם ליווי מקצועי צמוד ומדדים ברורים.
5. יש לחזור ללמידה פנים אל פנים בהכשרת מורים. חינוך לא לומדים דרך המחשב. למידה מרחוק = רחוק מלמידה!
6. יש לפתח מסלולי קידום משמעותיים למורים מצוינים, ולתגמל השקעה בהתפתחות מקצועית.
7. צריך להעמיד את איכות החינוך בראש סדר העדיפויות החרדי, גם במחיר של ויתור על שיקולי נוחות ותעסוקה. ״הטובים - לחינוך״.

עלינו להתחיל לענות תשובות מעשיות לשאלות כמו: האם אנחנו באמת רוצים שהדור הבא יהיה טוב? האם בכלל אכפת לנו מהם? כי אם כן, משהו צריך להשתנות, ומהר. מערכת חינוך שמנוהלת על ידי אנשים שאין להם תשוקה לחינוך ולהתפתחות מקצועית היא מערכת שמחשבת את קריסתה לאחור. היא כבר גוססת רק שהיא עדיין לא יודעת את זה.

הרמב"ם כותב שתלמיד חכם צריך להיות "להוט אחר החכמה". לשם אנחנו צריכים לחתור. זוהי קריאת השכמה. אם לא נתעורר עכשיו, אם לא נחולל שינוי משמעותי באיכות החינוך ובאיכות המחנכים, אנחנו עלולים לאבד דור שלם. והמחיר של זה יהיה כבד מנשוא. אז בואו נתעורר, כולנו! העיירה בוערת, חושו אחים!!

בהצלחה!

שניאור

תיאוריית השינוי בקהילה החרדית

1. 

   מתוך תוכנית כנס ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה"

   האם מדינת ישראל והחברה הישראלית יכולים לאפשר למצב הנוכחי בקהילה החרדית להימשך?
   
   
   
   להבנתי, המציאות שבה מרבית הבנים החרדים אינם לומדים ברמה מספקת מקצועות כמו אנגלית, מתמטיקה, מדעים ואזרחות, פוגעת משמעותית ביכולתם להשתכר בעתיד, ויש לכך משמעות דרמטית על המשק הישראלי כולו.
   כמו כן, שיעור התעסוקה הנמוך של הגברים החרדים בגילאי העבודה, פוגע מאוד גם בהכנסתן של המשפחות החרדיות וגם במשק כולו, ההכנסות של המדינה מהקהילה החרדית כולה פוחתות ותשלומי העברה והטבות כלכליות לכלל הקהילה החרדית עולים.
   גם אי גיוסם של הצעירים החרדים לצה"ל, מהווה אתגר כלכלי ובטחוני משמעותי למדינת ישראל.
   הילודה הגבוהה יחסית של הקהילה החרדית, מגדילה את העלויות הכלכליות של המדינה, ומשנה מבחינה דמוגרפית את הרכב החברה הישראלית. ככל שגדל חלקה של הקהילה החרדית באוכלוסיה הישראלית, כך האתגרים הנ"ל נעשים גדולים יותר.
   בנוסף, התפיסות של חלק גדול מהקהילה החרדית ביחס לסוגיות של אזרחות, דמוקרטיה, הומניזם וליברליזם, מאתגרים מאוד את היותה של מדינת ישראל מדינת חוק דמוקרטית וליברלית.
   בשל כך, להמשך קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל מבחינה בטחונית, כלכלית וחברתית, נדרשים שינויים משמעותיים בקהילה החרדית, בתחומי החינוך, התעסוקה, השירות הצבאי, והיחס למדינה.
   
   
2. האם יש שינוי בקהילה החרדית?
   
