חפש בבלוג זה

יום שישי, 21 בדצמבר 2018

אל תחטאו בילד

בציבור החרדי-ליטאי קיימת כ-30 שנה מודעות גוברת והולכת לתופעה של בחורים בגילאי "ישיבה גדולה" שאינם מוצאים את מקומם באוהלה של תורה מבוקר עד ערב, ובסוגיה זו אנו מוצאים שתי גישות שונות לחלוטין.
  1. ישיבות לנושרים - החלוץ בעניין זה הוא הרב משה גולדשטיין שליט"א שהקים את ישיבת "שערי יושר", ובעקבותיה קמו ישיבות רבות בסגנון דומה. הדמויות המובילות והמרכזיות כיום בתחום זה הם הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א מישיבת "דרך השם" והרב חייקל מילצקי שליט"א מישיבת רש"י, כשביניהם יש גם כן הבדלי גישה. המכנה המשותף שלהם הוא אווירה מקבלת אוהבת ומכילה ומאוד חברתית וחווייתית, עם פתיחות רבה במגוון תחומים ועם דרישות מינימליות מהתלמידים. הנחת המוצא של הישיבות הללו היא, שבזכות אהבה והכלה התלמידים יחזרו לתלם וימשיכו בדרך החרדית-ליטאית המקובלת. הישיבות וראשי הישיבות הללו זכו לאורך כל השנים לתמיכה גלויה של גדולי הרבנים החרדים.
  2. מסלולים צבאיים - מסלול "נצח יהודה" המוכר בכינוי נח"ל חרדי, נועד לתת מענה לאותו נוער שלא מצא את עצמו בישיבה, באמצעות מסלול שירות צבאי מותאם מבחינה דתית ורוחנית לצעיר חרדי. מתוך הנחה שהמסלול הצבאי, יכין את המשרתים לחיים של שילוב תורה עם דרך ארץ, ולחיים משותפים וטובים על כלל החברה הישראלית.
    בהקמת המסלול הראשון היו מעורבים ח"כ הרב אברהם רביץ ז"ל, הרב יואל שוורץ שליט"א, הרב דוד בלוך שליט"א, הרב יצחק בר חיים שליט"א ועוד אחרים, המכהנים עד היום בעמותת "נצח יהודה" בליווי החיילים החרדים. הם זכו מחד גיסא לתמיכה שקטה של הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, ומאידך גיסא למלחמה גלויה מהגר"ש אויערבאך זצ"ל ומחוגי הקנאים.
    בשנים האחרונות קמו בצה"ל מסלולים נוספים לנוער חרדי, כדוגמת המסלול החרדי בגבעתי, צנחנים חרדים ועוד. במקביל נפתחו ישיבות הסדר חרדיות, "דרך חיים" בגן יבנה ו"ברקאי" בחיספין שברמת הגולן.
כבר לפני למעלה מ-20 שנה יצא הרב משה גולדשטיין בחריפות נגד המסלול של "נצח יהודה", ובראיון בעיתון "משפחה" הוא טען שהדבר לא ייתן מענה לצרכים של הנוער הזה ורק יפגע בו מבחינה דתית.
מאידך, רבנים כמו הרב דוד בלוך טענו בכל פעם שהשירות הצבאי הוא המענה הטוב ביותר לנוער זה, שהוא מכין את החיילים החרדים לחיים טובים ורציניים, לעומת הישיבות הללו שמרגילות את התלמידים לחיי בטלה.

עד לשנים האחרונות, היה נראה לי שהעמדה של הישיבות לנושרים מוכיחה את עצמה. הבחורים שבישיבות הללו חזרו הרבה פעמים לתלם החרדי, בעוד שעפ"י השמועה ב"נצח יהודה" מרבית החיילים שבאו מרקע חרדי-ליטאי לא נשארו חרדים ובמקרים מסוימים גם לא נותרו דתיים.
במהלך השנים התחילה להתערער אצלי תמונה זו, ובשנה האחרונה אני רואה תמונה שונה לחלוטין. נודע לי על מסגרות שונות המכונות "ישיבות" שבהן הבחורים נמצאים במצב ירוד מאוד מבחינה רוחנית ונורמטיבית, הם צורכים אלכוהול וסמים ונמצאים בקשר רצוף עם בנות (חרדיות). מאידך, אני רואה כיום יותר חיילים חרדים צעירים במסלולים השונים, שנמצאים במצב רוחני טוב והם מתקדמים בגשמיות וברוחניות.

למרות זאת, אני רואה שהציבור החרדי-ליטאי בכללותו, עדיין מעדיף את הישיבות הנ"ל עבור הנערים שלא מצאו את מקומם בישיבה ולהעריף כבוד על ראשי הישיבות הללו, וממשיך לראות במסלולים הצבאיים דבר לא רצוי ולהתרחק מהרבנים ומהפעילים שקשורים אליהם.

מהו ההסבר לתופעה הזו?

נ.ב. צירפתי פה את תמונת השער בעיתון "בקהילה" השבוע, על דמותו של הרב חייקל מילצקי מישיבת רש"י.

יום שלישי, 18 בדצמבר 2018

תרבות של מחלוקת

לפני למעלה מ-15 שנים, חלמתי על הקמת "כתב עת פנים-חרדי", שבו יתקיימו דיונים בשלל נושאים הנוגעים לקהילה החרדית ע"י כותבים מכל החוגים העדות והדעות בקהילה זו.
הטענה המרכזית שלי הייתה שאנחנו רגילים לשמוע ולקרוא רק את הדומים לנו, ושהדבר בא לידי ביטוי בחלוקה הפנים-חרדית לקבוצות ולתתי קבוצות, כשכל אחד גר, מתפלל ולומד עם הדומים לו, קורא עיתונות פנימית של הקבוצה שלו וכיו"ב.
באותה תקופה ציפיתי שהעיתונות החרדית הכללית כדוגמת "משפחה" ו"בקהילה", יהוו פלטפורמה לדיונים עם מגוון דעות. מאוחר יותר הייתה לי תקווה כזו מהאתרים ומהפורומים החרדיים, ובמידה מסוימת היא אמנם התגשמה תקופה מסוימת. אבל בפועל נראה לי שהדבר איננו קורה, האתרים החרדים משקפים בעיקר עמדות בקונצנזוס, והפורומים החרדים הפכו לזירת קרב יומיומית ברמה נמוכה.
להמחשת הדברים, אני רוצה להתייחס לעניין אקטואלי אחד. בימים אלו עומד להתבטל "חוק הגיוס" המסדיר את מעמדם של תלמידי הישיבות החרדים, ובין המפלגות החרדיות מתנהל מאבק אודות הצעת חוק חדשה. זהו לכאורה נושא מהותי לקהילה החרדית, אבל למרבה הפלא לא ראיתי דיון מעמיק על הצדדים לכאן ולכאן בנידון. הידיעות בתקשורת החרדית עוסקות רק בפן הפוליטי של הוויכוח. 
בשבועות האחרונים קראתי שני ספרים, ומתוכם עלתה בי התובנה שהבעיה הזו נוגעת כנראה גם לציבור הכללי, גם אם לא מאותן סיבות.
הספר הראשון הוא הביוגרפיה שפרסם בן כספית על בנימין נתניהו, שם הוא טוען שעד לדור האחרון הייתה תנועת הליכוד (וכנראה גם מפלגת העבודה) זירה לוויכוחים אידאולוגיים מרים בין מחנות שונים בשלל סוגיות פוליטיות, מדיניות, כלכליות, ביטחוניות וכיו"ב, וכיום אין בליכוד מקום לדעות שונות, והכל מסתכם בשאלת נאמנות או אי נאמנות למנהיג.
הספר השני הוא של חיים באר על מערכת היחסים המורכבת בין ביאליק, ברנר ועגנון. בתוך הדברים, ניתן לחוש במשמעות הגדולה שהייתה בתקופתם למילה הכתובה, לכל מאמר, טור, שיר או סיפור שהתפרסמו בדפוס. הם כעסו, שמחו, אהבו, שנאו, קינאו, התווכחו, על כל רעיון ועל כל הגיג שהתפרסם בכל כתב עת או עיתון, והגיבו במלוא הרצינות. חשבתי לעצמי, כמה הדבר רחוק מתקופתנו. כיצד יש לנו כיום שטף בלתי סופי של הגיגים בכל מדיה אפשרית, ואנו מתייחסים לכל הדברים בשלוות נפש מחד ובשטחיות מאידך.
לאמתו של דבר, נראה לי שמדובר בשתי נקודות מוצא הפוכות, אבל התוצאה היא אחת. בעולם החרדי, יש משקל רב מאוד לדעות, אבל דווקא בשל כך יש מקום רק לדעה אחת "נכונה". בקרב החברה הכללית אין כיום משקל רב לדעה וכל הדעות יש להן מקום כלגיטימיות ואפשריות, ולכן אין טעם להתייחס ברצינות רבה מדי לדעה כזו או אחרת.

יום רביעי, 21 בנובמבר 2018

הליטאים החדשים

צילום: אוליבייה פיטוסי
שמחת הניצחון של הציבור החרדי-ליטאי בשני סבבי הבחירות המקומיות בעיריית ירושלים, הגיעה בשבוע האחרון לממדים שלא ראינו כמדומני עשרות שנים. בשבת האחרונה התקיימו קידושים גדולים בבתי הכנסת הליטאים בירושלים, להבעת השמחה על הצלחת "דגל התורה" להכניס 6 נציגים למועצת העיר ועל בחירתו של משה ליאון לראש העיר, תחת הכותרת "שמירת קדושתה של ירושלים". זוהי הזדמנות לבחון את מקומה של "דגל התורה" בעת הנוכחית.
במשך עשרות שנים, עולם הישיבות הליטאי היה בעל השפעה דומיננטית על כלל הקהילה החרדית, גם על הציבור החסידי והספרדי ובמידה מסוימת גם על הציונות הדתית. הוא עיצב את תפיסת העולם החרדית, ניסח את האידאולוגיה החרדית, הקים את "חברת הלומדים", העמיד את לימוד התורה כערך עליון, חיזק את דקדוק ההלכה, הכתיר את "גדולי הדור", הקים וביצר את חומת ההיבדלות מהחברה הכללית. ההשפעה של עולם הישיבות הייתה מכרעת, גם כשחלק גדול מתלמידיו הגיע מרקע משפחתי בעל תפיסת עולם שונה, החינוך והאתוס הישיבתי-ליטאי סחף את כולם.
האידאולוגיה החרדית הוכיחה את עצמה במשך עשרות שנים כיעילה לגיוס המונים, מול אידאולוגיות אחרות כדוגמת החילוניות, הציונות, המודרנה, הקדמה וכיו"ב. היא סחפה עשרות אלפים להחזיק בערכיה ולהקים דורות שימשיכו בדרכה, והיא גם הביאה אנשים מחוץ לקהילה החרדית מהציונות הדתית ומהציבור החילוני להצטרף לשורותיה. דובריה שידרו אותנטיות ואמונה מליאה בצדקת הדרך, המהווה לדבריהם את את ההמשכיות הבלעדית לדרך התורה והמצוות.
בעשרים השנים האחרונות, חלו שינויים גדולים בקהילה החרדית, ביציאתם של צעירים חרדים רבים לעבודה, ללימודים מקצועיים ו/או אקדמיים, לשירות צבאי ו/או אזרחי, וכמובן שהשינויים הטכנולוגיים הביאו לעולם את האינטרנט והסמארטפונים ששינו את העולם כולו. הקהילה החרדית ניסתה את כוחה לבלום את השינויים הללו באמצעים שונים, אולם נראה שהשינויים הללו כבר הפכו לעובדה קיימת, והקהילה החרדית השלימה עם קיומם גם אם ברמה ההצהרתית ממשיכים להתנגד אליהם כבעבר.
הכלי המרכזי בניסיונות לבלימת השינויים, היה בהצבת חסמים בפני קבלה למוסדות חינוך, של בנים לאנשים עובדים / סטודנטים / חיילים / משתמשי אינטרנט וכיו"ב, אולם כאמור הכלי הזה כבר כמעט איננו שימושי, לנוכח ריבוי האנשים הללו וריבוי המוסדות והגיוון שלהם.
המציאות העכשווית, הביאה את הציבור החרדי-ליטאי לאורח חיים שמתאפיין בעיניי במידה רבה ב"אחד בפה ואחד בלב" והקשר בין הרמה ההצהרתית לרמה המעשית הוא קלוש ביותר, ולהבנתי זוהי הסכנה הגדולה ביותר לחברה, מפני שהשקר והזיוף אינם ברי קיימא בעיקר בקרב הדור הצעיר. אני מבקש להדגים זאת בכמה דרכים:
  1. הציבור הרחב נדרש להצהיר בפה מלא את עיקרי האידאולוגיה החרדית, גם אם בחייו האישיים הוא רחוק מכך לחלוטין. הוא מצהיר על חשיבות ההתמסדות ללימוד תורה, ההסתפקות במועט, ההסתגרות, ההימנעות מאינטרנט וכי"ב, כשבפועל הוא חי באופן שונה מקצה אל קצה. כך נמנעים מלהכיר באתגרים ובאופנים להתמודד אתם, מפני שלמראית עין הכל צריך להיראות מושלם.
  2. השימוש בגדולי התורה כמנהיגים הפך לשקר מפורסם, כשבבחירות הנוכחיות משמשים ללא הרף בכל מקום בשמו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א כמי שהכריע בנידון, למרות שהוא איננו יודע בין ימינו לשמאלו. וכל גדולי התורה אנשי הציבור והתקשורת החרדית, משתפים פעולה באופן מלא עם מראית העין הזו.
  3. הבאים בשמו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א וחוזרים ומשננים כל העת "ועשית ככל אשר יורוך", אינם מתייחסים כלל להוראתו שהשימוש באינטרנט הוא בגדר "יהרג ואל יעבור", ובני ביתו משתפים פעולה באופן מלא עם אתרי האינטרנט החרדים, והופעתו בכותל המערבי ערב הסיבוב השני מועברת בהם בשידור חי.
  4. ההתנגדות הגדולה ביותר היא כלפי אנשים המבקשים להביע ברבים את ביקורתם על מנגנוני הכוח בקהילה החרדית (רבנים, אנשי ציבור, מנהלי מוסדות) או על נורמות שונות שהשתרשו בקהילה החרדית, וכלפי אלו המבקשים למנוע עוולות שונות כדוגמת אפליה, אלימות, עושק וכיו"ב. האנשים הללו נתפסים כ"אויבי העם", בשל התעקשותם להציג את האמת כפי שהיא.
  5. אחת האגדות האהובות כיום אצל דוברים חרדים מספרת כביכול הגרא"מ שך זצ"ל אמר לרב ברוך צ'ייט בהקמת ישיבת "מערבא", "אני מברך אותך על הקמת הישיבה ונותן לך את הסכמתי, אבל אני אכתוב מכתב כנגד הישיבה". זוהי אגדה שנועדה לחזק את הלגיטימיות לדבר בשפה אחת ולהתנהל באופן הפוך.
  6. בשיח הציבורי רגילים כיום להבדיל בין "הוראה לציבור" ובין "הוראה ליחידים", כשמדובר בהוראות הפוכות לגמרי. ולהבדיל בין מעשיו האישיים של האדם, לבין הדברים שהוא נושא ברבים (בכתב או בע"פ). 
הדבר החשוב ביותר עבורי הוא להחזיר את מידת האמת למקומה, ושיהיו פינו וליבנו שווים. אני מעדיף עשרת מונים את מי שעמדתו הפוכה משלי והוא אומר אותה בפה מלא, על פני מי שדעתו זהה לשלי ומסיבות שונות הוא אומר את ההפך הגמור.

