חפש בבלוג זה

יום שני, 17 בינואר 2022

פרשת ולדר - מבט סוציולוגי


החודשיים האחרונים היו מטלטלים מאוד עבור רבים וטובים בקהילה החרדית והדתית בארץ ובחו"ל. מאז שהתפרסם בעיתון "הארץ" תחקיר על הסופר המחנך ואיש התקשורת החרדי חיים ולדר שבו הוא הואשם בפגיעות והטרדות מיניות (ב-12.11.21 / ח' כסלו תשפ"ב) עד לשלב שבו הוא שלח יד בנפשו (ב-27.12.21 / כ"ג טבת תשפ"ב). הרוחות בתוך הקהילה החרדית סערו ונשמעו מגוון קולות וחילוקי דעות סביב סוגיות רבות: מוגנות, השתקה, לשון הרע, משפט ציבורי, מנגנונים פנימיים, רשויות החוק, דין תורה, צניעות, תקשורת חרדית ותקשורת כללית, נקמנות, התאבדות, כבוד המשפחה, זעקת הנפגעות ועוד. במאמר זה אינני מבקש להתייחס לסוגיות החשובות עצמן, אלא להבדלי עמדות בפרשה הספציפית בפרט ובסוגיות הללו בכלל, עפ"י השתייכות חברתית בתוך הקהילה החרדית והדתית בארץ ובחו"ל.

הציבור החסידי

בהכללה, כמדומני שהציבור החסידי בחלקו הגדול הרגיש שהפרשיה והשלכותיה פחות נוגעת אליהם. החסידים מתאפיינים בשמרנות רבה יותר וחלקם הגדול דובר יידיש, הם פחות הכירו את חיים ולדר את מאמריו את ספריו ואת פועלו החינוכי. הם גם משתדלים לעסוק פחות בנושאים של צניעות ומיניות, והדברים אצלם בגדר "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו". לכן מבחינתם מדובר במאורע של מישהו שאיננו מאנ"ש (אנשי שלומנו), ומוטב להתעלם ככל הניתן מהמקרה ומהשאלות הקשות שהוא מעורר.

ליטאים שמרנים

חיים ולדר היה בשר מבשרו של הציבור החרדי-ליטאי בישראל, הוא כתב עשרות שנים בעיתון "יתד נאמן", חינך במוסדות ליטאיים, והיה מחובר למוקדי הכוח של ציבור זה. אולם באופן אישי חיים ולדר נחשב ל"חרדי מודרני", הוא היה פתוח לתרבות הכללית וחי חיים בורגניים. בשל כך, בקרב הליטאים השמרנים המקרה של ולדר עשוי עדיין להיתפס כדבר מעט רחוק שאיננו נוגע אליהם, ואולי אפילו להוות הוכחה כנגד הסכנה שבאורח החיים המודרני. זוהי כנראה הגישה של קבוצות חרדיות שמרניות, שחלקם מזוהה עם "הפלג הירושלמי", שבמשך שנים רבות הסתייגו מולדר. במקומות אלו העלו כעת דברים חריפים שנאמרו כנגד ולדר בעבר ע"י הרב משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, או המאבק שניהל כנגדו הרב מאיר קסלר רבה של מודיעין עילית.

אבי שיחי' אוהב לספר על הרב שחיזר על הפתחים לטובת עניי העיר, וכשהגיע לאחד הגבירים נתקל בסירוב לתרום, היות ובשבוע הקודם מת בעיר קבצן שנמצא אצלו הון רב. הרב בפיקחותו השיב לעשיר: "אמור נא לי מה ראינו כאן? האם מצאנו עני רמאי או עשיר רמאי? הרי הקבצן הזה היה עשיר רמאי ואם כן הוא משלכם, ומדוע תעניש בשלו את העניים?". נראה אפוא שעבור הציבור השמרני ולדר הוא מקרה ל"חרדי מודרני שסרח" ולא ל"חרדי שמרן שסרח", ולכן גם המקרה הזה איננו מחייב מנקודת ראותם בדק בית וחשבון נפש.

