האם יש שינוי בקהילה החרדית?

ב-20 השנים האחרונות נשאלתי אינספור פעמים על ידי ישראלים מודאגים: "האם יש שינוי בקהילה החרדית?".

השואלים רצו לשמוע, האם בתחומים שמדאיגים אותם: תעסוקה, השכלה, שירות צבאי ו/או אזרחי, חינוך עם ליב"ה, יחס למדינה ולחוקיה, יחס לחברה הישראלית וכיו"ב, ישנן התפתחויות לכיוון הרצוי בעיניהם?

לשאלה זו ניתנו תשובות שונות במהלך השנים, ע"י חוקרים, אנשי תקשורת, פעילים חרדים, אנשי מדיניות, פוליטיקאים, דוברים וכיו"ב.

היות ואיני מתכוון לפרוס כאן את קשת הדעות, אסתפק כעת לדוגמה בשני ספרים שהתפרסמו בשנים האחרונות בנוגע לשאלה זו, המציגים להבנתי תשובות הפוכות לחלוטין.

1. הספר "כשהחרדים יהיו רוב" של איציק קרומבי, מציג להבנתי תשובה אופטימית לחלוטין. הקהילה החרדית משתנה ומשתלבת בתעסוקה, השכלה, צבא וכיו"ב, באופן מוצלח ומספק. החברה הישראלית צריכה בעיקר להיאזר בסבלנות ולא להפריע, לא לאיים על אורח החיים ותפיסת העולם החרדית.
2. הספר "בעניין החרדים..." של שמואל רוזנר, מציג מציאות קודרת ותחזית פסימית. לדבריו, אין שינויים משמעותיים בקהילה החרדית, והמשך המגמות הדמוגרפיות עם שימור אורח החיים החרדי, מאיימים על המשך קיומה ושגשוגה של המדינה מבחינה ביטחונית, כלכלית וחברתית.

אני מבקש לעזוב כעת את הדיון החשוב הזה, ולהתבונן על כמה שינויים שהתחוללו במנהיגות החרדית הפוליטית והרבנית במהלך הקדנציה האחרונה של הכנסת ה-25.

1. בסוגיית גיוס חרדים לצה"ל, שהפכה לנושא מרכזי על סדר היום הציבורי, מאז טבח שמחת תורה תשפ"ד ובעקבות ביטול מעמד "תורתו אומנותו" של תלמידי הישיבות החרדים, אנו עדים להקצנה חריפה.
   מפלגת "דגל התורה" אימצה למעשה את הרטוריקה תפיסת העולם וההתנהלות של יריביה ב"פלג הירושלמי", שכבר למעלה מעשור חברו לאנשי סאטמר, נטורי קרתא והעדה החרדית. המנהיג הנוכחי של הפלגה הרב דב לנדו שליט"א, מתבטא פעמים רבות בחריפות כנגד המדינה ומוסדותיה, באופן שלא זכור לי מקודמיו בהנהגה (הגרא"מ שך, הגרי"ש אלישיב, הגראי"ל שטיינמן והגרי"ג אידלשטיין).
   הראשון לציון הקודם הרב יצחק יוסף קרא לכלל הצעירים החרדים לא להתייצב בצה"ל ולהשליך את צווי הגיוס לאשפה, גם לצעירים שאינם לומדים תורה. גדולי הרבנים החרדים קראו אף הם לכלל בחורי הישיבה החרדים להתעלם מהחוק ומצוי הגיוס.
   הכותרות בכל העיתונות החרדית מדברים על "גזירות שמד" על "רדיפת דת", ועוד שלל ביטויים שהיו מוכרים בעבר מעיתוני "העדה".
   בחתונות חרדיות של הזרם המרכזי, רוקדים כיום לצלילי המנון נטורי קרתא "בְּשִׁלְטֹון הַכּוֹפְרִים אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים וּבְחֻקּוֹתֵיהֶם אֵין אָנוּ מִתְחַשְּׁבִים" (נ"א ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים).
2. בשבוע האחרון התבשרנו על סיום כהונתם של הח"כים משה ארבל ויעקב מרגי מש"ס, בעיניי גם הצעד הזה מסמל את ההקצנה של מפלגת ש"ס, שאין בה כיום מקום לקולות מתונים ועצמאיים.
3. אפילו הרב דוד לייבל ראש "אחוות תורה", שנתפס בעיניי רבים כמבשר המתינות החרדית, פרסם מכתב שבו הוא קורא לקהילות החרדים העובדים להצטרף ל"עצרת המיליון" כנגד הגיוס, וכן פרסם בעבר מכתב על האיסור להתגייס גם למי שאינו לומד, כל עוד לא הוסדרה מסגרת שירות מותאמת לחיילים חרדים על פי דרישותיו.