יום ראשון, 11 בנובמבר 2018

נוער בלי סיכוי



בעוד שבועיים וחצי אמור להתקיים בירושלים כנס גדול תחת הכותרת "נוער בסיכוי" (https://noar-besikuy.digitaliweb.co.il/), שיעסוק בהתמודדות הנדרשת עם נוער חרדי בסיכון ונוער חרדי נושר.
ברשימת הארגונים המשתתפים בהכנת הכנס וברשימת הדוברים במהלך הכנס, ניתן למצוא מגוון אנשים וארגונים שמקדישים את אונם והונם לטובת הנערים הללו, ולמרות הכל אני סבור שהעיקר חסר מן הספר.
מאות או אלפי אנשים טובים מביעים אהבה ודאגה לנערים היקרים הנפלטים מעולם הישיבות החרדי, ומנסים את כוחם לדאוג לאותן נשמות יקרות בגשמיות וברוחניות. אולם למרבה הצער מדובר ברוב מוחלט של המקרים, בבתי חולים המוקמים מתחת לגשר רעוע.
המציאות האיומה שבה אלפי נערים (זו לא גוזמה) נפלטים בכל שנה מהישיבות הקטנות החרדיות, איננה לא גזירת הכתוב ולא גזירת גורל. האופן שבו מתנהלות הישיבות הקטנות הוא שערורייתי, הן מבחינת תכנית הלימודים, הן מבחינת שיטות ההוראה, הן בהיבט החינוכי והן בהיבט המקצועי, קבלת והרחקת תלמידים מתבצעת באופן חובבני, הכללים נקבעים ומשתנים כטוב בעיניי ראש הישיבה והאכיפה גם היא מתבצעת בדרכים שונות ללא דין וללא דיין.
לצערי הרב, מכל האנשים והארגונים היקרים הנ"ל, אף אחד איננו מעז לקרוא תיגר על הנעשה בישיבות הקטנות, ולהציע שינויים מתבקשים בתוכן, מחשש פן יבולע לו.
התקציבים הגדולים, התרומות הרבות וכוח האדם הנפלא, מיועדים אפוא לטפל בנפגעים הרבים, אבל לא למנוע את הפגיעה מבעוד מועד.
אני מודע שמדובר בכתב אישום חריף, אבל לצערי הרב אני מדבר מתוך ידיעה והיכרות קרובה עם הנעשה בשטח.

יום שלישי, 6 בנובמבר 2018

ודאשתמש בתגא חלף

במסכת אבות (א,יג) שנינו משמו של הלל הזקן "וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף", ובאופן יוצא דופן נשנו הדברים שם (ד,ה) בשמו של רבי צדוק "רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם. וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף. הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם:". האיסור המוזכר כאן להשתמש בכתרה של תורה איננו ברור מספיק, והעונש הכרוך בכך הוא חמור במיוחד, והדבר דורש בירור.
הגמרא במסכת נדרים (סב,א) מרחיבה מעט בעניין זה וכך נאמר שם: 
"ר' טרפון אשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו המקצועות דקאכיל, אחתיה בשקא ושקליה ואמטייה למשדיה בנהרא, אמר לו: אוי לו לטרפון שזה הורגו! שמע ההוא גברא, שבקיה וערק. אמר רבי אבהו משום ר' חנניה בן גמליאל: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה, אמר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה. 
ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם, קל וחומר: ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו כלי חול, שנאמר: ובאו בה פריצים וחיללוה, כיון שפרצום נעשו חול - נעקר מן העולם, דכתיב: בה בליליא קטיל בלשצר, המשתמש בכתרה של תורה שהוא חי וקיים לעולם - על אחת כמה וכמה. ורבי טרפון, כיון דכי אכיל דהוקפלו רוב המקצועות הוה, אמאי צעריה ההוא גברא? משום דההוא הוו גנבי ליה ענבי כולה שתא, וכיון דאשכחיה לר' טרפון, סבר היינו דגנבן. אי הכי, אמאי ציער נפשיה? משום דרבי טרפון עשיר גדול הוה, והוה ליה לפייסו בדמים. 
תניא: לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו - שלא יאמר אדם: אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא, שנאמר: קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך, ואומר: דרכיה דרכי נועם, ואומר: עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. 
רבי אליעזר בר ר' צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם, ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ואל תעשם קורדום להיות עודר בו, וקל וחומר: ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קדש שנעשו כלי חול - נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה - על אחת כמה וכמה. 
אמר רבא: שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה, דכתיב: ועבדך ירא את ה' מנעוריו. אלא קשיא דר' טרפון! דעשיר גדול היה, והוה ליה לפייסיה בדמים. רבא רמי, כתיב: ועבדך ירא את ה' מנעוריו, וכתיב: יהללך זר ולא פיך! הא באתרא דידעי ליה, הא באתרא דלא ידעי ליה. אמר רבא: שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא שרו לי תיגראי ברישא, דכתיב: ובני דוד כהנים היו, מה כהן נוטל בראש, אף תלמיד חכם נוטל בראש."
מדברי הגמרא למדנו שחומרת המשתמש בכתרה של תורה, היא מפני שהוא מחלל את התורה והופך אותה מדבר קדוש לדבר חולין, והוא חמור יותר מהמשתמש בכלי המקדש לדברי חולין.
הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת אבות (ד,ה) כתב בהרחבה כנגד תלמידי חכמים הנוטלים שכר על לימוד תורה, וגם במשנה תורה בהלכות תלמוד תורה (ג,י) כתב בחריפות כנגד העוסק בתורה ומתפרנס מן הצדקה והביא על כך את דברי חז"ל לא לעשות את התורה קרדום לחפור ועטרה להתגדל, אולם רבותינו הראשונים והאחרונים האריכו לסתור את דברי הרמב"ם הללו מנימוקים שונים, ובכללם גם משום "עת לעשות לה', הפרו תורתך" וכדי שלא תשתכח תורה מישראל, וכדבריהם נהגו עד ימינו אנו.
יחד עם זאת, עלינו להכיר בחומרת השימוש בכתרה של תורה לדברי חולין, ובגמרא בנדרים ראינו שנדרשו מקורות מיוחדים להתיר לתלמיד חכם להציג את עצמו ככזה ולקבל זכויות מסוימות של קדימה, אבל בכל אופן אחר השימוש בכתרה של תורה למטרות חולין נותר בחומרתו.
השימוש בדורנו במושג "דעת תורה" לכל דבר ועניין כולל דברי חולין גמורים, לשיווק בנייני מגורים, קופות חולים, מוצרי צריכה שונים, מוסדות לימוד, קופות צדקה ועוד כהנה וכהנה הוא לכאורה בגדר שימוש בכתרה של תורה. ואילמלא דמיסתפינא הייתי אומר שאף השימוש המופרז ב"דעת תורה" במסגרת הבחירות המקומיות היא שימוש בכתרה של תורה, וחלילה שלא נענש כולנו בעונש החמור הכרוך בכך.

יום שני, 5 בנובמבר 2018

אל הדגל

בבחירות המקומיות שהתקיימו ביום שלישי האחרון, הצביעו למפלגת "דגל התורה" בירושלים למעלה מ-41,000 מצביעים, והביאו הישג חסר תקדים לנציגות החרדית-ליטאית בירושלים. ההצלחה הגדולה הזו, באה לאחר ההתפלגות של "בני תורה" עם למעלה מ-9,000 מצביעים, ולמרות הגידול של אלו המגדירים את עצמם "חרדים חדשים". "דגל התורה" הוכיחה אפוא את כוחה הגדול, למרות המאבקים הפנימיים בתוך המנהיגות הרבנית והפוליטית שלה. ברצוני לנסות בהזדמנות זו לאפיין את הכוחות הפועלים בתוכה כיום, שהביאו להישג הגדול הזה.
שנות לימודיי בישיבה קטנה "קול תורה" ובישיבה גדולה פוניבז' (תשמ"ח-תשנ"ו) היו שנותיה הראשונות של מפלגת "דגל התורה" בהנהגת הגרא"מ שך זצ"ל, באותן שנים היינו אני וחבריי בטוחים בצדקת הדרך של עולם הישיבות הליטאי וביתרונותיו הברורים על פני הציבור החסידי. הרבינו לעסוק בבירור שאלות יסודיות של "דעת תורה" ותפיסת עולם מפי סופרים ומפי ספרים, עם מבט תורני ופרספקטיבה היסטורית. ראינו בצבור החסידי ובמנהיגיו עממיות ושטחיות וחוסר הבנה של השאלות והאתגרים העומדים על הפרק. ההערצה העיוורת לאדמו"רים שמקבלים את תפקידם בירושה, וההסתמכות על הוראותיהם גם ללא נתינת הסבר וטעם, נתפסה בעינינו כחוסר רצינות.
כבר באותה תקופה, נשמעה הטענה שהרב שך עצמו מתחיל לקבל בציבור הליטאי יחס של אדמו"ר, אולם הדבר נתפס בעינינו כהערצה טבעית ומתבקשת ל"גדול הדור" שנטל על עצמו את הנהגת עולם הישיבות הליטאי, את עיצוב השקפת עולמם של תלמידי הישיבות הליטאיות, ואת הקמת המנגנונים הנדרשים לשם כך (עיתון, כשרות, מפלגה וכיו"ב).
ככל שחלפו השנים, נראה שהציבור הליטאי אימץ עוד ועוד מאפיינים של הציבור החסידי, ובמובן מסוים הציבור הליטאי הנו כיום יותר "חסידי" ממרבית הציבור החסידי. גדולי התורה (המכונים גם "גדולי הדור") נהפכו לאדמו"רים שהכול מייחלים לברכותיהם ולהוראותיהם בכל דבר ועניין, וסיפורי "מופתים" נקשרים בשמם בכל עת ובכל שעה. גדולי התורה אינם נדרשים כבר לנמק את הוראותיהם, ואינם עסוקים בבירור לימוד והוראת סוגיות של "דעת תורה" בענייני השעה. מקורביהם וצאצאיהם נהנים ממעמד מיוחד, ושררתם עוברת במידה מסוימת ליוצאי חלציהם.
הגרא"מ שך זצ"ל וחברו הגרי"י קנייבסקי "הסטייפלר" זצ"ל, נימקו את דעותיהם בכל עניין בענייני ציבור בכתב ובעל פה, וממילא ניתן היה לדון בדברים לכאן ולכאן. בעוד ממשיכי דרכם מנהיגים את הציבור כמשה מפי הגבורה, ובשל כך לא ניתן כמובן לערער ולפקפק על הדברים, וכל המבקש לעשות זאת נידון ברותחין ומוקע מן הציבור ככופר בעיקר וכאפיקורוס. 
קודם ליצירת המנגנונים, הייתה בחירת גדולי התורה נעשית במידה רבה ע"י הציבור, אולם משקמו המנגנונים הרי הם בוחרים את גדולי התורה עפ"י שיקוליהם, והם מכתיבים לציבור מיהו הגדול שעל פיו יישק דבר. כמובן שהדבר נעשה בתחכום רב, ובאופן שהדברים יתקבלו על לב הציבור.
הבחירה של "דגל התורה" ו"יתד נאמן" בשנה האחרונה - לאחר פטירתו של הגראי"ל שטיינמן זצ"ל - להעמיד בראש הציבור הליטאי את הגר"ח קנייבסקי שליט"א ואת הגרי"ג אידלשטיין שליט"א ראש ישיבת פוניבז', היא המחשה טובה מאוד לאופן שבו המנגנונים עובדים. 
הרב חיים קנייבסקי
ר' חיים קנייבסקי שליט"א מפורסם כבר עשרות שנים כתלמיד חכם ושקדן מופלג שכל עתותיו מוקדשות ללימוד תורה, שידיו רב לו בכל חלקי התורה, מחברם של ספרים חשובים, משיב תשובות (קצרצרות) לרבבות שואלים, ונודע בצדקותו ובברכותיו. יחד עם זאת, מפורסמת גם העובדה שאין לו שיג ושיח עם עולם המעשה, לא בענייני ציבור ולא בענייני ממון וכל כיו"ב, ואגדות רבות שנקשרו בשמו מתארות זאת היטב. דמותו של ר' חיים הפכה לאייקון נערץ בקרב כלל היהדות החרדית לגווניה, ושמו ותמונתו מתנוססים על כל יוזמה של צדקה וחסד וכיו"ב. לאור זאת, הבחירה של המנגנונים בר' חיים כמנהיג היא מושלמת, שכן הוא משמש עבורם כ"חותמת גומי" לכל דבר ועניין, כשאיש לא יעז לערער על דבריו וכל התבטאות בעניין תיתפס כחילול הקודש.    
הרב גרשון אידלשטיין
ר' גרשון אידלשטיין שליט"א ראש ישיבת פוניבז' הוא תלמיד חכם גדול נחבא אל הכלים, שכל ימיו עסק בהרבצת תורה בשקט ובענווה. דבריו ושיעוריו נאמרים תמיד בטון שקט, ורק תלמידים מעטים זכו במהלך השנים לקרבתו. הוא לא עסק מעולם בענייני ציבור, עד שלב מסוים שבו הוא התערב במחלוקת הגדולה בישיבת פוניבז', ומאז הוא נעשה למנהיג של אחד הפלגים בישיבה. ר' גרשון מצטיין בחשיבה מסודרת הגיונית וישרה, הן בלימוד והן בענייני דעלמא, אולם גילו אופיו וחוסר ניסיונו מעלים לדעתי חשש סביר, שהוא משמש גם כן בעיקר ככלי לאשרור מהלכים של המנהיגות הפוליטית, ובוודאי שאיננו יוזם ומוביל מהלכים מעצמו. הבחירה בו מיוחסת לגראי"ל שטיינמן זצ"ל, וככל הנראה מקורביו הם שהובילו את המהלך.
בזירה הירושלמית של "דגל התורה" מובילים את המהלכים שני גדולי תורה מדרג ב', הרב דוד כהן שליט"א ראש ישיבת "חברון", והרב ברוך סולוביצ'יק ראש ישיבת "תורת זאב".
הרב דוד כהן
ר' דוד כהן שליט"א הוא תלמיד חכם בעל כישרון גדול, המתבטא בהבנתו בתחומים רבים ומגוונים. שיעוריו וספריו התורניים עוסקים הן בלמדנות ישיבתית מובהקת בסוגיות הש"ס, והן בדברי אגדה ומחשבת ישראל בבקיאות רבה וביכולת מופלאה לקשר בין נושאים שונים ומקורות רבים. יחד עם זאת, הוא מבין היטב ומרבה לעסוק בענייני מוסדות, כספים, שידוכים, בריאות, פוליטיקה, חינוך ועוד כהנה וכהנה. ר' דוד הנו בעל מוטיבציות גבוהות להגיע לעמדת שליטה והנהגה, והוא אכן נוחל בתחום זה הצלחה רבה. הוא מכהן כבר כמה שנים כחבר הצעיר ביותר ב"מועצת גדול התורה" של "דגל התורה", והוא מעורב באופן אישי בכל הפעילות של המפלגה בירושלים. לשם כך, הוא מזהה תמיד את מוקדי הכוח הנכונים, ופועל באופן שיטתי להשיג את מטרתו. הוא מרבה להשתמש בשפה אידאולוגית, וכל דבר ועניין מתורגם אצלו למונחים רוחניים, כך גם הבחירות לעירייה הפכו אצלו ליסודות הדת והיהדות.
הרב ברוך סולוביצ'יק
ר' ברוך סולוביצ'יק שליט"א הוא ראש ישיבה מצליחה, ששמו לא היה מוכר כמעט מחוץ לעולם הישיבות והוא עצמו לא עסק בענייני ציבור עד לאחרונה. לפני שנתיים הוא התבקש ע"י הגראי"ל שטיינמן זצ"ל להיכנס בעובי הקורה בענייני "דגל התורה" בירושלים, ומאז הוא גילה כישורים מיוחדים. הוא ניהל מו"מ עם ראש עיריית ירושלים היוצא ניר ברקת, והגיע אתו לסיכומים בנוגע לשלל נושאים ובעיקר בענייני הקצאות ומבנים. בבחירות האחרונות הוא הופיע כמדומני לראשונה באופן פומבי, והרטוריקה שלו עוסקת בעיקר בהיבטים של ייצוג הוגן וחלוקת משאבים הוגנת. הוא איננו מדבר בשפה אידאולוגית, ונראה שגם איננו מחפש מאבקים על רקע דתי והשקפתי. לעת עתה, לא נראה שהוא מבקש להגיע לעמדת הנהגה רוחנית.
הנאמנות הרבה של הציבור הליטאי ל"דגל התורה" שבאה לידי ביטוי בבחירות אלו, מלמדת על כך שהמהלך של הגרא"מ שך זצ"ל למיסוד עולם הישיבות הליטאי הצליח באופן מעורר השתאות לשלושים שנה קדימה, ושהמנגנונים הללו מצליחים ליצור תודעה של המשכיות הן לתחושת ההשתייכות והן למושג "דעת תורה" שבמובן מסוים אף התעצם מאותם ימים והפך לאמונה ללא סייג בהוראות הרבנים, גם כשידוע כיצד הן ניתנות.