הממסד הליטאי

כפי שציינתי, חיים ולדר היה חלק בלתי נפרד מהמנגנון הליטאי, ובשל כך הוא כנראה חש מוגן מספיק בשביל לפעול באופן שבו הוא פעל. הוא נהנה ממעמד בכיר בתקשורת החרדית, וקרבה למוקדי הכוח במנהיגות הרבנית והציבורית של הציבור הליטאי. בשל כך, הממסד חש מואשם בחשדות שהועלו כנגד ולדר, ונקט ברוב הזמן קו של הכחשה והגנה. הטענות כנגד לשון הרע, על רצון של שונאים ומתחרים להתנקם בולדר, על חוסר הלגיטימיות של התקשורת הכללית, על הסכנה במשפט הציבור, על מנגנונים פנימיים יעילים וכיו"ב, נשמעו בעיקר ע"י נציגי הממסד הרבני והציבורי. גם בהלוויתו של ולדר דיברו נציגי הממסד, וזהו גם הקו שנקט העיתון "יתד נאמן" בהתעלמות מוחלטת מהסערה שסביבו. למרות הכל, ההחלטה של הממסד הרבני בשבוע שלאחר פרסום התחקיר להרחיק את ולדר מכל תפקידיו, מלמדת שכנראה גם שם הבינו שיש דברים בגו ולא ניתן להמשיך כאילו כלום לא קרה.

חרדים פתוחים

הסערה הגדולה והמשמעותית ביותר, התחוללה למעשה בתוך הציבור החרדי הפתוח יחסית. כאמור חיים ולדר עצמו נמנה על ציבור זה, אבל גם אהרן רבינוביץ שפרסם את התחקיר על ולדר וגם האנשים שמובילים כעת את המאבק בפוגעים ובפגיעות בקהילה החרדית, משתייכים ברובם הגדול לציבור זה. לשם כך, צריך להעמיק יותר לקבוצות ולזרמים פנימיים בתוך הציבור החרדי המודרני. לשם כך אני מבקש להרחיב אודות: חרדים מודרנים, חרדים חדשים, המתווכים.
  • חרדים מודרנים - המונח הזה מוכר בקהילה החרדית כבר שנים רבות, והוא מגדיר משפחות חרדיות פתוחות יחסית. ההורים בדרך כלל הם אנשים עובדים במקצועות חופשיים, עם היכרות וחשיפה לחברה הכללית. הילדים גדלים בפתיחות גדולה יותר מהמקובל בקהילה החרדית, הם מתחנכים במוסדות חינוך יסודיים עם לימודי ליב"ה מלאים, הבנים ממשיכים בישיבות תיכוניות ומשם בישיבות גדולות פתוחות יותר והבנות בתיכונים עם בגרות מלאה ומשם למוסדות אקדמיים.
    הציבור החרדי המודרני חי כבר שנים רבות בסטטוס-קוו עם החרדיות הקלאסית. הם תורמים למוסדות וארגונים חרדיים ומקבלים יחס של כבוד בכל מקום, הם נמצאים בקשר טוב עם המנהיגות הרבנית והציבורית, וישנה הכרה בשונות כשהם לא מנסים לשנות את הקהילה החרדית הקלאסית והקהילה החרדית לא מנסה לשנות אותם. מרבית הילדים של החרדים המודרנים ימשיכו בדרך של הוריהם, אבל חלקם יצטרף לחרדיות הקלאסית בעיקר בעקבות שנות הלימוד בישיבה גדולה.
  • חרדים חדשים - זהו כינוי חדש יחסית (וגם שנוי במחלוקת) לצעירים חרדים שגדלו בחרדיות הקלאסית, אבל בשלב מסוים בחרו במסלול מעט שונה. זה יכול לבוא לידי ביטוי בגיוס לצה"ל, בלימודים מקצועיים ו/או אקדמיים, בעבודה במקצועות חופשיים ו/או בסביבה לא חרדית, בחשיפה לתרבות ולחברה הכללית, בשינוי מסוים מאורח החיים החרדי בלבוש וכיו"ב. במובן מסוים, מדובר בצעירים חרדים שהם דור ראשון למודרניות.
    החרדים החדשים נתקלים באתגרים רבים בדרכם, הם נדרשים להתמודד פעמים רבות עם הסתייגות והתנגדות של בני משפחתם, עם קשיים חברתיים וכלכליים, עם השלמת פערים, עם עמדות ודעות חדשות עבורם ועוד אתגרים רבים ומגוונים. הם נמצאים פעמים רבות במצב לעומתי עם המנהיגות החרדית הרבנית והציבורית, למרות מספרם הגדל והולך הם מתקשים לקבל הכרה בקיומם בצרכיהם ובלגיטימיות שלהם מהזרם המרכזי החרדי.
  • המתווכים - בתקשורת החרדית, במפלגות החרדיות ובמוקדי כוח נוספים בקהילה החרדית, אנו מוצאים כיום אנשים רבים שנוצר פער גדול בין אורח חייהם האישי לבין מה שנדרש מהם ברמה ההצהרתית. באופן אישי הם אינם מחוייבים לעולם הערכים ואורחות החיים החרדיים, אבל מתוקף תפקידם הם נדרשים לייצג את הקהילה החרדית ואת צדקת דרכה כלפי חוץ וכלפי פנים. אלו הם המתווכים, שפיהם וליבם אינם שווים, שרוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם.
להגדרות הללו ישנה רלוונטיות רבה כשאנו מבקשים לעסוק בסוגיות דתיות ערכיות ואתיות. הקהילה החרדית נשענת על עולם ערכים דתי ותורני, ואיננה מכירה כמעט בנורמות וערכים שמקורם איננו תורני אלא אנושי ו/או הגיוני ו/או תרבותי. החרדים הפתוחים נמצאים אפוא במציאות מורכבת, מצד אחד המחויבות שלהם לערכים דתיים ותורניים היא פחות מוחלטת, אבל עולם הערכים של העולם המודרני/המערבי לא תמיד מוכר להם ולעיתים הם אפילו בזים לו ודוחים אותו.