   בעניין זה צריך לערוך להבנתי הבחנה ברורה בין מיומנויות (Skills) לערכים (Values). את הסוגיות של תעסוקה, השכלה, חינוך ושירות צבאי, ניתן להגדיר כמיומנויות, ואת היחס למדינה, לאזרחות, לדמוקרטיה, להומניזם ולליברליזם כערכים.
   בתחומי התעסוקה וההשכלה הגבוהה בקרב הקהילה החרדית ניתן להצביע על שינויים משמעותיים בעשרים השנים האחרונות, גם אם ישנו ויכוח לגבי קצב השינוי והאם הוא מספק. בתחום החינוך, ישנם גם כן שינויים, אבל בקצב הרבה יותר איטי. בשירות הצבאי ההתפתחויות אם ישנן הן איטיות מאוד, וישנן גם נסיגות. זהו ככל הנראה הנושא הכי בוער על סדר היום של החברה הישראלית.
   בהיבט הערכי, נראה שהפער בין הקהילה החרדית לכלל החברה הישראלית הוא גדול מאוד. מחקרים מצביעים על פער גדול בהכרה וקבלה של מרבית הערכים האזרחיים, דמוקרטיים, הומניים וליברליים, בין הקהילה החרדית וכלל החברה הישראלית. נראה שהשינויים בתחומי התעסוקה וההשכלה, לא משפיעים כמעט על שינוי בתחום זה.
   
   
3. האם השינויים בקהילה החרדית מתרחשים בקצב מספיק?
   
   כמדומני שגם האופטימיים בקרב קובעי המדיניות ובקרב חוקרי הקהילה החרדית, סבורים שקצב השינויים בתחום התעסוקה וההשכלה של הגברים החרדים אינם מספיקים, ובוודאי בתחום החינוך והשירות הצבאי. על הפערים בהיבט הערכי, אין למיטב ידיעתי שיח ציבורי, ואין אפילו מי שפועל לשינוי המצב.
   
   
4. מיהו קהל היעד הרלוונטי לשינויים?
   
   ברור שאלו המבקשים להוביל שינוי בקהילה החרדית בתחומים הנ"ל מעוניינים שהוא יתחולל בכל הקהילה החרדית, אולם השאלה הגדולה היא היכן נכון להשקיע את המשאבים המוקצים לשם כך על ידי המדינה והפילנתרופיה.
   כמדומני, שהדעה הרווחת היא שיש להשקיע את מירב המשאבים והמאמצים בקרב "הזרם המרכזי" (Mainstream) החרדי, מפני שהוא זה שיכול להוביל שינוי בכלל הקהילה החרדית. למיטב ידיעתי, ישנו תיעדוף ברור של המגזר הציבורי ושל הפילנתרופיה, לפעילות בקרב המיינסטרים החרדי, בכל התחומים הנ"ל. לתעדוף זה ישנן מספר נימוקים.
   לטענתי, גישה זו היא טעות אסטרטגית. הסיכויים לשינוי בקרב הזרם המרכזי החרדי הם אפסיים, ומדובר בדרך כלל במראית עין של שינוי. בה בעת, מזניחים את השוליים החרדים, שניתן לפעול בהם באופן משמעותי הרבה יותר. בחירה זו משמרת גם את האפליה הקיימת בקהילה החרדית כלפי קבוצות שונות, כדוגמת נשים, ספרדים, בעלי תשובה, עולים, חרדים מודרנים, משפחות חד הוריות וכיו"ב.
   במחקר המקיף של ד"ר לי כהנר על החרדים בציר שבין שמרנות למודרניות, היא מציבה 60% מהחרדים כנוטים לקצה השמרני, ו-40% כנוטים לקצה המודרני. הסיכויים המשמעותיים לשינוי נמצאים להבנתי בקרב הנוטים למודרניות, אבל המאמצים הגדולים נעשים דווקא בקרב הנוטים לשמרנות.
   
   
5. מהי הדרך להוביל שינויים בקהילה החרדית?
   