יום חמישי, 1 בנובמבר 2018

עידן "הטוב המשותף" בקהילה החרדית

בשורות אלו, אני מבקש לשרטט בקצרה את ההתפתחות של הקהילה החרדית ב-70 השנים האחרונות.

שלב א' - שנות ה-40 וה-50 (קום המדינה)
מיעוט בסכנת הכחדה - הציבור החרדי בארץ ישראל היה מיעוט קטן, שבעיני רבים ואולי אף בעיני עצמו היה נתון בסכנה הכחדה. המודרנה החילוניות והציונות שסחפו במשך שנים רבות את לבם של בני הנוער בעולם היהודי באירופה בארצות צפון אפריקה ובמזרח התיכון, המשיכו גם בארץ ישראל לאיים על המשך קיומה של היהדות החרדית. גדולי התורה, ראשי הישיבות והאדמו"רים, נדרשו לקרב מאסף בשביל למשוך את בני הנוער לקרוא תיגר על הסחף, ולהכריז על עצמאות והתבדלות וגאוות יחידה, להקמת עולם הישיבות ועולם החסידות, לממש את הבלתי יאומן. ראשי המדינה ומפא"י נתפסו כאויבי היהדות והדת, המבקשים לכלות את הכל.

שלב ב' - שנות ה-60 וה-70 (שלטון מפא"י)
מיעוט נרדף - עולם הישיבות ועולם החסידות התבססו והתרחבו בישראל באופן הדרגתי, חרף העוינות שהורגשה כלפיהם מהחברה הישראלית החילונית ומשלטון מפא"י. תודעת הנרדפות ותודעת השליחות להפיץ את דבר ה', חישלה את רוחם וגרמה לבוגרי הישיבות לפעול להרחבת גבולות היהדות בכל רחבי הארץ, בשיעורי תורה, בהקמת מוסדות וכיו"ב, במסירות נפש.

שלב ג' - שנות ה-80 וה-90 (שלטון הליכוד)
גידול ופריחה - ההצטרפות של החרדים לקואליציה של מנחם בגין ב-1977, הביאה לפריחה חסרת תקדים של עולם הישיבות החרדי ועולם החסידות, ולצמיחתם המהירה של הקהילה החרדית הספרדית עולם התורה הספרדי. החרדים חשו שותפים (בעיקר עם הימין ועם הציונות הדתית) במדינה מבחינה אזרחית, למרות התבדלותם מבחינה תרבותית. הקמת ש"ס ב-1984 וההצלחות של המפלגות החרדיות במערכות הבחירות הארציות והמוניציפליות, הביאו לתחושת גאווה ורווחה גדולה. מהצד החילוני (בעיקר מהשמאל) התחילו להישמע קולות של פחד משינוי פניה של המדינה ושל המרחב הציבורי, דיבורים על "כפיה דתית" נשמעו ממפלגות שונות, וכן על ההשתמטות של החרדים מגיוס לצה"ל. עלייתו של אהוד ברק לשלטון ב-1999, נתפסה כהזדמנות להחזיר את הגלגל אחורה וניסיון להוביל "מהפכה חילונית", אולם הייתה זו תקופה קצרת ימים.

שלב ד' - שנות ה-2000
התבססות ושליטה - הקהילה החרדית הפכה כבר ממיעוט זניח ונרדף למיעוט ניכר ומשמעותי בחברה הישראלית, שלא ניתן להתעלם ממנו מצרכיו ומאתגריו. במקומות מסוימים נעשו החרדים רוב או לכל הפחות מיעוט ניכר, וקיבלו תפקידים שלטוניים. המעבר מקבוצת מיעוט הנאבקת על קיומה ועל דרכה, למיעוט בעל עמדת השפעה ולעתים אפילו לרוב, הציב אתגרים רבים ומגוונים. הקונפליקטים בענייני דת ומדינה במישור הארצי והמקומי, נעשו תכופים מאוד. מפלגות ארציות ומקומיות שמו על דגלם את המאבק בחוסר השוויון לטענתן בחלוקת משאבים, ובנטל הכלכלי והביטחוני. המפלגות החרדיות נזעקו להגן ולשמר את אורחות חייהם, ואת מה שנתפס בעיניהם כשימור ה"סטטוס קוו" בעייני דת ומדינה.

שלב ה' - השלב הבא
שותפות - הקהילה החרדית היא גדולה ואיתנה והיא תישאר כאן לאורך ימים ושנים, ואת המציאות הזו נראה שהחברה הישראלית ברובה הגדול הפנימה . גם יתר הקבוצות בחברה הישראלית גדולות ואיתנות, ועל הקהילה החרדית להכיר במציאות זו. ההכרה ההדדית מחייבת גם כבוד הדדי וגם הבנה הדדית, וחיפוש דרך לשיתוף פעולה למען העתיד המשותף של כולנו בארץ הזו ובמדינה הזו. רק כך, נוכל לחיות את חיינו ללא מאבקים אינסופיים, וחוסר הבנה ותקשורת.

התיאור הזה הוא כמובן כוללני ופשטני, אבל נראה לי שיש בו הרבה מן האמת. הוא רלוונטי בעיניי, גם ברמה הארצית וגם ברמה המקומית.

ולאחר ההקדמה הארוכה הזו, אני מגיע לענייני השעה. הפוליטיקה המחנאית והסקטוריאלית שליוותה את מדינת ישראל שנים רבות, מפנה את מקומה בשנים האחרונות לפוליטיקה של "טוב משותף", שבו חוברים אנשים מקבוצות אוכלוסיה שונות, ומחפשים את הדרך הנכונה לחיים משותפים שיתנו מענה לצרכים של כל קבוצה.

זוהי הפוליטיקה שהובילה אתמול לבחירתה של עליזה בלוך לראשות העיר בית שמש, וכולי תקוה שזו הפוליטיקה שתביא בעוד כשבועיים לבחירתו של עופר ברקוביץ לראשות העיר ירושלים.

יום שלישי, 30 באוקטובר 2018

על פוליטיקה זהות והזדהות

ההתעניינות בפוליטיקה של גברים בקהילה החרדית בכלל ובקרב בני ישיבות בפרט, גדולה כמדומני בהרבה מההתעניינות בפוליטיקה בקרב כלל הציבור. הדבר ניכר באופן קבוע בתקשורת החרדית לגווניה (עיתונות, ערוצי רדיו ואתרי אינטרנט) ובנושאי השיחה הרווחים בקהילה החרדית. הדבר בא לידי ביטוי גדול יותר בתקופת בחירות לכנסת או לרשויות המקומיות, כשהתקשורת החרדית כולה מגויסת לנושא, ושיעור ההצבעה של הקהילה החרדית בבחירות גבוה בהרבה משיעור ההצבעה בכלל החברה בישראל. ברצוני לברר, מהו הגורם למעורבות הפוליטית הגבוהה כל כך? כמדומני שניתן למצוא לכך מספר הסברים, ואני מבקש להתייחס לשניים מהם.
  1. היעדר תחומי עניין לגיטימיים - בכלל החברה ישנם תחומי עניינים רבים כדוגמת ספורט, מוזיקה, סרטים, הצגות, מדע, טכנולוגיה, רכבים, לבוש, מזון ועוד כיו"ב, בעוד שבקרב הגברים בקהילה החרדית בכלל ובקרב בחורי הישיבות בפרט מרבית הנושאים הללו אינם רלוונטיים מסיבות שונות, והפוליטיקה הפנימית והחיצונית נותרת כנושא עניין כמעט יחיד מעבר לנושאים תורניים.
    חשוב לציין שהעיסוק בפוליטיקה כולל הרבה פרשנות על מהלכים שונים של פוליטיקאים שונים, והשערות רבות עם סברות וחשבונות לגבי העתיד, והדבר מתאים מאוד ליכולות הלמדניות של תלמידי ישיבות המורגלים בניתוח סוגיות למדניות.
  2. המפלגות החרדיות כמגדיר זהות - הקהילה החרדית על חוגיה ועדותיה השונים, ניכרת בהגדרות ומאפיינים שנועדו לבדל בין הקהילה החרדית ליתר החברה הישראלית ובין הקבוצות השונות המרכיבות אותה. הזהות הייחודית לקהילה החרדית בכלל ולכל תת-קבוצה בתוכה, מחייבת כל יחיד בקהילה החרדית לשייך את עצמו לקבוצה מוגדרת ולהתאים את אורחות חייו ואת השקפת עולמו לאותה קבוצה.
    המפלגות החרדיות והמנהיגות הרוחנית והפוליטית שלהן, מהוות את הסמל המובהק ביותר של הקהילה החרדית בכלל ושל כל אחת מהקבוצות המרכיבות אותה. ניתן לראות כיצד כל חלוקה פנימית בקהילה החרדית, באה לידי ביטוי גם במפלגות החרדיות ובמנהיגות הרבנית והפוליטית. ההצבעה לבחירות היא אפוא מבחן השתייכות ונאמנות לקבוצה ולמנהיגות שלה.
בין השינויים המתחוללים בקהילה החרדית בשנים האחרונות, ניתן לזהות דור חרדי צעיר שאורחות חייו שונים במידה כזו או אחרת מהנורמות המקובלות בכלל הקהילה החרדית, הבאה לידי ביטוי בפתיחות גבוהה יותר למודרנה ולחברה הישראלית, אולם כשמדובר על הצבעה בבחירות ניתן לזהות לדעתי בתוך קבוצה זו שתי מגמות הפוכות.
  1. התייצבות לדגל והצבעה מסורתית - ניתן לראות הרבה "חרדים מודרניים" שאורח חייהם פתוח בהרבה מהמקובל בקהילה החרדית, אולם בכל הנוגע להצבעה בבחירות חשוב להם לבטא נאמנות מוחלטת לקהילה החרדית ולמנהיגותה הרוחנית. נראה שעבורם ההצבעה למפלגות החרדיות הוותיקות היא מעין "מס חבר" זול יחסית, המצדיק את זהותם החרדית ומוכיח את נאמנותם.
  2. קריאה לייצוג פוליטי אלטרנטיבי - בקרב "החרדים החדשים" ניתן למצוא אכזבה רבה וחוסר אמון במפלגות החרדיות הוותיקות, ותחושה שהן אינן דואגות לאינטרסים שלהם בתחומי חינוך, תעסוקה, השכלה, חברה וכיו"ב, ולעתים אף פוגעות בהם במכוון. צעירים אלו מבקשים אלטרנטיבה במפלגות שונות, תמורת התחייבות לדאוג לצרכים הייחודיים שלהם.

