גיוס חרדים כיצד?

בעקבות המלחמה, שבה ועלתה לסדר היום הציבורי שאלת השתלבותם של צעירים חרדים לצה"ל, שמענו על התעניינות של חרדים רבים בנושא, ועל גיוסם של כמה מאות חרדים בגילאי 25 ומעלה לשירות צבאי מקוצר.

השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא: האם נראה שינוי משמעותי בגיוסם של צעירים חרדים בגיל 18 לשירות צבאי סדיר? האם נראה עליה בביקוש למסלולים החרדים הקיימים (נצח יהודה, שח"ר, ח"ץ, תומר וכיו"ב)? האם יגדל הביקוש לישיבות הסדר חרדיות (כדוגמת ברקאי, דרך חיים, חדוותא, נצח דוד)? האם יפתחו מסלולים נוספים ומסגרות חדשות שיסייעו לגיוס צעירים חרדים לצה"ל?

לפני כשבועיים התפרסם גילוי דעת של הרב דוד לייבל שליט"א, שבו הוא טוען שבמצב הנוכחי אסור לצעירים חרדים בני 18 להתגייס לצבא, גם אם הם אינם לומדים תורה, מפני שהצבא אינו ערוך לקליטתם, ומדובר בסכנה רוחנית ברורה.

חברי הטוב אליעזר היון פרסם במסגרת "מכון ירושלים למחקרי מדיניות", מסמך מפורט שבו הוא מנתח לעומק את הסוגיה, ומנסה להעריך האם יהיו שינויים במצב הקיים, עם המלצות לצעדים מעשיים.

(קישור למאמר המלא, קישור לתקציר)

היות וגם לי יש ניסיון מסוים בתחום זה, אני מבקש להציג בקצרה את האופן שבו אני רואה את הדברים.

צה"ל מצידו עשה במהלך למעלה מעשרים שנה כל שביכולתו בשביל לגייס חרדים, והוא נקט לשם כך בצעדים יוצאי דופן. הוא קבע כללים מחמירים להפרדה מגדרית, תפילות ושיעורי תורה, כשרות מחמירה, שמירת שבת, ועוד שלל פעולות לטובת המשרתים החרדים, ולמרות זאת לא הצלחנו להגיע למספרים משמעותיים, ובוודאי לא לצעירים חרדים שאינם יוצאים או נושרים או מקבוצות שוליים.

הסיפור המשמעותי ביותר הוא סוגיית הזהות והשייכות של הצעירים החרדים, שחשים זרים ומנוכרים במשפחה, בקהילה, בבתי הכנסת, במוסדות החינוך, בקרב קרוביהם וחבריהם בעבר, וכל אלו גורמים כמובן לצעירים פוטנציאליים לחשוש מגיוס, ולרבים מאלו שהתגייסו להתרחק במידה כזו או אחרת מהקהילה החרדית מתפיסת עולמה ומאורחות חייה.

השינוי תלוי אפוא בקהילה החרדית עצמה, ככל שהיא תדע לגרום לחיילים החרדים להרגיש חלק בלתי נפרד, רצוי אהוב ולגיטימי, כך יש סיכוי שנראה יותר צעירים חרדים מתגייסים, ונשארים בזהותם החרדית.

הממסד החרדי הקיים, המנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית השלטת כיום, מן הסתם לא תתן את ידה לפעולות כאלו. לכן המשימה הזו יכולה להתבצע רק ע"י קהילות חרדיות מודרניות / חדשות, וע"י רבנים כדוגמת הרב דוד לייבל וחבריו. הם צריכים לעשות כל שביכולתם לאמץ את החיילים החרדים ובני משפחותיהם, לתמוך באופנים שונים בשילוב שבין אורח חיים ותפיסת עולם חרדית לשירות צבאי. עליהם להקים מוסדות ומסלולים המשלבים בין לימוד תורה לשירות צבאי, מתוך גישה של לכתחילה.

לגבי הפעולות המעשיות הנגזרות מתפיסה זו, אני מקווה להרחיב בהזדמנות אחרת.

נושא בעול עם חבירו

העם השרוי בציון נמצא מאז שמחת תורה האחרון באבל גדול, על מיטב בניו ובנותיו שנרצחו באכזריות רבה על ידי אויבנו, מאות נוספים נחטפו לשבי חמאס, ועוד אלפים נפצעו. כולנו מודאגים מהעתיד, ממחיר המלחמה שאנו נמצאים ככל הנראה רק בתחילתה. מאות אלפי חיילי מילואים גויסו לחזית, והעתיד נראה לוט בערפל.