נראה אפוא, שלא רק שלא ניתן להצביע על התמתנות של המנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית, אלא אנו עדים אף להקצנה משמעותית.

האם זה אומר שאין שום שינוי לטובה, ושאין סיכוי לשינוי כזה בטווח הקרוב?

אני סבור שישנם ניצנים של שינויים לטובה, אבל הם שינויים שקורים בעיקר מלמטה, בניגוד למנהיגות הנוכחית. אבל על מנת שהם יתפתחו לתנועה משמעותית, יש צורך בהרבה תמיכה ופעולה מצד המדינה ומצד גורמים רבים וטובים בחברה הישראלית, אבל זה כבר דורש פוסט בפני עצמו.

חַיֵּי אָדָם הוּא דְּזָל

הגמרא במסכת יומא (כג,א-ב) מספרת:

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי כֹהֲנִים שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, קָדַם אֶחָד מֵהֶן לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ, נָטַל סַכִּין וְתָקַע לוֹ בְּלִבּוֹ. עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם, וְאָמַר: אָחִינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ! הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה ... וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשׁוֹפְטֶיךָ״. אָנוּ, עַל מִי לְהָבִיא עֶגְלָה עֲרוּפָה? עַל הָעִיר, אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת? גָּעוּ כׇּל הָעָם בִּבְכִיָּה. בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ כְּשֶׁהוּא מְפַרְפֵּר. אָמַר: הֲרֵי הוּא כַּפָּרַתְכֶם, וַעֲדַיִין בְּנִי מְפַרְפֵּר, וְלֹא נִטְמְאָה סַכִּין. לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּשָׁה עֲלֵיהֶם טׇהֳרַת כֵּלִים יוֹתֵר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים. ...

אִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׁפִיכוּת דָּמִים הוּא דְּזָל, אֲבָל טׇהֳרַת כֵּלִים — כִּדְקָיְימָא קָיְימָא. אוֹ דִילְמָא: שְׁפִיכוּת דָּמִים — כִּדְקָיְימָא קָיְימָא, אֲבָל טׇהֳרַת כֵּלִים הִיא דַּחֲמִירָא?

[נשאלה להם ללומדים שאלה זו: האם יש להבין מהערה זו כי שפיכות דמים הוא שנעשתה מזולזלת, אבל טהרת כלים כפי שעמדה היא עומדת ולא נתכוונו לומר שהקפידו יותר מדי בטהרת כלים, אלא שזלזלו בשפיכות דמים. או שמא שפיכות דמים כפי שעמדה היא עומדת אבל טהרת כלים היא שחמורה היתה עליהם יותר מכראוי? (פירוש שטיינזלץ)]

את השאלה של הגמרא צריך לדעתי לשאול על הסיסמה המחרידה של קבוצות קנאיות חרדיות "נמות ולא נתגייס" שנחשפנו אליה בשנים האחרונות, האם היא נובעת מפני זלזול בחיי אדם או מפני חומרת הגיוס לצבא?

לצערי הרב, אני סבור שמדובר כאן בעיקר בזלזול בחיי אדם, שנוכחנו בו פעם אחר פעם בשנים האחרונות. דוגמאות לזלזול זה ראינו בהלווייתו של הרב שמואל וואזנר זצ"ל, במגפת הקורונה, באסון מירון, בקריסה בבית המדרש של חסידות קרלין, ובעוד אירועים שונים.

הרמב"ם בספרו "משנה תורה" חיבר יחד את הלכות רוצח עם הלכות שמירת נפש, וכך הוא פותח הלכות אלו:

הלכות רוצח ושמירת נפש יש בכללן שבע עשרה מצוות: שבע מצוות עשה, ועשר מצוות לא תעשה.