   השאלה הגדולה והמרכזית היא האם ניתן לגרום לשינויים בכפיה ובאופן דרסטי, באמצעות חקיקה, קיצוץ תקציבים ואכיפה, או שכל שינוי צריך להיעשות בשיתוף פעולה, בזהירות ובהסכמה בצורה תהליכית ארוכת טווח. עד היום, המדינה נקטה בעיקר באופן השני, ונראה שהתוצאות מדברות בעד עצמן.
   האם כפייה תביא לתוצאות שונות? ניתן להעלות כאן סברות שונות, אולם נראה שעד כה כמעט לא ראינו את המדינה פועלת באופן זה, בוודאי לא לאורך זמן.
   שאלה מרכזית נוספת, היא האם השינויים בקהילה החרדית יהיו מלמעלה למטה או מלמטה למעלה? כלומר, האם מנהיגות רוחנית וציבורית היא שתוביל את השינויים, או שהם יתרחשו בהחלטות של הפרטים החרדים.
   מניסיוני במשך למעלה מעשרים שנה, מרבית השינויים בתחום התעסוקה, ההשכלה, השירות הצבאי והאזרחי, החינוך, השימוש באינטרנט ועוד, נעשו בעיקר בבחירתם של יחידים, כשנפתחו לפניהם אפשרויות חדשות, שענו על הצרכים שלהם.
   
   
6. האם ניתן להוביל שינוי בלי שותפים מהקהילה החרדית?
   
   להערכתי, לא ניתן להוביל שינויים בר קיימא ללא שותפים מתוך הקהילה החרדית, וכל ניסיון לכפות שינוי מבחוץ לא יצלח. הקהילה החרדית היא מאורגנת ומנוסה בהתנגדות לשינויים, בוודאי כשהם באים מכפייה חיצונית.
   
   
7. מי הם השותפים הרלוונטיים?
   
   את השותפים מהקהילה החרדית אני מכנה "חרדים ממלכתיים", אלו הם חרדים המאמינים בתפיסת העולם החרדיות וחיים באורח חיים חרדי, לצד תפיסה אזרחית המאמינה בחשיבותה של מדינת חוק, יהודית ודמוקרטית, משגשגת מבחינה ביטחונית כלכלית ומדעית. חרדים אלו מאמינים בשותפות בין כלל חלקי החברה הישראלית באחריות לקיומה ושגשוגה של המדינה, בשוויון חובות וזכויות, בדיאלוג מתמיד לגבי הנקודות השנויות במחלוקת. נראה שישנה הלימה גבוהה בין החרדיות המודרנית לחרדיות הממלכתית.
   
   
8. מה הם צריכים?
   
   "החרדיות הממלכתית" אינה מאורגנת כיום, אין לה ייצוג פוליטי, קולה אינו נשמע, אין לה מספיק קהילות ומוסדות, והיא תלויה במידה רבה במנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית, שמייצגת בעיקר את החרדיות השמרנית.
   הצעד החשוב ביותר הוא אפוא לסייע לחרדיות הממלכתית להתארגן באופן עצמאי, ולהציג אלטרנטיבה ראויה לחרדיות הקיימת. אלטרנטיבה המבוססת על תפיסת של "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", שאפיינה בעבר את הקהילה החרדית בגרמניה.

ועל המלחמות - מחשבות על שירות חרדים בצה"ל

היום יום ראשון של חג החנוכה, מתגייסים החיילים החרדים הראשונים לחטיבת "חשמונאים", זה הזמן לברך אותם בהצלחה גדולה בשירותם הצבאי, ושתהא יציאתם כביאתם.

בהזדמנות זו, אני מבקש לשתף בכמה מחשבות שלי בסוגיית גיוס חרדים לצה"ל.

1. תקופת המתנה - אנו נמצאים כעת בתקופת המתנה וחוסר בהירות מכל הצדדים, בנוגע למעמד החוקי של כלל הצעירים החרדים בגיל גיוס.
   לא ידוע האם הקואליציה הנוכחית תצליח להעביר חוק חדש להסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות החרדיות, ומה יהיו הצעדים המעשיים של המדינה וצה"ל לגיוסם של צעירים חרדים במספרים משמעותיים.
   הישיבות והכוללים כבר קרוב לשנה אינן מקבלות תקציב עבור תלמידים בגיל גיוס, וסבסוד המעונות לילדי אברכים עומד להסתיים בקרוב. נשלחו אלפי צווי גיוס, ולא ידוע מה יהיה עם אלו שלא נענו לצווים.
   חלקים גדולים בחברה הישראלית דורשים שהצעירים החרדים יתגייסו לצה"ל, אבל יתכן שסיום המלחמה יגרום לרבים להיות פחות נחרצים בעניין מסיבות שונות.
   בשל כך, אני סבור שלא ניתן להסיק מסקנות מרחיקות לכת מהמספר הנמוך יחסית של מתגייסים חרדים בתקופה הנוכחית, גם למסלולים הייעודיים הוותיקים (נצח יהודה, ח"ץ, תומר, ישיבות הסדר, מכינות קדם צבאיות) וגם לחטיבה החדשה. הרושם שלי הוא שצעירים חרדים רבים ממתינים לראות לאן הדברים מתפתחים והם יושבים בינתיים על הגדר.
   