יום שבת, 27 באוקטובר 2018

הרהורי טרום בחירות

ביום שלישי הקרוב תתקיימנה הבחירות לרשויות המקומיות בישראל, והשנה נראה שחלק גדול מתשומת הלב הציבורית מופנה לירושלים, בה מתמודדים ארבעה מועמדים מרכזיים על ראשות העיר ומפלגות רבות ומגוונות על מקומות במועצת העיר. במידה רבה אני מזדהה עם הטענה שירושלים היא מִיקְרוֹקוֹסְמוֹס של מדינת ישראל, וההתרחשויות בה עשויות ללמד רבות על ההתפתחויות העתידיות בכלל המדינה. ברצוני להציג בקצרה את נקודת ראותי על הבחירות בירושלים, דרך שלושה מעגלים שמעסיקים אותי, מעגל רחב מעגל בינוני ומעגל צר.
  1. שותפות בין-מגזרים - המשך קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל על חלקיה השונים, תלוי ביכולת של המגזרים השונים בחברה הישראלית לשתף פעולה למען המטרה הגדולה המשותפת, ולהתגבר על חילוקי הדעות וההשקפות וניגודי האינטרסים השונים. אם כל קבוצה חברתית תמשיך לראות בעיקר את השונות וחילוקי הדעות בינה לבין יתר הקבוצות, ואת האינטרסים הרוחניים והגשמיים להגשמת ערכיה ותפיסת עולמה, אנו עלולים חלילה לגרום לאבדן ולחורבן של המדינה והחברה שנוצרו כאן במאה השנים האחרונות. זהו שינוי לא פשוט ולא קל עבור כל הקבוצות החברתיות, אולם אין מנוס מלפעול באופן ברור למימושו. המעבר מפוליטיקה סקטוריאלית לפוליטיקה של "טוב משותף", היא האינטרס הגדול ביותר עבור כל מי שטובת המדינה והחברה לנגד עיניו.
  2. החרדיות המתחדשת - בשנים האחרונות מתפתחות בתוך הקהילה החרדית בישראל, קהילות קטנות של צעירים חרדים המבקשים לשמר את זהותם החרדית עם שינויים כאלו ואחרים באורח חייהם ובתפיסת עולמם, בעיקר בכל הנוגע לשילוב תורה עם דרך ארץ במובנים שונים ובאופן ההתמודדות עם אתגרי התקופה. קהילות אלו נדרשות למענה מיוחד לצורכיהן בהיבט של מוסדות חינוך, בתי כנסת, גיבוש קהילתי, שיח פנימי, מנהיגות רוחנית וכיו"ב. התגבשותן של קהילות אלו, נחוצה מאוד לעתידם הרוחני והגשמי של רבים בדור העתיד החרדי.
  3. ישיבת "חכמי לב" בירושלים - לפני חמש  שנים זכיתי להקים בירושלים ישיבה תיכונית חרדית, שנועדה לאפשר לצעירים חרדים בגילאי 14-18 לשלב תורה עם דרך ארץ, ולהוות מודל של "בעל בתים - בני תורה".
עופר ברקוביץ ויוסי דייטש
הבחירות המקומיות בירושלים נוגעות להבנתי בשלושת המעגלים הללו, ואני סבור שההתפתחויות עד כה נותנות מקום רב לאופטימיות.
הראיה הרחבה של טובת כלל הציבור הירושלמי על גווניו השונים, ניכרת כיום בדבריהם של כל המועמדים לראשות העיר, אולם במיוחד אני מבקש לציין את העובדה שהמועמד החילוני עופר ברקוביץ מרבה לדבר על הבנתו והכרתו את הצרכים של הציבור הדתי והחרדי בעיר, והמועמד החרדי יוסי דייטש מרבה לדבר על הבנתו והכרתו את הצרכים של הציבור החילוני בעיר, אני מאמין שמדובר בשיח אמתי ולא רק במליצות לצורכי בחירות.
במערכת הבחירות הנוכחית, ניתנה התייחסות של המועמדים עופר ברקוביץ וזאב אלקין לצרכיה של הקהילה החרדית המתחדשת בירושלים. בתנועת "התעוררות" (שהכניסה ברשימתה מועמד חרדי) אף נעשתה עבודת צוות ייחודית, שהגדירה באופן מפורט ויסודי את הצרכים השונים של קהילה זו ונכתבה תכנית עבודה להוצאת הדברים לפועל.
בקדנציה האחרונה נתקלה ישיבת "חכמי לב" בקשיים רבים בחיפוש אחרי מענה פיזי לצורך ההולך וגדל משנה לשנה, בעיקר בשל התנגדות של נציגי "דגל התורה" לפתרונות השונים, יש לקוות שהרכב המועצה בקדנציה הקרובה תאפשר מציאת פתרון ראוי ומכובד לישיבה לטווח ארוך.

נ.ב. מפלגת "דגל התורה" בירושלים רצה כעת תחת האמירה שהיא בסך הכל מבקשת לקבל עבור מצביעיה את זכויותיהם למבני ציבור וחינוך בהתאם לחלקם באוכלוסיה, אולם הם נמנעים מלציין את פעילותם הרבה למניעת אותם זכויות ממש גם מהציבור של מפלגת "בני תורה" וגם מהציבור של החרדיות המתחדשת. 
כמו כן, הם באים פעמים רבות בטענות של פגיעה כזו או אחרת בצביון השכונות החרדיות, אולם אינם מהססים להתעלם לחלוטין ואף להתקומם כנגד טענות דומות של קבוצות אוכלוסייה אחרות בשכונות לא-חרדיות.

יום שישי, 19 באוקטובר 2018

המפלגות החרדיות על פרשת דרכים

כפי שהזכרתי כמה פעמים בפוסטים קודמים, חרדים רבים אינם מוצאים את עצמם מיוצגים ע"י שלושת המפלגות החרדיות הוותיקות (אגודת ישראל, ש"ס, דגל התורה), ולמעשה עומדות בפניהם שלוש אפשרויות: 1. לפעול בתוך המפלגות הוותיקות לקבלת ייצוג מתאים. 2. להקים מפלגה חדשה עצמאית. 3. להשתלב בתוך מפלגה לא-חרדית. לכל אחת מהאפשרויות ניתן למצוא תומכים ומתנגדים בתוך הקהילה החרדית, וניתן גם להצביע על ניסיונות שונים שנעשו בנידון. ברצוני להרחיב מעט על כל אחת מהן.
  1. השפעה מבפנים - מזה למעלה מעשור נשמעים קולות בקרב החרדים העובדים בכלל ובקרב הציבור הליטאי בפרט, שטוענים שהמפלגות החרדיות בכלל ו"דגל התורה" בפרט אינם מייצגים את צרכיהם. בסוגיות של תעסוקה, השכלה, חינוך וכיו"ב. בשיחות שקיים בעבר ח"כ הרב אברהם רביץ ז"ל בנידון, הוא הצדיק את הטענות הללו, ואמר שהדרך הנכונה היא להשתלב בתוך "דגל התורה" ולהשפיע מבפנים. מי שמממש כעת את ההצעה הזו הוא עו"ד משה מורגנשטרן בבני ברק, שהשתלב ברשימת יהדות התורה למועצת העיר.
  2. הקמת מפלגה חדשה - כבר לפני 35 שנים ניסה הרב אברהם רביץ עם חבריו להריץ מפלגה חרדית עצמאית בשם תל"י לעיריית ירושלים, אולם היא לא הצליחה להכניס נציג למועצה. במהלך השנים, היו ניסיונות שונים בכמה מקומות ברמה המקומית והארצית, שחלקן נכשלו וחלקן הצליחו באופן חלקי. הדוגמאות המפורסמות הן כמובן מפלגת "טוב" שהצליחה בביתר עילית ובבית שמש לפני עשור, ונכשלה לחלוטין לפני חמש שנים בכל המקומות שבהן היא התמודדה. של מפלגת "בני תורה" שקמה לפני 5 שנים והצליחה בירושלים בני ברק ומודיעין עילית, וכעת רצה בפעם השנייה במישור המקומי. של מפלגת "יחד" שרצה לכנסת, ולא הצליחה לעבור את אחוז החסימה. ישנן כמובן דוגמאות נוספות, בבני ברק בביתר עילית ובעוד מקומות.
  3. עופר ברקוביץ בחוג בית עם צעירים חרדים
  4. השתלבות במפלגות כלליות - כבר לפני 14 שנים הביעו הרב אליהו בקשי דורון ואריה דרעי את דעתם שתם עידן המפלגות החרדיות, ועל החרדים להשתלב במפלגות כלליות. אריה דרעי המשיך לדבר על כך עד לחזרתו להנהגת תנועת ש"ס. למעשה, כבר לפני שנים רבות היה יהודה פלאי חבר במרכז הליכוד, ואחריו באו קבלני קולות חרדים שפקדו צעירים חרדים לשורות הליכוד, אולם כמדומני שלא ראינו נציגים חרדים במפלגות כלליות. נראה שהמקרה הראשון היה של ח"כ דוד טל ז"ל שהיה ב"עם אחד" וב"קדימה" לאחר פרישתו מש"ס. המקרה של דב ליפמן ב"יש עתיד" נתפס להערכתי כקוריוז ולא נראה שהיה לו ציבור מאחריו. נראה שבבחירות המקומיות הנוכחיות אנו רואים לראשונה נציגים חרדים במקומות ריאליים במפלגות כלליות, ותמיכה גלויה של חרדים ברשימות אלו.
אני מתקשה לנבא איזו מגמה תצבור תאוצה בשנים הבאות, אבל זה נראה לי מעניין מאוד.

יום רביעי, 26 בספטמבר 2018

מפלגות גוליבר בארץ ליליפוט

אתמול התפרסמה ידיעה על הצטרפות של תהלה פרידמן ושל משה קינלי טור-פז למפלגת יש עתיד, והיות ושניהם מוכרים לי היטב ומוערכים אצלי מאוד על עמדותיהם ועל פעולותיהם, אני רואה לנכון להביע את צערי על כך שבמציאות הפוליטית הנוכחית הם הרגישו שאין להם אפשרות לחבור לשום מפלגה פוליטית אחרת.

ח"כ יאיר לפיד איננו הממציא של מפלגות במודל "גוליבר בארץ ליליפוט", שבהן יש למפלגה שליט יחיד שהכל נעשה על פיו וכולם סרים למרותו. קדמו לו מפלגת "צומת" של רפאל איתן, "שינוי" בראשות אביו טומי לפיד, "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן, "התנועה" של ציפי לבני וכמדומני שיש עוד לא מעט מפלגות כאלו בהיסטוריה של מדינת ישראל, ובקדנציה הנוכחית נוספה גם "כולנו" של שר האוצר משה כחלון. אולם העובדה שישנן מפלגות רבות כאלו בעבר ובהווה, איננה גורמת לי לחשוב שמדובר בתופעה שיש להשלים איתה.

לשבחו של יאיר לפיד ייאמר שהוא בוחר למפלגתו אנשים ונשים ראויים ומרשימים מאוד, שכל אחד ואחת מהם ראוי ללא ספק לשמש כחבר כנסת ובתפקידים ציבוריים שונים, אולם להבנתי אין בכל זאת להצדיק תמיכה ציבורית בשלטון יחיד.

התשובה המקובלת שאני נתקל בה, היא ששיטת הפריימריז היא שיטה גרועה מאוד ותוצאותיה השליליות הן רבות וניכרות לעין כל. אני נוטה להסכים עם הטענה הזו, אולם עדיין אינני מקבל את ההנחה שהאלטרנטיבה ההכרחית היא שלטון יחיד.

שלטון יחיד במפלגה, גם אם מדובר באדם משכמו ומעלה, פוגעת קשות ביכולתם של יתר הנציגים לפעול באופן ראוי בהתאם לערכיהם ותפיסת עולמם, וגורמת להם להיות נתונים אך ורק לחסדיו של אותו מנהיג.

הרעיון של ועדה ציבורית של המפלגה, שתקבע בתהליך מובנה ושקוף את רשימת המועמדים, בדומה ל"ועדה המסדרת" שהייתה נהוגה בעבר במפלגות הגדולות, נראית לי הדבר הנכון ביותר. אני מבין שגם בשיטה זו ישנם חסרונות שונים, ויש לתת עליהם את הדעת ולחפש להם מענה מיטבי, אולם כאמור אני עדיין משוכנע שזו שיטה פחות גרועה משלטון יחיד.

למרבה הצער, נראה שראשי המפלגות האחרות מתקנאים בשלטון היחיד של חבריהם, ומבקשים גם הם את הדרך להפוך גם את מפלגותיהם למודל זה.

אינני מסוגל לבוא בשום טענה לאנשים מצוינים שמבקשים לפעול בשדה הפוליטי ואינם מוצאים מקום אחר התואם להשקפת עולמם, ובוודאי שאינני יכול לצפות מאנשים לדחות הצעה שלא ניתן לסרב לה להשתלב במקום ראלי ברשימה לכנסת. אני יכול רק להצטער על כך שנראה שהציבור הרחב השלים עם העובדה שכך נראות המפלגות בישראל, ואיננו מבקש את הקמתן של מפלגות שיתנהלו באופן יותר ציבורי ושיתופי.