וזה הוא פרטן:

(א) שלא לרצוח. (ב) שלא ליקח כופר לנפש רוצח אלא יומת. (ג) להגלות הרוצח בשגגה. (ד) שלא ליקח כופר למחוייב גלות. (ה) שלא יומת הרוצח כשירצח קודם עמידה בדין. (ו) להציל הנרדף בנפשו של רודף. (ז) שלא לחוס על הרודף. (ח) שלא לעמוד על דם. (ט) להפריש ערי מקלט, ולכוון להם הדרך. (י) לערוף את העגלה בנחל. (יא) שלא יֵעבד באותה קרקע ולא תִזרע. (יב) שלא לשום דמים. (יג) לעשות מעקה. (יד) שלא יכשיל תמים בדבר. (טו) לפרוק עם מי שנכשל בדרך. (טז) לטעון עמו. (יז) שלא יניחנו בדרך נבהל במשאו וילך לו.

להבנתי. הרמב"ם בא ללמדנו שהזלזול בחיי אדם הוא שמביא לרציחה, ומצוות עגלה ערופה נועדה להחדיר בנו את חומרת הנושא של חוסר זהירות המביא לאיבוד חיי אדם.

לע"נ הנער יוסף בן שמואל ז"ל

הקונספציה של הפילנתרופיה בנוגע לקהילה החרדית

חברי נתי טוקר פרסם מאמר חדש בדה מרקר על שינויים במדיניות של הקרנות הפילנתרופיות בנוגע לקהילה החרדית בישראל. כמי שראה מקרוב במשך למעלה מ-20 שנים את הפעילות של הקרנות הפילנתרופיות בתחומים של תעסוקה, השכלה, חינוך, צבא ומנהיגות, אני מבקש להוסיף כעת בקצרה את האופן שבו אני רואה את הדברים.

מרבית הקרנות הפילנתרופיות שתמכו במימון פעילות בקהילה החרדית, היו שבויות בעיניי בקונספציה עם כמה עקרונות:

1. הממסד הוא נכס - המפלגות החרדיות והמנהיגות הרבנית, נתפסים כגורם המרכזי והמשמעותי ביותר להצלחת כל תהליך, לכן נעשה כל ניסיון לפעול עם אנשי אמונם ולהיענות לדרישותיהם ובקשותיהם הן בנוגע למהות הפעולות והן בנוגע לדרך הפעולה. חלק גדול מהמימון מגיע לאותם מקורבים למנהיגות הרבנית והפוליטית, על מנת לפעול בדרך שמקבלת את אישורם.
2. חיקו החם של הקונצנזוס - הפילנתרופיה בחלקה הגדול בורחת מקונפליקטים כמו מאש, היא חוששת מכל התנגדות כלפיה וכלפי פעולותיה, גם אם אין סיבה לחשוב שההתנגדות תפגע בעצם הפעילות.
3. העדפת המרכז על השוליים - מרבית הקרנות הפילנתרופיות מעדיפות לפעול בקרב הזרם המרכזי (המיינסטרים) החרדי, ואינן מחשיבות שינויים שמתחוללים בשוליים. זהו גורם משמעותי לשימור דפוסי אפליה לטובת קבוצות פריבילגיות.
4. שותפות אינטרסים ולא שותפות ערכית - הנושא העיקרי שהעסיק את הפילנתרופיה בהקשר החרדי הוא הנושא הכלכלי, לכן הן השקיעו הרבה כסף בתחום של תעסוקה והשכלה, ולא ראו חשיבות בשותפות ערכית בסוגיות של אזרחות, דמוקרטיה, הומניזם וכיו"ב.

אני יכול להאריך ולהסביר מדוע לדעתי כל אחד מהסעיפים הללו הוא שגוי בעיניי, אבל לצערי הרב ברוב הדברים הייתי לאורך השנים בעמדת מיעוט ולעיתים אולי אפילו בעמדת יחיד.

קיוויתי מאוד שאחרי ה-7 באוקטובר הקרנות הפילנתרופיות ישנו באופן משמעותי את עמדתן, אבל לצערי לא נראה לי שזה קורה. אז במקום שהקרנות ימשיכו לתרום לקידום שינויים בקהילה החרדית אבל באסטרטגיה שונה ועם שותפים אחרים מתוך הקהילה החרדית, מסתבר שיש קרנות שפשוט החליטו לצמצם או להפסיק את תמיכתם בקהילה החרדית.