חיים ולדר השתייך בעיקר לקבוצת המתווכים, וכך גם חלק גדול מהברנז'ה שנחלצה לעזרתו. רבים מהם נמצאים במציאות שבה עולם הערכים הדתי לא מחייב אותם, אבל גם עולם הערכים של החברה הכללית הוא חסר משמעות מבחינתם. ולדר למעשה התפרסם בבוז שלו כלפי העולם המערבי וערכיו, בתור המייצג של העמדה החרדית הרשמית (זוהי הסיבה שהביאה לתמיכתו המליאה של הרב צבי טאו בולדר), אבל גם מחויבותו הדתית לא היתה גבוהה במיוחד, וזוהי בעיניי הסכנה הגדולה ביותר. הוא גם קיבל גיבוי מסוים מחרדים מודרנים, שלא הבינו את חומרת מעשיו ואת ההשלכה של התמיכה בו לנפגעים ונפגעות בקהילה.

את המאבק כנגד ולדר מתחילתו ואת המהלך להגברת המודעות לפגיעות ונפגעות בתוך הקהילה החרדית, הובילו בעיקר חרדים חדשים שאימצו במידה רבה את הערכים והשפה של העולם המודרני. את הכוח לחדור פנימה לזרם המרכזי החרדי, העניקו להם אנשי מקצוע חרדים קלאסיים, שלמדו במהלך השנים את מקצועות הטיפול, ונפגשים יום יום בנפגעים ונפגעות. השימוש הרחב של הקהילה החרדית באינטרנט וברשתות החברתיות, הביא לתפוצה הרחבה של כל מידע בפרשה ובהשלכותיה השונות.

החרדיות הספרדית

בציבור החרדי הספרדי הכירו היטב את חיים ולדר, כסופר, כמחנך, כאיש תקשורת וכמרצה מבוקש ומוערך. חשיפת החשדות בעיתון "הארץ" גרמה גם שם לתדהמה זעזוע והתלבטות גדולה בנוגע למעמדו של ולדר, אולם נראה שמה שהכריע את הכף היו בעיקר המסקנות של בית הדין המיוחד של הרב שמואל אליהו שבו השתתפו שני דיינים חרדים ספרדים (הרב ראבון נקר והרב אהרן ירחי), שגבה עדויות רבות על פגיעותיו של ולדר במשך שנים ארוכות. בציבור החרדי הספרדי ישנה באופן כללי פחות סלחנות ורצון לסגור דברים מסוג זה בתוך הקהילה, אמון רב יותר בפניה למשטרה ולמערכות החוק, כבוד לרבנים ותלמידי חכמים באשר הם ללא קשר למוצאם והשתייכותם הקהילתית והחברתית. רבנים ספרדים השמיעו דברים נחרצים אודות הצורך לתמוך בנפגעות, ולפנות בעת הצורך לרשויות האמונות על טיפול בנושא.

החרדים בחו"ל והציונות הדתית

בקרב הציונות הדתית בישראל ובקהילות החרדיות בחו"ל, הכירו כמדומני בעיקר את ספריו הרבים של חיים ולדר, ופחות את יתר פעולותיו כפובליציסט, מחנך, מרצה וכיו"ב. ספריו הרבים והייחודיים לילדים לנוער ולמבוגרים התאימו לצרכים של ציבור זה ותורגמו לשפות שונות.

המכנה המשותף לשני הציבורים הללו, הוא בפתיחות ומודעות גבוהה לנושא של מוגנות ושל פגיעות מיניות, וניסיון של שנים ארוכות בהתמודדות עם הסוגיות הקשות והמורכבות הללו. בשניהם ישנם כבר רבנים ומחנכים שהעמיקו בנושא ורכשו בו ידע וניסיון, התמודדו בעבר עם דמויות מוכרות בקהילה שהתגלו כפוגעים ונדרשו לשלם את המחיר על מעשיהם.

