מה לנו נרדמים?

במסורת היהודית, חודש אלול הוא זמן לחשבון נפש ולתשובה, לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. זהו הזמן לבחון את מעשינו עד כה, ולקבל על עצמנו דברים טובים לעתיד. בחודש זה נהוג לתקוע בכל בוקר בשופר, וכפי שתקיעת שופר בר"ה באה לרמז "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" (לשון הרמב"ם הלכות תשובה ג,ד), כך גם נועדה תקיעה זו לעורר אותנו מתרדמת הזמן.

אני מניח שברמה האישית, מרבית האנשים בקהילה החרדית שבה אני חי אכן מתעוררים לבחון את דרכם ולשפר מעשיהם, אולם ברמה הציבורית יש לי תחושה שהציבור החרדי נמצא בתרדמת עמוקה.

בשעה שהחברה הישראלית נמצאת במשבר גדול ועמוק, כשוויכוח חריף על דמותה וצביונה של המדינה ועל סוגיות רבות שנויות במחלוקת, קורע את החברה כולה, יש לי תחושה שמרבית בני הקהילה החרדית בישראל אינם מבינים כלל על מה הסער הגדול הזה, והם סבורים שעולם כמנהגו נוהג, וכמו שעברנו גלים רבים כך נעבור גם את הגל הזה.

בתפיסה החרדית, אנו בסך הכל מבקשים לשמר את המצב הקיים מאז קום המדינה, עם שיפור מסוים בתקציבים ובעמדות הכוח שהמפלגות החרדיות משיגות, בהתאם לגידול בכוחן. החרדים מבקשים בעיקר להמשיך את הדיחוי של "תורתו אומנותו" משירות צבאי למרבית הצעירים החרדים, את הפטור מלימודי ליב"ה ב"ישיבות הקטנות" ולימוד מקצועות ליב"ה מינימלי ב"תלמודי התורה", ואת המודל של "חברת הלומדים" שהתפתח כאן מאז קום המדינה. המפלגות החרדיות עושות את המירב והמיטב לקבל מוקדי כוח ושליטה, ולהשיג תקציבים לטובת בוחריהן.

הציבור החרדי סבור שהסערה הנוכחית אינה ממש קשורה אליו, היא נוגעת לרפורמה במערכת המשפט, שאמנם הציבור החרדי והמפלגות החרדיות תומים בה, אבל הם אינם מובילים אותה. גם הפחד מעליית הימין הקיצוני, והתנהלותם חסרת האחריות של שרים וח"כים שונים, אינה נוגעת לכאורה במישרין לציבור החרדי ולמפלגות החרדיות. לכן בכל פעם שנשמעים קולות כנגד הקהילה החרדית והמפלגות החרדיות, הם סבורים שמדובר בשנאה לא מוצדקת כלפי הזר והשונה.

לתחושתי, החברה הישראלית ברובה הגדול איננה מוכנה להמשיך את ההסדר עם הקהילה החרדית במשך למעלה מ-75 שנים. הסכם הסטטוס קוו שהיה מקובל על מרבית הציבור בעבר, כבר אינו מקובל כיום. להבנתי, יש לכך שתי סיבות שונות.

1. בקום המדינה הציבור החרדי היה מיעוט קטן, וכעת הוא כבר מיעוט גדול שממשיך לגדול בקצב מהיר מאוד. ההשפעה של ההסכמות בנושאים השונים, נעשית אפוא משמעותית הרבה יותר, על הביטחון, על הכלכלה ועל תחושת השוויון הכללית.

2. הציבור הלא-חרדי בקום המדינה היה בעל קרבה גדולה יותר למסורת היהודית, והסכים בקלות יחסית לשמור על פרהסיא יהודית בנושאים כמו שבת, כשרות, נישואין וגירושין, גיור וכיו"ב.

אז אמנם הסערה הנוכחית אולי פחות נוגעת לקהילה החרדית ולמפלגות החרדיות, אבל ההתעוררות של רבים וטובים בחברה הישראלית בנוגע לצביונה ולעתידה של המדינה מכל הבחינות, נוגעת בהחלט להסדרים שבים החברה הישראלית והקהילה החרדית.

אני חושש שהצונאמי עוד לפנינו, שהכעס והתרעומת כלפיי החרדים עוד יגבר וילך, וחוסר ההבנה של החרדים את הסיטואציה עוד עלול להגביר את היחס השלילי כלפיהם.

נראה לי שהמנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית ברובה הגדול איננה מבינה את הסיטואציה, ואני מתפלא ומיצר על כך מאוד.

למה החרדים אינם מתגייסים לצה"ל?

צילום:  אורן בן חקון

שוב עולה לסדר היום הציבורי שאלת הדיחוי / הפטור משירות צבאי לתלמידי הישיבות שתורתם אומנותם, סוגיה שעומדת כבר שנים רבות במרכז הקיטוב בין הקהילה החרדית לכלל החברה הישראלית. ועדות רבות עסקו בנושא, תוכניות שונות הוצעו ונוסו, הפגנות ומחאות התקיימו מכל הצדדים וכמובן אינספור ויכוחים.

הצעד הראשון בשביל להתמודד עם אי הסכמה בכל נושא, הוא דיבור פתוח של כל הצדדים על העניין השנוי במחלוקת. כמדומני, שזוהי הבעיה המרכזית בעניין זה, שהטיעונים הנשמעים ברבים אינם משקפים את העמדה האמיתית.

ההסדר הרשמי לדחיית השירות נקרא "תורתו אומנותו", והוא נועד לכאורה לאפשר לצעירים המבקשים לשבת באוהלה של תורה ולהיות תלמידי חכמים, לעשות זאת ללא הפרעה. אולם לגופו של עניין, זוהי רק סיבה אחת מתוך שלל סיבות אחרות.

כידוע, הקהילה החרדית היא מגוונת, ולכל קבוצה בתוכה ישנם מאפיינים שונים, ובהתאם לכך גם הנימוקים של כל קבוצה לאי גיוס שונים מהקבוצה האחרת.