   
2. הנשק הסודי של המפלגות החרדיות - אינני פרשן פוליטי, ואני לא יודע להעריך כיצד תפעלנה המפלגות החרדיות ויתר המפלגות בקואליציה, על מנת למלא את רצונן של המפלגות החרדיות ולשמור על שלמות הקואליציה והממשלה.
   אני משער שהמועד האחרון למציאת הפתרון הוא הזמן המאוחר ביותר להעברת תקציב 2025, מפני שקשה לי להאמין שהמפלגות החרדיות תוכלנה לתמוך בתקציב כשהנושא הזה לא הגיע לפתרונו.
   נשיא ארצות הברית היוצא ג'ו ביידן, סיפר על שיחה שלו עם ראש הממשלה גולדה מאיר במלחמת יום כיפור, היא אמרה לו שהנשק הסודי של ישראל הוא שאין לנו מקום אחר ללכת אליו. אני חושב שזהו גם הנשק הסודי של המפלגות החרדיות, מפני שמבחינתן זהו נושא שהן אינן יכולות להפסיד בו. אם בקואליציה וממשלה שהן חברות בהן, הן אינן מצליחות להסדיר בחוק את מעמד תלמידי הישיבות ולהחזיר את תקציב הישיבות והכוללים, אין הצדקה לקיומן.
   
   
   
3. קהל היעד השקוף - הרמח"ל בהקדמה ל"מסילת ישרים", מדבר על החשיבות של העיסוק בחכמת המוסר ע"י החכמים, ואז הוא כותב "וְאוּלָם תּוֹלְדוֹת הַמִּנְהָג הַזֶּה רָעוֹת מְאֹד לַחֲכָמִים וּלְבִלְתִּי חֲכָמִים, כִּי גּוֹרֵם שֶׁמֵּאֵלֶּה וּמֵאֵלֶּה יֶחְסַר הַחֲסִידוּת הָאֲמִתִּי וְיִהְיֶה יָקָר מְאֹד לִמְצוֹא אוֹתוֹ בָּעוֹלָם. כִּי יֶחְסַר מִן הַחֲכָמִים לְמִעוּט עִיּוּנָם בּוֹ, וְיֶחְסַר מִן הַבִּלְתִּי חֲכָמִים לְמִעוּט הַשָּׂגָתָם אוֹתוֹ."
   הקהילה החרדית מורכבת מקבוצות שונות ומגוונים שונים, ואני מבקש להתייחס כאן לחלוקה על הציר שבין שמרנות למודרניות, שנחקר באופן מקצועי ע"י ד"ר לי כהנר. עפ"י הממצאים שלה, יש כ-60% מהחרדים שנוטים יותר לצד השמרני, וכ-40% שנוטים יותר לצד המודרני.
   הציבור החרדי הנוטה למודרניות, הוא קהל יעד הרבה יותר מתאים לשרת בצה"ל, ואמנם בישיבות ההסדר החרדיות יש לו נוכחות ניכרת.
   הבעיה העיקרית היא שציבור זה נמצא בייצוג חסר מבחינה פוליטית, הוא לא מספיק מאורגן מבחינת קהילות ומוסדות, וגם בתקשורת החרדית והכללית קולו כמעט אינו נשמע.
   בשל כך, כמעט כל המאמצים, גם של צה"ל וגם של המדינה, מושקעים בשביל לשכנע את המנהיגות הרבנית והפוליטית השמרנית, וכן להיענות לצרכים של החרדים השמרנים, וכמעט לא נעשה כלום בשביל לחשוב מה צריך לעשות על מנת שהחרדיות המודרנית תתגייס.
   
