חפש בבלוג זה

יום שני, 4 ביולי 2022

קול קורא להקמת ישיבת 'עץ החיים'

לפני כמאתיים ועשרים שנים חשש מרן רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו של רבינו הגר"א, שמא ח"ו תשתכח תורה מישראל והקים את ישיבת וולוז'ין על מנת להצמיח מתוכה תלמידי חכמים שיפיצו תורה בישראל. זכו הגר"ח וממשיכי דרכו בראשות הישיבה והישיבה העמידה מתוכה מאות גדולי תורה ויראה שכיהנו כרבנים, פוסקי הלכה, ראשי ישיבות, משיבים ודרשנים בכל תפוצות ישראל.

ברבות השנים כשראה מרן רבי ישראל סלנטר שעמודי היראה והמוסר מתרופפים, עמד לחזק את בדק הבית בחיזוק היראה והדאגה לבין אדם לחברו. בהשפעתו הקימו תלמידיו את ישיבות המוסר קלם, סלבודקה, נובהרדוק ועוד, ואף הן העמידו תלמידים גדולי תורה ויראה שהתמודדו עם אתגרי המקום והזמן עד עלות הכורת על יהדות אירופה בשואת עמנו בשנות הזעם.

אז עמדו רבותינו שבארץ ישראל ובאמריקה, בראשם מרנא החזון איש והגאונים רבי יוסף שלמה כהנמן מפוניבז', רבי אליעזר יהודה פינקל, רבי אהרן קוטלר ועוד ראשי ישיבות והקימו מחדש את עולם התורה. הישיבות הללו העמידו גם הן רבנים, דיינים, מורי הוראה, ר"מים ועוד ואין ספק שהיהדות החרדית בימינו ואולי אפילו כלל היהדות ושמירת המצוות בארץ ישראל ובתפוצות היא תולדה של מסירות נפשם להעמדת תורה בישראל.

בימינו אנו, כשבסייעתא דשמיא נתרבו ספסלי בית המדרש, נראה שאנו עומדים בפני אתגרים חדשים: בינוניות בתורה, הסתפקות במועט ברוחניות, צרות דעת ומחשבה, צמצום כוח החידוש והיצירה וחיסרון בבניית שפה וכלים להתמודדות עם אתגרי המקום והזמן.

רבים וטובים מתלמידי הישיבות והכוללים, שהתברכו ביכולות ובשאיפות לגדול בעצמם ולהשפיע על העולם, חשים חוסר נחת ונמיכות רוח במקומם. הם חסרים את המלאך שיכה על קודקודם ויאמר להם גדל, ואת כנפי הרוח שיאפשרו להם להגביה עוף. בקרב הציבור המשתלב בעולם המעשה, חסרים תלמידי חכמים, רבנים ומורי דרך אשר יבינו את שיחם ושיגם, יעסקו בהרבצת תורה ויראת שמיים, ישמיעו את קולה של תורה באופן צלול ומנומק בנושאים העומדים על הפרק וינחילו לעם את הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון.

והנה בחסדי ה' התעוררו והתקבצו כמה תלמידי חכמים ואנשי מעשה לעמוד ולשרת בהקמת קיבוץ בשם "עץ החיים" ע"ש רבינו הגר"ח מוולוז'ין, לבחורי ישיבה, בעלי כשרונות מצוינים נבוני דעת, שנשאם רוחם והבינם מדעם, לגדול בתורה ויראה, בידיעת ה' ובמידות טובות מתוך רוחב דעת, ובניית כלים להתמודדות עם אתגרי הזמן.