יום שלישי, 25 בספטמבר 2018

תקופת הדמדומים של המפלגות החרדיות

את שבעים השנים ומעלה מקום המדינה עד היום, יש להבנתי לחלק לשתי תקופות שונות של הציבור החרדי ושל המפלגות החרדיות, ואני סבור שיש לנו סיבות להניח שאנו עומדים בתחילתו (אם לא בעיצומו) של עידן שלישי.
  1. תש"ח-תשמ"ד (1948-1984) קהילה אחת ומפלגה אחת - בתקופה זו המכנה המשותף של הקבוצות החרדיות השונות היה רב על המפריד, ובאותם מוסדות חינוך למדו יחד ליטאים וחסידים, אשכנזים וספרדים. מפלגת "אגודת ישראל" ייצגה את כל הציבור החרדי (לצורך הדיון אני מתעלם כאן כעת מקיומה של פא"י) על פלגיו השונים, למרות שבתוכה פעלו סיעות שונות שאף התמודדו בבחירות פנימיות בשנת תשל"ו. לצד המפלגה פעלה "מועצת גדולי התורה", שבה היו חברים גדולי האדמו"רים, גדולי ראשי הישיבות הליטאיות וגדולי תורה ספרדים. עם השנים, החלה ההיפרדות של הקהילות אלו מאלו, כשהדבר בא לידי ביטוי במקומות המגורים, במוסדות החינוך, ובסופו של דבר גם בפוליטיקה, עד שלא הייתה ברירה ונתפרדה החבילה.
  2. תשמ"ד-תשע"ט (1984-2018) שלוש קהילות ושלוש מפלגות - בבחירות תשמ"ד לכנסת ה-11 הוקמה מפלגת ש"ס בהנהגת הגר"ע יוסף ו"מועצת חכמי התורה" עבור הציבור החרדי-ספרדי, ובבחירות תשמ"ט לכנסת ה-12 הוקמה מפלגת "דגל התורה" בהנהגת הגרא"מ שך ו"מועצת גדולי התורה" הליטאית, ומאז הציבור החרדי התחלק באופן ברור לשלוש קבוצות נבדלות של ליטאים, / חסידים / ספרדים. לכל קהילה מוסדות חינוך משלה, עיתונות עצמאית, מקומות מגורים שונים, מנהיגות רוחנית נפרדת, וכמובן מפלגה ונציגים נפרדים בכנסת וברשויות המקומיות. עם השנים, בכל אחת מהקבוצות התחילה חלוקה פנימית (כדוגמת שלומי אמונים מול חסידות גור, אנשי "הפלג" מול הגראי"ל שטיינמן, אלי ישי מול אריה דרעי ועוד), אולם המנהיגות הרבנית שזכתה לקונצנזוס והשליטה הפוליטית שהייתה בידי המיינסטרים, הצליחה לשמר את המבנה המרכזי. בתקופה זו, היו קבוצות חרדיות שהרגישו מודרות במובן מסוים כדוגמת בעלי התשובה, החוצניקים, חב"ד, החרדים המודרנים / החדשים, אולם ניסיונות ההתארגנות העצמית שלהם לא נחלו הצלחה רבה. הסתלקות הגרי"ש אלישיב בתשע"ב והגר"ע יוסף בתשע"ד גררה את תהליכי ההתפרקות הראשונים, אולם נראה שההחמרה התרחשה בשנה האחרונה לאחר הסתלקות הגראי"ל שטיינמן (והגר"ש אויערבאך) והחלל המנהיגותי שנוצר.
  3. העידן החדש - מוקדם עדיין לדעת לאן ילכו הדברים, האם נראה המשך של מגמת ההתפצלות או שדווקא יש סיכוי לאיחוד כוחות מחודש? אולם נראה שבכל אופן המציאות שהכרנו במשך למעלה מ-30 השנים האחרונות, תשתנה באופן משמעותי. שלושת המפלגות הוותיקות (נראה לי בעיקר ש"ס ו"דגל התורה") מאבדות את תמיכת הציבור המסורתי שלהן, המנהיגות הרבנית מתפרקת ואיננה נהנית מקונצנזוס (חכם שלום כהן והגרי"ג אידלשטיין לא מצליחים להפוך לכאלו), הדור הצעיר מצפה לשינוי בגישה לאתגרי התקופה, והמאבקים הפנימיים נעשים קשים יותר וחשופים לציבור הרחב. אני משער שהבחירות המוניציפליות הקרובות ימחישו לנו את המשבר של המפלגות הוותיקות, אבל גם אם זה עדיין לא יקרה, אני סבור שהמגמה ברורה.

יום חמישי, 20 בספטמבר 2018

קריאת כיוון למפלגות החרדיות

מאז הקמת המדינה השתתפו מפלגות חרדיות בבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, אולם בכל דור הן פשטו צורה ולבשו צורה בהתאם לשינויים פנימיים בתוך הקהילה החרדית ולשינויים במערך הכוחות בחברה הישראלית כולה.
תוצאות הבחירות הפנימיות ב"אגודת ישראל" בשנת תשל"ו

בעשורים הראשונים פעלו שתי מפלגות חרדיות-אשכנזיות, "אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל" (פא"י) שהיחסים ביניהן ידעו עליות ומורדות. עם השנים, נעלמה פא"י מהמפה הפוליטית, ו"אגודת ישראל" נותרה המפלגה החרדית היחידה, שהתיימרה לייצג את כלל היהדות החרדית. ב"אגודת ישראל" עצמה התקיימו סיעות שונות, שהבולטות שבהן היו: הסיעה המרכזית (חסידות גור), שלומי אמונים (מנחם פרוש), צעירי אגודת ישראל (שלמה לורינץ), והסיעה המאוחדת (חסידות ויז'ניץ), יחסי הכוחות ביניהן נקבעו בבחירות פנימיות שנערכו בשנת תשל"ו (1976). בבחירות תשמ"ד הוקמה תנועת ש"ס לייצוג החרדים הספרדים / מזרחיים, ובבחירות תשמ"ט הוקמה "דגל התורה" לייצוג החרדים הליטאים שפרשו מ"אגודת ישראל", ומאז נותרה "אגודת ישראל" לייצוג החרדים החסידים בלבד.

ב-30 השנים מתשמ"ט ובפרט בעשור האחרון ידעו שלושת המפלגות מאבקי כוח פנימיים, בין חסידות גור ל"שלומי אמונים", בין אנשי אריה דרעי לאנשי אלי ישי, ובין תומכי הגראי"ל שטיינמן ותומכי הגר"ש אויערבאך, ונראה שהיריבויות הפילוגים והפיצולים אמורים להימשך בטווח הנראה לעין. הסתלקותם של גדולי התורה שהיה סביבם קונצנזוס כדוגמת הגרא"מ שך זצ"ל הגר"ע יוסף זצ"ל והגרי"ש אלישיב זצ"ל גרמה למאבקים הללו להתגבר, ונראה שאין כיום עוד גדול בתורה שיכול לעצור את המגמה הזו. הבחירות הקרבות לרשויות המקומיות, חושפות כעת את היריבויות הפנימיות בין המפלגות השונות ובתוכן באופן חסר תקדים, כמדומני שניתן לקבוע בוודאות שהציבור החרדי מעולם לא היה כה מפולג ומסוכסך בתוך עצמו.
המציאות הנוכחית, מחייבת לדעתי חשיבה מחודשת על אופן ההתנהלות של המפלגות החרדיות, וברצוני להתייחס כאן ל-3 נקודות:
  1. מעורבות רבנים בשאלות פרסונליות - המפלגות החרדיות היו כפופות מאז ומתמיד לגדולי התורה, אולם במשך שנים רבות היה הדבר מוגבל לשאלות מהותיות של מדיניות בשאלות דת ומדינה וכיו"ב ולא לזהות המועמדים. המועמדים עצמם בכנסת וברשויות המקומיות נבחרו ע"י גופים מפלגתיים, ללא הזדקקות של גדולי התורה לזהות מועמד כזה או אחר. השינוי העיקרי בעניין התחולל כמדומני בהקמת ש"ס ו"דגל התורה", כשהגר"ע יוסף והגרא"מ שך היו מעורבים בעצמם בבחירת הנציגים במפלגות הכפופות למרותם. המציאות כיום, שבה גדולי התורה (וחצרותיהם) מעורבים בהכרעות פרסונליות, גורמת לנזקים רבים ולאובדן של אמון הציבור בתהליך.
  2. חלוקה למפלגות סקטוריאליות - החלוקה למפלגות לפי מוצא עדתי ולפי השתייכות קבוצתית, נעשית עם השנים פחות רלוונטית. אנשים רבים בקהילה החרדית אינם מעוניינים עוד בחלוקות אלו, ומבקשים לראות את עצמם חלק ממכלול רחב שטובת הכלל לנגד עיניו, ולא טובתה של קבוצה כזו או אחרת בלבד. אני מאמין שהגיעה השעה למפלגה "כלל חרדית" שתייצג את הציבור החרדי על גווניו השונים.  
  3. הזיקה בין הפוליטיקה הארצית למקומית - המעורבות הרבה של המפלגות הארציות בבחירות לרשויות המקומיות, פוגעת בראיית טובת התושבים בכל מקום ומקום, לטובת שיקולים פוליטיים זרים לחלוטין של כוח ושררה. יש להניח לכל ריכוז חרדי לבחור את נציגיו למועצה לראשות העיר, לפי שיקולים של טובת המקום בלבד.
כמו כל שינוי, אין ספק שלמהלך כזה יידרשו כמה שנים, אבל אני מאמין שלא ירחק היום שהדרישה למהלכים הללו תתרחב, והציבור יוכל בסופו של דבר להביא לשינויים הנדרשים.

יום שבת, 8 בספטמבר 2018

ירושלים שלי

כשהתבקשתי בעבר לציין שם של אדם המסמל בעיניי את הירושלמיות, ציינתי את במבי שלג ע"ה ויבלחט"א את פרופ' שלום רוזנברג. משניהם למדתי להכיר ולהוקיר את מגוון הקהילות והאנשים החיים בישראל בכלל ובירושלים בפרט, ולחפש את הדרכים להפריה הדדית ולחיים משותפים והרמוניים.
את במבי ע"ה הכרתי לפני כ-15 שנים, והיא צירפה אותי אז כחבר מערכת לכתב העת "ארץ אחרת" שהיא ייסדה וערכה, ושנועד להעמיק את ההיכרות של הקוראים עם כל חלקי החברה הישראלית, באופן רציני ויסודי ללא כחל ושרק. ישיבות המערכת שבהן השתתפו אנשים מכל חלקי החברה הישראלית, יהודים וערבים, חילונים ודתיים, ימנים ושמאלנים, אשכנזים ומזרחיים, סוציאליסטים וקפיטליסטים, אנשי הגות ואנשי מעשה, היו תמיד מרתקות ומחכימות באופן מיוחד. במבי הרבתה לדבר על החשיבות של שיתוף הפעולה בין הכוחות הפלורליסטים והמתונים שבכל חלקי החברה הישראלית, ובעניין זה אני סבור שהיא הקדימה את זמנה, ולא זכתה לראות את חזונה קורם עור וגידים.
במשך כמה שנים זכיתי להשתתף מפעם לפעם במפגשים בביתם של פרופ' שלום רוזנברג ורעיתו ד"ר רינה בשכונת גבעת שאול בירושלים, שנועדו לעסוק בסוגיות שונות על סדר יומה של החברה הישראלית. גם במפגשים אלו השתתפו אנשים נבונים ואכפתיים מכל חלקי החברה, ובכללם הרב שלמה פפנהיים זצ"ל מ"העדה החרדית" ויבלחט"א הרב משה גרילק עורך השבועון החרדי "משפחה". הדיונים הלו היו לעתים רבות נוקבים וסוערים, אולם הכבוד ההדדי של כל הדוברים גם בזמנים של מחלוקות קשות, היו בעיניי סמל למחלוקת לשם שמיים.
על הפסוק "יְרוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו (תהלים קכב,ג) נאמר בירושלמי "א"ר יהושע בן לוי ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים", וכמדומני שהדברים הללו צריכים לעמוד לנגד עינינו יום יום ושעה שעה. ירושלים התברכה במגוון אנושי גדול, ובמקום שכל קבוצה תנסה לדחוק את רגליהן של הקבוצות האחרות, עלינו לראות איך כל הקבוצות חוברות יחד לטובת העיר המשותפת לכולנו, וניתן לומר זאת בלשון חז"ל "ירושלים לא נתחלקה לשבטים".
ירושלים ומדינת ישראל ניצבים כעת בפני אתגרים רבים במגוון תחומים, אולם האתגר הראשון במעלה הוא עמידה משותפת של כל מרכיבי החברה בפני האתגרים הללו, ויציאה מהחשיבה הסקטוריאלית שאיננה רואה את טובת הכלל אלא את טובת קבוצת ההשתייכות הפנימית.
בחמש השנים האחרונות אני מכהן כיו"ר ועד מנהל של מכון "שחרית" שייסד ומנהל ד"ר אילון שוורץ, שנועד לקדם את פוליטיקה של "טוב משותף". התבוננות על הפוליטיקה הארצית והמקומית, מצביעה על כך שהחשיבה הזו מחלחלת לקהלים רחבים, ושהשפה הזו נעשית שכיחה יותר בקרב פוליטיקאים מימין ומשמאל ובוודאי מהמרכז.
אני מאמין שירושלים עשויה בעניין זה להוות דוגמה ליתר המדינה, ולשמחתי אני רואה כיצד השיח הפוליטי בירושלים נעשה הרבה יותר פוזיטיבי ופחות נגטיבי, והדיבור על שיתוף פעולה בין כלל הקבוצות לטובת העיר המשותפת, ניכר בדיבור ובמעשה.
באופן אישי, אני רואה את המגמה הזו באופן מוחשי בהתנהלותה של סיעת "ירושלמים" במועצת העיר, ובדרכה של מייסדת הסיעה העומדת בראשה והמועמדת לראשות העיר ח"כ רחל עזריה. את רחל אני מכיר כבר שמונה שנים, ואני מתרשם כל פעם מחדש ממחויבותה העמוקה למרקם החיים המשותף והמכבד בין כל חלקי האוכלוסייה, מחריצותה ומיסודיותה בכל תחום ועניין שהיא בוחרת לעסוק בה. היא איננה מתכחשת לטעויות והיא מפיקה מהם לקחים, והיא עסוקה תמיד בלמידה בכל תחום שתחת אחריותה.
כולי תקוה שהגישה הזו של רחל ושל "ירושלמים" תהיה משותפת לכל הסיעות הירושלמיות, וכולן יחד תפעלנה בשנים הבאות עלינו לטובה לשגשוגה של ירושלים בגשמיות וברוחניות.