לתועלת הדיון, אני מבקש להציג את הנימוקים השונים שאני מכיר:

1. חשיבות לימוד תורה - זוהי כאמור הסיבה המוכרת מאז קום המדינה למתן דיחוי משירות צבאי לתלמידי ישיבות. באותם ימים דובר על מכסה של 400 תלמידי ישיבות, ומאז 1977 אין שום הגבלה על מספר תלמידי הישיבות. בשנים האחרונות דובר על יעדים ומכסות לגיוס צעירים חרדים, וכמדומני שבפועל היעדים הללו לא מתקיימים. בעבר, היו צעירים חרדים רבים שהתגייסו, וככל שחלפו השנים הציבור החרדי גדל ומספר המתגייסים מתוכו פחת.
2. איום "כור ההיתוך" - במשך שנים רבות שימש צה"ל "כור היתוך" לחברה הישראלית, הוא קיבל לתוכו צעירים מכל הקבוצות בחברה הישראלית, וניסה להתיך אותם לדמות של "צבר ישראלי". כך לדוגמה, רבים מהחיילים הדתיים שהתגייסו לצה"ל, עזבו את אורח החיים הדתי בעקבות השירות. בשל כך, החרדים חוששים מאוד מהגיוס לצה"ל, שיפגע באמונתם ואורחות חייהם של המתגייסים.
3. פריצת החומות - הקהילה החרדית בנתה לעצמה חומות גבוהות, וגם בין הקבוצות השונות בקהילה החרדית ישנן גדרות רבות. השירות בצה"ל, גם בסביבה נפרדת ומותאמת לחרדים, היא במידה רבה פריצת הגבולות הללו, ויש בה איום על הזהות החרדית, בפרט כשמדובר על קבוצות שמרניות ופרטיקולריות.
4. מחיר חברתי - במציאות הקיימת, צעיר חרדי שמתגייס לצבא ומשפחתו עלולים לשלם על כך מחיר חברתי גבוה, באופנים שונים. בקבלה למוסדות החינוך, בשידוכים, במעמד חברתי וכיו"ב.
5. שמרנות - המאפיין החרדי המובהק ביותר בעיניי הוא שמרנות, וממילא הקושי לכל שינוי קטן או גדול. כמובן שאחרי 75 שנים שבהם רוב מוחלט של הצעירים החרדים אינם משרתים בצה"ל, כמעט בלתי ניתן לחשוב על שינוי משמעותי בנושא.
6. התנגדות למדינה - חלק קטן מהקהילה החרדית הוא אנטי ציוני, אינו משתתף בבחירות לכנסת לרשויות המקומיות, ונמנע מקבלת חלק ניכר של תקציבים ממשלתיים ועירוניים. הם כמובן אינם שוקלים בדעתם לשרת בצה"ל. למרות שיתר החרדים אינם מחזיקים בעמדה זו, אבל עדיין הניכור ותחושת הזרות כלפי המדינה והחברה, רווחים בקרב אחוזים גבוהים מהקהילה החרדית.
7. התאמות - גם חרדים שמעוניינים לשרת בצה"ל, למרות כל הסיבות הנ"ל, מצפים שהצבא ידאג לאפשר להם סביבת שירות שמתאימה לאורח חייהם, בצניעות, כשרות, שבת ועוד כיו"ב. עם כל הרצון הטוב של צה"ל, זוהי משימה קשה מאוד למימוש.

איני בא להצדיק את הסיבות הללו, אולם נראה לי שחשוב מאוד להכיר ולהבין אותן לפני כל דיון בסוגיה סבוכה זו.

כל הדיון מתמקד כיום כמדומני בשירות של גברים חרדים, לגבי נשים חרדיות אני חושב שכבר מזמן ישנה הבנה שאין לכך סיכוי, ואפילו לגבי שירות לאומי/אזרחי נראה לי שוויתרו עליהן. חלק ניכר מהסיבות שמניתי, מסביר לדעתי גם את החשש של החרדים משירות לאומי/אזרחי לבנות חרדיות.

אני באופן אישי לא שירתי בצה"ל, בשל היותי תלמיד ישיבה עד גיל 28. מאוחר יותר נטלתי חלק משמעותי בהקמת המסלולים לשילוב חרדים בחיל האוויר, בחיל המודיעין ובזרועות נוספות. שניים מבניי שירתו בצה"ל (במסלולי שח"ר וח"ץ), ואחת מבנותיי שירתה בשירות לאומי.

הציונות ומדינת ישראל - אתגר תאולוגי ואידאולוגי

העימות הנוקב בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, שהעמיק במהלך השנה האחרונה, נשען על הבדלים עמוקים בתפיסות העולם של כל קבוצה. פעמים רבות ניתן במצב של חילוקי דעות להתעלם מהשאלות היסודיות, ולהתמקד בשאלות של כאן ועכשיו, אולם לעתים אין מנוס וצריכים לשוב לאותן נקודות. אני סבור שכעת נידרש כולנו במוקדם או במאוחר לחזור להנחות היסוד, בשביל לבחון את היכולת של כולנו להמשיך ולחיות כאן בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

במשך כ-2,000 שנים, מאז חורבן הבית השני, ליוותה את עם ישראל האמונה בגאולה העתידית. האמונה הזו החזיקה את העם בנדודיו ובתלאותיו, ונראה שהיא זו שגם הביאה אותו לקום ולעשות מעשה לפני למעלה מ-100 שנה, לפעול למען הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל.

אולם בין החזון שליווה את עמנו לאורך הגלות, לבין המימוש של התנועה הציונית והקמת המדינה, ישנם פערים גדולים מאוד, שמאתגרים מאוד את האדם המאמין בתורה, בנביאים ובספרות חז"ל. אני מבקש לציין את ההבדלים הללו, כפי שאני רואה אותם:

1. נס משמיים או מהלך עצמאי טבעי - הגאולה שעם ישראל ציפה לה שנים רבות כוללת מהלך שלם שבראשו עומדת דמות מופלאה של משיח בן דוד עם אליהו הנביא, שבאופן מופלא מקבצים את הגלויות, בונים את בית המקדש, המתים קמים לתחייה, ועם ישראל בארץ ישראל הופך למרכז העולם, שכולם נוהרים אליו לעבוד את ה'. החיים בתקופה זו הם מופלאים ומתוארים כיוצאים מגדר הטבע, למרות שבעניין זה ישנם מקורות שונים. לעומת זאת, הציונות והקמת המדינה הם תהליכים טבעיים של אנשים מעם ישראל שמחליטים לדאוג באופנים ארציים להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, בלי משיח, בלי אליהו הנביא, בלי בית מקדש ובלי תחיית המתים. זהו שינוי דרמטי מרכזי בין החלום לגאולה, לבין ההתרחשות בפועל.
2. החילוניות - בתנ"ך ובחז"ל ישנה התניה ברורה בין אמונה של עם ישראל בקב"ה ומחויבות לשמירת מצוות לבין מצבו הגשמי של העם, ולכן הגאולה היתה אמורה לכאורה לבוא בזמן שעם ישראל שב בתשובה והולך בדרכי התורה והמצוות. אולם התנועה הציונית והמדינה שקמה בעקבותיה היתה עם רוב חילוני מובהק, ועד היום רוב העם היהודי בארץ ישראל ומחוצה לה אינו שומר תורה ומצוות.
3. מלכות או דמוקרטיה - התקופות הטובות של עם ישראל בארצו, שזכו עם השנים לנוסטלגיה רבה, היו כמובן מלוכניות. גם התיאורים של העתיד עם בוא המשיח, מתוארים כחידוש מלכות בית דוד שבה מולך המשיח. בשל כך, הרעיון להקמת מדינה דמוקרטית שבה העם בוחר את מנהיגיו, ושיש בה שוויון אחווה וחירות, הוא די זר לאדם המאמין. אמנם במרוצת הדורות נכתבו טקסטים תורניים ופרשניים שתמכו ברעיונות דמוקרטיים שונים, אבל עדיין אצל מרבית היהודים המאמינים הציפייה לגאולה העתידית היא במידה רבה ציפייה לעתיד לא דמוקרטי.
4. האוכלוסייה הלא-יהודית - בחזון הגאולי, ארץ ישראל כולה (עם גבולות רחבים הרבה יותר) מיועדת לעם ישראל, ואין בה מקום לעמים אחרים. הנוכחות של לא-יהודים רבים במדינת ישראל ובוודאי של עם פלסטיני, והענקת זכויות אזרחיות שוות ליהודים וללא-יהודים, עשויים להיתפס כסותרים את החזון המובטח.

בשל הסיבות הללו, התנועה הציונית ומדינת ישראל, מאתגרים כבר למעלה מ-100 שנים את תפיסת העולם של מרבית היהודים המאמינים שומרי תורה ומצוות.

ניתן להאריך ולהרחיב אודות הגישות השונות שהתפתחו עם השנים בקרב שומרי תורה ומצוות בשביל להתמודד עם השאלות הללו, אבל באופן כללי נראה לי שישנן שתי גישות מרכזיות:

הגישה הדתית לאומית - אמנם הציונות ומדינת ישראל אינם מימוש מלא של הגאולה המובטחת, אבל הם שלב ראשון בדרך אליה. המינוח המוכר בהקשר זה הוא "אתחלתא דגאולה", והציפייה היא שבהדרגה ישתנו הדברים והחזון הגאולי התנ"כי והחז"לי יתממש במלואו. בשל כך, הם ראו את עצמם שותפים מלאים ושווים לתנועה הציונית ולהקמת המדינה.

הגישה החרדית - אין לציונות ולמדינת ישראל כל קשר לגאולה המובטחת העתידית, למרות הברכה הגדולה שיש בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (ישנם חרדים רבים שגם אינם בטוחים בזה), אנחנו למעשה עדיין בגלות וממשיכים לצפות לאותה גאולה מיוחלת. בשל כך, הם לא ראו את עצמם שותפים לתנועה הציונית ולהקמת המדינה, למרות שבפועל רבים מהם נטלו חלק כזה או אחר בנעשה בה.

אלו היו להבנתי שני הזרמים העיקריים ביהדות האורתודוקסית בקום המדינה, אולם עם השנים חלו שינויים רבים בשניהם. בקרב הדתיים הלאומיים התחזקו להבנתי אלו שסבורים שעלינו להתקדם לשלבים נוספים בגאולה, דבר זה בא לידי ביטוי באופנים שונים, ונראה לי שהדברים והמהלכים של מפלגות "הציונות הדתית" ו"עוצמה יהודית" בשנה האחרונה משקפים זאת היטב. גם בקרב החרדים, אנו יכולים לראות כיצד רבים מהחרדים רואים את עצמם כיום שותפים מלאים למדינה, ולהנהגתה ובמידה רבה מאמצים גישות דתיות-לאומיות, למרות שהם אינם מבטאים זאת באופן גלוי.

מן הסתם ישנן עוד גישות לסוגיה זו, ולהבנתי זהו אחד האתגרים החשובים ביותר לעסוק בהם בתוך העולם האמוני הדתי והחרדי.

לקראת שותפות חדשה

מי פה בעל הבית?

צילום: אוהד צויגנברג

הססמה של איתמר בן גביר במערכת הבחירות האחרונות היתה "מי פה בעל הבית", ואני חושב שהיא מתארת היטב את המציאות הנוכחית, מיום הבחירות לכנסת ה-25 ועד היום.

מקום המדינה עד ה"מהפך" ב-1977, היה ברור לכולם שבעלי הבית של המדינה הם מפלגת מפא"י ראשיה ושותפותיה. מפא"י התנהגה באדנות וביטחון מלא בכוחה, ולא הסכימה לשתף גורמים נוספים בשלטון. הניצחון של מנחם בגין ב-1977 והקואליציה שלו עם החרדים, שינו את המציאות, להבנה שהמדינה שייכת לכולם, לימין ולשמאל, לחילוניים לדתיים ולחרדים, לאשכנזים ולספרדים. מאז ועד 2022 היו רוב הקואליציות והממשלות בראשות הימין, אבל היו גם כמה ממשלות אחדות, וממשלות בראשות המרכז או השמאל.

מאז פרסום תוצאות הבחירות בראשית נובמבר 2022, נראה שנכנסנו לעידן חדש. רבים במחנה הימין סבורים כמדומני שהגענו ל"קץ ההיסטוריה" ושמעתה ועד עולם תהיה בישראל ממשלת ימין מלא, בשל המגמות הדמוגרפיות. לכן הם מבקשים לעצמם "משילות" "ריבונות" ועוד ביטויים, שנועדו להבהיר לגורמים השונים באופוזיציה, שהם אינם שותפים במדינה. נראה לי שהדברים נכונים בעיקר על ראשי "הציונות הדתית" ו"עוצמה יהודית" בצלאל סמוטריץ ואיתמר בן גביר, אבל הם ניכרים גם בשפה ובהתנהלות של רבים מנציגי "הליכוד" והמפלגות החרדיות.

זהו הפחד של תומכי מפלגות האופוזיציה מאז הבחירות, והוא גבר והלך עם הקמת הממשלה וביתר שאת עם ההכרזה על רפורמה במערכת המשפט ועוד שלל חוקים שסותרים את תפיסת עולמם.