המערה החרדית

רבים מכירים את "משל המערה" של אפלטון, המתאר את האנשים השבויים במערה ואינם מכירים בקיומו של העולם שבחוץ, הם בטוחים שהצללים והקולות שהם רואים זוהי המציאות האמיתית. כשמישהו מצליח לצאת ולגלות את העולם שבחוץ ולספר להם עליו, הם בזים לו ואינם מאמינים לדבריו.

בחז"ל (שבת לג,ב) אנו קוראים על המערה שרשב"י ובנו רבי אלעזר התחבאו בה 12 שנים מפני הרומאים, באותן שנים הם עסקו כל היום בתורה וכשהם יצאו ממנה הם לא הבינו איך בני אדם מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, עד שאמרה להם בת קול: "לְהַחֲרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם?! חִיזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם!".

בעוד שבמערה של אפלטון, במערה ישנה בערות ובחוץ יש את העולם האמיתי. במערה של רשב"י ובנו, בתוך המערה יש חיי עולם ובחוץ יש חיי שעה.

בגרעין המרכזי של הקהילה החרדית, נמצאים תלמידי חכמים רבים ההולכים בדרכו של רשב"י ועוסקים בתורה בכל רגע, הם אינם נחשפים ואינם מוכרים כלל לקהל הרחב. החברה הישראלית יכולה לפגוש ולשמוע את הפוליטיקאים החרדים, את אנשי התקשורת החרדים, יחצ"נים ודוברים חרדים, או מגוון רחב של חרדים שנמצאים בעולם המעשה, אבל אין לה יכולת והזדמנות לראות ולשמוע את אותם תלמידי החכמים הספונים בבית המדרש. אפילו חלק גדול מהחרדים, אינם מכירים מספיק את שיחם ושיגם של תלמידי החכמים הללו.

בעידן שלנו, נוצרות לפעמים הזדמנויות מיוחדות להציץ לחייהם של אותם תלמידי חכמים ולהתרשם מתפיסת עולמם. אני מבקש להדגים זאת באמצעות שני סרטונים מיוטיוב על שני תלמידי חכמים גדולים בקהילה החרדית. האחד מהם הוא הרב חיים פרץ ברמן שליט"א מראשי ישיבת פוניבז' בבני ברק, והשני הוא הרב ישראל בונם שרייבר שליט"א מראשי ישיבת "נתיב הדעת" בירושלים, שניהם מפורסמים בכישרונותיהם, ידיעותיהם, למדנותם וחריפותם.

בסרטון אחד, שני הרבנים בוחנים עשרות צעירים חרדים על כל הש"ס, בסרטון רואים כיצד הם עוברים מנושא לנושא באופן מרשים מאוד (זה מזכיר במידה מסוימת את חידון התנ"ך העולמי, אבל נראה לי שאין מה להשוות מבחינת היקף החומר והשליטה בו). בסרטון שני, שני הרבנים משתתפים בפאנל של "ועידת בני הישיבות", ומשיבים בנושא האקטואלי של גיוס צעירים חרדים לצה"ל.

בעיניי, הסרטונים הללו ממחישים כיצד שני הרבנים הללו ועוד רבים וטובים כמותם, נמצאים במערה שהיא בעת ובעונה אחת גם המערה של רשב"י וגם המערה של אפלטון. בדומה לרשב"י, יש כאן עולם פנימי עשיר, עם רוחב ועומק אינסופי של ש"ס, רמב"ם, ראשונים, אחרונים, חידושים ורעיונות. אבל בדומה למערה של אפלטון, יש כאן חוסר הבנה מוחלט של העולם שבחוץ, וכל הדיבור עליו משקף עולם דמיוני לחלוטין שנבנה על ידי יושבי בית המדרש.

בעיניי, זה דומה לחממה או מעבדה שמצליחים לגדל בה דברים נפלאים, פרחים מרהיבים ופירות בעלי ערכים תזונתיים יוצאים מן הכלל, אבל אין שום יכולת להצמיח את הדברים הללו מחוץ לחממה או המעבדה. החשש מהיציאה מהחממה או המעבדה הוא גם מוצדק בעיניי, מפני שלצמחים שבתוכה אין את החיסונים הנדרשים להתמודד עם העולם שבחוץ.