יום רביעי, 5 בספטמבר 2018

לתשובת השנה

אנו עומדים כעת בעיצומם של ימי הרחמים והסליחות, וברצוני להעלות הרהורים על מצוות התשובה.
בעולם הדתי, ישנן להבנתי שתי גישות הפוכות ביחס למצב הנתון של מרבית בני האדם, ושתיהן נראות לי בעייתיות.
  1. הגישה האחת, רואה בבני האדם כאלו השרויים מרבית זמנם בחטאים ועוונות, ועליהם להכיר בשפלותם ולהוכיח את עצמם תמיד, ולשוב בתשובה מתוך ידיעה ברורה שגם בעתיד הם יישארו במצבם הירוד, בבחינת "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". אלו היו המסרים ששמעתי וקראתי מאז כניסתי לפני 30 שנה ל"ישיבה קטנה", וכמדומני שהם משקפים גישה בעלת היסטוריה ארוכה, ובוודאי של חלק ניכר מ"תנועת המוסר" הליטאית.
  2. הגישה השנייה, רואה בבני האדם צדיקים וטובים, בבחינת "ועמך כולם צדיקים", וגם כשהם נכשלים בחטאים ועוונות כאלו ואחרים הם אהובים ורצויים ועל כל פשעים תכסה אהבה. האדם צריך להתבונן תמיד בחלק החיובי והטוב ולהיות בשמחה, ולא לשים ליבו למעשים הרעים וליפול לזרועות הצער והדכדוך. כמדומני שזוהי התודעה הבסיסית של "תנועת החסידות", אם כי בפועל נראה שלא כל החסידויות נוהגות כך.
בשתי הדרכים ניתן כמדומני לראות אנשים שהגיעו לדרגות גבוהות במידות טובות וביראת שמיים, אולם נראה שלשתי הדרכים גם ישנן חסרונות גדולים.
בדרך הראשונה, מצב רוחו של האדם שפוף והדבר עלול לגרום לתוצאות שליליות רבות, ולעתים הוא עלול לזנוח לחלוטין את עבודת ה' הנתפסת בעיניו כדבר מצער, ועל כך קראנו השבת בפרשה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה". 
מעבר לכך, נראה לי מצב בו כולם חוטאים, גורם לכך שאדם שבאמת חטא בחטא גדול איננו חש כל כך יוצא דופן, ולעתים הוא גם מרגיש שהוא בכל אופן היה כבר חוטא גם קודם לכן.
הדרך השנייה, נראית לי הרבה יותר ידידותית וחיובית, אבל גם היא עלולה לגרום לחוטאים ולעבריינים לחוש בנוח, ולא להצטער ולהתחרט על דרכם הרעה.
לכאורה, ניתן ללכת בדרך האמצע, ולראות את בני האדם לא כחוטאים תמידיים ולא כצדיקים גמורים, אלא ככאלו שעושים מעשים טובים יותר וטובים פחות, רעים יותר ורעים פחות. כמובן שבתוך חברת בני האדם הרגילים, ישנם כאלו שנוטים לצד יותר חיובי וכאלו הנוטים לצד יותר שלילי.
עבור מי נועדו ימי הדין הרחמים והסליחות? לפי הגישה הראשונה הם כמובן נועדו לכל בני האדם שכולם מכף רגל ועד ראש אין בהם מתום. לפי הגישה השנייה, מדובר בעיקר בימי קירבה ורצון וגם הם מתאימים ושווים לכל נפש. אולם אם נלך בדרך האמצעית, לכאורה הימים האלו אינם שווים לכל נפש, והם תלויים במצבו האישי של האדם. 
בעיניי, התשובה של ימים אלו היא בעיקר ימי חשבון נפש, מעין מאזן אישי של סוף שנה. ובשל כך, אני סבור שכשאנו מדברים על מושג התשובה, יש לנו שני מושגים שונים לחלוטין. 
  1. תשובה של אדם שחטא בחטא ברור ועליו לעשות מהלכים מסוימים לשוב מדרכו ולהתכפר.
  2. התבוננות פנימית ומאזן של מצבו ומקומו האישי של האדם, בכדי לראות כיצד ניתן להגיע למקום טוב ומוצלח יותר.
באלול תשנ"ב למדתי בישיבת פוניבז' אצל הגרב"ד פוברסקי שליט"א, והוא אמר לנו כך: אתם בחורי ישיבה, על מה יש לכם כבר לחזור בתשובה? אתם הרי צדיקים. כך גם אמר לי ר' אייזיק שר בבחרותי.
כששמעתי את הדברים הללו הזדעזעתי מאוד והם נדמו בעיניי כמעט ככפירה בעיקר, אולם עם השנים אני חושב שהוא צדק מאוד בניסיונותיו להרגיע אותנו ולהכניס אותנו לפרופורציות.

יום שלישי, 28 באוגוסט 2018

עולם הישיבות הליטאי - מבט כללי


ישיבת וולוז'ין הוקמה ע"י הגר"ח מוולוז'ין לפני 216 שנים, וכמדומני שניתן לחלק את התקופה הזו לשלוש תקופות של כ-70 שנה.
  1. אם הישיבות - הקמת ישיבת וולוז'ין בתקופה שרוחות ההשכלה והנאורות מנשבות בעולם היהודי, על מנת להגדיל את מעמדו וכבודו של תלמיד הישיבה המתמסר ללימוד תורה. הישיבה הצליחה להוות אבן שואבת לנערים מיוחדים מרחבי העולם היהודי ולהגביה ולרומם את קרנם, ורבים מהם נעשו גדולי תורה וכיהנו כרבנים וכראשי ישיבות.
  2. ישיבות המוסר - ראשית תנועת המוסר של הגר"י מסלנט ותלמידיו הגדולים, שהקימו את ישיבות המוסר, שנועדו ליצור להט אידאולוגי מסעיר כתגובה לתנועות אידאולוגיות חזקות שפעלו באותה תקופה בעם היהודי. הסבא מקלם, הסבא מנובהרדוק והסבא מסלבודקה, הצליחו כל אחד בדרכו ליצור להט נעורים בקרב בני הישיבות עד עלות הכורת הנאצי ימ"ש על יהדות אירופה.
  3. חברת הלומדים - הקמת עולם הישיבות בארץ ישראל לאחר השואה ובמקביל להקמתה של מדינת ישראל ע"י ראשי ישיבות בעלי חזון כדוגמת הגרי"ש כהנמן ובעידוד גדולי תורה כדוגמת החזו"א, על מנת לשקם את עולם התורה שחרב ולהצמיח דור של שומרי תורה ומצוות שיפיצו תורה בעם ישראל ושיתבדלו מהציונות מהמודרנה ומהחילוניות. לשם כך, הוקמו ישיבות רבות בכדי לאפשר לכל נער שומר תורה ומצוות לבוא בשערי הישיבה, ולהישאר בה אם ירצה לאורך ימים ושנים.
דומני שאנו עומדים כעת בפתחה של תקופה רביעית, ואני חושב רבות על התפקיד של הישיבות ועל דמותן בעת הזאת.
אני מאמין של"חרדיות החדשה" תהיה חשיבות רבה בהקמת הישיבות לדור זה, ושרק הקמת ישיבות בעלות מאפיינים מתאימים לאתגרי התקופה תוכל לתת תוכן פוזיטיבי ובר קיימא לקהילה זו.
עם כל הכבוד לכל המיזמים החשובים מבית מדרשם של "החרדים החדשים" ויש לי הרבה כבוד אליהם, אני משוכנע שהקמת "ישיבה גדולה" במודל ייחודי הוא האתגר החשוב ביותר.

נ.ב. ידידי ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי הפנה אותי למאמר עם נקודות דומות שהוא פרסם בעבר באתר "צריך עיון".

יום שני, 27 באוגוסט 2018

שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי

מר"ח אלול עד הושענה רבה אנו נוהגים לומר פעמיים ביום את פרק כ"ז בתהלים, ובתוכו אנו אומרים את הפסוק "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ".
פסוק זה מוכר היטב בעולם הישיבות הליטאי מאז ישיבת וולוז'ין ועד היום, וכמדומני שבמובן מסוים הוא מהווה את המוטו של עולם זה. בישיבות נובהרדוק היה למונח "שִׁבְתִּי" מקום מרכזי, והוא מתואר יפה בספרו של בוגר נובהרדוק שמואל בן ארצי שנקרא בשם זה.
ניתן לדבר רבות על החוויה הישיבתית, על לימוד התורה, על התפילות, על המוסר, על השבתות, על הדמויות השונות ועוד, אולם כמדומני שהחוויה החזקה ביותר היא ההתמסרות המוחלטת לרעיון גדול, כל יום, כל היום, לתקופת חיים משמעותית ולעתים לכל החיים. את התחושה המיוחדת הזו, לא ניתן להעביר למי שלא חווה אותה בעצמו, והיא בבחינת "זָר לֹא יָבִין זֹאת".
תיאורים רבים של ההתמסרות המוחלטת ללימוד תורה ניתן למצוא כבר בחז"ל ובתלמוד, אולם נראה שישיבת וולוז'ין היא שהפכה זאת לדרך חיים לרבים. דמותו של הגאון מווילנא כפי שעולה מתיאוריו של תלמידו הגדול רבי חיים מוולוז'ין, היא המודל המושלם למימוש של אותה התמסרות. 
את חשיבות ההתמסרות המוחלטת ללימוד תורה, ניתן להבין עפ"י דבריו של הגר"ח בספרו "נפש החיים" (שער ד' פרק כ"ה) שאם יהיה העולם פנוי רגע אחד מלימוד תורה הוא ייחרב, וככל הנראה זהו הבסיס לנוהג שהיה בישיבת וולוז'ין של חלוקת הישיבה למשמרות בכדי שקול התורה לא ייפסק בישיבה. זהו להבנתי סוד הקסם של הישיבות הליטאיות לאורך שנים רבות, ובמובן מסוים עד היום לא פג הקסם, למרות שכמדומני שמסיבות שונות הוא הרבה פחות חזק מבעבר. 
את חוויית ההתמסרות המוחלטת ללימוד תורה לא ניתן לחוות בישיבה שהלימוד בה איננו חזות הכל, וכן לא בצירוף של דברים אחרים. לכן לא ניתן למצוא אותה לדעתי לא בישיבה תיכונית ולא בישיבת הסדר ולא בכל מסגרת המשלבת דבר נוסף עם לימוד תורה. זוהי הסיבה למאבק החריף כנגד "תנועת המוסר" של הגאון ר' ישראל מסלנט, שאיימה לפגוע בבלעדיות ובטוטליות של לימוד התורה בישיבות. חשוב לציין שתנועת המוסר עצמה עשתה שימוש בפעולות של התמסרות לעבודת המוסר ולתיקון המידות.
כמדומני שניתן למצוא בעולם עוד דוגמאות נוספות לחוויה דומה לזו, אם במקומות עם אידאולוגיות מאוד ברורות ומסבירות כל, או במקומות תובעניים ואינטנסיביים במיוחד, אבל עדיין נראה לי שמדובר כאן בדוגמה ייחודית.
האם החוויה הזו מתאימה לכל אחד? האם היא אפשרית לאורך שנים? האם יש בה רק יתרונות? אני סבור שאלו הן שאלות גדולות, ושניתן להאריך להרחיב ולהעמיק בהן, אבל חשוב להכיר בקיומה ובייחודיותה לפני כל דיון.

יום רביעי, 22 באוגוסט 2018

חינוך ל"תורה עם דרך ארץ" לכתחילה

בהתייעצות שקיימתי בשבוע שעבר בנוגע לישיבת "חכמי לב", כתב אלי אדלר תגובה חשובה מאוד ובתוכה הוא כתב את הדברים הללו "רוב מוחלט של החרדים המודרניים / האבניקים ודומיהם, מעוניינים בלימודי בגרות, אבל חשוב להם מאד שהבן ילמד בישיבה גדולה, ולו לכמה שנים". אני חושב שהוא צודק מאוד ברמה העובדתית, ואני חושב שזהו נושא שראוי להרחיב בו.

ישיבת "הישוב החדש" בתל אביב
הישיבות התיכוניות החרדיות הותיקות כדוגמת "הישוב", "מערבא", "נהורא", הפנו לאורך שנים את כלל בוגריהם להמשיך את דרכם בישיבות גדולות ליטאיות. בעבר היו בוגרי הישוב גם בפוניבז' ובסלבודקא, ועד היום ישנם בוגרי הישוב מערבא ונהורא בישיבת חברון, נתיבות חכמה (וולפסון), דרך חכמה (סילבר), עטרת ישראל ועוד. בנוסף, ישנן ישיבות שפונות בעיקר לבוגרי הישיבות התיכוניות, כדוגמת אתרי, אופקים, מאורות התורה בטלז סטון, תפארת צבי, שיח ידידיה (שנסגרה לאחרונה), קרית מלאכי ועוד. אולם השאלה היא, האם מדובר במהלך טבעי או מלאכותי?

תפיסת העולם של ההורים ששולחים את ילדיהם לישיבות תיכוניות, היא בדרך כלל תפיסה של "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". הם מאמינים בחשיבות של לימודים כלליים ותעודת בגרות, וסבורים שבגיל הנעורים אין עדיין צורך להקדיש את כל היום ללימוד תורה בלבד. אולם תפיסה זו מנוגדת לחלוטין לדעתם של ראשי הישיבות הגדולות שבהן ממשיכים ילדיהם לאחר סיום הישיבה התיכונית, ובמובן מסוים בוגרי הישיבות התיכוניות החרדיות נדרשים במסלול זה "לחזור בתשובה".

ישיבת "חברון" בירושלים
למיטב ידיעתי, מרבית בוגרי הישיבות התיכוניות שהמשיכו בישיבות גדולות אכן לא המשיכו בדרכם של הוריהם, ואת ילדיהם שלהם הם שלחו לישיבות קטנות. מה שמלמד על הצלחתן של הישיבות הגדולות, לשנות את תפיסת העולם של בוגרי הישיבות התיכוניות שבאו בשעריהן.

נקודה חשובה בעניין זה היא עמדתם של ראשי הישיבות התיכוניות עצמם, האם הם רואים בישיבות הללו דרך לכתחילה או שהם רואים אותם כאילוץ בדיעבד בשל רצונם של ההורים?

אחד מראשי הישיבות התיכוניות החרדיות המצליחות ביותר, התראיין לפני שנים רבות לעיתון "משפחה" ואמר: "אם אחד הר"מים שלי ירצה לשלוח את בנו לישיבה שלי, אני אוציא אותו מהישיבה". אותו ראש ישיבה ביקר בשבוע שעבר אצל תלמידיו שהמשיכו בישיבה גדולה חדשה (של הרב זליג ברוורמן) ואמר להם: "כעת אני יכול לגלות לכם, שכל מה שעשיתם אצלנו ארבע שנים, היה שטויות".

בשל כך, נער שמאמין בעצמו בשילוב תורה עם דרך ארץ, עלול להתקשות להשתלב בישיבה גדולה, לא בשל הקושי להתמסר ללימוד תורה, אלא בשל חוסר הסכמה עם הלך הרוח של ראשי הישיבות, הר"מים והמשגיחים.

כמדומני שבעיה זו, איננה קיימת בישיבות התיכוניות של הציונות הדתית ובישיבות התיכוניות החרדיות בארה"ב, מפני ששם גם אם הם ממשיכים בישיבה גדולה במשך מספר שנים, הרי צוות הר"מים עצמו מאמין בלגיטימיות של שילוב תורה עם דרך ארץ.