האופן שבו הצביעה השבוע הכנסת על החוק לביטול עילת הסבירות, נועד לומר למתנגדי הממשלה והרפורמה מי בעל הבית במדינה, ולהבהיר להם שהם אינם נתפסים כבר כשותפים.

הדיבורים על מעבר לחו"ל, או על הפסקת שירות צבאי וכיו"ב, נובעת מהתחושה של רבים וטובים שארצם שינתה את פניה והם הופכים בה לזרים. אמנם המינוח "דיקטטורה" או דיבור על "מדינת הלכה" או על "סיפורה של שפחה" הוא מוקצן, אבל הוא בהחלט מבטא היטב את הפחדים והחששות, בפרט לנוכח הפעולות שכבר נעשו בחודשים שחלפו מאז הבחירות, בחוקים, בתקציב, ובעוד פעולות שלטוניות רבות.

המשימה המרכזית של הממשלה והקואליציה היא להבהיר למתנגדיהם שהם שותפים מלאים במדינה, לצערי הרב אני לא משוכנע שאכן זהו הרצון של כל חלקי הקואליציה.

גבולות הדיאלוג

כעשרים שנה הייתי מעורב ביוזמות שונות של שיח בחברה הישראלית, בעמותת "צו פיוס", בכתב העת "ארץ אחרת", במכון "שחרית", בתנועת "פנימה", ועוד כהנה וכהנה.

בתקופה הנוכחית, אני מזהה שתי מגמות הפוכות. מצד אחד, אני שומע הרבה אנשים שמצטרפים לדיבור על הצורך בדיאלוג ובמפגש של כלל האנשים מכל חלקי החברה הישראלית, וכל הזמן ישנן התארגנויות חדשות ברוח זו. ומצד שני, אני שומע רבים וטובים שמאוכזבים מכל השיחות הללו, הם אומרים שהמציאות מוכיחה שאין תוחלת בכל הדיבורים הללו, מפני שברגע האמת המנצח פועל בכוחנות לקבוע עובדות בשטח, וכל הדיאלוג מתברר כתרגיל למשיכת זמן בדברי חלקלקות.

אני סבור שאין מנוס מדיאלוג, אבל חשוב להבין שלא כולם יכולים להיות שותפים לדיאלוג. ישנם את אלו שמעוניינים בשותפות, בהסכמה ובפשרות, והם בהחלט חייבים לעשות זאת בדיאלוג, אבל יש גם את אלו שאינם מתכוונים לשותפות הסכמה ופשרה, והם בסך הכל מנצלים את הדיאלוג להרדים את הצד האחר.

אין לי פטנט איך לזהות בין שותפי אמת לבין אלו שעושים זאת למראית עין, אבל יש לי כמה מחשבות בנידון, ואולי בעתיד ארחיב בנידון.

השותפות הנדרשת

באופן אישי, אני מזדהה בדברים רבים עם מתנגדי הקואליציה והממשלה הנוכחית, ואני שותף לחששות מחלק ניכר מהפעולות של גורמים משמעותיים בקואליציה ובממשלה.

בהקשר החרדי, אני חושב שהמפלגות החרדיות טעו בברית המליאה שהם כרתו עם הליכוד בראשות נתניהו, ובפרט בשותפות עם גורמים קיצוניים כמו סמוטריץ ובן גביר ומפלגותיהם.

בסופו של דבר, אם המחנה הליברלי מקווה לחזור ביום מן הימים לשלטון, הוא יהיה חייב למצוא שותפים מתוך הקהילה החרדית, ואת השותפות הזו הוא צריך לעשות בהקדם האפשרי. אנשי המחנה הזה חייבים להבין לעומק את הסוגיות החשובות לקהילה החרדית, ולנסות לגבש נוסח חדש ועדכני של "סטטוס קוו" בענייני דת ומדינה, ובכל הסוגיות השנויות במחלוקת מול הקהילה החרדית (לימוד ליב"ה, תעסוקה, שירות צבאי ו/או אזרחי, הפרדה מגדרית וכיו"ב).

חשוב לזכור, שלקהילה החרדית חשוב בעיקר שיאפשרו לה לחיות את חייה על פי אמונתה ותפיסת עולמה, והיא פחות מעוניינת להכתיב לכלל החברה הישראלית כיצד לחיות.

בעניין זה, פעמים רבות אני מספר על דו-שיח בין דוד בן גוריון לאדמו"ר מצאנז זצ"ל, ששמעתי מפרופ' משה הלברטל. בן גוריון שאל את האדמו"ר: "מה הציפיות שלך ממני?", השיב לו האדמו"ר: "יש מקסימום ומינימום, המקסימום הוא שאתה תחבוש שטריימל, והמינימום הוא שאני אחבוש שטריימל".

ויקהלו על משה ועל אהרן / יתד נאמן

ביום שישי כ"ז בסיון תשפ"ג פורסם בעיתון "יתד נאמן" מאמר תגובה על נאומו של הרב דוד לייבל שליט"א.

אני רואה חשיבות בהבאת המאמר במלואו.

על משמר ההשקפה

"אמר רבי עקיבא, נמשלו ישראל לעוף. מה עוף זה אינו יכול לפרוח בלא כנפים, כך ישראל אין יכולין לעשות דבר בלא זקנים"

"יתד נאמן" שתק עד כה אך משקבלנו את הוראתם והנחייתם המפורטת של מרנן רבנן זקני הדור שליט"א, יצאנו להדהד את קולם ולהשמיע את דעתם דעת תורה ברמה והתייצבנו לזעוק ולשמש מגביר קול לגדולי דורנו שליט"א, הרואים בדיבורים אלה סכנה קיומית וניסיון לבקוע פרצות בחומות החוצצות בין עולם התורה לעולם החולין וחיי החומר

לפני כשבוע נפל דבר בישראל, באופן פומבי הוטלה פצצה רוחנית לתוככי היהדות נאמנה, בסוגיה הנוגעת לציפור הנפש של עתיד הדור הצעיר. לאורך תקופה ארוכה ביותר, לא היה דבר כגון זה, שיקום רב הנחשב ת"ח המכהן כראש כולל, והרים נס מרד נגד דעתם המוחלטת של מרנן ורבנן זצוק"ל ויבדלחט"א, בשאלות המסורות אך ורק ללשכת הגזית. "לעיני כל ישראל" הוא העניק גיבוי למוסדות שעיני העדה ראו ורואים בהם סכנה רוחנית חמורה והם ביטאו את דעתם ברמה בסוגיות אלו, ובדבריו שלל את סמכות החכמים להכריע בענין זה, והעביר את הסמכות ההכרעה לידי ההורים - ולא לעיני העדה.