הקהילה החרדית אינה יכולה עוד להישאר במערה, אבל אני גם לא חושב שהיא מוכנה ליציאה החוצה.

קישור לסרטונים:

1. המבחן על הש"ס https://youtu.be/62iDx8hvNQM?si=F_E4uJGLFEaG9cnI
2. ועידת בני הישיבות https://youtu.be/Mxdg9UYkvpw?si=EoQwxuHCJ14IUl1r

עיתון חדש "לכתחילה"

כשחז"ל ביקשו לתאר מצב רגשי מורכב הם השתמשו בצמד המילים מתהילים (ב,יא) "וְגִילוּ בִּרְעָדָה", היכולת לשמוח ולרעוד בו זמנית.

שלשום יצא לאור עיתון חרדי דיגיטלי חדש בשם "לכתחילה", שנועד לציבור החרדי המשלב תורה עם דרך ארץ לכתחילה. בעיתון זה אמור להיות מידע על חדשות, מגמות, תהליכים, מחקרים וכיו"ב הנוגעים לציבור זה. זו בעיניי סיבה טובה מאוד לשמחה ותקווה, והודאה וברכה ליזמים.

לצד השמחה והתקווה, יש בי גם חששות לאור ניסיון העבר. במשך למעלה מ-20 שנה, ראיתי כיצד אמצעי תקשורת שונים שראשיתם בהשמעת קול עצמאי וקריאת תיגר על בעיות ועוולות של הממסד החרדי, הפכו עם הזמן לממסדיים וקונפורמיסטים.

בעיתונות המודפסת הייתה לי בעבר הרחוק תקווה מעיתון "בקהילה" שהקים דודי זילברשלג, וגם מעיתון "משפחה" של אלי פלאי, אולם כמדומני שכיום שני העיתונים הללו משמיעים בעיקר את הקול הממסדי.

גם אתר "בחדרי חרדים" התחיל את דרכו בפורומים אינטרנטיים שהשמיעו ברמה קולות ביקורתיים, ועם השנים הוא הפך בעיניי לממסדי. כך גם לגבי אתרי אינטרנט חדשותיים חרדיים נוספים, התחושה שלי היא שישנו תהליך קבוע של התמסדות ושיתוף פעולה הדוק עם הכוחות החזקים בממסד הרבני והפוליטי. נראה לי שמהלך דומה קרה גם בערוצי הרדיו החרדיים, למרות שאני לא מספיק מכיר אותם.

הסיבה לאופטימיות במקרה שלפנינו, היא בדמותו של המו"ל של העיתון החדש. מוטי רובינשטיין הוא כיום עורך של המגזין החודשי "המקום" ושל העלון השבועי "אחוותא", שניהם מיועדים לציבור החרדי המשלב תורה עם דרך ארץ לכתחילה, ונראה שהם נאמנים למטרתם בזכות ההתארגנות של ארגון "אחוות תורה" ושל גורמים נוספים בקרב מה שאני מכנה "החרדיות הממלכתית".

אז לצד החשש המסוים המקנן בי, אני בעיקר מבקש לברך את העיתון החדש שישמיע ברמה את הקול של החרדיות הזו, ושישמש במה מכובדת לדיונים פנימיים עמוקים ונוקבים, ובעז"ה יהיה לצעד זה חלק משמעותי בהתבססות של ציבור זה המקיים בעצמו "יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ" (אבות ב,ב)

בהצלחה רבה!

נ.ב. אני אוהב להזכיר בעניין זה את דבריו של ידידי הרב רפאל קרויזר שליט"א על דברי המשנה באבות.

המילה "יָפֶה" היא ייחודית בדברי חז"ל, הם לא אמרו טוב / נכון / ראוי / חובה, אלא יפה. זוהי למעשה קביעה אסתטית, ואכן כשרואים אדם המשלב בהצלחה תורה עם דרך ארץ, יש כאן ממד אסתטי שגורם להערכה ורצון ללכת בדרך זו. דומה למה שאמרו חז"ל ביומא (פו,א) על קידוש שם שמיים ע"י מי שמשאו ומתנו בנחת עם הבריות.