לפני שלוש שנים נפגשתי עם ת"ח מצרפת ראש ישיבה תיכונית בפריז, והוא שאל אותי: "האם אתה מאפשר לתלמידיך חשיבה עצמאית ושאילת שאלות בנושאים שונים של אמונה והשקפה?", כשנעניתי בחיוב הוא אמר: "אני גם רוצה לנהוג כך, אבל אני מעוניין שהם ימשיכו בישיבות גדולות בישראל, ואם הם יתרגלו לעצמאות מחשבתית ושאילת שאלות, הם לא יצליחו להשתלב בהן". אני חושב שמדובר בנקודה דומה למה שתיארתי מקודם.

למעשה, אני סבור שהרצון להפנות את כל הנערים לישיבה גדולה הוא שגוי, אבל אני עדיין מאמין שהוא יכול להיות נכון למרבית הנערים, אלא שכאמור יש צורך בישיבות גדולות שמאמינות בתפיסת העולם של תורה עם דרך ארץ, ואת זה אני מתקשה למצוא כאן בישראל.

יום שני, 6 באוגוסט 2018

30 שנה ל"דגל התורה"

בתקופה זו לפני 30 שנה, הוביל אדם נמרץ בן 36 מדרום הארץ התארגנות של ראשי ישיבות ליטאיות בשם "ארגון בני תורה" - אב"ת. הפעיל החרוץ משה גפני היה אז ראש כולל בעירו, וכמדומני ששמו לא היה מוכר כמעט לציבור. לאחר מספר חודשים הובילה ההתארגנות הזו להקמתה של מפלגת "דגל התורה", בהנהגתו של ראש ישיבת פוניבז' הגרא"מ שך זצ"ל, שזכתה לשני מושבים בכנסת שבהם כיהנו ח"כ אברהם רביץ ז"ל וייבדל לחיים ארוכים ח"כ משה גפני.

בפרספקטיבה של 30 שנה, ניתן לדעתי לנסות להבין את משמעות הקמת "דגל התורה" ואת השפעתה על הקהילה החרדית בפרט ומדינת ישראל בכלל. מנקודת ראותי, נראה שהכותרת המתאימה לסיכום זה היא "עלייתה ודעיכתה של מפלגה", אבל אני כידוע אינני אובייקטיבי בעניין זה.

הקמת "דגל התורה" נועדה לרומם את קרנם של בני עולם הישיבות הליטאי, שהרגישו במשך שנים סרח עודף בתוך מפלגת "אגודת ישראל" שנשלטה בעיקר ע"י חסידי גור. הציבור הליטאי עצמו היה מפוצל במשך השנים בין שתי סיעות פנימיות ב"אגודת ישראל", "שלומי אמונים" של ח"כ מנחם פרוש ו"צעירי אגודת ישראל" - צא"י של ח"כ שלמה לורינץ. הגרא"מ שך שהיה אז בן 90, התגלה אז בשיא כוחו והצליח להלהיב את המוני בחורי הישיבות ואברכי הכוללים, שהרגישו שיש להם מנהיג שמוביל אותם. הקמת המפלגה הייתה המהלך המשלים להקמת עיתון "יתד נאמן" 3 שנים קודם לכן, והקמת מערך הכשרות "שארית ישראל" שנה לפני כן.

כנס היסוד של "דגל התורה" בבנייני האומה לאחר חג הסוכות תשמ"ט, היה אירוע מכונן בקרב ציבור זה, עם הנאומים המפורסמים של הרב שך ואברהם רביץ, ועם גלריה של כל גדולי התורה הליטאיים. המחלוקת החריפה שהתגלעה אז בין הציבור הליטאי לציבור החסידי, והמאבק הישן של הרב שך בחסידות חב"ד קרעו את הציבור החרדי מבפנים, אבל חיזקו מאוד את גאוות היחידה של כל קבוצה בתוכה. ההצלחה להכניס שני נציגים לכנסת, לוותה בתחושת סיפוק עצומה.

חלק משמעותי מהקמת תנועה חדשה, היה הדיבור על הסיאוב של מפלגת "אגודת ישראל" שנציגיה נצמדים למושבים, שהם עושים ככל העולה על רוחם ואינם דואגים לרווחת הציבור. התחושה של הקמת מפלגה חדשה ונקייה, בהובלת גדולי התורה, ועם דאגה לציבור הרחב ולא למקורבים, נסכה בנו הרבה גאווה וייחודיות. הגרא"מ שך היה למעשה האדמו"ר הליטאי הראשון, והוא הפך לגיבור תרבות בלתי מעורער (למעט כיסי התנגדות בודדים של תלמידי החזו"א ותלמידי בית בריסק) בעולם הישיבות הליטאי.

אם נסתכל על "דגל התורה" כיום נדמה שכל הפגמים שנמצאו אז ב"אגודת ישראל" קיימים לא פחות ב"דגל התורה" של ימינו. מבחינת מנהיגות, הגרי"ש אלישיב זצ"ל היה (באופן פורמלי לפחות) האדמו"ר הליטאי השני, אולם הוא לא זכה לאותה עמדה כמו הרב שך, ולאחר מכן התפצלה החסידות הליטאית לשניים לפלג המרכזי שנשמע לגראי"ל שטיינמן זצ"ל ול"פלג הירושלמי" שנשמע לגר"ש אויערבאך זצ"ך. הפטירה של שניהם בשנה האחרונה, השאירה למעשה את שני הפלגים ללא מנהיג מוסכם, ועם הרבה סכסוכים פנימיים.

במשאים ומתנים הפוליטיים בתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה, ברמה הארצית והמוניציפלית, ממשיכים לראות את מרבית הציבור הליטאי כמצביעים טבעיים של "דגל התורה" ומן הסתם זה גם נכון ברמה העובדתית, אבל ברור שמבחינה רגשית אין בכלל השוואה בין תחושת ההזדהות שהייתה אז לבחורי הישיבות וארכי הכוללים עם התנועה ועם העומדים בראשה למצב כיום.

אני מתקשה לראות כיום בציבור הליטאי מנהיג תורני בעל שיעור קומה שיוכל לסחוף אחריו את הציבור הרחב וליהנות מקונצנזוס רחב, ואני גם מסופק לגבי היכולת של "דגל התורה" לשנות את תדמיתה כמפלגה מסואבת שאיננה מסוגלת ליזום ולהתאים את עצמה לאתגרי הזמן והמקום.

מעניין האם המפלגה חושבת לציין בדרך כלשהי 30 שנה להיווסדה.


נ.ב. מעניין לציין, שיש הרבה דמיון בין מצבה של "דגל התורה" למצבה של תנועת ש"ס שהוקמה 4 שנים לפניה בהובלה של צעיר חרדי בן 25 ובהנהגתו של ה"ראשון לציון" הגר"ע יוסף זצ"ל, גם היא נמצאת במשבר מבחינת מנהיגות תורנית וגם היא זוכה כמדומני לדימוי של מפלגה מאובנת ומסואבת.

יום חמישי, 2 באוגוסט 2018

אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ

בתקופה האחרונה קראתי באתרי החדשות החרדים ידיעות בשני נושאים פנים-חרדיים שלכאורה אין קשר ביניהם, אולם להבנתי הם נובעים מתפיסה אחת הדורשת שינוי יסודי.

הנושא הראשון הוא הבחירות המוניציפליות הקרבות, כשאנו מדווחים חדשות לבקרים על הסחר-מכר המתנהל בין ראשי שלושת המפלגות החרדיות בנוגע לאיוש התפקידים במועצות ובראשות הערים, כשראשי המפלגות מבקשים לצאת עם שלל תפקידים לאנשיהם.

הנושא השני הוא ה"מרד" של בחורי ישיבת חברון שקראו לאחרונה תיגר על החלטות שונות של הנהלת הישיבה, כשהנהלת הישיבה מצידה עושה כל שביכולתה להצר את צעדיהם של בחורים עצמאיים וליצור בישיבה אווירה של ציות מלא לכל החלטותיה.

המכנה המשותף לשני המקרים הללו, הוא ההתעלמות המוחלטת מהיותו של הציבור הרחב בעל דעה עצמאית, בין אם מדובר בכלל בעלי זכות הבחירה החרדים ובין אם מדובר בבחורי ישיבה מסוימת. אלו סימפטומים לבעיה עמוקה שתפסה לה אחיזה עמוקה בקהילה החרדית, ועלינו לתת את הדעת כיצד להתמודד עמה.

הגמרא במסכת ראש השנה (כה,ב) אומרת "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, קל וחומר קטנים לגדולים". מכאן אנו למדים, שגם אם חובתם של הקטנים לציית לגדולים, הרי שראוי לגדולים להקשיב לקולם של הקטנים ולבחון אותם אולי הצדק עמם.

המחשבה של ראשי המפלגות החרדיות שלציבור המצביעים אין כלל מה לומר בנוגע לבחירת הנציגים במועצות ובראשות הרשויות המקומיות, נובעת מההרגל של שנים רבות שבהן הציבור נשמע ל"קריאות הקודש" להצביע למפלגה פלונית או אלמונית, והם מתייחסים לציבור זה כ"קהל שבוי" שאין לו דעה עצמאית.

אם לאנשים מבוגרים לא אמורה להיות דעה בנוגע לנציגיהם הפוליטיים, בוודאי שלבחורי ישיבות צעירים אין מה לומר בנוגע להתנהלות הישיבה שבה הם לומדים, ובישיבה אין מקום לתלמידים המבקשים לחוות דעה בנידון.

הדרך להשתקת כל דעה ומחשבה עצמאית בקהילה החרדית-ליטאית מתבצעת ע"י המושג המפורסם "דעת תורה", אולם בחינה מעמיקה של הדברים הן מבחינת המקורות התורניים, הן בהיבט היסטורי והן ברמה העובדתית, מגלה שמדובר במניפולציה שנועדה להעניק כוח בלתי מוגבל לגורמים מסוימים, ללא שום קשר בינם לבין המושג המקורי.

המשמעות המקורית של "דעת תורה" היא שלתורה יש אמירה בכל תחומי החיים של האדם, וממילא ברור שככל שהאדם הוא תלמיד חכם גדול יותר הוא יכול להסתמך על יותר מקורות תורניים ולראות תמונה רחבה יותר. אולם בשום אופן אין סיבה לשלול את שיקול הדעת של השכל הישר בכל דבר ועניין, ולא לשלול מהאדם מן השורה את היכולת להביע דעה הגיונית בכל סוגיה הבאה לפניו. השימוש במושג זה בכדי לבטל את שיקול הדעת של אדם מן השורה, ולהעניק כוח בלתי מוגבל לאלו הבאים כביכול בשמם של גדולי תורה, גורם לזילות כלפי התורה ונושאי דגלה.

עולם הישיבות טיפח במשך דורות תלמידים בעלי יכולת חשיבה עצמאית ומקורית, שידעו להעריך את רבותיהם כפי ערכם בתורה וביראה, בחכמה ובבינה, במידות טובות ובכל מידה נכונה, והכירו את מקומם ביחס אליהם, ויחד עם זאת לא נמנעו מלדון בפניהם ולהביע את מחשבותיהם, ואף רבותיהם הקשיבו לדבריהם וידעו לבור מתוכם את הדברים הראויים.

גדולי ישראל בכל הדורות, ביקשו להעמיד תלמידים שיפתחו את כוחותיהם הייחודיים. רבן יוחנן בן זכאי ידע לציין בכל תלמיד את מעלותיו הייחודיות, וגם בגמרא מצינו מי שהיה מונה שבחם של חכמים לא ראי זה כראי זה. גדולי החסידות והמוסר הורו גם הם לתלמידיהם לזהות את אופיים הייחודי ולהיות הם עצמם ולא חיקוי של אחרים. הרב יהודה עמיטל זצ"ל ראש ישיבת "הר עציון" היה רגיל לומר לתלמידיו "אינני מעוניין שתהיו עמיטלים קטנים".

אני מאמין שלמרות כל הניסיונות למנוע מאנשים את העצמאות המחשבתית, הרי שבסופו של דבר היות ומדובר במהלך המנוגד לטבעו של אדם יתקיימו כאן דבריו של קהלת "אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ" (קהלת ח,ח)