מבלי להיכנס לגופה של הסוגיה עצמה, מדובר בהמרדה חמורה שכל מי ששייך להיכלה של היהדות הנאמנה - לומדי התורה שמחזיקים את עמודי העולם לצד עמלים לפרנסתם אך דבקים באורח החיים החרדי - כאיש אחד בלב אחד דוחים בהתקוממות את האמירה המסוכנת והמתגרה בסמכות החכמים. כי בשעה שהיהדות הנאמנה מתמודדת עם צודי נפשות מבחוץ ועם צורך בפתרון בעיות ביית, לא רק שקולו של אותו דובר לא נדם, הוא שופך שמן לתבערה של האש הזרה הבוערת בקצה המחנה.

אבל קריאת התגר המטלטלת, כביכול יש כאן "מחלוקת אחרונים", מרנן גדולי ישראל מחד ואותו רב מאידך גיסא, מהווה מטען נפץ רוחני, רב עוצמה, שהונח ביסודות הבית בנסיון להקים גורד שחקים חדש שקומותיו דוקרות את השמים, כדי שיהווה משכן לתנועת ההשכלה המתחדשת, הבל הפה והבלי הרוח הנשמעים מכיוון הדובר הפעילו אצלנו צופרי אזעקה המשמיעים צפירות עולות ויורדות, כבעת סכנה.

אומנם 'חנוך לנער על פי דרכו', אמנם ישנן שאלות של היחיד המבקשות תשובה בהתאם לצרכים, אבל בכל סוגייה שהיא, אי אפשר להפוך בעיה שמצריכה לעיתים פתרון, לאידיאולוגיה. גם עמלים לפרנסתם, אנשים יקרים החרדים לדבר השם, ידעו את הדרך המובילה למעונם של גדולי ישראל הנושאים על כיתפיהםם השחות את משאו, טורחו וריבו של כל יחיד. אבל גם אם באופן תיאורטי יהיו רבבות הוראות שעה, הוראות מקום והוראות לפרט, זה לעולם לא יהיה שינוי ערכי, השקפתי ואידיאולוגי. זה יהיה מצבור של הוראות יחיד. לא כל אחד יכול לבוא ולפרוץ גדר, ולסלול דרך חדשה, גם אם הוא חושב שהוא רואה רחוק יותר מעיני הנץ של גדולי הדורות הצופיות למרחקים! ומי שיבקש דוגמה לעינים אלו, אל יבקש זאת במקום רחוק. כאשר הגיעו לפתחו של רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל סוגיה של "כולל" המשלב לימודי הייטק מיסודו של אותו רב, התרעם ושלל זאת בכל מכל כל וזעק: "שעטנז"! היו, ביניהם מחשובי עם, שתמהו: וכי מה רע שאנשי עמל יחלקו את זמנם עם לימוד תורה? והשיב מרן זצוק"ל: "יש הבדל אם אדם לומד כפי יכולתו, אך כיוון שזקוק הוא לפרנסה לבני ביתו, הוא נהנה מיגיע כפיו, לבין אדם שמקדש את פרנסתו כעיקר וכתוספת לעבודתו הוא גם לומד תורה. קביעת עיתים היא דבר גדול וחשוב וכל השטעטעלאך בישראל היו מלאים בלומדים כאלה, ואת הגמרא, המשנה או ה"עין יעקב" היו לומדים בעין דומעת: "הלוואי וטעם גן עדן זה היה מנת חלקינו כל היום". עלינו לשים לב כי לשון המשנה היא "כל תורה שיש עמה מלאכה", ולא אמרה התורה "כל מלאכה שיש עמה תורה". לקבוע מסגרות ל"מלאכה שיש עמה תורה" - הייטק עם גמרא, זו מסגרת פסולה: ש-ע-ט-נ-ז! - זעק מרן זצוק"ל וכמה רחוקות רואי הם עיני גדול ישראל שצפה אז, את האירוע הנוכחי!

"ויקח קרח". רש"י פרש זאת "לקח עצמו לצד אחד כדי להיות נחלק מתוך העדה לערר על הכהונה". כן הביא את דברי האונקלוס - "ואיתפלג", היינו נחלק מכל העדה להחזיק במחלוקת. לפי רש"י הוא בא לערר על הכהונה, ולפי אונקלוס, כיד להחזיק במחלוקת לשם מחלוקת. במדרש הגדול (קרח טז,א) "אמר ריש לקיש, שלקח מקח רע לעצמו". באר בעל הטורים: ויקח קרח בגימ' 'זה מקח רע', שנאמר (קהלת ה,יב) ' יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו' ". ומוסיף בעל הטורים: בגימ' ' עושרו של קרח לרעתו היהלו'. שלוש נקודות היו במערכה של קורח: ערעור על הכהונה, מחלוקת לשם מחלוקת, וממון רב שאיפשר לו לנסות לקדם תנועת מחאה שתגרור ותסחוף את ההמון ותתבע לגיטימציה - כל העדה קדושים - בניגוד להנהגת משה רבינו.

"יתד נאמן" שתק עד כה, כי כמו בכל מאבקיו, ועתה ברוח צוואתו, מורשתו והוראתו המפורשת של רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטין זצוק"ל לשליחי צבור, כפי שהעבירם בכנס במלאת עשור להסתלקותו של רשכב"ה מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל באומרו ש"לא עושים שום דבר בלי לשאול", נצרנו את הקולמוס והמקלדת. אך משקבלנו את הוראתם והנחייתם המפורטת של מרנן ורבנן זקני הדור שליט"א, יצאנו להדהד את קולם ולהשמיע את דעתם דעת תורה ברמה והתייצבנו לזעוק ולשמש מגביר קול לגדולי דורנו שליט"א, הרואים בדיבורים אלה סכנה קיומית ונסיון לבקוע פרצות בחומות החוצצות בין עולם התורה לעולם החולין וחיי החומר, ששולטים ברחוב הישראלי. הטשטוש והערפל הם שדה מוקשים ללא שילוט התראה, וחובה לפזרם.