בשל כך, גם בציונות הדתית בישראל וגם בקהילה החרדית בחו"ל, נשמעו מייד עם חשיפת הפרשה אנשי חינוך ורבנים שקראו להוציא את ספריו של ולדר מהספריות ומהבתים, לתמוך בנפגעים ובנפגעות ולהגביר את המודעות למוגנות וליכולת לפנות לגורמי מקצוע וטיפול.

סיכום

הפרשה הקשה של ולדר, ערערה את היסודות של הקהילה החרדית בכלל, ושל הציבור החרדי ליטאי בפרט. העובדה שאדם כה מרכזי מוערך ומשמעותי, התגלה בחלקו הנסתר כאדם פוגעני שבסופו של דבר גם ברח מאחריות אישית באופן כה קיצוני, חשפה את הקהילה בחולשתה. התמודדות שונה של חלקים שונים בקהילה החרדית עם הפרשה, יכולה ללמד אותנו רבות על ההבדלים הפנימיים בתוך הקהילה החרדית, ועל החוזקות והחולשות של כל אחת מהקבוצות המגוונות בקהילה החרדית.

באופן כללי, נראה שפרשה זו עשויה להוות קו פרשת המים, בנוגע למודעות ולטיפול בסוגיית המוגנות והפגיעות המיניות בתוך הקהילה החרדית, אולם הדרך עשויה עדיין להיות ארוכה ומאתגרת, בפרט לנוכח חילוקי הדעות הפנימיים, והקושי להגיע להסכמות בתוך הקהילה על הדרך הנכונה והראויה להתמודדות עם האתגר.

יום ראשון, 5 בדצמבר 2021

אקשיבה - יד על הכתף

השבוע נערכה התרמה ל"אקשיבה", וזו הזדמנות עבורי לשתף במחשבותיי על היזמה היפה הזו.

בהכללה, נראה שהשאלות ל"אקשיבה" מתחלקות לשתי קטגוריות מרכזיות:
  1. שאלות / קושיות / תהיות בתחום החברתי / דתי / אמוני.
  2. בעיות אישיות בתחומים שונים (חברתי / חינוכי / זוגי / נפשי / רגשי / כלכלי / שידוכים ועוד כהנה וכהנה)
בשאלות מהסוג הראשון, התשובות לכאורה אינן אמורות להשתנות מאדם לאדם, למרות שלא תמיד מה שיתקבל על לבו ודעתו של פלוני יתקבל גם על לבו ודעתו של אלמוני. בעוד שבשאלות מהסוג השני, התשובה אמורה לכאורה להיות מותאמת לאדם הספציפי, בהתאם למצבו, אופיו וכיו"ב. בשל כך, לא הבנתי לאורך השנים איך ניתן להשיב תשובות לשואלים אנונימיים ללא מפגש והיכרות פנים אל פנים.

ברמה העובדתית, נראה שמרבית השאלות ב"אקשיבה" הן מהסוג השני, וכנראה שלמרות הצורך במענה פרטני, הפונים מרגישים שיש להם תועלת בתשובות, אולי בשל האפשרות להמשיך את הקשר האישי עם המשיב.

המבנה של התשובות באתר "אקשיבה", נראה לי בדרך כלל אחיד. הפתיחה מעניקה לשואל שבחים על פנייתו / חכמתו / אישיותו / רגישותו / מצבו וכדו', ובהמשך נאמרים דברים כלליים על הנושא, תוך זהירות והימנעות (מתבקשת ומוצדקת) ממענה החלטי וחד משמעי. מן הצד, זה נראה מפתיע שתשובות כאלו מספקות את הפונים.

בשבוע שעבר שמעתי ראיון אצל קרן נויבך ברשת ב' עם ראש מחלקה פסיכיאטרית ב"שיבא", שהצליח להימנע לחלוטין בשנה האחרונה מקשירות במחלקה שלו. הוא הסביר שהצורך בקשירה הוא כשמטופל מסוכן לצוות, לסביבתו או לעצמו, והפתרון ברוב מוחלט של המקרים הוא באיש צוות שישים לו יד על הכתף, יקשיב לו וישוחח אתו. נראה לי שזו התועלת המרכזית גם ב"אקשיבה", כשמשיבים נותנים לפונים יד וירטואלית על הכתף, וכנראה שברוב המקרים זה כבר מחולל פלאים.