בכל עת צרה, שב ומתגלה עם ישראל בסולידריות שלו, בכך שלמרות כל ההבדלים וחילוקי הדעות, ישנה אחווה אכפתיות ועזרה הדדית, וכל אחד ואחת יוצאים מגדרם בשביל לסייע בכל יכולתם, בכל דרך אפשרית.

גם בקהילה החרדית אנו רואים בימים אלו התעוררות מעוררת השתאות, של אנשים ונשים רבים מאוד נרתמים באופנים שונים למען העם והארץ. אנשי זק"א מתמסרים ימים ולילות להגעתם של הנרצחים לקבר ישראל, המוני מתנדבים נרתמים לסייע במשלוחים שונים לחיילים הרבים, אחרים מסייעים לקליטת מפונים מישובי הדרום והצפון, אלו הולכים להלוויות וניחום אבלים של מאות הקדושים, ועוד אופנים רבים ומגוונים של תמיכה ועזרה.

גם מי שאין לו דרך לסייע באופן פיזי או כלכלי, נדרש בימים אלו להיות שותף עם הציבור בצער, בתפילה, בהוספת זכויות למען הצלת והצלחת שלוחינו המוסרים נפשם וגופם עבורנו.

אחד מארבעים ושמונה קנייני התורה במסכת אבות הוא "נושא בעול עם חברו", והרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג הלכה י"א) כתב שמי שפורש מדרכי הציבור ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אין לו ח"ו חלק לעוה"ב.

הקהילה החרדית הקימה לעצמה חומות הגנה על מנת לשמור על עצמה מכל השפעה שלילית, אולם עלינו להיזהר שהחומות הללו לא יהפכו אותנו לבועה מנותקת, שבה לא נחוש ולא נשתתף בצער הציבור כולו. החשש הזה קיים דווקא אצל אלו שבמהלך חייהם מצליחים להישאר מנותקים ומרוחקים מכלל החברה הישראלית, עליהם לעשות כל מאמץ להזכיר לעצמם את הקשר העמוק שלנו עם כל יהודי באשר הוא, ואת החובה להיות שותפים לאבל ולדאגה ולהרבות בתפילה ולימוד תורה להצלת החטופים, להחלמת הפצועים, לעילוי נשמת הנרצחים, ולהצלחת והגנת הלוחמים.

בעניין זה, חשוב לי לומר כמה מילים על הסוגיה של שירות חרדים בצה"ל, שנמצאת כבר שנים רבות על סדר היום הציבורי. לפני המאורעות הנוכחיים, היה מדובר על חוק חדש שיאפשר לכל הצעירים החרדים להמשיך לדחות את שירותם הצבאי בהסדר "תורתו אומנותו". נראה לי שכל בר דעת מבין שמכאן ולהבא לא יהיה מקום לחוק שימשיך לתת למעשה פטור גורף לצעירים החרדים משירות צבאי. חובת הנציגות החרדית תהיה למצוא את האיזון הנכון, בין הצורך להמשיך ולשמור על עולם התורה החשוב לנו מכל, לבין השתתפות ממשית ומשמעותית של רבים מצעירנו בהגנה על עם ישראל מכל צר ומשחית.

ויהי רצון שתקוים בנו בקרוב נבואת ישעיהו (ס,יח) "לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה".

מחשבות בעקבות המצב

מצאת שבת שמחת תורה, כשהתחלתי להבין את ממדי המציאות הבלתי נתפסת שבה אנו נמצאים נאלמתי דום. הכאב והצער שיתקו אותי עד היום, לא היו לי מילים לבטא את הכאב העצום ואת המחשבות השונות.

היום אחר הצהריים השתתפתי בהלוויתו של סג"ם ינאי קמינקא ז"ל, בנו של ידידי יבלחט"א אייל קמינקא, שנפל בשבת, דומני שעין לא נותרה יבשה במהלך הלוויה וההספדים, תוך כדי ההספדים אף נשמעה התרעת צבע אדום וכל המלווים נשכבו על הרצפה למספר דקות.