יום שישי, 13 ביולי 2018

להיות יחיד / הרב רפאל קרויזר


בימים האחרונים התפרסמו בכלי התקשורת ידיעות על בחורי ישיבת חברון המפגינים כנגד הנהלת הישיבה וחלק מראשיה. תופעה זו של מרידה בראשי הישיבה יש לה שורשים במסורת ישיבות ליטא כפי שתועד בפרקי הזיכרונות של בחורי ישיבות ליטא, בפולמוס תנועת המוסר ובאגרותיו של ר' אליעזר גורדון שנדפסו בסוף ספרו 'תשובות רבי אליעזר'.
אולם אין לפרש את התופעה רק באמצעות הצבעה על תופעה דומה שהתרחשה לפני כמאה שנים בישיבת טלז, אלא יש להתבונן בצורה מעמיקה על תחושתם של הבחורים ולהבין את אופי היחסים המורכב בין ראשי ישיבת חברון ותלמידיה לאור השינויים שחלו בהנהגת הישיבה בשנים האחרונות.
הגאון ר' משה שפירא זצ"ל בדברי ההספד שנשא על ראש הישיבה הגאון ר' אברהם פרבשטיין זצ"ל ובתארו את שיטתה של הישיבה, אמר כך: 'הייתה עבודה שלמה בלהיות יחיד, להשתדל בכל הכוחות להבליט את היחידות של כל אחד ואחד, 'לפיכך נברא האדם יחידי', כל אחד עולם מלא וכל עולם מלא הוא מציאות לעצמו. דבר שלם לעצמו. עולם מלא הוא דבר שאינו נספר בין יתר הדברים, לא להיות נתון בדפוס, להתנגד בכל הכוח לכך. להתרחק, להימנע ממה שנקרא בלשון העולם תלבושת אחידה – קרי להראות כמו כולם, להיכנס למסגרת, אלא להיות יחידות. זהו לעבוד את הקב"ה בלהיות יחיד, להיות דומה לו, אני יחיד וכל אחד צריך להיות יחיד בעולמו'
זהו תמצית משנתה של ישיבת חברון בלשונו הזהב של הגאון ר' משה שפירא זצ"ל בשנת תשנ"ז, לפני כעשרים שנה בלבד 'עבודה שלמה להיות יחיד... לא להיות נתון בדפוס, להתנגד בכל הכוח לכך'. היום דברים כאלו לא היו יכולים להיאמר מעל מדרגות ארון הקודש בישיבה. כיום החינוך של חלק מראשי הישיבה בישיבה הוא הפוך לחלוטין, אדרבה, להיכנס למסגרת, ללבוש תלבושת אחידה, להראות כמו כולם, לחשוב מה אומרים ברחוב על הישיבה ולהיות עסוק ב'מה יאמרו' במקום להיות גאה בדרך שהנחילו לנו ראשי הישיבה לדורותיה. 
בשנות לימודי בישיבת חברון, יצא לי לשוחח עם אחד מגדולי הדור זצ"ל, והוא אמר לי פעם שאינו מבין כיצד יכול להיות שאלף בחורים אוחזים באותו דף בלימוד הישיבה בסדר שני ושלישי, איך יכול להיות כזה דבר? הרי אחד רוצה להתעכב על תוס' אחד והאחר סוגיה זאת לא מושכת את ליבו והוא ממשיך ומתקדם, האחר מסיים את המסכתא ומתחיל ללמוד מסכת אחרת וכדומה.
קושייתו הייתה טובה ובאמת בישיבת חברון לאורך השנים, המצב לא היה כך. תמיד היה מקום ליחידות בלימוד, למילה הנוראה 'אינדיבידואליות', להיותו של האדם יחידי, לבניית האישיות המיוחדת בהתאם לכוחות וליכולות המיוחדים של כל אחד.
בימי בחרותי בישיבה לפני כעשרים שנה עדיין היה ניתן לראות את זה, לא כולם היו מקשה אחת, היו שלמדו קדשים, היו שלמדו שולחן ערוך, היו חברותות אל תוך הלילה בקצות החושן על הסדר, בחידושי רבנו חיים הלוי, בשערי יושר וכדומה. בחורים חגגו סיום של שב שמעתתא, קונטרס הספיקות וקונטרס זיקה של ר' מאיר שמחה ובכלל בחורים חגגו ושמחו בשמחתה של תורה במושגים של גדלות אמתית בתורה.
הלכנו לשמוע עוד שיעורים ועוד שיחות, הלכנו לחבורות של ראשי ישיבות חשובים כדוגמת ר' הלל זאקס, ר' מרדכי אליפנט, ר' שמואל יעקב בורנשטיין, וייבדלו לחיים ר' ברוך מרדכי אזרחי, ר' מיכל זילבר, ר' לייב מינצברג, ר' יוסל שרייבר, ר' דוד פיינשטיין ועוד רבים וטובים.
המלחמה של חלק מראשי הישיבה כנגד הליכה לשמיעת שיעורים של ראשי ישיבות אחרים או נסיעה לחיזוק ישיבות אחרות הייתה מלחמת חורמה. חלק מראשי הישיבה ניסו בכל כוחם למנוע מבחורים ללכת לישיבות אחרות או לשמוע שיעורים מראשי ישיבות אחרות.
גם את שיעורו הנפלא של הגאון ר' אברהם נח גרבוז שליט"א בענייני קדשים שהיה נמסר במשך שנים בביתו של משגיח הישיבה ר' הירש פלאי זצ"ל ביטלו בצורה מחפירה. אפילו בחורים שהיו הולכים בימי שישי ללמוד סדר זרעים בבתי מדרש אחרים, הוזהרו על ידי ראשי הישיבה לבל יצאו מהישיבה ללמוד. בחורים מבוגרים שהיו לומדים ב'כוללים' נאלצו להפסיק את לימודם, ללא חיפוש אלטרנטיבה ודאגה אמתית למצבם מצד ראשי הישיבה שהבחורים המבוגרים בישיבה רק מפריעים להם.
אני זוכר שבאחד הימים כשדיברתי עם ר"מ הישיבה אשר לזכרו תאוות נפש, הגאון ר' יצחק לנדא זצ"ל, על ניסיונם של חלק מראשי הישיבה למנוע מאיתנו ללכת לשיעורים הוא הזדעזע וסיפר לי כיצד בזמנו בישיבה, היו הבחורים הטובים הולכים לשמוע את ר' חיים שמואלביץ ואת ר' נחום פרצוביץ בישיבת מיר ודווקא שיעורי ראשי הישיבה לא היו מלאים וסיים שזו תמיד הייתה מעלתה של ישיבת חברון שהבחורים היו הולכים לשמוע ולדבר עם ראשי ישיבות ורבנים אחרים.
במכתב שנמצא באמתחתי כותבים בחורי ישיבת חברון, מכתב לר' ירחמיאל וקסלר (חמיו של רבה של ירושלים הגר"ב ז'ולטי) ומבקשים ממנו תמיכה ביוזמה פרטית שלהם שלא על דעת ראשי הישיבה, לדאוג לקבלת בחורים צעירים שאינם מתאימים ברמתם לישיבה וצריכים אכסניה ומזון כדי שיוכלו ללמוד ולהתקדם בעזרת בחורי הישיבה עד שיתאימו לרמתה של הישיבה. זוהי דוגמה קטנה, למידת היוזמה והפעילות של הבחורים בישיבת חברון.
אווירה של גדלות הדעת ועושר מחשבתי, של עצמאות ויוזמה, של צימאון לעוד שיעור ועוד עמדה, הפכה בשנים האחרונות לשפיפות קומה כאשר מבטם של חלק מראשי הישיבה נתון לשמה של הישיבה, לשיקולים של רישום ולשיקולים קטנוניים של כוח ושליטה. 
אין ספק שבחורי ישיבת חברון בגיל תסיסת הנעורים לא נהגו כשורה בשורת מקרים בעבר, בשבירת חלונות חדר האוכל כאשר ראשי הישיבה סירבו לקיים את חגיגת ה'פורים רוב' המסורתית, בהפגנות של שחיתות כנגד רמת המזון המוגש בחדר האוכל וכיוצא בזה, אולם אם רוצים להבין את שורשיה של המרידה הנוכחית צריכים להבין את שורשי התופעה ואת מקור תחושות הבחורים ביחס למחיקת מורשת העבר המפוארת של ביקוש הדעת וגדלות בתורה. 
לא מים חמים במקלחות או רישיונות נהיגה מפריעים לבחורים ולא על זה התרעמותם. כעסם של הבחורים הוא על מחיקה של צורת חיים של גדלות האדם, של ביטחון בכוח הבחירה, של אמונה בכוחות נפשם, של עידוד ופיתוח יצירתיות לטובת השטחה של כל אמירת ביקורת, ליצירה של בחורים נכאים, ממושמעים וצייתנים שהולכים לישון בשעה בה אומרים להם לישון. ישיבות בסגנונות אחרים קיימות ומצליחות ומי שזו הדרך שטובה בעבורו, יכול ללכת לשם, אולם לא כך הייתה ההנהגה בישיבת חברון ולא לשם כך באו הבחורים ללמוד בישיבה.
אין ספק שבסמכות ראשי הישיבה לסלק בחור שמקלקל את חבריו בישיבה או משפיע לרעה, אולם סילוק של בחור לא יכול להיות בגחמה וצריך להיעשות מתוך קריטריונים ברורים לאחר שיקול דעת מעמיק.
במקרה האחרון שקומם את בחורי הישיבה בו סילקו בחור מהישיבה שהתראיין לכלי תקשורת בנושא 'שווים של בחורים בשוק השידוכים' ולאחר מכן נראה בסרט על מכוני כושר במגזר החרדי, לא הפריעה לחלק מראשי הישיבה הבעיה החינוכית החריפה של גאווה ואטימות הלב של בחורי ישיבה שאינם מתחשבים במשפחותיהם או במשפחות כלותיהם וחושבים שהם מרכז העולם. הפריע להם הפגיעה בשמה הטוב של הישיבה בכך שבחורים התראיינו לעיתונאים. לא הפריע להם (ובצדק) על בחור שהולך למכון כושר אלא כאב להם שהוא נראה בתקשורת. השיקולים שמנחים אותם הם מה יפגע בשמה היוקרתי של הישיבה ולא הנחלת דרך ברורה בעבודת ה', ועמדה בשאלות השעה.
בתחושתם של בחורי הישיבה, הישיבה שייכת להם ולא לראשיה, לא רק בגלל וויכוחים בגדרי בעלות על ממון הקדש או בגלל מלחמות עבר של שליטה מול משפחת ההנהלה, אלא בגלל שהבחורים נמצאים בישיבה, אוהבים אותה באמת וחיים בה כל היום. זאת, בניגוד לכמה מראשי הישיבה שאם הם נמצאים בישיבה יותר משלוש שעות ביום, יש בכך חידוש גדול. ראשי הישיבה לא יושבים בחדרם הסמוך לבית המדרש ולומדים במשך כל היום עם חברותות, אלא הולכים לביתם בשכונה אחרת, או לאחת ממשרות הציבור האחרות שיש להם, בין בישיבות אחרות ובין בעיסוקים ציבוריים אחרים, דבר שלא מטביע חותם של ההערצה על תלמידי הישיבה.
יהודי זקן שהיה מתלמידי מיר בשנחאי, סיפר לי בכאב וזעזוע, שנכדו שלמד איתי בישיבה סיפר לו, שהוא למד שש שנים בישיבה ומעולם אף אחד מאנשי הצוות בישיבה לא החליף איתו מילה. הוא לא עשה שום בעיות ולא בלט וכך עברו עליו שש שנים בישיבה ללא שום דיבור עם איש צוות. הרי צריך לקרוע מכאב על מצב כזה של הפקרות. בחורי הישיבה כואבים שלאף אחד לא אכפת מהם באמת. צוות הישיבה ידברו עם בחור רק כאשר יש בעיה או כשהוא בעל כישרון ושווה לקרב אותו.
הגאון ר' משה חברוני ישב כל היום ספון בחדרו ליד בית המדרש, הוא גר וחי בישיבה. ביתו של ר' מאיר חדש היה פתוח לרווחה לתלמידי הישיבה ובחור שהיה רעב בליל שבת יכול היה להיכנס ולקחת עוגיות מהמטבח הקטן בביתו של ר' מאיר זצ"ל. כך גם המשיך את דרכו בנו ראש ישיבת אור אלחנן ר' משה חדש זצ"ל שמאור פניו ודרכי החינוך שספג בישיבת חברון ליוו אותו בדאגתו לתלמידיו ולישיבתו, בניגוד לראשי ישיבות אחרים שמעייניהם אינם נתונים לטובת בוגריהם אלא לריבוי כוחם ושלטונם.
האם בחור בישיבת 'חברון' מרגיש שראשי הישיבה נמצאים בה כדי לעזור לו להתפתח ללמוד ולגדול בתורה, כדי להעביר לו את שלשלת מסירת התורה, או שהם נמצאים שם כמקפצה ציבורית לתפקיד חבר מועצת גדולי התורה וכדומה. אם בחור הישיבה חווה שראשי הישיבה משתמשים בישיבה כקרש זינוק לעמדה ציבורית, או לקבלת מעמד בקרב העסקונה המפלגתית, נקל להבין את תחושתו שהוא החשוב ובזכותו ראש הישיבה מתכבד ומשכך על ראשי הישיבה להישמע לדעותיו ומחשבותיו.
כשהסבא מסלבודקה סילק בחור מהישיבה הוא הציע לו מיטה בביתו מרוב דאגתו לבחור. הסילוק מהישיבה נעשה מתוך מטרה של דאגה ועזרה לבחור ותועלת לחינוכו ולא מתוך רצון להראות מי בעל הבית ומי חזק יותר. הבחורים בישיבה החשים תחושת ערבות ויחס חברי לאחד מבני הוועד שלהם ולא מוכנים לקבל עוולות מוסריות בשם הכוח ובשם רוממות 'טובת הישיבה' מצביעים על כך שעדיין נשארו רשמי מוסר מדמעותיו ומפירות חינוכו של הסבא מסלבודקה.
הראי"ה קוק זצ"ל המשיל משל עם הקמת בית הספר לאומנות 'בצלאל' לפני למעלה ממאה שנים, וסיפר על הילדה שושנה שקדחה מחום, סירבה לאכול וסירבה לשתות והרופאים כמעט ואמרו נואש מחייה ולפתע פתחה את עיניה וביקשה 'בובה', הוריה לא יכלו לעצור את דמעות השמחה בראותם ששעת המשבר חלפה, אף שהילדה עדיין אינה אוכלת ושותה, אולם הם שמחו בהבנתם שאם היא רוצה בובה אז עוד מעט היא תרצה גם אוכל ושתייה. כך אמר הרב קוק על עם ישראל שהיה בגלות ובמשך הרבה שנים לא רצה דבר ועכשיו בהקמת 'בצלאל' הם רוצים בובה ולאחר מכן גם ירצו לאכול ולשתות מזון רוחני ויתקרבו לתורה.
כך אני אומר גם על האירועים בישיבת חברון. בחורים מפגינים על תנאי הפנימיה ועל מידת עצמאותם בענייני העולם שנראים פעוטים, אבל שורש הדבר הוא אותה כמיהה רוחנית לחיים תובעניים של עליה בתורה, לחיים של מיצוי הכוחות העצומים הגלומים בהם, לחיים של כבוד האדם במובן הפשוט ביותר. הבקשה הלא מוגזמת לראשי ישיבה שיהיו שקועים בלימוד ויעסקו בללמד בחורים תורה ולא בפוליטיקה ארצית או עירונית, הבקשה המינימלית שראשי הישיבה יתפללו תפילת שחרית בישיבה שהם עומדים בראשה, או שיראו את תלמידיהם שומעי לקחם כבני אדם ולא כמספרים בקריירה התורנית או המפלגתית שלהם.
אלו הם פניה של המחאה בישיבת חברון ואלו הם פרפוריה של רוח גדלות האדם בישיבה. סביר להניח שידם של חלק מראשי הישיבה תהיה על העליונה שכן הכוח בידם והם יצליחו לכופף את בחורי הישיבה, להכניסם לדפוס אשר בו הם רוצים ליצוק את כולם יחד. אולם אפילו פרפורים אלו של רוחה של גדלות האדם, בעולם בו הצייתנות הפכה לערך עליון, מעודדים. העוצמה של הבחורים להעביר ביקורת כנגד דברים שבעיניהם הם עוולה מוסרית, יש בה גם משום תקווה לרוח המוסר. מחאתם על שאריות עצמאותם, מלמדת שאולי בעתיד הם ישובו וידרשו גדלות בתורה וגדלות הדעת, ומעניקה תקווה ליצירה תורנית פנימית לפי כוחותיו של כל אחד ואחד ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה.