חפש בבלוג זה

יום חמישי, 21 בינואר 2021

אלמלא מוראה של מלכות

מגפת הקורונה מלווה את חיינו כבר קרוב לשנה, וכולנו תקווה שבקרוב נראה גם את סיומה, אולם אין ספק שהשלכותיה ימשיכו ללוות אותנו עוד זמן רב. 

הקהילה החרדית בישראל - שזכיתי להימנות על שורותיה - מקיימת כבר שנים רבות מערכת יחסים מורכבת ביותר עם כלל החברה הישראלית. ההסתגרות הגיאוגרפית, ההתבדלות התרבותית, ההימנעות מגיוס לצה"ל, שיעורי התעסוקה הנמוכים, ההחמרה ההלכתית, השמרנות, גורמים לחוסר הבנה ולמתחים רבים על דמותה של המדינה בכלל ועל חובותיה וזכויותיה של הקהילה החרדית בפרט. אולם נראה שהקורונה הביאה לפתחנו אתגר גדול עוד יותר למערכת היחסים הזו, ועל הנקודה הזו אני מבקש להרחיב מעט. 

עם פרוץ המגפה, ניתן היה לזהות בקהילה החרדית שני קולות שונים. מן הצד האחד, ניצבו אלו שהבינו את משמעות הסכנה לפרט ולכלל ואת החובה בסולידריות בין כל חלקי החברה וציות מלא לכללי הריחוק החברתי, גם במחיר הכבד של סגירת בתי כנסת, סגירת מוסדות חינוך, צמצום למינימום של משתתפים בחתונות, בריתות והלוויות וכיו"ב. ומן הצד השני, ניצבו אלו שביקשו בכל מחיר לשמור על השגרה, מבחינה דתית ומבחינה חברתית וקהילתית, מתוך שלל נימוקים, תוך התעלמות או השלמה עם המחיר הכרוך בכך. הקהילה החרדית בחלקה הגדול מצאה את עצמה במבוכה גדולה בין שתי הגישות המנוגדות הללו, ללא הכרעה ברורה וחד משמעית לאחד הצדדים. 

בנקודה זו, היו שני גורמים שהתערבותם היתה עשויה להשפיע על הכיוון שאליו תפנה מרבית הקהילה החרדית: 1. רשויות החוק והמשפט. 2. אמצעי התקשורת. להבנתי, שניהם פעלו באופן שחיזק את העמדה של ההתעלמות מהסכנות והפרת כל הכללים. 

רשויות האכיפה גילו לאורך כל השנה אוזלת יד בכל הנוגע להפרת הכללים, בפרט ככל שהיה מדובר בהפרות גלויות של ציבור גדול בהנחיית מנהיגות רבנית וציבורית, בין אם מדובר בחתונות ענק או בשולחנות שבת (טישים) המוניים בחצרות החסידים, ובין אם מדובר בפתיחת מוסדות חינוך בניגוד מוחלט לתקנות. בכך העבירה המדינה מסר שהחשיבות של שמירת הכללים היא מוגבלת, והפרתם איננה כרוכה במחיר משמעותי. המציאות הזו החלישה משמעותית את הקולות בקהילה החרדית שביקשו להחמיר בהלכות "פיקוח נפש" ולהקפיד על כל הכללים יותר מהלכות אחרות עפ"י הכלל התלמודי "חמירא סכנתא מאיסורא" (חמורה הסכנה מהאיסור), והעצימה את אלו שראו בסלחנות של רשויות החוק הוכחה בצדקת דרכם. 

התקשורת הכללית בחרה להבליט את הקבוצות והאירועים בקהילה החרדית שזלזלו והפרו את הכללים, ופחות הנכיחה את הקבוצות שבחרו לשמור באופן מלא ואף מחמיר על הכללים ושהביעו התנגדות גלויה למפרי החוק. בכך היא גרמה לנזק כפול, שכן היא גרמה מחוץ לקהילה החרדית לכעס ותרעומת על הקהילה החרדית, שפעם נוספת איננה מגלה סולידריות עם כלל החברה, ועלולה לגרום להחמרת התחלואה בכל המדינה, ובה בעת היא גרמה לרבים בקהילה החרדית לחוש מותקפים שלא בצדק, מה שגרם בעקיפין להסתגרות והיחלשות של הסולידריות. 

להבנתי, המדינה והתקשורת גרמו לחיזוק הכוחות הבדלניים בקהילה החרדית, במקום לנצל את ההזדמנות לחיזוק הכוחות הפנים-חרדיים המבקשים דווקא לשפר את מערכת היחסים עם כלל החברה הישראלית, למקום של יותר פתיחות וכבוד הדדי. אני חושש מאוד, שגם בחלוף המגיפה יקח עוד זמן רב להחזיר את המצב לקדמותו, ולבנות כאן עתיד משותף טוב יותר.

יום שני, 18 בינואר 2021

חרדים, דתיים-לאומיים ומה שביניהם


בשבוע שעבר התפרסמו סרטונים ממלוניות קורונה, בהם נראו תלמידי ישיבות חרדיות לומדים יחד עם תלמידי ישיבות דתיות-לאומיות וכן פאנל שבו התווכחו אלו עם אלו בענייני "השקפה" (ראו כאן). בסוף השבוע התפרסם מכתב של גדולי התורה הליטאיים כנגד השהות של בחורי ישיבות במלוניות, ומטבע הדברים היו שקישרו בין הדברים. אני מבקש לנצל את ההזדמנות לדבר על הנושא בכללותו.

אינני יודע לקבוע מבחינה היסטורית מתי בדיוק התבצעה החלוקה בין החרדים לציונות הדתית, אולם נראה שהיא התחוללה בעיקר בקום המדינה והיא הלכה והעמיקה עם השנים. אולם ספק גדול, האם ועד כמה החלוקה הזו רלוונטית כיום. 

בציונות הדתית יש כיום גיוון גדול מאוד, שקשה מאוד לכלול את כולם בהגדרה אחת. בצד האחד יש את החרד"לים תלמידי "הר המור" ו"מרכז הרב", בצד השני יש את הדתיים הליברלים או דתיים-לייט, ובתווך מנעד רחב של גוונים ועמדות.

גם הקהילה החרדית, מוצאת את עצמה מגוונת מאוד, גם אם הדברים פחות ברורים מאשר בציונות הדתית. מעבר לחלוקה המוכרת לליטאים / חסידים / ספרדים, יש כיום מצד אחד את "הפלג הירושלמי", מצד שני את "החרדים החדשים", ובתווך מגוון רחב של גוונים ועמדות.

נדמה לי, שכמעט לכל קבוצה בציונות הדתית, ניתן למצוא מקבילה בקהילה החרדית. כך לדוגמה, הדמיון בין בחור מ"מרכז הרב" לבחור מפוניבז', עשוי להיות גדול מהדמיון של כל אחד מהם לרוב בני גילו בקבוצת ההשתייכות שלו.

מיעוט ההיכרות של אלו את אלו, נובעת לענ"ד בעיקר מחלוקה ישנה ופחות רלוונטית, והיכרות הדדית עשויה לדעתי לשנות דברים רבים וליצור חיבורים חדשים ומרתקים. הבעיה המרכזית בעיניי היא, שבעוד שבציונות הדתית לגווניה יש לחלק ניכר מהצעירים מושג על השקפת עולמם וכלים להציג אותה ולדון עליה, כמדומני שלרוב הצעירים החרדים אין לא את הידע ולא את הכלים לעשות זאת, והדבר בא לידי ביטוי בפאנל שהתקיים במלונית. בשל כך, ניתן להבין את החשש ממפגשים כאלו.

לפני למעלה מחמש שנים פרסם ידידי הרב יוסף מילר  מאמר מקורי בנושא, מעניין אם יש סיכוי שהדיון בסוגיה זו ייכנס כעת לתוך העולם החרדי.

יום שלישי, 12 בינואר 2021

מגפת הקורונה וחוק הגיוס

עימות באשדוד בניסיון לסגור ישיבה (דוברות משטרת ישראל)
כולנו מקווים שבקרוב מגפת הקורונה תהיה מאחורינו והחיים יחזרו למסלולם, אז גם נחזור לסוגיות שהעסיקו אותנו לפני הקורונה, ובכללם גם שאלת גיוסם של הצעירים החרדים.

העילה הרשמית לאי גיוסם של הצעירים החרדים, היא חשיבות לימוד התורה שהוגדרה במעמד "תורתו אומנותו", ביטוי שמקורו בגמרא אודות רשב"י ותלמידיו שהתמסרו ללימוד תורה באופן מוחלט.

חוששני שבעקבות השנה האחרונה, תתחזק הטענה בחברה הישראלית שהסיבה לאי גיוסם של החרדים היא חוסר הסולידריות והאכפתיות שלהם לגורלה של המדינה ושל כלל החברה הישראלית ולא החשיבות של לימוד התורה. אם חלק ניכר מהחרדים לא גילו סולידריות עם כלל החברה, בשמירה על כללי הריחוק החברתי ותקנות הקורונה, הם עלולים להיות חשודים בגישה דומה גם בנוגע לנטל הביטחוני.