תקוותנו ותפילתנו שנזכה להצמיח גדולי תורה בעלי דעה רחבה, אשר יוכלו בעזרת ה' לשמש בעתיד במשרות תורניות שונות בקרב קהילות הציבור החרדי המתרחב ויהיו לשם לתהילה ולתפארת ועליהם יאמרו ראו פלוני שלמד תורה מה נאים דרכיו ומה מתוקנים מעשיו ועליהם הכתוב אומר "עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

בצוות הישיבה:
  • הרב רפאל קרויזר - למד ולימד בישיבת חברון כנסת ישראל, בעבר ראש כולל ללימוד ירושלמי בבית המדרש הגבוה להלכה בהתיישבות וראש כולל לדיינות ''למען דעת'', וכיום רב קהילה ברמות ורב מדרשת אותות.
  • הרב ישראל יעקב כהן - בוגר ישיבת אור אלחנן וכולל מיר ומלמד בישיבת 'מחניים' ובבתי מדרש שונים.
  • הרב יוסף נתן מילר - בוגר ישיבת חברון וכוללים שונים, מלמד תורה במדרשת באר אשדוד ובמסגרות נוספות.
  • הרב בצלאל כהן - בוגר ישיבת פוניבז' וכולל מיר, מייסד וראש ישיבת "חכמי לב" בעבר וכיום ראש בית המדרש "אנשי חיל".
עקרונות הישיבה
  • גדלות ומצוינות - שאיפות לגדלות בתורה, יראת שמיים ומידות טובות, תוך מאמץ מתמיד למימושן.
  • תורה - שקידה רבה בלימוד גפ"ת עם גדולי הראשונים והאחרונים, ושילוב בין ידיעה להבנה בתוכנית לימוד סדורה ושיטתית.
  • יראת שמים - מחויבות ללימוד ולשמירת ההלכה בכל חלקי השולחן ערוך.
  • מוסריות ואנושיות - מודעות מוסרית, רכישת מידות טובות, רגישות וכבוד לזולת בכלל ולחלשים ונפגעים בפרט, דאגה לצדק וליושר.
  • פתיחות מחשבתית - סקרנות לעולמות נוספים במרחבי התורה ובחכמת העולם. הכרה בקיומן של שיטות לימוד ומחשבה שונות.
  • כנות ופתיחות - כנות בין אדם לעצמו ודיבור אמיתי ופתוח בין התלמידים וצוות הישיבה.
  • אחריות ורצינות - נטילת אחריות ומחויבות להתפתחות אישית ולטובת הכלל.
  • היכרות ומפגש עם תלמידי חכמים שונים המגלמים באישיותם ובחייהם את ערכי הישיבה.



עץ חיים היא למחזיקים בה

דיווח בעיתון "הפלס"
שנים רבות אני כותב ומדבר על הצורך בישיבה גדולה חדשה, למרות שיש כיום ישיבות רבות עם עשרות אלפי תלמידים.

הטענה המרכזית שלי היא שדווקא הריבוי של מספר התלמידים בישיבות, באופן חסר תקדים בהיסטוריה, כשכל הצעירים החרדים מהבר מצווה ועד החתונה מופנים לישיבות, גורם לצמצום הדעת לבינוניות ולהסתפקות במועט.
הישיבות אינן מעודדות מספיק רוחב דעת, מצוינות, שאילת שאלות, ביקורת, סקרנות, חיפוש, ולעיתים אפילו מתנגדים לכל אלו.

את עשרים השנים האחרונות הקדשתי בעיקר לשינויים המתחוללים בקהילה החרדית ולאתגרים הכרוכים בהם, בתעסוקה, באקדמיה, בצבא, בחינוך, בחשיפה לתרבות הכללית ובשימוש באינטרנט.
בשנים האחרונות, אני מודאג מאוד מהעתיד הרוחני של "החרדים החדשים", אם לא יהיה להם עוגן רוחני, באמצעות תלמידי חכמים, קהילות, מוסדות חינוך, שיאמינו בדרך של "תורה עם דרך ארץ" עם הקפדה על רמה רוחנית גבוהה.
לציבור הזה, חסרים עד היום תלמידי חכמים, שיבינו את אתגריו. זו הסיבה שהביאה אותי להקים לפני שנתיים את בית המדרש "אנשי חיל".