למרות הקושי, חשבתי כעת להעלות על גבי הכתב כמה נקודות:

1. השבר - אנחנו עדיין לא מסוגלים להבין את גודל האסון, של הנרצחים, של החטופים, של הפצועים, ושל כולנו. קריסת כל המערכות של הביטחון וההגנה, וגודל התחכום והאכזריות של האויב. ההיקף של האירועים מבחינה מספרית, ועוצמת התכנון והרוע, לא זכורים לנו שנים רבות, והם מעוררים בנו זכרונות לתקופות אפלות בהיסטוריה היהודית והאנושית.
2. האחווה - ברגעים אלו, אנו מגלים מחדש את עומק האחווה והסולידריות של החברה הישראלית, נראה שכולם מחפשים בכל דרך אפשרית מה הם יכולים לעשות למען הנפגעים ולמען ביטחון המדינה והעם. בשעה זו נשכחים כל חילוקי הדעות וההבדלים שמלווים אותנו שנים ארוכות, שהעמיקו עוד יותר בשנים האחרונות בכלל ובשנה האחרונה בפרט. את האחווה הזו נצטרך לזכור ולשמר לעבודה הגדולה שלנו ביום שאחרי המלחמה.
3. מנהיגות - מדינת ישראל והחברה הישראלית נמצאים במשבר מנהיגות, יש לנו את כל הנימוקים המוצדקים לבקש לנו מנהיגות אחרת, אבל כעת זו עת מלחמה וחירום והזמן אינו מתאים לכך. כעת ישנה דרישה אחת בלבד, שאת המלחמה יובילו במשותף ראשי המפלגות הגדולות מכל צידי הקשת הפוליטית, ועד סוף המלחמה לא יובילו שום חקיקה שנויה במחלוקת.
4. החרדים - הקהילה החרדית מתגלה בעת הזאת ברצונה ליטול חלק משמעותי יחד עם כל העם והמדינה, בין אם מדובר בעזרה וגמילות חסדים במגוון דרכים ובין אם מדובר בתפילה ולימוד תורה והוספת זכויות. אני רואה זאת במקום מגוריי, בבית הכנסת, ובאינספור קבוצות וואטצאפ של אנשים מהקהילה החרדית. חשוב להכיר בתופעה הזו ולברך עליה, ולהשאיר את כל הויכוחים ואי ההסכמות ליום שאחרי המלחמה.
5. החטופים - במסורת היהודית שֶּׁבִי הוא הדבר הקשה מכל, ופדיון שבויים היא המצווה החשובה ביותר. הדאגה לשלומם ושחרורם המהיר של החטופים, היא הדבר שצריך לעמוד בראש מעייננו בשעה קשה זו.

מה לנו נרדמים?

במסורת היהודית, חודש אלול הוא זמן לחשבון נפש ולתשובה, לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. זהו הזמן לבחון את מעשינו עד כה, ולקבל על עצמנו דברים טובים לעתיד. בחודש זה נהוג לתקוע בכל בוקר בשופר, וכפי שתקיעת שופר בר"ה באה לרמז "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" (לשון הרמב"ם הלכות תשובה ג,ד), כך גם נועדה תקיעה זו לעורר אותנו מתרדמת הזמן.

אני מניח שברמה האישית, מרבית האנשים בקהילה החרדית שבה אני חי אכן מתעוררים לבחון את דרכם ולשפר מעשיהם, אולם ברמה הציבורית יש לי תחושה שהציבור החרדי נמצא בתרדמת עמוקה.

בשעה שהחברה הישראלית נמצאת במשבר גדול ועמוק, כשוויכוח חריף על דמותה וצביונה של המדינה ועל סוגיות רבות שנויות במחלוקת, קורע את החברה כולה, יש לי תחושה שמרבית בני הקהילה החרדית בישראל אינם מבינים כלל על מה הסער הגדול הזה, והם סבורים שעולם כמנהגו נוהג, וכמו שעברנו גלים רבים כך נעבור גם את הגל הזה.

בתפיסה החרדית, אנו בסך הכל מבקשים לשמר את המצב הקיים מאז קום המדינה, עם שיפור מסוים בתקציבים ובעמדות הכוח שהמפלגות החרדיות משיגות, בהתאם לגידול בכוחן. החרדים מבקשים בעיקר להמשיך את הדיחוי של "תורתו אומנותו" משירות צבאי למרבית הצעירים החרדים, את הפטור מלימודי ליב"ה ב"ישיבות הקטנות" ולימוד מקצועות ליב"ה מינימלי ב"תלמודי התורה", ואת המודל של "חברת הלומדים" שהתפתח כאן מאז קום המדינה. המפלגות החרדיות עושות את המירב והמיטב לקבל מוקדי כוח ושליטה, ולהשיג תקציבים לטובת בוחריהן.

הציבור החרדי סבור שהסערה הנוכחית אינה ממש קשורה אליו, היא נוגעת לרפורמה במערכת המשפט, שאמנם הציבור החרדי והמפלגות החרדיות תומים בה, אבל הם אינם מובילים אותה. גם הפחד מעליית הימין הקיצוני, והתנהלותם חסרת האחריות של שרים וח"כים שונים, אינה נוגעת לכאורה במישרין לציבור החרדי ולמפלגות החרדיות. לכן בכל פעם שנשמעים קולות כנגד הקהילה החרדית והמפלגות החרדיות, הם סבורים שמדובר בשנאה לא מוצדקת כלפי הזר והשונה.

לתחושתי, החברה הישראלית ברובה הגדול איננה מוכנה להמשיך את ההסדר עם הקהילה החרדית במשך למעלה מ-75 שנים. הסכם הסטטוס קוו שהיה מקובל על מרבית הציבור בעבר, כבר אינו מקובל כיום. להבנתי, יש לכך שתי סיבות שונות.

1. בקום המדינה הציבור החרדי היה מיעוט קטן, וכעת הוא כבר מיעוט גדול שממשיך לגדול בקצב מהיר מאוד. ההשפעה של ההסכמות בנושאים השונים, נעשית אפוא משמעותית הרבה יותר, על הביטחון, על הכלכלה ועל תחושת השוויון הכללית.

2. הציבור הלא-חרדי בקום המדינה היה בעל קרבה גדולה יותר למסורת היהודית, והסכים בקלות יחסית לשמור על פרהסיא יהודית בנושאים כמו שבת, כשרות, נישואין וגירושין, גיור וכיו"ב.

אז אמנם הסערה הנוכחית אולי פחות נוגעת לקהילה החרדית ולמפלגות החרדיות, אבל ההתעוררות של רבים וטובים בחברה הישראלית בנוגע לצביונה ולעתידה של המדינה מכל הבחינות, נוגעת בהחלט להסדרים שבים החברה הישראלית והקהילה החרדית.

אני חושש שהצונאמי עוד לפנינו, שהכעס והתרעומת כלפיי החרדים עוד יגבר וילך, וחוסר ההבנה של החרדים את הסיטואציה עוד עלול להגביר את היחס השלילי כלפיהם.

נראה לי שהמנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית ברובה הגדול איננה מבינה את הסיטואציה, ואני מתפלא ומיצר על כך מאוד.

למה החרדים אינם מתגייסים לצה"ל?

צילום:  אורן בן חקון

שוב עולה לסדר היום הציבורי שאלת הדיחוי / הפטור משירות צבאי לתלמידי הישיבות שתורתם אומנותם, סוגיה שעומדת כבר שנים רבות במרכז הקיטוב בין הקהילה החרדית לכלל החברה הישראלית. ועדות רבות עסקו בנושא, תוכניות שונות הוצעו ונוסו, הפגנות ומחאות התקיימו מכל הצדדים וכמובן אינספור ויכוחים.

הצעד הראשון בשביל להתמודד עם אי הסכמה בכל נושא, הוא דיבור פתוח של כל הצדדים על העניין השנוי במחלוקת. כמדומני, שזוהי הבעיה המרכזית בעניין זה, שהטיעונים הנשמעים ברבים אינם משקפים את העמדה האמיתית.

ההסדר הרשמי לדחיית השירות נקרא "תורתו אומנותו", והוא נועד לכאורה לאפשר לצעירים המבקשים לשבת באוהלה של תורה ולהיות תלמידי חכמים, לעשות זאת ללא הפרעה. אולם לגופו של עניין, זוהי רק סיבה אחת מתוך שלל סיבות אחרות.

כידוע, הקהילה החרדית היא מגוונת, ולכל קבוצה בתוכה ישנם מאפיינים שונים, ובהתאם לכך גם הנימוקים של כל קבוצה לאי גיוס שונים מהקבוצה האחרת.