   חשוב להבהיר, החרדיות המודרנית איננה קשורה למה שמדברים כל הזמן בתקשורת על "מי שאינו לומד", זהו סיפור שונה לחלוטין על חרדים שמאמינים בתפיסת עולם של "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ".
   
   

לקראת "שירות לכתחילה"

 

בימים אלו, נראה שהמתח בין הקהילה החרדית למדינת ישראל בסוגית שירות חרדים בצה"ל, הגיע לנקודה חריפה במיוחד. 

1. בהיעדר חוק המסדיר את מעמדם של תלמידי הישיבות החרדיות, הופסק בהוראת הבג"צ תקציב הישיבות והכוללים עבור צעירים חרדים בגילאי 18-26. כמה מגדולי התורה והאדמו"רים יצאו במסע התרמה בארצות הברית, בשביל לסייע לישיבות ולכוללים להשלים את החסר, אולם נראה שלכולם ברור שהישיבות והכוללים יתקשו להמשיך לתפקד לאורך זמן ללא תקציב.
2. עפ"י פסיקת בג"צ, בהיעדר חוק הצבא מחויב לשלוח צווי גיוס לצעירים חרדים, בשבוע שעבר הכריז שר הביטחון שהצבא יישלח בזמן הקרוב כמה אלפי צווים. הודעה זו גרמה לגדולי הרבנים והאדמו"רים החרדים לקרוא לכלל הצעירים החרדים לא להתייצב בלשכות הגיוס, צעד שננקט עד כה רק ע"י הקבוצות הקיצוניות ביותר בקהילה החרדית.
3. רבנים חרדים רבים השמיעו לאחרונה את דעתם שגם צעירים חרדים שאינם לומדים תורה, אינם צריכים להתגייס, בשל החשש לפגיעה ברמתם הרוחנית. עמדה זו כמעט לא נשמעה בעבר באופן פומבי, וכעת היא הפכה לעמדה רווחת ולגיטימית בתוך הקהילה החרדית וגם ברמה ההצהרתית כלפי חוץ.
4. צה"ל נערך להקמת חטיבה חרדית נפרדת, עם התאמה של כל תנאי השירות לחרדים, המהלך נעשה בשיתוף פעולה עם הרב דוד לייבל שליט"א מייסד רשת "אחוות תורה", שנחשב לדמות משמעותית בקרב החרדיות המודרנית. מהלך זה נתקל בחשדנות והסתייגות רבה גם בתוך הקהילה החרדית, וגם בכלל החברה הישראלית.
5. על שולחנה של הכנסת נמצא כעת חוק גיוס חדש לאחר קריאה ראשונה והחלת רציפות, לא ברור אם יש סיכוי להגיע בכנסת הנוכחית לנוסח מוסכם שיוכל לעבור בקריאה שניה ושלישית, חוק שיספק מצד אחד את הדרישה מצד החברה הישראלית לגיוס משמעותי של צעירים חרדים, ומצד שני את הדרישה של המפלגות החרדיות למנוע פגיעה בתלמידי הישיבות, ולהבטיח את התנאים הנדרשים לחרדים שיתגייסו לצה"ל.

המציאות העכשווית מדאיגה אותי מאוד, אני חושש שהקיטוב בין הקהילה החרדית והחברה הישראלית יחריף, שהמשבר מול המדינה ומוסדותיה יחמיר, ושהמטרה עצמה של הגדלת שיעור החרדים המתגייסים לא תושג.

איני יודע מה יקרה בסוגיה זו בטווח הקרוב, אבל אני מבקש להציג בקצרה את העקרונות שאני סבור שיש לפעול על פיהם.