בל נשכח כי אמירות ודיבורים כביכול אינטלגנטים ומתחכמים, או במשמעותם האמיתית דבורי "אויבער חכם", מושכים בחלקלקותם ומסנוורים בסגנונם. גם כשהעיוות והסילוף ברורים לכל השומעים, חובשי ספסלי ביה"ד כמו גם עמלים לפרנסתם שבוודאי אינם מעונינים חלילה להפנות עורף לגדולי הדור, אלא חפצים במטרייתם הסוככת והמגוננת. אולם ההתפעלות מהנוסח האינטלקטואלי ועוד מפי רב, מאלחשת את חוש הזהירותואת המבט הבקורתי הטבעי. מול דיבורי דבש כאלה, האוזן מתמלאת דונג, ו"תופת צופים" הופך לנופת צופים. האדם רואה דברים - אך אינו מתבונן. הוא שומע - אך אינו מקשיב. הוא מבחין - אך אינו מכיר. תבלול מכסה את העין - לא רואים, גבס הקהות ניתך - לא מרגישים, ועל כך גדולי ישראל מתריעים!

אין צורך להאריך בסוגיית מוסדות הממ"ח שמרנן גדולי ישראל זצוק"ל ויבדלחט"א כבר הבהירו אודותיו כי מדובר בממ"ח שערי טומאעה, אך אותו "רב" נותן לו לגיטמציה וצינן את היורה של מאבקם. הרי אין זה סוד שהיהדות הנאמנה מתנגדת לכל נסיון חיצוני להתערב בתכני הלמוד של מוסדות החינוך של צאן קודשים. לא בגלל ש"אתם נכשלתם". גם לו הם, החילונים, היו מצליחים, אפילו מאוד, היינו אומרים "לא" מוחלט! גם אם הנוסחה שלהם היתה המתכון הבדוק ביותר להישגיות מרשימה ולהקניית ערכים טובה, היינו דוחים אותה על הסף. אף אם התוצאות שלהם היו נושמות אויר פסגות, היינו מגיפים את שער הברזל בטריקה ומרימים את גשר השלשלאות שמעל החפיר. היהדות הנאמנה לא נותנת להם לגעת, אפילו לא בזרת קטנה, לא בגלל שהמרשם שלהם מקדיח את תבשילו של העם ועתידו - כפי שאכן מוכח. לא בגלל שמעשי ידיהם טובעים בים של כשלון למודי וערכי. לאבגלל שה"פרות הקדושות" שלהם כבר הובלו לבית המטבחים של התוצאות. היינו מתנגדים, גם אם התוצאות שלהם היו מצוינות. אנחנו מתנגדים שהם יתערבו, כל לא ניתן להם דריסת רגל בחינוך ילדינו בגלל מה שהם ומה שהם מייצגים - ולא בגלל צדקתם או אי צדקתם. לא יעלה על הדעת שהם יקבעו לנו בענינים של צפור הנפש!

משום כך, עד כה, הציבור הכפוף לגדולי ישראל לא פתח להם שער. הכל ידעו כי זו הכנסת הראש לגליוטינה הרוחנית מרצון. כבר הבהיר על כך רשכבה"ג מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל בהתייחסו בעבר לנסיונות כפייה והתערבות מהאידך גיסא: "גם אם הם יכריחו אותנו ללמוד גמרא, נתנגד! הם לא יקבעו לנו דבר! נתנגד, נסרב ואז נלך ללמוד גמרא". נלחם כי אנחנו חייבים להגות בתורה יומם ולילה, לא בגלל שהם יכריחו! לא תנתן להם שום דריסת רגל. לא ניתן לחתול חוצות מורעב, לשמור על השמנת. כל מה שהם צריכים זה ליצור תלות ראשונית מצידנו ולהניח רגל דקה בתוך מערכת החינוך הטהור החרדי. ההמשך, הם מאמינים, יבוא אחר כך, הרגל גזה. כך היא אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה. לסיוע רבני אפילו הם לא ייחלו. על נאום הכשר של ישיבה משולבת בלימודים אקדמיים, אפילו הם לא דימיינו.

"כלום אפשר למסור נכס יקר כזה, לידי אנשים שאינם מאמינים בו ואינם מעריכים אותו, ויש ביניהם שונאים אותו ונלחמים באמונה ובדת" כתב מרן הגר"ז סורוצקין זצוק"ל (הדעה והדיבור, ספר שלישי, סימן ט"ו). "ואני אמרתי לאחד השרים אילו הייתם אנשים ישרים, לא הייתם מקבלים על עצמכם דבר כזה. אילו היו רוצים להטיל עלי, לא הייתי מקבל עלי בשום אופן, כי הנני מאמין בד' ובתורתו, ולא אוכל לתת, ח"ו, חינוך של כפירה לילדים. לא אוכל לתת לאחרים, דבר שאין בעצמי. ואיך אתם, הבלתי דתיים, מקבלים על עצמכם, לתת דבר שאין בעצמכם?" ואם יבוא הטוען "החכם" ויטען כי חפץ הוא להקים מוסד כזה ללא תלות ממלכתית ובמימון פרטי לגמרי, (והרי לשטן חילות רבים ורגלים לדבר שלנושא כזה יימצא מימון ברווח ובשופי). על כך כך הוסיפו ואף חידדו מרנן ורבנן גדולי הדורות זצוק"ל ויבדלחט"א, כי לא רק כאשר מוסדות כאלו יהיו ממלכתיים וכפופים למימסד הכפרני, אלא אף אם תהא זאת יוזמה פרטית ובמימון פרטי, כדוגמת ה"כולל" שהזכרנו, עצם הדבר הוא שעטנז פסול וטרף!

את חומרת הממ"ח כבר הבהיר רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטין זצוק"ל באוזני הנהלת 'איגוד מוסדות הפטור', בדברים נוקבים וחמורים לקראת עונת הרישום: "המסייעים לממ"ח, מפסידים את העולם הבא. אפילו מי שמלמד שם תורה שיידע שהוא מפסיד עולם הבא". גם באספת חירום שהתקיימה במעונו ובראשותו, בהשתתפות יבדלחט"א חברי מועצגה"ת הגאון הגדול רמ"ה הירש שליט"א, הגאון הגדול ר"ד כהן שליט"א והגאון הגדול ר"א פילץ שליט"א, שיחד עם מרביצי תורה ואנשי חינוך, התייצבו כולם לדון בדרכי הפעולה מול נסיונות גורמים שונים לפלוש ולהשפיע על חינוך תשב"ר ויצירת מסגרות שאין רוח חכמים נוחה מהם.

באמצעות פיתויים כלכליים למוסדות, מנסים ראשי משרד החינוך על פי מפת דרכים מסודרת, להרחיב את פריסת מוסדות הממ"ח - ממלכתי חרדי, ולצרף אותם לרשימה הארוכה של סוכני שינוי הפועלים בתוככי היהדות החרדית. מאחורי מסווה ההבטחות שלא להתערב בתכנים ועל אף שבחלק מהמקומות זה מקויים בינתיים, מדובר ברצים למרחקים ארוכים שיש להם נשימה ארוכה וזמן המתנה לרגע ה"אמת" שבו ייחשף פרצופם האמיתי. הכוונה כרגע היא להניח מרעום השהייה בהיכלי החינוך הטהור שיתקתק תחת אושיות קיומנו, ולפוצצו ברגע שייבחר על ידם. זהו נסיון להפיל ברשת את עצמאות החינוך החרדי, ומרנן ורבנן שליט"א נקהלו לעמוד על נפשנו.

"אלו הם אנשים שיש להם השקפות אחרות, לא השקפות של תורת אמת", זעק מרן ראש הישיבה זצוק"ל. "המטרה שלהם לשנות את החינוך של התלמידים! צריך לדעת שזה בנפשנו, זה חינוך לא על פי התורה, זה חינוך נגד התורה! הם עושים במסווה כאילו שזה על פי התורה, אבל המטרה היא הפוכה"!

כבר תקופה ארוכה מנסות ממשלות הזדון להניח יד גסה על החינוך הטהור, באמצעות משת"פים מבית. והם אינם חדלים מנסיונות לפלוש למערכת החינוך החרדית כדי "לתת לה כלים" לשלב את בוגריה בחברה פורקת העול. בצמרת מערכת החינוך דיברו אז בקול רם ולא בלחישה על "קידמה ונאורות"שיש להנחיל לחרדים. הם הסתכלו ועדיין מסתכלים על החרדים כעל קבוצת ילידים כביכול פרימיטיבית, שיש לגאול אותם מ"בורותם" ולסייע להם להשתלב בחברה וכך להפוך ילדים יהודים לילדים ישראלים!

לפני יותר מעשור, במכתבו האחרון בחיי חיותו כתב רשכבה"ג מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל על מגמות מחוץ לשלוח יד בפך השמן הטהור של החינוך: "מטרתם בכל מגמות אלו לעשות שינוי הרוח והמהות של הציבור החרדי ולפעול להכניס כל מיני שאיפות אחרות אשר לא שערום אבותינו, ולעשות השתלבות והתחברות עם חיי החילוניות ועם תרבות אנשים חטאים. ועל כן יש לקרוא אל תלך בדרך איתם מנע רגלך מנתיבתם, ועם שונים אל תתערב, אלא אך ורק בדרך המסורה לנו מדור דור".

כבר בי"ח חשון תשע"ה כשהשועלים אך החלו לחבל בכרמים כתב רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל בדם לבו מכתב נוקב. במילים נוגעות ללב,הבהיר בין דבריו: "בזמן האחרון עומדים עלינו כאלה אשר רוצים להצר את רגליהם של החרדים לדבר ד', ורוצים להתערב לנו בחינוך הטהור של ילדי ובחורי ישראל ע"י הקמת מסגרת ממלכתי חרדי וכדו', עלינו לעמוד כחומה בצורה שלא לשנות אפילו כחוט השערה ממה שהי' עד היום וח"ו לא להתפתות אחר דבריהם והבטחותיהם, אשר אחריתה מי ישורנו, ואין בזה שום הוראת היתר כלל. ואלו אשר הצטרפו כבר למסגרת זו עליהם להתנתק ממנה. ובעזה"י נצליח המשיך במסורת החינוך שקיבלנו מאבותינו ורבותינו בלי שום שינוי עד ביאת גואל צדק בב"א. הכו"ח למען הצלת חינוך ילדי ישראל".

עבור היהדות הנאמנה זו שאלה של להיות או לא להיות, לא נוכל "לישר קו" עם אלה המבקשים לכרוך את ההבל סביב צווארנו! הן כור היתוך שמכשיר להשתלבות, חייב להבעיר אש גיהנומית בעלת טמפרטורת היתוך נוראה. במערכת החינוך שלנו, אנחנו דולים את המים שמכבים את הבעירה הזו. זה הרי היפך מוחלט ממה שאנחנו מבקשים להנחיל לילדינו. אם יש להורה שאלות ספציפיות לילד ספציפי, לגדולי ישראל יש תשובות ספציפיות. אז איך יתכן שיהיו פושעי רוח שישתפו פעולה עם מגמות הזדון של מבקשי השינוי? איך יתכן שיהיו חרדים שיפרצו את הגדר וישתפו פעולה עם מגמת ה"ממלכתי חרדי" ויתנו להם דריסת רגל, גם אם זאבי הערבות מבטיחים עם יד על הלב שלא לטרוף את צאן הקודשים? איך יתכן שיתייצב רב לטובת הערב רב?

חז"ל אומרים שאפילו מבנה הגוף וחלאיו, שונים ביהודים ובבני עממין. ההבדל כה תהומי, עד שמרן החת"ס זצוק"ל (על מסכת ע'"ז דף ל"א ע"ב) מתלבט האם אפשר לסמוך על רופאים נוכרים, כיון שאין להם בתי ספר מיוחדים ללמוד חכמת הרפואה. של הגוף היהודי אלא הם לומדים רפואה כללית?! וכי גוף אחד לישראל ולשאר העמים? - תמה מרן החת"ס זצוק"ל. אין ספק שלנער היהודי ולעמיתו הזר יש כוחות נפש שונים. מה שיפה לחינוכו של ילד יהודי, אינו יפה לחינוכו של ילד נוכרי. בהכרח, גם כלי הפדגוגיה והפסיכולוגיה שונים בתכלית. את מה שמתאים לחינוך יהודי, יש לבקש רק מחכמי הנפש שלנו. אי אפשר להעתיק. אלו מקצועות יש ללמד? גם לכך יש לקבל רק את הכרעתם של מרנן גדולי התורה שליט"א. לכן אנחנו נלמד רק תורה, ומה שהכרחי לחיים, על פי קביעתם של מרנן ורבנן שליט"א ורק תחת מרותם. אי אפשר לקבל שום הנחתה מבחוץ, ומי שפותח דלת לפלישה זרה, לעולם לא יינקה. גם אם ישנם מקצועות שצריכים להלמד, זה לא יכול לבוא בגלל שהם דורשים מאתנו או מנסים לפתות אותנו, ולא על פי תכתיבים שלהם, מיידיים או עתידיים. מי שמאמץ את תרבות העמים, תרבותם ופדגוגיותם, אינו יכול לכפות עלינו ואפילו לא לייעץ לנו, ובוודאי לא להיות אחראי עלינו. זה מעוות, זה גם לא יילך. לא חשוב המחיר שצריך לשלם על כך, לא חשוב המחיר שהם מציעים.