בשלושת החודשים האחרונים, נקרתה לי הזדמנות לחבר בין שני הנושאים הנ"ל. יחד עם שלושה מחבריי הטובים, תלמידי חכמים מובהקים המשלבים תורה עם חכמה, הוויות אביי ורבא עם חכמת העולם ועם עולם המעשה ואתגריו. הרב רפאל קרויזר, הרב ישראל יעקב כהן והרב יוסף נתן מילר. התכנסנו לטובת הקמת מסגרת קטנה ואיכותית לבחורי ישיבה מצוינים, שמבקשים להמשיך לשקוד על התורה, מתוך הרחבת הדעת. צעירים שעשויים בעז"ה בעוד כמה שנים לשמש כמחנכים, ר"מים, ראשי ישיבות, רבני קהילות וכיו"ב עבור הדור החרדי המשלב תורה עם דרך ארץ.

אתמול פרסמנו קול קורא בנידון, וברוך ה' ניכרת כבר התעניינות ביוזמה.
אנו מקווים שהרעיון יקרום עור וגידים כבר בזמן הקרוב, בכל אופן אנחנו מאמינים שהיות ומדובר בדבר נחוץ ונכון הוא יצא לפועל במוקדם או במאוחר.

ראיון ברדיו כאן מורשת על הישיבה

יום רביעי, 25 במאי 2022

מחשבות על התמסדות ועל אלימות

בשבוע האחרון, בעקבות אלימות פיזית של חסידי גור כנגד בני קהילתו של הרב שאול אלתר שליט"א, הביעו רבים וטובים בקהילה החרדית את מחאתם ואת שאט הנפש שלהם מפעולות אלו. לא נראה לי שיש לי מה להוסיף בנידון, אבל אני מנסה להבין מה מביא אותנו למציאות כזו ומה גורם לנו למחות דווקא כעת.
  1. התמסדות - ראשיתה של תנועת החסידות ומאוחר יותר הקמתן של חצרות חסידיות שונות, הייתה סביב רעיון / דמות ייחודית. תנועת החסידות באה לחדש דרך בעבודת ה', וחסידויות שונות קמו ע"י מנהיגים מיוחדים במינם בזמנם ובמקומם.
    עם השנים, החסידות בכלל והחצרות החסידיות בפרט הפכו לממסד שהצדקתו בעצם קיומו. לכל חסידות יש קהל, בתי כנסת, בתי מדרש, מוסדות, ארגונים קהילתיים, וממילא הם זקוקים למנהיג, מבנים, כספים וכיו"ב. אין צורך למצוא רעיון ייחודי בחסידות כזו או אחרת, או דמות ייחודית שמושכת את הקהל בשל אישיותה פעולותיה ויכולותיה.
    ההזדהות של כל חסיד עם החסידות שלו, איננה נוגעת בהכרח לרעיון מיוחד או לדמות מיוחדת, אלא היא הזדהות טבעית עם קבוצת השייכות שלו, בדיוק כמו הזדהות עם קבוצת ספורט או עם מדינה / עיר מגורים וכיו"ב.
    האדמו"ר הוא למעשה הסמל המובהק של הקבוצה, ואין לזה שום קשר לסגולותיו האישיות. בדיעבד, ישנו ניסיון של שכנוע פנימי שהוא אכן מיוחד במינו, אבל ברור לכל בר דעת שלא משנה מי יתמנה לתפקיד, הוא יהפוך לסמל שאתו מזדהים.
    חסידות גור היא ככל הנראה הממסד הפנים-חרדי החזק ביותר, יש להם מספר רב של חסידים, נציגים פוליטיים, נכסים, וארגונים קהילתיים יעילים ומבוססים מאוד. האדמו"ר הנוכחי איננו בולט בתכונות מיוחדות, מעבר ליכולת מרשימה לנהל את החסידות באופן שוטף ע"י עושי דברו.