1. קהל היעד - הקהילה החרדית אינה עשויה מקשה אחת, ויש בה גוונים שונים על הציר שבין שמרנות למודרניות. הסיכוי לנכונות של החרדים השמרנים להתגייס הם קלושים, גם אם יינקטו כלפיהם סנקציות שונות. אולם בקרב החרדיות המודרנית, ישנה להערכתי היתכנות גבוהה לשירות צבאי, בהינתן שהדברים ייעשו באופן מותאם.
2. הפסקת מימון - הצעד של הפסקת מימון לישיבות ולכוללים, היא אמנם צעד קשה למוסדות ולקהילה, אולם נראה שזהו צעד הגיוני ומוצדק, שעשוי להפחית במידה מסוימת את המתח בין הצדדים, בידיעה שהקהילה החרדית מאמינה בחשיבות לימוד תורה, ומוכנה לממן את לומדי התורה בכוחות עצמה.
3. שירות תחילה - במשך שנים רבות, המדינה תמכה בהשתלבות חרדים בתעסוקה ובהשכלה ובחינוך עם לימודי ליב"ה, ללא קשר לשירות צבאי. כעת כשהמדינה רואה צורך חיוני בהצטרפות משמעותית של חרדים לצבא, נראה שיש מקום לתעדף את הסיוע הממשלתי לתעסוקה ולהשכלה לצעירים חרדים ששירתו בצה"ל, ולהתנות את הסיוע למוסדות חינוך עם לימודי ליב"ה גם בהוראת אזרחות ובחינוך של התלמידים לנכונות לשרת בצה"ל בבגרותם.
4. אקלים תומך שירות - על מנת לשמר על אמונתם, אורח חייהם וזהותם של המשרתים החרדים, חשוב לפעול שהם יחושו אהובים רצויים לגיטימיים ושייכים במשפחתם, קהילתם, חבריהם מוסדות החינוך שהם למדו בהם. זוהי בראש ובראשונה משימה של הקהילה החרדית עצמה, בפרט של החרדיות הנוטה למודרניות. 
5. תהליך - אין שום אפשרות לשינוי נורמה שהשתרשה מאז קום המדינה בבת אחת או בזמן קצר, חייבים להבין שזהו תהליך הדרגתי, שיש לפעול בו בנחישות וברגישות עם שותפים נכונים מתוך הקהילה החרדית עצמה.
6. ישיבות הסדר ומכינות קדם צבאיות - כפי שהניסיון בקרב הציונות הדתית מלמד, הדרך הטובה ביותר לשימור אמונתם, אורח חייהם וזהותם של המשרתים, היא באמצעות מסגרות תורניות וחינוכית תומכות, כדוגמת ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות. לשם כך, חשוב שהמדינה תתקצב באופן מיוחד את הקמתם והתפתחותם של מוסדות כאלו בקהילה החרדית.

ישיבת "תפארת בחורים"

מפרוץ המלחמה בעקבות הטבח הנורא בשמחת תורה לא ידעתי את נפשי, ביקשתי לתרום ולסייע לנפגעים ולמפונים ולכל העם ולא מצאתי מספיק דרכים לעשות זאת.

ככל שחלפו הימים, הבנתי שהנושא החשוב ביותר שאני מעוניין ויכול לנסות לתרום בו את חלקי הוא שירות חרדים בצה"ל, אבל לא ידעתי מה בדיוק אני יכול לחדש בסוגיה סבוכה זו.

חשבתי רבות על מה ניתן לעשות בתוך הקהילה החרדית, בשביל לשמור על אמונתם, אורח חייהם וזהותם של המשרתים החרדים. הבנתי שהרבה יותר ממה שהדבר תלוי בצה"ל ובמדינה הוא תלוי בנו כקהילה. אם המשרתים ירגישו אהובים רצויים ושייכים בקהילה, הסיכוי שהם ישמרו על אמונתם, אורח חייהם וזהותם גבוה מאוד. את התובנות השונות שלי בסוגיה, פרסמתי בעיקר כאן בפוסטים רבים.