אם יש מישהו מההורים שמתפתה חלילה לברק של הצלופן החיצוני המרשרש, עליו לדעת כי הוא מהמר על נפש הילד. "המטרה שלהם היא לשנות את כל העולם החרדי, לעשות מהם 'פרווה' ", הבהיר הגאון הגדול רמ"ה הירש שליט"א בכינוס. "המטרה, חס ושלום לא להוריד את האידישקייט לגמרי, אבל. השטארק-קייט, העוצמה של בן תורה, ה'כי הם חיינו' זה מה שהם רוצים לבטל ולכן צריכים לעמוד חזק-חזק ובזה צריכים ללחום. עם כל הכוח", אמר.

אבל ישנה נקודה נוספת: אין ספק שלא כל ילדי ישראל נועדו לגדלות בתורה שהרי אלף נכנסים ואחד יוצא. במישור הפרטי, לאחר שכל הורה יתייעץ עם מרנן ורבנן עיני העדה שליט"א מה לעשות עם בנו, והוא יקבל הוראה פרטית, הם ינחוהו כיצד ללוות את הנער על פי דרכו. אבל איש אינו מוסמך לגזול מבנו את הסיכוי להיות גדול הדור ולקטוע באיבו את צמיחתו. רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל זצוק"ל היה מרבה לצטט את דברי ה"חיי אדם" בהקדמה: "הנה בדור שלי כשהייתי קטן לא עלה מעולם על דעת האב והאם לדאוג במה יתפרנס הבן, רק כל מגמתם היתה שיזכה הבן לתורה ומעולם לא עלה על דעת מי שחננו ד' שיכול ללמוד שיפרק ממנו עול התורה ולהיות שונה ופרש, זה לא עלה על דעת האבות ולא על דעת הבנים".

אף אחד לא יכול להציב את עצמו בקצה מסילת רכבת חייו של הבן שאולי עדיו לגדולות, ולהראות באצבע שמאלה או ימינה ולבצע סלקציה נוראה של "רצח" גדול הדור הבא. מי אינו זוכר את משאו המהדהד של מרן הגרב"מ אזרחי שליט"א במחנה בני תורה, כשהאורות כבויים, הנשמות מוארות והלבבות נפתחים, על מרן הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצוק"ל שהתקשה בלימודיו בימי נערותו, אך הוא לא "נכנע" לרצון הוריו שבקשו להוציאו לעבודה אצל הסנדלר. וכאן נמשך התיאור המרטיט מה היה קורה אילו היה נשבר, נכנע ויוצא למלאכת הסנדלרות והופך לבעל בית נכבד, רודף צדקה וחסד, אך כשהיה מגיע מגיע לאחר 120 לבית דין של מעלה, ושם היו מכריזים עליו: "יצחק אלחנן שמאלה", לגיהנום, "יצחק אלחנן רוצח"! "רוצח? הרי הייתי כל ימי רודף צדקה וחסד"? "כן, רוצח! אתה רצחת את רבם של כל בני הגולה רבי יצחק אלחנן"! ובזכות שהתעקש והתגבר על קשייו, הפך לרבם של כל ישראל.

אז מי הרב שיכול לזרוק את בנו שמאלה? מי הרב שיכול לקחת אחריות על מתן לגיטמציה לבית ספר ל"רוצחים"? מי יכול לעמוד בפומבי ולקרוא תגר על מנהיגותם של גדולי ישראל, לערער על הכהונה, להצית מחלוקת לשם מחלוקת, רק בגלל ממון רב שמאפשר לו לנסות לקדם תנועת מחאה שעלולה לגרור את ההמון, ולהציב בחלון הראווה תביעה ללגיטימציה לעיוות, לסילוף ולעוול, בניגוד לדעת משה רבינו.

הסכנה הנוראה היא כאשר רב, ולא נערים, מתייצבים על מקרופון ההרס. הסכנה חמורה שבעתיים כאשר אישים שחזותם לא מעידה עליהם אך זיתם מעיד עליהם, ושמנם שמשמן את גלגלי המהפכה שהם זוממים, עלול לקבל תהודה ופומביות. לכן חייבים בהוראת גדולי ישראל לצלצל באלף ענבלים בפעמוני האזהרה. אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, סוס טרויאני תמיד מסוכן יותר:

עשר שנים נכשלו היוונים בבקיעת החומות הבצורות של העיר טרוייה, עד שמצביאם העלה רעיון: לסגת מהעיר - אך להותיר סוס ענק וחלול ליד חומות העיר, כשבתוכו מספר גדול של לוחמים. הטרויאנים שהיו שיכורי נצחון, הכניסו את הסוס לתוך שערי העיר, ועם לילה נכונה להם הפתעה מביכה. הלוחמים שיצאו מבטן הסוס בחסות החשכה, פתחו את שרי העיר לגייסות היוונים שכבשו טרוייה. זה מה שעלול לקרות גם ביהדות החרדית, לכל רוחבה, אם היא לא תפעל במלוא העוצמה ובמהירות, להדברת הנגע המתפתח.

לאורך ההיסטוריה מוטלים פגרי יוזמות שונות, שמצאו את עצמן מחוץ למחנה. הקמת המוסדות האלה הם הבעייה, אך נוספת עליהם הבעייה של הנסיון לייצר אלטרנטיבה חתרנית למבנה הקיים, ל'באר שחפרוה שרים', לשרים עצמם חלילה. בסייעתא דשמייא זה לא יעבוד והמרד ייכשל כי גם האנשים היקרים העמלים לפרנסתם, אינם חפצים חלילה בהתנתקות. זה צרם גם לאוזניהם, בהיותם חלק בלתי נפרד מהיהדות הנאמנה. "אמר רבי עקיבא, נמשלו ישראל לעוף. מה עוף זה אינו יכול לפרוח בלא כנפים, כך ישראל אין יכולין לעשות דבר בלא זקנים".

י.נ.

הנכתב היה למראה עיניו של מרן הגר"ד לנדו שליט"א ואמר לפרסם את הדברים.

יתד נאמן יום שישי כ"ז בסיון תשפ"ג