    קהילתו החדשה של בן דודו הרב שאול אלתר, היא ההפך הגמור. היא מזכירה ממש את ראשית החסידות, בכך שאנשים הולכים אחרי אדם בשל סגולותיו האישיות יוצאות הדופן, רעיונותיו ודרכו.
    הדעה הרווחת היא שישנם עוד רבים וטובים בחסידות גור, שמזדהים עם הרוח החדשה שמביא איתו ר' שאול, אבל הקושי לוותר על ההשתייכות למסגרת כל כך חזקה הוא גדול, בבחינת "לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה".
    הקונפליקט כאן הוא בלתי נמנע, חסידי גור יוצאים להיאבק על הפגיעה בממסד שהם משתייכים אליו ובסמליו, מול קהילה בלתי ממוסדת שנמצאת בראשית דרכה. התחושה הפנימית היא ככל הנראה של איום על החוסן הגדול של ממסד כה ותיק וחזק.
  2. אוטונומיה / אנרכיה - תחושת האיום של ממסד ותיק מול תנועת אוונגרד חדשה היא מובנת לחלוטין, אבל השאלה היא: מהם הכלים העומדים לרשות הממסד הותיק ומה הם הגבולות שלו?
    חסידות גור כמדומני משתמשת במונח "ממלכת גור" (דבר שכיח בחצרות חסידיות, עם מוטיבים סמליים רבים), היא אכן מתנהגת כממלכה וההתנהלות כעת היא כפי שנוהגים במרד בממלכה.
    אבל כידוע, גור איננה ממלכה וגם לא אוטונומיה, זוהי קהילה שחיה ופועלת בתוך מדינת דמוקרטית מתוקנת, שאמורה לשמור על החוק ועל הסדר.
    למרבה הצער, מדינת ישראל מתגלה פעם אחר פעם בחולשתה מול קבוצות שונות בחברה הישראלית, שעושות דין לעצמם, והגופים האמונים על שמירת החוק והסדר אינם מונעים זאת.
  3. בין אלימות לאלימות - הזעזוע הציבורי מגיע בדרך כלל מאלימות גלויה לעין, כמו מכות, צעקות, המון אדם, זריקת חפצים וכיו"ב. אולם חשוב לזכור שישנם עוד הרבה מעשים אלימים, חמורים לא פחות, שאינם נראים מספיק לעין. אני חושש שהמחאה הציבורית נובעת יותר ממניעים אסתטיים, ולא מהבנה עמוקה שהפעלת כוח ופגיעה קשה אינם מעשה לגיטימי בכל מקרה.
    מקרים של חרמות, הרחקת תלמידים, אפליה, פיטורים, ניתוק קשר בין ילדים להורים, פגיעה בשידוכים, הפרדה בין בני זוג, אי קבלה למוסדות חינוך, סילוק מבתי הכנסת וכיו"ב, הם מעשים שבכל יום במחלוקת הנוכחית ובעוד מחלוקות רבות במחננו. אולם רק מתי מעט משמיעים קול ומנסים להיאבק בכל המעשים הללו, והם בדרך כלל נדרשים לשלם על כך מחיר גבוה.
    אז אמנם האלימות הפיזית הגלויה לעין היא חמורה ויש להוקיע אותה, אבל אין לשכוח את האלימות שאיננה פיזית, שפגיעתה בעיניי חמורה לא פחות.

יום רביעי, 23 במרץ 2022

מחשבות על מנהיגות תורנית ו"דעת תורה"

בעקבות פטירתו של הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, עסקו כמה מכלי התקשורת גם במעמדו הפוליטי, בהזדמנות זו אני מבקש להציג את האופן שבו אני רואה את הדברים.

מהקמת תנועת "אגודת ישראל" באירופה לפני 110 שנים, פעלו בתוכה שני מוקדי כוח שונים. מוקד כוח אחד הוא של העסקנים הפועלים בזירה הציבורית, ומוקד הכוח השני הוא של הרבנים שהציבור סר למרותם. בתנועה הוקם מנגנון רשמי שזכה לכינוי "מועצת גדולי התורה", אולם אין לי מושג אם אי פעם הוא תפקד באופן מסודר.

גם כשהוקמה מפלגת "אגודת ישראל" בישראל פעלו כאן שני הכוחות, וכדרכו של עולם תמיד יש מתחים בין שני מוקדי כוח שונים. לפני כמה שנים שמעתי הרצאה מרתקת מד"ר יאיר הלוי שחקר את הנושא, הוא הראה שבשנות החמישים כוחם של העסקנים היה גדול בהרבה מכוחם של הרבנים.

מיום הקמתה, היתה אגודת ישראל משותפת לחסידים ולליטאים (או "מתנגדים"), גם כאן היה כמובן מתח מתמיד בין שתי הקבוצות. במנהיגות הרבנית של הפלג הליטאי, הדמות הדומיננטית ביותר בשנות השמונים הייתה של הרב אלעזר מנחם שך זצ"ל, שהתחיל את דרכו הציבורית בשנות השישים (לאחר פטירת החזו"א והגרי"ז מבריסק). הפלג הליטאי שבראשותו הרגיש במהלך השנים מודר ומקופח ממוקדי הכוח וקבלת ההחלטות, מה שהביא בשנת תשמ"ט/1988 לפרישה של הליטאים מ"אגודת ישראל" והקמת מפלגת "דגל התורה".

הרב שך שהפך למנהיג כמעט בלתי מעורער של הציבור החרדי-ליטאי, הצליח להנחיל באופן מאוד משמעותי את המושג "דעת תורה", שעל פיו העסקנים והציבור מחויבים להכפיף את עצמם באופן מלא למנהיגות הרבנית. ברמה ההצהרתית זה הפך לעיקרון כה מקובל ומקודש, שנראה שאצל מרבית החרדים זהו היום כמעט אחד מעיקרי האמונה כמו י"ג עיקרים של הרמב"ם.

מלבד המפלגה, הרב שך ראה חשיבות רבה בהקמת מנגנונים נוספים שיעניקו לציבור שבראשותו עצמאות ארגונית ואידאולוגיות, גולת הכותרת בעניין זה היא להבנתי הקמת העיתון "יתד נאמן" בשנת תשמ"ה. הרב שך חלש אפוא בחייו גם על עיתון וגם על מפלגה, שסרו למרותו באופן מלא.

הכינוי של הרב שך כ"גדול הדור" היה כפי הנראה בשימוש גם בדורות קודמים (הוא מופיע כבר בחז"ל למרות ששם כנראה לא מדובר בהכרח על גדולי תורה), אבל אצלו התואר גם שימש להצדקה מדוע מחויבים לציית לו ומדוע "דעת תורה" היא דעתו שלו בלבד. הנקודה המשמעותית היא שאין הליך בחירה ל"גדול הדור", והדעה הרווחת היא שמדובר בבחירה עצמאית של הציבור (בעניין זה ישנו ביטוי "חוש הריח של כלל ישראל").

בפועל, כשהרב שך נחלש והפסיק לתפקד ובפרט לאחר פטירתו, לא היה ברור מי אמור למלא את מקומו ולקבל את כוחו ומעמדו. כאן נכנסו לתמונה מוקדי הכוח השונים בקהילה הליטאית ובפרט במנגנונים של מפלגת "דגל התורה" ושל עיתון "יתד נאמן". במפלגה העדיפו את הרב אהרן לייב שטיינמן זצ"ל שנודע בפיקחותו ובפרגמטיות שלו, בעוד שבעיתון העדיפו את הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל שהיה פחות מעורב בעולם ונודע בהתמדתו ובשכלו החד. כך נוצרה מנהיגות כפולה, כשהמתחים בין העיתון למפלגה ובין שני המנהיגים נשארים בדרך כלל מתחת לרדאר הציבורי. בסוף ימיו של הרב אלישיב נוצר הקרע בתוך הציבור הליטאי, הנהלת העיתון הודחה ופתחה עיתון חדש בשם "הפלס", ומאז אנו יודעים על "הפלג הירושלמי" שסר למרותו של הרב שמואל אויערבאך זצ"ל.

חשוב להבין, שהניצחון המוחץ של המנהיגות הרבנית על המנהיגות הפוליטית, הוא למעשה ניצחון למראית עין בלבד. מפני שבפועל המנהיגות הפוליטית נעשתה מעורבת בעצמה בבחירת המנהיגות הרבנית, בפרט בזמן של מעבר ממנהיג תורני פלוני למנהיג תורני אלמוני. כאן צמחה לה גם "תופעת הבתים" (או תופעת המקורבים והנכדים), כשלמעשה תחת מראית עין של מנהיגות מוחלטת של רב מסוים, קבלת ההחלטות וכל התככים הפוליטיים מתבצעים ע"י מקורביו ובני משפחתו של הרב. הבריתות בין הבתים לעסקנים הפוליטיים, מכריעות למעשה מי יהיה המנהיג התורני הדומיננטי.

תופעת הבתים התפתחה כבר אצל הרב אלישיב (הדמויות המפורסמות הן הרב יוסף אפרתי והנכד אריה אלישיב) והרב שטיינמן (הדמות המפורסמת היא של הנכד דוד שפירא), אבל נראה שהיא רק משתכללת והולכת והיא הגיעה לפרסום גדול בארבע השנים האחרונות, בדמותו של יענקי קנייבסקי נכדו של ר' חיים.

לאחר פטירתו של הרב שטיינמן לפני ארבע וחצי שנים, הניחו רבים שהמנהיגות התורנית תעבור לידיו של יבלחט"א הרב גרשון אדלשטיין שליט"א ראש ישיבת פוניבז' (על הבחירה הזו צריך להאריך בהזדמנות אחרת), אולם כמו שכולם יודעים כוחו של בית הרב קנייבסקי גבר. ניתן לומר שעבור רבים וטובים זו הייתה הפתעה גדולה, שכן הרב קנייבסקי לא היה מעורב כמעט כלל בענייני ציבור, ובשנים הללו היה נראה שהוא גם לא נמצא במיטבו מבחינה בריאותית וקוגניטיבית. מה גרם אפוא למהלך הזה?

נראה שעבור מרבית הנציגים של "דגל התורה", היו סיבות טובות להעדיף את המנהיגות למראית עין של הרב קנייבסקי. ראשית, ההערצה הציבורית העממית כלפי הרב קנייבסקי, היתה בעלת פוטנציאל גדול שבעתיים בהבאת מצביעים לקלפיות, בבחירות הארציות והמוניציפאליות. שנית, דווקא בשל חוסר הבנתו ועיסוקו בסוגיות ציבוריות ובשל מצבו, הם יכלו לעשות כרצונם ולקבל גושפנקה ציבורית מספקת למעשיהם.

לאור האמור, ברור שהטענה שהציבור הוא שבוחר את "גדולי הדור" איננה מדויקת, אבל היא כנראה גם לא שגויה לחלוטין. הציבור מושפע במידה רבה מהעיתון ומגורמים נוספים שבוחרים משיקולים כאלו אחרים ברב פלוני או אלמוני, אבל גם לציבור יש מה לומר בנידון.

אז מי יהיו "גדולי הדור" הבאים בציבור הליטאי? כפי שניתן לשער בעקבות מה שהיה עד היום, תהיה כאן מעורבות גדולה של העסקנים ומוקדי הכוח במפלגת "דגל התורה" וכמובן גם למי שישלוט ב"יתד נאמן", וגם לציבור עצמו יהיה חלק בעניין. בכל אופן, אנחנו כנראה נמשיך לחזות בהצגה המדומה של שלטון "דעת תורה", ואוי לו למי שינסה לקרוע את המסכה מעל פני השחקנים.

יום שני, 21 במרץ 2022

גלה כבוד מישראל

פורסם במדור דעות בעיתון "גלובס"


הקהילה החרדית אבלה על הסתלקותו של הגאון הרב חיים קנייבסקי זצ"ל, אנשים נשים וטף מכל החוגים והעדות של הקהילה החרדית חשים כעת תחושת חסר ויתמות. רבים וטובים רואים את האבל הגדול ומבקשים להבין את התחושות הללו, מי היה הרב קנייבסקי ומדוע הוא היה כל כך משמעותי עבור מאות אלפי אנשים. ברצוני לנסות להסביר זאת באופן תמציתי.

הרב קנייבסקי היה בחייו לסמל ייחודי ויוצא דופן בקהילה החרדית, הוא היה דמות להערצה לכל החוגים והעדות בקהילה החרדית, כתלמיד חכם, שקדן, צדיק, בעל מופת, בעל חסד, המקבל כל אדם בסבר פנים יפות.

הרב נולד וגדל למשפחה מיוחסת ביותר, הוא בן אחותו של הרב אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל ה"חזון איש", ממניחי היסודות של הקהילה החרדית בארץ ישראל. הוא בנו של הרב יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל "הסטייפלר" בעל "קהילות יעקב", ממורי הדרך של עולם הישיבות הליטאי בדור הקודם. הוא חתנו של הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל מגדולי הפוסקים החרדים, והוא מחותנו של הרב אהרן לייב שטיינמן זצ"ל ממנהיגי הציבור החרדי הליטאי.

מגיל צעיר הצטיין הרב קנייבסקי בהתמדה נדירה בלימוד תורה, הוא צבר ידע פנומנלי בכל ספרות חז"ל, ועד יומו האחרון לא הפסיק ללמוד בכל רגע פנוי. הוא חיבר ספרים רבים וייחודיים בתחומים פחות מוכרים למרבית הלומדים, ונראה שגולת הכותרת של חיבוריו זו סדרת הספרים "דרך אמונה" על ספר זרעים ב"משנה תורה" של הרמב"ם, שבו הוא הלך בדרכו של ה"משנה ברורה" בבירור ההלכה ממקורותיה עד להלכה למעשה, ובכך הוא המשיך את מפעלו הגדול של דודו החזון איש שהיה הפוסק החשוב בכל ההלכות התלויות בארץ. בהתמדתו יוצאת הדופן ובידיעותיו התורניות הוא קנה את דמות התלמיד חכם האולטימטיבי ומכאן כינויו המפורסם "שר התורה".

מלבד התמדתו וידיעותיו, היה הרב קנייבסקי זמין לכל שואל בעל פה או בכתב, הוא השיב כל ימיו לעשרות אלפי שואלים. כמו כן, בזכות רעייתו הרבנית בת שבע ע"ה ביתם היה פתוח לרווחה במשך עשרות שנים, לכל מי שנזקק לתמיכה לעזרה לעצה או לברכה. כך הפך ביתם לתל תלפיות, לכל מי שנזקק למשהו, ומי מאיתנו איננו זקוק מפעם לפעם לעזרה תמיכה עצה או ברכה. ככל שחלפו השנים, שמו של הרב התפרסם בכל מקום, גם כתלמיד חכם וגם כצדיק שכל אחד יכול למצוא אצלו את מבוקשו.

בעשרים השנים האחרונות, עם התפתחות והתמסדות ארגוני חסד וצדקה רבים בקהילה החרדית, נעשה שימוש תמידי בהמלצותיו, ברכותיו, בקשותיו ותפילותיו של הרב קנייבסקי לגיוס תמיכת המונים, כך ראינו את תמונתו ודבריו של הרב מתנוססים בכל עיתון ובכל קרן רחוב.

פרסומו הגדול של הרב קנייבסקי וההערצה העממית לאישיותו, עם הזרימה הבלתי פוסקת של המונים יום יום לביתו הצנוע ברחוב רשב"ם בבני ברק, הפכו אותו לדמות אהובה ונערצת על כל החוגים והעדות בקהילה החרדית ומחוצה לה. אנשים ונשים בכל הגילאים ומכל החוגים, ראו בו סמל לאות ולמופת. את היחס השמור בכל הדורות לתלמידי חכמים ולצדיקים.

במשך עשרות שנים, מעורבותו של הרב קנייבסקי בעניינים ציבוריים ופוליטיים היתה מינימלית. ההנהגה הציבורית והפוליטית בציבור החרדי ליטאי היתה מסורה במהלך אותם שנים לרב אלעזר מנחם שך, לרב יוסף שלום אלישיב ולרב אהרן לייב שטיינמן זכרונם לברכה, הוא נתן להם את הגיבוי המלא כשהם נדרשו לכך. אולם לפני ארבע שנים, עם הסתלקותו של הרב שטיינמן, הוא מצא את עצמו שלא ברצונו נדרש להכריע גם בשאלות מסוג זה.

נראה שאין עוד כיום בקהילה החרדית דמות שמשלבת בתוכה תכונות וסגולות כה מיוחדות, ולכן הסתלקותו של הרב קנייבסקי היא אובדן גדול שמאות אלפים חשים ברמה הפרטית.

ניתן להאזין גם לראיון בנושא ברשת ב'