לפני כמה חודשים, פרסם ידידי הרב אלחנן ניר מאמר נוקב בסוגיה זו, ושם הוא כתב את הפסקאות הללו:

השבוע ישבו איתי שני תלמידים מישיבה ליטאית בירושלים. הם לא יכולים להמשיך לשבת בישיבה כשבחוץ מלחמה, אמרו. כמעט בכל שבוע מגיעים אלי צעירים בני דמותם, עם פניות מעין אלה. התסכול עצום. הם יודעים שהממסד הרבני והפוליטי לא יזוז, ושהוא ימשיך לאחוז ככל יכולתו בנשק הנרדפות המדומה. אך אצל הצעירים הללו שאני פוגש, ורבים אחרים כמותם, הכול מבעבע. ההזדהות עם ההנהגה הרבנית והפוליטית בשפל, הקולות העצמאיים הולכים ומקבלים ביטחון, והם מכירים בכך שהגיוס לצבא הוא חובה, שכן מדובר על "מצווה שאי אפשר לעשותה בידי אחרים".

ובכל זאת, שאלתם בפיהם: הרי כולם מתחלנים שם בצבא, לא כך? לא ולא, השבתי. קראתי לרבים מתלמידינו ששבו כעת משדה הקרב. בזה אחר זה הם הפריכו את ההנחה הזו. לא מתחלנים בגלל הצבא; להפך, הוסיפו, יראת השמיים שלנו וההקפדה על דבר ה' זו הלכה דווקא התחזקו בצה"ל.

כפי שהמכינות, שצמחו בעולם הדתי־לאומי, הפכו להצעה חינוכית משמעותית גם לקהלים חילוניים הולכים וגדלים, כך צריך לקרות כעת עם עולם ההסדר: יש לייצא אותו לעולם החרדי, ולהציע באמצעותו מענים לאתגרי הרוח הנושבת בחוץ. כך יקומו מחלקות הסדר חרדיות, לצד מחלקות ההסדר הדתיות־לאומיות.

הצעירים החרדים שהביעו באוזניי את רצונם להצטרף ללחימה, הם שהעירו בי את המחשבה הזו. הם אינם מעוניינים להתגייס למסלולים החרדיים בצבא, כי אלו נדמים להם כמסלולי בדיעבד מבחינה דתית. אבל את עולם ישיבות ההסדר הם רואים כנבחרת, בייחוד בחודשים האחרונים. הם מלאי התפעלות מתלמידי החכמים שצומחים בישיבות ההסדר ורוצים להיות חלק מהמחלקות הללו.

אסיים במילותיו של תלמיד ישיבה ליטאית בולטת בירושלים, שקרא את המאמר הזה לפני פרסומו וכתב לי בעקבותיו: "זה הזמן להזמין כמה שיותר בחורים חרדים לעולם הישיבות הדתי־לאומי, ולהכיר להם שישנה מעטפת דתית חזקה שיודעת לשלב גם תורה וגם צבא. זה הזמן לתת מענה לנפשות צעירות המבקשות תורת חיים, ולחשוף בפניהם את בית המדרש הדתי־לאומי המובחר והגדוש בהשקפה, ואשר מקיים תורה עכשווית אליה שואף דור העתיד החרדי. הציבור הדתי־לאומי צריך לשדר לנו: שנינו מתרגשים מסוגיות אביי ורבא בנשים ונזיקין, אז למה שלא נסחב יחד גם את המג"א ("מגן אברהם", מפרשני השולחן ערוך) וגם את המאג?"

בעקבות המאמר הזה, הבנתי שהמשימה החשובה היא לנסות להקים ישיבת הסדר חרדית במתכונת המקובלת בציונות הדתית. ישיבה שבה לומדים תורה בשקידה לפני השירות הצבאי, וחוזרים אליה שוב ללמוד תורה לאחר השירות. לשם כך הקדשתי את החודשים האחרונים, יחד עם שותפים שונים לדרך, ואני מקווה שכעת אנחנו קרובים להוציא את הרעיון הזה מהכוח אל הפועל.

אז אם אתם מכירים צעירים חרדים בגיל גיוס, בני תורה, אוהבי ולומדי תורה, המבקשים ליטול חלק בהגנת העם והארץ, אשמח אם תפנו אותם אלינו לישיבת "תפארת בחורים".

לפרטים והרשמה https://www.tbyeshiva.org.il/