מאידך גיסא, חוסר האכיפה של המדינה על שמירת הכללים והתקנות בקהילה החרדית, עשויים להשליך גם הם על ההבנה וההכרה משני צדי המתרס שאין שום משמעות לחוק כזה או אחר שינסה לחייב את הצעירים החרדים בגיוס לצה"ל. אם המדינה איננה רוצה או איננה מסוגלת לכפות איסור התקהלות למשך תקופה קצרה, עאכו"כ שהיא לא תכפה גיוס על עשרות אלפי צעירים חרדים שאינם מעוניינים ומוכנים לעשות זאת. מבחינה זו, אוזלת היד של המדינה הוכיחה למעשה את צדקת "הפלג הירושלמי" שקורא כבר שנים רבות לכלל הקהילה החרדית להתעלם מחוק הגיוס.

אם הניתוח שלי בשתי הנקודות הללו נכון, אני מודאג מאוד. עתיד החברה והמדינה תלוי להבנתי בשותפות יעוד ובשותפות גורל של כולנו, אובדן הסולידריות והאכפתיות עם חוסר האמון ההדדי ועם אוזלת היד של השלטון תוביל אותנו לפירוד ולאנרכיה ח"ו.

אשמח להתבדות!

יום חמישי, 24 בדצמבר 2020

הרהורים פוליטיים

צילום: פלאש 90
בנימין נתניהו הוא כיום הפוליטיקאי המיומן ביותר בישראל, וגם המדינאי הגדול ביותר. הוא התברך בכישרונות יוצאי דופן, בתכונות נדירות, וביכולות ביטוי וביצוע מיוחדים במינם. זהו ככל הנראה סוד הצלחתו, וגם פשר ההערצה כלפיו מצד אחד והסלידה ממנו מצד שני. לצד אלו, יש לו כמובן גם חסרונות מסוימים בתכונות אישיות ובהתנהלות בין אישית, ולעיתים הוא מפתיע בפער בין ענקיות לקטנוניות באדם אחד ובעת אחת.

מבחינה מדינית, ביטחונית וכלכלית, אני סבור שהמדיניות של נתניהו כראש ממשלה היתה בדרך כלל טובה וסבירה, גם אם אינני מסכים עם כל עמדותיו ומהלכיו.

ההליך הפלילי שראש הממשלה נמצא בו, לא נראה לי כמזימה זדונית של מערכות החוק להפיכה שלטונית, אבל גם הדרישה להתפטרותו כשהחוק איננו מחייב זאת נראית לי בעייתית. יש כאן בהחלט סיטואציה בעייתית ומסוכנת, שאני חושש מתוצאותיה מכל הכיוונים.

הביקורת העיקרית שלי על בנימין נתניהו היא במישור הפוליטי והחברתי, מפני שלדעתי התנהלותו גרועה מאוד לפוליטיקה ולחברה הישראלית. בעיניו, אין שום צעד פסול מבחינה פוליטית, ונראה שהוא מצליח לשכנע בכך אנשים רבים מהימין מהמרכז ומהשמאל. למטרות פוליטיות, ניתן להפר הבטחות וחוזים, לשקר, לחרחר ריב, לפרק מפלגות, לרדוף יריבים מבית ומחוץ, למנות אנשים לא מתאימים לתפקידים בכירים, לקדם אנשים לא ראויים, לפזר ממשלות וכנסות, ללכת לבחירות חוזרות, למנוע העברת תקציב וכיו"ב. 

נתניהו גאון ביכולות הביטוי שלו ובעל הבנה מצוינת בתקשורת המונים, והוא עושה בהם שימוש באופן מיטבי. לצערי, הוא איננו רואה את עצמו אחראי ללכידות החברתית בעם, והוא יודע לצאת נשכר מהשסעים העמוקים בחברה הישראלית, בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילוניים, בין ימין לשמאל וכיו"ב.

לצערי הרב, נראה לי שמרבית מתנגדיו של נתניהו מחפשים בעצם את הכפיל שלו מהצד שלהם, מישהו שידע לעשות פוליטיקה כמותו לנאום כמותו ולהוות דמות להערצה כמותו, גם אם הוא יעשה זאת באותם כלים שהזכרתי גם מבחינה פוליטית וגם מבחינת שפה ותודעה.

הדמויות הפוליטיות ההפוכות בעיניי הן של יצחק בוז'י הרצוג יו"ר הסוכנות היהודית ששמר תמיד על אצילות על ממלכתיות על הגינות ועל כבוד למתנגדים מבית ומחוץ, ושל ידידתי ח"כ תהלה פרידמן, אולם לצערי נראה לי שמרבית הישראלים סבורים כיום שככה לא עושים פוליטיקה.