לתועלת הדיון, אני מבקש להציג את הנימוקים השונים שאני מכיר:

1. חשיבות לימוד תורה - זוהי כאמור הסיבה המוכרת מאז קום המדינה למתן דיחוי משירות צבאי לתלמידי ישיבות. באותם ימים דובר על מכסה של 400 תלמידי ישיבות, ומאז 1977 אין שום הגבלה על מספר תלמידי הישיבות. בשנים האחרונות דובר על יעדים ומכסות לגיוס צעירים חרדים, וכמדומני שבפועל היעדים הללו לא מתקיימים. בעבר, היו צעירים חרדים רבים שהתגייסו, וככל שחלפו השנים הציבור החרדי גדל ומספר המתגייסים מתוכו פחת.
2. איום "כור ההיתוך" - במשך שנים רבות שימש צה"ל "כור היתוך" לחברה הישראלית, הוא קיבל לתוכו צעירים מכל הקבוצות בחברה הישראלית, וניסה להתיך אותם לדמות של "צבר ישראלי". כך לדוגמה, רבים מהחיילים הדתיים שהתגייסו לצה"ל, עזבו את אורח החיים הדתי בעקבות השירות. בשל כך, החרדים חוששים מאוד מהגיוס לצה"ל, שיפגע באמונתם ואורחות חייהם של המתגייסים.
3. פריצת החומות - הקהילה החרדית בנתה לעצמה חומות גבוהות, וגם בין הקבוצות השונות בקהילה החרדית ישנן גדרות רבות. השירות בצה"ל, גם בסביבה נפרדת ומותאמת לחרדים, היא במידה רבה פריצת הגבולות הללו, ויש בה איום על הזהות החרדית, בפרט כשמדובר על קבוצות שמרניות ופרטיקולריות.
4. מחיר חברתי - במציאות הקיימת, צעיר חרדי שמתגייס לצבא ומשפחתו עלולים לשלם על כך מחיר חברתי גבוה, באופנים שונים. בקבלה למוסדות החינוך, בשידוכים, במעמד חברתי וכיו"ב.
5. שמרנות - המאפיין החרדי המובהק ביותר בעיניי הוא שמרנות, וממילא הקושי לכל שינוי קטן או גדול. כמובן שאחרי 75 שנים שבהם רוב מוחלט של הצעירים החרדים אינם משרתים בצה"ל, כמעט בלתי ניתן לחשוב על שינוי משמעותי בנושא.
6. התנגדות למדינה - חלק קטן מהקהילה החרדית הוא אנטי ציוני, אינו משתתף בבחירות לכנסת לרשויות המקומיות, ונמנע מקבלת חלק ניכר של תקציבים ממשלתיים ועירוניים. הם כמובן אינם שוקלים בדעתם לשרת בצה"ל. למרות שיתר החרדים אינם מחזיקים בעמדה זו, אבל עדיין הניכור ותחושת הזרות כלפי המדינה והחברה, רווחים בקרב אחוזים גבוהים מהקהילה החרדית.
7. התאמות - גם חרדים שמעוניינים לשרת בצה"ל, למרות כל הסיבות הנ"ל, מצפים שהצבא ידאג לאפשר להם סביבת שירות שמתאימה לאורח חייהם, בצניעות, כשרות, שבת ועוד כיו"ב. עם כל הרצון הטוב של צה"ל, זוהי משימה קשה מאוד למימוש.

איני בא להצדיק את הסיבות הללו, אולם נראה לי שחשוב מאוד להכיר ולהבין אותן לפני כל דיון בסוגיה סבוכה זו.

כל הדיון מתמקד כיום כמדומני בשירות של גברים חרדים, לגבי נשים חרדיות אני חושב שכבר מזמן ישנה הבנה שאין לכך סיכוי, ואפילו לגבי שירות לאומי/אזרחי נראה לי שוויתרו עליהן. חלק ניכר מהסיבות שמניתי, מסביר לדעתי גם את החשש של החרדים משירות לאומי/אזרחי לבנות חרדיות.

אני באופן אישי לא שירתי בצה"ל, בשל היותי תלמיד ישיבה עד גיל 28. מאוחר יותר נטלתי חלק משמעותי בהקמת המסלולים לשילוב חרדים בחיל האוויר, בחיל המודיעין ובזרועות נוספות. שניים מבניי שירתו בצה"ל (במסלולי שח"ר וח"ץ), ואחת מבנותיי שירתה בשירות לאומי.