מעבר לתועלת לשואלים עצמם, ניסיתי להבין מה התועלת לקוראים מן הצד. שכן אם אני עצמי סובל מבעיה דומה לזו של שואל אחר, הרי אני עצמי לא קיבלתי את אותה "יד על הכתף".

נראה לי שהתועלת הגדולה באתר, היא בעצם הידיעה של אנשים שהסבל איננו רק מנת חלקם. פעמים רבות מצטיירת לאנשים תמונה כביכול מושלמת של המציאות סביבם, והם חיים בתחושה שלכולם מסביב טוב בחיים ורק הם סובלים מקשיים ומצוקות כאלו ואחרות. האתר מגלה להם שהם לא חריגים, ושיש עוד רבים וטובים שסובלים ומתחבטים בשאלות ובעיות דומות לשלהם, ואולי אף קשות יותר. הידיעה הזו יש בה כבר תועלת רבה בבחינת "צרת רבים, חצי נחמה".

נקודה נוספת וחשובה, היא בעיניי עליית קרנם של "אנשי המקצוע" והכרה בחשיבותה ונחיצותה של הפרופסיה. אם בעבר הפנו את כל השאלות לאדם חכם או לדמות סמכותית ותורנית שבסביבה, כעת גוברת ההבנה שלכל תחום ישנם אנשים שהתמחו בו ורכשו ידע הבנה וניסיון רלוונטי. כמדומני שהפרופיל של מרבית המשיבים ב"אקשיבה", וגם של חלק משמעותי מהתשובות באתר, מחזקים את התובנה החשובה הזו.

יום שלישי, 23 בנובמבר 2021

יצירה חרדית - מה הבעיה?



דברים שכתבתי לרגל הוצאה לאור של גיליון "יהי"


היחס ליצירה בקהילה החרדית

בסביבה שבה גדלתי, בבית הורי ובמוסדות החינוך שבהם למדתי והתחנכתי, אינני זוכר כמעט שום התייחסות משמעותית
ליצירה לתרבות ולאמנות באשר הן. בשנים האחרונות, אני מנסה להבין טוב יותר את המשמעות של ההתעלמות הזו, את גורמיה ואת השלכותיה. במאמר זה, אבקש לשתף אתכם במחשבותיי בנידון.

במונחים יצירה, תרבות ואמנות, כלולים דברים רבים: שירה, ספרות, מוזיקה, ציור, פיסול, תיאטרון, קולנוע, מוזיאונים. ניתן כמובן להקדיש תיאור ודיון נפרד לכל אחד מהם, אולם נראה לי שלהבנת התמונה הרחבה נכון דווקא להתבונן על כל הדברים הללו כמקשה אחת.

האם בקהילה החרדית ישנה יצירה תרבות ואמנות? אם כן, במה היא שונה מיצירה תרבות ואמנות אחרים? מהו היחס של הקהילה החרדית ליצירה תרבות ואמנות? האם היא מתנגדת אליהם או חוששת מהם או מזלזלת בהם? אלו השאלות שמעניינות אותי, ושאני מנסה למצוא להן תשובות.

בין גברים לנשים

הנקודה הבולטת ביותר בעיניי, היא ההבחנה הברורה בין גברים חרדים לנשים חרדיות, בכל הנוגע ליצירה תרבות ואמנות. בקרב הנשים החרדיות, ישנה כמדומני לגיטימיות מלאה לעיסוק בכל התחומים הנ"ל, בכתיבת שירה וספרות, בציור ופיסול, בלימוד כלי נגינה, בדרמה, בהפקת הצגות וסרטים. אולם כל הדברים הללו, נתפסים כבלתי מתאימים לגבר חרדי סטנדרטי.

ההבדל מתחיל כבר מגיל צעיר, רבות מהבנות החרדיות ילמדו באופן מסודר ציור, נגינה, דרמה, בבית הספר או במינהל הקהילתי בשכונה, בעוד שלרוב מוחלט של הבנים החרדים לא יהיה שמץ של מושג על הדברים הללו.

גם בשנים האחרונות, כשניתן לראות התפתחות משמעותית בלימודי מוזיקה ואמנות בקהילה החרדית, כמעט כל הפעילות מתמקדת בבנות ובנשים חרדיות, ומקומם של הבנים והגברים החרדי נעדר.

ניתן כמובן להסביר את ההבדל בין גברים לנשים, בחשיבות ומרכזיות של לימוד תורה בקרב גברים חרדים, שמונע מהם לפנות זמן לתחומים אחרים, אולם אני מתקשה לראות בכך הסבר מספק.

היצירה והנפש

להבנתי, ישנו קשר הדוק בין יצירה תרבות ואמנות, לבין העולם הרגשי של האדם. היצירה מבטאת רגשות ומצבי רוח שונים, של שמחה ועצב, אהבה ושנאה, קרבה וריחוק, סיפוק ואכזבה, נחת וכעס, ועוד כהנה וכהנה, והיא גם מעוררת מחשבות על רגשות ומצבים שונים.

מערכת החינוך של הבנים החרדים, מתעלמת להבנתי מעולמם הנפשי והרגשי של תלמידיה. היא מבקשת להצמיח אנשים הממלאים באופן מלא את חובותיהם עפ"י תפיסת העולם החרדית, ללא תלות במצבי רוח נפשיים ורגשיים כאלו או אחרים. עולם הרגש נתפס כשייך לנשים בלבד, בעוד שהגבריות איננה נותנת מקום לעולם הרגשי.

זהו גם ההסבר לדעתי בנוגע להכשרתם ותפיסת תפקידם של מרבית הר"מים בישיבות החרדיות, שמסתפקים בהוראת הגמרא לתלמידיהם, ואינם רואים את עצמם כמחנכים וכמי שנדרשים להכיר את עולמם הפנימי והאישי של כל תלמיד. וכמובן את היעדרם כמעט לחלוטין של יועצים חינוכיים ואנשי טיפול, ממוסדות החינוך של הבנים החרדים.

לאור זאת, אני סבור שישנה סתירה מובנית בין הדימוי של הגבריות בקהילה החרדית, לבין עיסוק ביצירה תרבות ואמנות לסוגיה.

אמצעי או מטרה

גם בתחומים שבהם ישנה יצירה חרדית, שכאמור נעשית בעיקר ע"י נשים חרדיות, נראה שישנו הבדל עמוק ויסודי בין היחס ליצירה תרבות ואמנות בקהילה החרדית ליחס אליהם בעולם הרחב.

היצירה החרדית אין לה זכות קיום בפני עצמה, והיא נדרש להצדקה בהיותה אמצעי למטרה ראויה. הספרות החרדית או הצגות וסרטים, מיועדים למטרות חינוכיות, והם נבחנים עפ"י המסר החינוכי והערכי שיש בהם. המוזיקה החרדית, נועדה בעיקר לשמחה בזמנים מיוחדים, כדוגמת שבת וימים טובים, חתונות ובר מצוות.

נראה אפוא, שבתפיסת העולם החרדי ישנה רתיעה מדבר שאין לו בסיס דתי או ערכי, ואסתטיקה לסוגיה השונים איננה נתפסת כבעלת ערך בפני עצמו.

עצמאות וביקורתיות

יצירה ואמנות מהווים כלי רב עוצמה בהבעת עמדות וביקורתיות, דווקא בשל היכולת שלהם לבטא דברים במרומז ובעקיפין.

אני סבור שזוהי אחת הסיבות לפריחה שניכרת לאחרונה בקהילה החרדית בתחומים של שירה וספרות, דווקא בקרב אלו שחשים חוסר נחת במציאות הנוכחית. אנו נמצאים כעת בתקופה של שינויים משמעותיים בקהילה החרדית, וזוהי קרקע פוריה להתפתחות של יצירה תרבות ואמנות.

סיכום

היצירה התרבות והאמנות מוגבלים מאוד בקהילה החרדית, והם קיימים בעיקר בקרב הנשים החרדיות. את המחיר העיקרי משלמים הגברים החרדים, שעולמם הנפשי והרגשי מודחק ואינו בא לידי ביטוי.

באופן אישי, אני רואה חשיבות רבה בפיתוח יצירה תרבות ואמנות בקהילה החרדית בכלל ובקרב גברים חרדים בפרט. אני מאמין שעתידה של הקהילה החרדית ברוחניות ובגשמיות, תלוי בהתפתחות תחומים אלו, שיביאו לקדמת הבמה קולות חדשים ומרעננים.

ניתן לצפות כאן בפאנל בנידון שהתקיים בערב ההשקה

יום רביעי, 17 בנובמבר 2021

הדרך למוגנות בקהילה החרדית

פורסם במודר דעות בעיתון "גלובס"

הקהילה החרדית בישראל מתמודדת בימים אלו עם אתגר קשה במיוחד, בעקבות תחקיר שפורסם בעיתון "הארץ" על הסופר החרדי חיים ולדר, שנחשד בפגיעה בנערות ונשים מהקהילה החרדית לאורך שנים.

ולדר הוא סופר, מחנך, איש תקשורת ופובליציסט מחונן, שמהווה כבר שנים רבות סמל להצלחה בקהילה החרדית. ספריו, הרצאותיו, ומיזמיו החינוכיים, זוכים לתפוצה רחבה ביותר. עשרות ספריו (המפורסמים שבהם הם סדרת "ילדים מספרים על עצמם") תורגמו לשפות שונות, והם נמכרים גם בחו"ל וגם בקרב הציבור הדתי הרחב.

זו איננה הפעם הראשונה שהקהילה נדרשת להתמודד עם פרשיות מסוג זה, לפני כמה שנים הורשע משגיח באחת הישיבות החרדיות בפגיעה חמורה בבנות משפחתו, כולנו שמענו על החשדות שיוחסו ליהודה משי זהב, וגם הרב אליעזר ברלנד הורשע בעברות דומות, אולם נראה שהפעם מדובר במאורע שונה לחלוטין.

ולדר הוא דמות מופת בקרב הזרם המרכזי החרדי, הוא מוכר ומוערך כאיש חינוך ובעל דעה משפיעה. ספריו נמצאים כמעט בכל בית חרדי, ואת טוריו והרצאותיו קוראים ושומעים עשרות אלפים בכל שבוע. לכן הסיפור הזה נתפס אצל רבים וטובים כרעידת אדמה וכדבר בלתי אפשרי. מנגנוני ההדחקה וההכחשה עובדים כאן ביתר שאת, בשעה שחבריו ואוהדיו הרבים עושים כל שביכולתם להזים את החשדות ולתלות את הכל בקנאה שנאה ותחרות, שהביאו לעלילות שווא.

הקהילה החרדית מנסה בכל כוחה להיות חברת מופת, ולשם כך היא נמנעת מדיבור על מעשים שאינם ראויים כדוגמת פשע, רצח, אונס וכיו"ב, בתקשורת החרדית לגווניה. בשל כך, המודעות לנעשה מתחת לפני השטח, לסכנות הקיימות, לזהירות הנדרשת, ולעובדה שישנם דברים שקורים במחשכים, היא נמוכה מאוד. במציאות כזו, עלולים אנשים שפועלים בדרך לא ראויה ליהנות מחומות של שתיקה ולהמשיך לאורך שנים במעשיהם.

לקהילה החרדית אין אמצעי תקשורת שיבצעו ויפרסמו תחקירים בנושאים אלו, וגם אין בה מנגנונים של חקירה והתמודדות עם סוגיות מסוג זה. החשדנות וחוסר האמון בתקשורת הכללית, במערכות הסדר החוק והמשפט, מקשים גם הם על טיפול ראוי.

אולם כעת נראה שישנן כמה התפתחויות חיוביות בתוך הקהילה, שעשויות לסייע לתיקון המצב:
  1. אנשי מקצוע חרדים: בשנים האחרונות ישנם הרבה חרדים וחרדיות שנכנסו באופן מקצועי לתחום הטיפול, עו"סים, פסיכולוגים, יועצים חינוכיים, מטפלים וכיו"ב. הם העלו את המודעות בקהילה לצורך בזהירות, לחשיבות הדיווח והטיפול, ולכך שישנם דברים שאינם נראים על פני השטח.
  2. חרדים בתקשורת הכללית: כניסתם של אנשי תקשורת חרדים לעיתונות הכללית ולערוצי תקשורת כלליים, איפשרה להעלות את העיסוק בסוגיות אלו ע"י אנשים מתוך הקהילה, בשפה המתאימה וברגישות הנדרשת.
  3. הרשתות החברתיות: הנוכחות של חרדים רבים ברשתות החברתיות, והשימוש הנפוץ בקהילה החרדית בוואטצאפ, מאפשר שיח ציבורי פתוח שאיננו נתון בידיה של הברנז'ה התקשורתית החרדית שמבקשת למנוע כל פגיעה במבנה הישן והטוב.
  4. החרדים בחו"ל: הקהילה החרדית בחו"ל נמצאת במקום הרבה יותר מודע לכל הדברים הללו, ולדוגמה בעניינינו כבר בימים האחרונים הודיעה חנות הספרים החרדית הגדולה בברוקלין על הוצאת ספריו של ולדר מהחנות, והיא עשויה להשפיע לטובה גם על הקהילה בישראל.
נראה שעדיין דרך ארוכה לפנינו, בשביל לדאוג למוגנות הנדרשת עבור כל בני ובנות הקהילה החרדית, אבל יחד עם זאת חשוב לשמוח על הדרך הארוכה שכבר עשינו.

יום ראשון, 5 בספטמבר 2021

אשת חיל מי ימצא



ביום שישי האחרון זכיתי להשתתף בהקרנת הבכורה של הסרט "אשת חיל", ואני מבקש להעלות חלק מהמחשבות שעורר בי הסרט המצוין הזה.

  1. מסע ארוך - הדרך לשינוי ותיקון היא תמיד ארוכה מאוד, יש בה עליות ומורדות, ולא ניתן לדעת מתי וכיצד היא תיגמר.
    המסע של נשים חרדיות בשביל לקבל ייצוג במפלגות החרדיות בכנסת וברשויות המקומיות הוא מרשים מאוד ארוך ומייגע, עם נקודות מרתקות בזמנים ובמקומות שונים, אבל עדיין קשה לדעת האם וכיצד המטרה תושג.
    הפעולות שלהן בתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה, בתליית מודעות רחוב, בהכשרת מנהיגות נשית, בהופעה בוועדות הכנסת, בנאום באו"ם, בעתירה לבית המשפט, ראויות להערכה רבה, ועדיין נראה שדרך ארוכה לפניהן.
    את ההשפעה של הפעילות הזו ראינו לאחרונה בראיון של רבקה רביץ שהביעה רצון לכהן כח"כית במפלגה חרדית, ולדעתי גם כהונתה של עומר ינקלביץ כח"כית וכשרה התקבלה בקהילה החרדית כמהלך לגיטימי בזכותן.

  2. פיצול פנימי - העובדה שחלק מהנשים שהיו שותפות למהלך בראשיתו ואפילו בשלבים מתקדמים (רחלי איבנבוים, אסתי רידר ועוד), פרשו ממנו בשל חילוקי דעות או מסיבות אחרות, מלמדת על הקושי להוביל מהלכים מהפכניים בקהילה החרדית, כשגם המעטים שמוכנים לפעול ולשלם מחירים מתקשים לשמור על לכידות לאורך זמן.

  3. פמיניזם דתי - הוויכוח בין אסתי רידר לאסתי שושן האם המהלך הפמיניסטי החרדי צריך להיות דתי או חילוני, הוא בעיניי ויכוח מרתק ורלוונטי בעוד הרבה מהלכים פנים-חרדיים.
    העמדה של אסתי רידר שמדובר במהלך אזרחי בלבד, ללא צורך במקורות תורניים וללא נגיעה בתחומים דתיים, מול עמדתה של אסתי שושן שיש צורך בליבון הסוגיה בכלים תורניים וגם בתחומים דתיים כמו לימוד תורה לנשים או מקומן של נשים בבית הכנסת.
    אני באופן אישי מצדד לגמרי בעמדתה של אסתי שושן, אבל זהו בהחלט נושא חשוב לעסוק בו.

  4. המחירים והבדידות - התעוזה לצאת למאבק ציבורי בשל האמונה בצדקת הדרך, כרוכה במחירים גבוהים ברמה האישית והציבורית, גם אם מצליחים במידה מסוימת לקבל תמיכה מבית ומחוץ, בהיבטים כלכליים ותקשורתיים.

  5. פמיניזם וגירושין - אי אפשר להימנע מלהכיר בעובדה שבקרב הנשים הפעילות בנושא הפמיניסטי בקהילה החרדית ישנו אחוז גבוה של גירושין, חשוב מאוד שבסרט לא התעלמו מהעובדה הזו ויש לתת עליה את הדעת בדיון הציבורי.

  6. המפגש במשרדו של ח"כ יעקב מרגי והשאלה הנוקבת של המשתתפות מדוע ח"כים חרדים אשכנזים לא יכולים לייצג את החרדים הספרדים וח"כים חרדים גברים יכולים לייצג את הנשים החרדיות, עוררו בי הרבה מחשבה. לשבחו של יעקב מרגי ייאמר שמבין המילים נראה שהוא מצדיק את הדרישה, אבל מסיבות ברורות הוא מנוע מלתמוך בהן.

  7. המהפך שהתחולל בעמדותיו של עו"ד דב הלברטל שבראיון ברדיו תקף בחריפות את המהלך של "לא נבחרות, לא בוחרות", וכמה שנים מאוחר יותר הוא חבר אליהן שיבח אותן והשווה אותן לרוזה פארקס, מייצג בעיניי את היכולת להשפיע לאורך זמן על דעת קהל, למרות שהוא אישית כנראה לא יכול להוות הוכחה לשום דבר.
הסרט פשוט מעולה ועשוי היטב.
תודה גדולה ליוצרים ובעיקר לכל אלו שהסכימו להיחשף באופן כה אמתי ועמוק מול המצלמה.