חפש בבלוג זה

יום שני, 22 במאי 2017

מסורבות גט וסל התרופות

טור דעה של אמילי עמרוסי בעיתון "ישראל היום" (http://www.israelhayom.co.il/opinion/477441), בו היא הביעה את זעקת הנשים העגונות מסורבות הגט בישראל, פתח בימים האחרונים דיון ציבורי רחב. 
אמילי סיפרה בטור זה על הצעת חוק להפקעת קידושין שהוגשה לכנסת, ועל חברתה ש' שמצהירה על כך שהיא מתירה את עצמה בשם "כוונת התורה" ושהיא בדרכה לייסד "זרם של נשים דתיות ונשואות ויראות שמיים כמוני, שנאלצות לחטוא ביודעין".

מן הצד האחד נשמעו קולות הזדהות של קהל רב, של אנשים ונשים, של דתיים וחילוניים, המבקשים למצוא מענה למצוקתן האיומה של אותן נשים שבעליהן מסרבים להתיר את כבליהן באמצעות מתן גט כדת משה וישראל.
האנשים הללו רואים ברבנים בדיינים ובפוסקי ההלכה את הכתובת לפתרון מלא של הבעיה, באמצעות פסקי הלכה חדשניים / עצמאיים / מקוריים / נועזים ועוד שלל מונחים. 
לטענתם, העובדה שנשים רבות נמצאות במצב בלתי אפשרי זה, נובעת מחוסר רצון ואכפתיות של הרבנים לסייע ולעשות כל שביכולתם לטובת אותן נשים, או פחד בלתי מוצדק מפסיקת הלכה אפשרית מסיבות לא ענייניות.
להבנתם, הדרך לגרום לרבנים לעשות את שנדרש מהם, היא לאיים עליהם בהפרת ההלכה באופן קיצוני על יד נשים שלא יימצא להן הפתרון ההלכתי.
ומן העבר השני נשמעו קולות של מחאה חריפה, על ההעזה של אנשים שמוכרים כשומרי תורה ומצוות, להביע בגלוי יחס אמפתי למי שמצהירה על מוכנותה לעבור באופן גלוי על איסורי תורה חמורים ביותר. על חוסר ההבנה של כללי ההלכה והפסיקה, שגם עם גמישות מרבית אינם יכולים להתיר כל איסור ולפתור כל מצוקה.

ההתגוששות בין שני המחנות הללו, מזכירה לי את המאבק של חולים במחלות קשות ונוראות, להכללתם של תרופות וטיפולים רפואיים שונים העשויים להציל את חייהם ב"סל התרופות".
מן הצד האחד עומדים החולים ובני משפחותיהם ועוד אנשים רבים וטובים, המצפים מהמדינה לעשות כל דבר בכדי להציל חיים, ומבחינתם כל סכום כספי איננו גבוה מדי לשם כך.
גם הם סבורים שכל מגבלה על הסכום המוקצה ל"סל התרופות" נובעת מחוסר רצון ואכפתיות של קובעי המדיניות, לסבלם העצום של החולים וקרוביהם.
וגם כאן ניצבים למולם אנשי ממשל, כלכלנים וקובעי מדיניות, ומבהירים שוב ושוב שגם המשאבים הכלכליים הציבוריים אינם בלתי מוגבלים, ועם כל הכאב והצער לא ניתן למלא את כל הצרכים כולם.

בגמרא (בבא בתרא י,ב) מסופר על יוסף בן ר' יהושע שהסתלק לבית עולמו ושב לחיים וסיפר שראה "עליונים למעלה ותחתונים למטה", התוספות במקום הביאו בשם רבינו חננאל "אמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב דעולם הפוך היינו שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה משום דמיחה בשמואל בפר' במה בהמה (שם דף נה.) גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה א"ל רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגו' ".
מדברים אלו אנו יכולים ללמוד על חומרת העניין של רב או דיין שאיננו מתמסר לחפש בכל כוחו את הדרך להתמודד עם זעקתם של הדלים והעשוקים, ובוודאי שמחובתנו כולנו להתריע ולזעוק תמיד ובכל מקום את דמעת העשוקים אשר כדברי קהלת (ד,א) אין להם מנחם. על כך אין לי אלא להודות לאמילי על התגייסותה לשם כך.
אולם דווקא בשל כך, אני סבור שהניסיון שלה להביע עמדה בנוגע לפתרון הלכתי מסוים, ובעיקר האופן חסר השיפוטיות שבו היא הציגה את דברי חברתה ש', הם חציית קו אדום שעלול למנוע מכל אדם ירא שמיים ומחויב לשמירת תורה ומצוות להצטרף לאותה זעקה, שכן משמעות הדברים הללו היא בעיניי ובעיני רבים וטובים הפרת כל הגבולות ההלכתיים באופן החמור ביותר.
אם אכן הרבנים ופוסקי ההלכה יכולים להתיר כל איסור בעת הצורך, אזי לשם מה יש צורך בהלכה?

ובקצרה, אני סבור שכוונתה של אמילי רצויה, אבל מעשיה אינם רצויים.

יום שישי, 19 במאי 2017

שאלת האותנטיות

הנתונים שהתפרסמו השבוע על שיעור היוצאים הגדול מקרב הציונות הדתית לעומת שיעור היוצאים הקטן יחסית מקרב הקהילה החרדית, העלו שוב את הסוגיה המרכזית המבדילה להבנתי בין החרדיות לציונות הדתית.

זו איננה שאלה אודות היחס הנכון לציונות למודרנה ולמדינת ישראל, הנידון איננו מידת האמונה ויראת השמיים, גם לא מידת ההקפדה הנדרשת בכל סעיף בשולחן ערוך, ולא האם אנחנו ב"עקבתא דמשיחא" או ב"אתחלתא דגאולה".

הוויכוח הגדול בין העולם החרדי והציונות הדתית הוא האם השיקול המרכזי בכל צעד ושעל שלנו צריך להיות כיצד לדאוג שדור העתיד שלנו ימשיך בדרכנו, או שעלינו לשקול שיקולים נוספים בכל שאלה שעומדת על סדר יומינו ברמה האישית והציבורית.

בקהילה החרדית, ההכרעה המוחלטת בכל נושא היא האופן שבו ישנו הסיכוי הגבוה ביותר לשמור על דור העתיד שימשיך בדרך אבותיו, גם אם הדבר כרוך בצמצום ובצרות מוחין, בעוינות וקיטוב בין הקהילה החרדית לכלל החברה הישראלית והיהודית, במצוקה כלכלית ועוד מחירים רבים. בעוד שבציונות הדתית, הכריעו בכל הסוגיות על פי מערכת שיקולים מורכבת, של אחריות לכלל ישראל, של שילוב תורה עם דרך ארץ, של קידוש השם, ועוד כהנה וכהנה נימוקים כבדי משקל, גם כשהמחיר פעמים רבות עלול להיות שהדור הבא לא ימשיך ויבחר באותה הדרך.

בשאלה המרכזית הזו ניתן להאריך ולהרחיב רבות, היא נוגעת לסוגיות של אמונה, של חינוך לדתיות, של בחירה, של מחיר הסגירות ועוד כהנה וכהנה, אבל אני מבקש לעסוק כאן בממשק בין שאלת ההמשכיות לבין העמדה הבסיסית המבדילה בין החרדיות לציונות הדתית.

הקהילה החרדית רואה את עצמה כקבוצה האותנטית ביותר בעולם היהודי, היא רואה את עצמה כממשיכת המסורת היהודית של למעלה משלושת אלפים שנים מאז מעמד הר סיני, והיא מציינת כדבר המרכזי את הצורך להמשיך את שושלת הדורות ולהימנע מכל חידוש עם המשפט המפורסם של החת"ס "חדש אסור מן התורה".

נראה שבנקודה זו הציונות הדתית מסכימה עם הטענה שהחרדיות ממשיכה את האורתודוקסיה שהייתה באירופה במאות השנים האחרונות, והיא רואה את עצמה כדרך חדשה של התמודדות התורה והיהדות עם אתגרי המודרנה הציונות והמדינה, כמובן תוך הישענות על מסורת הדורות ועל דוגמאות רבות של שילוב תורה עם דרך ארץ. הצינות הדתית רואה ערך מרכזי בהתמודדות עם חידושים, על פי מאמרו של הראי"ה קוק "הישן יתחדש, והחדש יתקדש".

הנקודה המפליאה בעיניי היא שהתבוננות בתולדות עם ישראל, בתורה בנביאים ובכתובים, בספרות חז"ל, במשנה ובגמרא, בכתבי הראשונים והאחרונים ובספרי תולדות הימים, מלמדים אותנו שעם ישראל מעולם לא הצליח להעביר את דרך התורה והמצוות מדור לדור. בכל פעם סרו בני ישראל מעבודת ה' לעבודה זרה כזו או אחרת, או סתם לחיים חסרי מחויבות לתרי"ג מצוות והשפעה רבה מהאומות שבסביבתם.

נמצא אפוא שהחרדיות בדרכה מצאה לכאורה דרך נפלאה להביא להמשכיות בדרך התורה והמצוות, דרך שלא הייתה מוכרת לעם ישראל לאורך כל ההיסטוריה שלו. יתכן אולי שזוהי הדרך הטובה והמוצלחת ביותר לגדל דורות של עובדי ה', אולם לכאורה זוהי הפרכה הגדולה ביותר על טענת האותנטיות, שהרי עם ישראל לאורך כל שנותיו לא הצליח לעשות זאת, לא בימי השופטים ולא בימי הנביאים, לא בתקופת התנאים ולא בתקופת האמוראים, לא בימי הביניים ולא בעת החדשה.

איך ניתן לדעתכם ליישב את הדברים?

יום ראשון, 14 במאי 2017

בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת - הצעה

על הפסוק בקהלת (יב,יא) "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד." אמרו חז"ל במסכת חגיגה (ג,ב) "בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין, שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב (שמות כ,א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה, אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין" ופרש"י "עשה אזניך כאפרכסת - מאחר שכולן לבן לשמים עשה אזנך שומעת ולמוד ודע דברי כולן וכשתדע להבחין אי זה יכשר קבע הלכה כמותו". בשורות קצרות אלו מתארת לנו הגמרא באופן נפלא את הדרך שעלינו לברר לעצמנו את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה, על ידי האזנה והקשבה לדעות השונות, ובחינה מדוקדקת שלהן בכדי לדעת באיזו דעה לבחור הלכה למעשה.

דרך זו של הצגת דעות שונות וסותרות העומדות למבחן השומעים מקובלת כיום בכל העולם הדמוקרטי במגוון צורות, באקדמיה, במחקר, בתקשורת, בקרב בעלי מקצועות שונים, בפוליטיקה ובעוד מקומות רבים. אולם נדמה שדווקא בקרב המחנה התורני של יושבי בית המדרש, ניתן להבחין ברתיעה מהתנהלות זו. ככל הנראה, החשש הגדול מדעות זרות שמקורן איננו טהור ושעלולות לפגוע באמונה בערכים ובפעולות של שומרי התורה והמצוות, הביא לזהירות יתירה שמנעה אף את כניסתן של דעות אחרות שמקורן גם הוא בדרך התורה והמצוות, כדרך שנאמר בגמרא הנ"ל.

כך אנו רואים כיצד כל מחנה של שומרי תורה ומצוות, בונה במה לעצמו ומקים חומות וגדרות מסביבו, ודואג להשמיע לבני המחנה אך ורק את תפיסות עולמו בכל דבר ועניין, תוך התעלמות מוחלטת מדעות וגישות אחרות. כל קבוצה חרדית יש לה עיתון משלה בו מופיעים מאמרים עם השקפת עולמה ולעתים גם עם דברים כנגד דעות אחרות, ואין צורך בשום דיון ציבורי פתוח שבו יובאו הדעות השונות לשיפוט הקוראים.

הדברים נכונים כמובן על העיתונות המפלגתית החרדית כדוגמת "המודיע" של "אגודת ישראל" בהובלת חסידות גור, "יתד נאמן" של הציבור הליטאי התומך ב"דגל התורה", "המבשר" של סיעת "שלומי אמונים" ב"אגודת ישראל", "הפלס" של הליטאים אנשי "הפלג הירושלמי", "יום ליום" של תנועת "ש"ס", "המחנה החרדי" של חסידי בעלז, "העדה" של אנשי "העדה החרדית", "כפר חב"ד" של חסידי ליובאוויטש וכיו"ב. אולם נראה שגם בעיתונות הלא-מפלגתית החרדית כדוגמת "משפחה", "בקהילה", "מרכז העניינים", "קו עיתונות דתית" ועוד אחרים, לא נמצא דיונים רציניים בנושאים חשובים העומדים על סדר היום החרדי. אולי בשל העובדה שבדרך כלל הדברים מוכרעים על שולחנם של גדולי התורה, והציבור הרחב איננו רואה צורך להכניס את ראשו בשאלות הללו. 

עם כניסת האינטרנט לעולם החרדי לפני למעלה מעשור, היה נראה שחל שינוי משמעותי בעניין זה. בפורומים חרדיים כדוגמת פורום "בחדרי חרדים" שהתחילו אז את פעילותם, נערכו דיונים סוערים בין אנשים מכל החוגים והעדות בקהילה החרדית סביב מגוון רחב של נושאים. היו אלו דיונים מרתקים ומחכימים, שהתקיימו בין אנשים בעלי עמדות שונות, שרבים מהם כתבו תחת שמות עלומים ללא צורך לחשוף את זהותם האמתית. אולם במהלך השנים, עם התרחבות הפורומים לציבור חרדי רחב יותר, עם פתיחת אתרי חדשות ותוכן חרדיים כמו "כיכר השבת", "בחדרי חרדים" ו"חרדים 10", ועם התפשטות הרשתות החברתיות, נראה שהדיונים הללו נעלמו לבלי שוב. הפורומים החרדיים משמשים בעיקר לזירת התגוששות בין יריבים במגוון השסעים הקיימים בקהילה החרדית, אבל דיונים מסודרים ורהוטים נעלמו לחלוטין. גם מדורי הדעות של האתרים הללו, לא מהווים במה רצינית לייצוג העמדות השונות במחננו.

האמנם מדובר בחוסר עניין לציבור? או שהפלטפורמות הללו לא התאימו מסיבה כזו או אחרת להמשיך את הדיונים הללו? אני עצמי נבוך בשאלות אלו ומתקשה להשיב על כך דבר ברור.

את הבלוג הזה פתחתי לפני קרוב לשנתיים, בתקופה זו פרסמתי בו כמאה מאמרים בנושאים שונים (ושני מאמרי אורח), ואני עומד על קרוב ל-20,000 כניסות לבלוג. כמובן שלא מדובר בהתעניינות גדולה במיוחד, אבל נראה לי שזה גם מלמד שיש התעניינות מסוימת במחננו בז'אנר הזה.

לאור זאת, אני סבור שאולי יש מקום לפתיחת בלוג ציבורי שבו יכתבו מאברי דעה של אנשים שונים בקהילה החרדית, ואולי הוא יוכל לשמש כבמה לדיאלוג ולוויכוחים בסוגיות שונות החשובות לנו.

אשמח להתייחסותכם כאן בתגובות.

יום ראשון, 7 במאי 2017

צדקת "הפלס"

עיתון "הפלס" של אנשי "הפלג הירושלמי" בעריכת הרב נתן זאב גרוסמן רחוק מלייצג את עמדותיי בשלל נושאים שעל סדר היום החרדי, אני רעייתי וישיבתי מוזכרים שם מפעם לפעם כעוכרי ישראל, ואני מתאר לעצמי שאנשי העיתון לא ישמחו למצוא בי "תנא דמסייע", אולם למרות זאת אני רואה חובה להביע את תחושתי בנוגע למהלכים האחרונים שנקטה משטרת ישראל בעניינם.

נתן זאב גרוסמן (יונתן זינדל פלאש 90)
אין ספק שהטרדת גורמים שונים בשל אי פרסום בעיתון, היא מעשה חמור שיש למונעו בכל דרך אפשרית. כמו כן, ברור שהפגנות אלימות חסימת כבישים והפרעות חוזרות ונשנות לסדר הציבורי, הם דברים שמחובתה של משטרת ישראל למנוע בכל האופנים החוקיים העומדים לרשותה. אולם אי אפשר להתעלם מהרושם שהמהלכים האחרונים שנקטה משטרת ישראל לא נועדו למטרות אלו בלבד. זהות העצורים ואופן ההתנהלות המשטרתית והתקשורתית, נותנים את הרושם שהיעד המרכזי של המשטרה היא סגירתו של העיתון, או מתוך תקווה כלשהי שבעקבות סגירתו ייפסקו ההטרדות והפרות הסדר הציבורי, או בשל סיבות אחרות שבשלהם סבורה המשטרה שמוטב להביא לסגירתו של העיתון.

גם אם ניתמם ונאמין שכוונת המשטרה היא אך ורק הפסקת ההטרדות, ואין לה דבר וחצי דבר עם סגירת העיתון. ברור שהשמחה לאיד בקהילה החרדית, שבאה לידי ביטוי ניכר באתרי האינטרנט והפורומים החרדיים, לא נבעה מהרצון לסיום ההטרדות של מפרסמים, אלא מתוך רצון לראות במפלה של אנשי "הפלג הירושלמי" ומתוך תקווה גלויה לסגירת עיתון "הפלס" שהוא לצנינים בעיני הזרם המרכזי בחרדיות הליטאית.

חופש הביטוי איננו רק ערך מערבי מודרני שמקורו בהגות הליברלית, היכולת להביע באופן גלוי עמדות חריגות ודעת מיעוט היא מהיסודות החשובים ביותר בספרות חז"ל. המשנה והגמרא מרבים להביא גם את דעות היחיד והמיעוט שלא נפסקו להלכה, גם בנושאים הרגישים ביותר מבחינה אמונית הלכתית והשקפתית. הגמרא מלמדת אותנו שלדעה האמתית ניתן להגיע דווקא על ידי הטעות, מפני ש"אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג,א).

חשוב לציין, שעורך עיתון "הפלס" לא היה מעולם נושא הדגל של חופש הביטוי. עד לפני כחמש שנים, הוא ערך במשך עשרות שנים את עיתון "יתד נאמן", שניסה להשתיק כל קול אחר בציבור החרדי בכלל ובקהילה הליטאית בפרט. העיתון בראשותו הוביל את המאבק בשבועונים החרדים ומאוחר יותר באתרי האינטרנט החרדים, הכל בשם רוממות ההשקפה הטהורה שאיננה מאפשרת הבעת עמדות אחרות. אולם ברור שאין בעובדה זאת הצדקה לנהוג כלפיו כיום באותה מטבע, ויש לקוות שהוא למד בדרך הקשה את החשיבות של חופש הביטוי. (כששמעתי לפני שלוש שנים את שיחתו של מו"ר הגר"י זלושינסקי על "הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה, כדברי בית הלל עושה" כנימוק לזכותו של "הפלג הירושלמי" לנהוג בדרכו, התרשמתי שהלקח נלמד).

הדבר שיש להצטער עליו ביותר הוא שהנהגת הזרם המרכזי בקהילה החרדית ליטאית, שבמשך שנים רבות חשה שקולה מושתק בעיתון "יתד נאמן" - מה שגרם להפיכה שהתבצעה בעיתון לפני חמש שנים והעברת השליטה בעיתון לידי ההנהגה הנוכחית - ממשיכה כיום באותו קו של השתקת דעות שונות, הן כלפי "הפלג הירושלמי" והן כלפי קולות אחרים בקהילה החרדית. היה ניתן לצפות שמי שחווה בעצמו את החוויה הקשה של השתקה, לא ינסה בבוא היום להשתיק את הקולות האחרים. אולם נראה שכוחה של השררה ושכרון הכוח עם יצר הנקמה, חזקים יותר מכל דבר אחר.

יום רביעי, 3 במאי 2017

זה שידע להוכיח

השבוע התבשרנו בצער רב על פטירתו של הרב שלמה פפנהיים זצ"ל מראשי "העדה החרדית", שבמשך עשרות שנים פעל גדולות ונצורות בתחום החינוך ובתחומים רבים נוספים. את הדברים הבאים אני מבקש להקדיש לזכרו.

חז"ל אמרו "אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח. ואמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל וכל שכן שהוספתי בו אהבה לקיים מה שנאמר: אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" (ערכין טז,ב) ופרש"י "שיודע להוכיח: דרך כבוד שלא יהו פניו משתנין". דברים אלו נאמרו אמנם על דברי תוכחה ומוסר, אבל נראה שהם נכונים באותה מידה גם על כל ויכוח בין אדם לחברו בכל נושא שהוא, כשכל צד מבקש להוכיח שהצדק עמו, וגם כאן ניתן לומר כדברי ראב"ע שמעטים הם אלו היודעים להוכיח כדבריהם באופן מכובד.

המתבונן בשיח הקיים בעולמנו בין דתיים לחילוניים, בין ימין לשמאל, בין חרדים לכלל החברה, בין החרדים בתוך עצמם, וכן בכל ויכוח בין בעלי עמדות שונות, יגלה שכמעט כל אחד מאיתנו מדבר במרבית המקרים בעיקר עם עצמו. אנו רגילים להביע את עמדתנו באופן נחרץ, ולשלול את הדעה שכנגדנו בזלזול ובהצגתה כסרת טעם וכחסרת בסיס, ולעתים רבות גם להציג את המחזיקים בדעה הנגדית כאנשים לא חכמים או לא הגונים וכיו"ב. את התמונה הזו ניתן לראות במגוון מקומות גם על גבי העיתונות הכתובה, גם בכלי התקשורת האלקטרוניים, גם באתרי האינטרנט והרשתות החברתיות, וכמובן גם בוויכוחים פנים אל פנים בזירות שונות.

היכולת להביע עמדה ברורה ומנומקת, לצד הקשבה וכבוד אמתי ועמוק לצד שכנגד - הן לבעל הדעה והן לדעה עצמה - היא מהדברים הקשים ביותר לאדם. היא נחוצה לא רק מטעמים של נימוסים ודרך ארץ בין איש לרעהו, אלא גם כדרך הנדרשת לאדם המבקש להגיע לבירור האמת, שהרי אם לא יקשיב באופן רציני ועמוק לדעות אחרות ויבחן אותם, כיצד יבקש ויגיע לחקר האמת. את הדבר הפשוט הזה מצאנו גם במקומות שונים בחז"ל וגם בהגות הפילוסופית ובעיקר בספר "על החירות" של ג'ון סטיוארט מיל. 

מבחינתי, את ההמחשה הטובה ביותר ליכולת הזו נתן לי הרב שלמה פפנהיים זצ"ל, כשזכיתי להשתתף כמה וכמה פעמים במפגשים שלו עם בעלי דעות רחוקות משלו כרחוק מזרח ממערב. הוא נהג בכולם בכבוד יוצא דופן והוא האזין לדבריהם ברוב קשב גם כשהם כללו התבטאויות חריפות כנגד עמדותיו וכנגד הקהילה שהוא היה ממייצגיה, ואז היה מציג את עמדותיו באופן ברור ובהיר ללא התלהמות וללא הגבהת קול, עד שכל הנוכחים לא יכלו שלא להתפעל מהאיש ומעמדותיו הבהירות גם את לא הסכימו אתו.

חוסר היכולת שלנו להתווכח בינינו באופן זה, מביא עלינו לדעתי הרבה מהמאבקים והפילוגים הפנימיים בחברה הישראלית בכלל ובקהילה החרדית בפרט, גם ברמת הכלל וגם ברמת הפרט. מי יודע כמה מריבות ומחלוקות ששורשם בחוסר הידברות בעניינים רוחניים וגשמיים וכמה וגירושין ומאבקי כוח שררה וירושה, היו יכולים להיחסך אם היינו יודעים את אומנות הוויכוח.

יהי זכרו של רבי שלמה זצ"ל ברוך ויה"ר שנזכה להידבק בדרכיו.

יום שני, 1 במאי 2017

"הפלג הירושלמי" ו"החרדיות המתחדשת"



הציבור החרדי הליטאי, מתמודד בשנים האחרונות עם שתי תופעות הפוכות לכאורה. 

טקס יום הזיכרון של החרדיות המתחדשת
מן הצד האחד ישנה התופעה של "החרדיות המתחדשת" שזכתה לשמות וכינויים שונים, של צעירים חרדים בוגרי עולם הישיבות הליטאי שהשתלבו בתעסוקה, בלימודים אקדמיים, בצה"ל, בשירות אזרחי וכיו"ב, והם אינם מוצאים כל כך את מקומם בעולם שבו הם גדלו. הם מתקשים להכניס את ילדיהם למוסדות החינוך הרגילים, הם חשים פעמים רבות חוסר נוחות בקרב חבריהם חובשי בית המדרש, והם עסוקים רבות בשאלות על מקומם בקהילה החרדית ובחברה הישראלית. רבות כבר נכתב ונאמר על קבוצה זו, ישנן הערכות שונות על גודלה, התייחסויות שונות לקיומה ובעיקר פער גדול בין התחזיות לעתידה. הניסיון של תנועת "טוב" בבחירות המוניציפליות בשנת 2013 שנחלו כישלון חרוץ, חיזקו את טענת הזרם המרכזי הליטאי שמדובר בקבוצה זניחה ולא משמעותית.

הפגנה של הפלג הירושלמי
מן הצד השני קיימת התופעה של "הפלג הירושלמי" בראשותו של הגר"ש אויערבאך עם עיתון "הפלס" ומפלגת "בני תורה", שקראו תיגר על מנהיגותו של הגראי"ל שטיינמן העומד בראש מפלגת "דגל התורה" ועיתון "יתד נאמן". לטענתם, המצב הרוחני בקהילה החרדית נמצא בסכנה גדולה, הן בשל גורמים מחוץ לקהילה החרדית (כדוגמת מפלגת "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד) והן בשל גורמים בתוך הקהילה החרדית (בעיקר החרדיות המתחדשת), והדבר בא לידי ביטוי בגיוס לצה"ל, בהשתלבות בחברה הישראלית באופנים שונים, באימוץ ערכיה, וביחס חיובי יותר לכלל החברה הישראלית. הם רואים במנהיגות הליטאית הנוכחית מנהיגות חלשה ופשרנית, שאיננה מכירה בגודל הסכנות ומתנהלת באדישות וברפיון מול כל הגורמים ה"מסוכנים" מבית ומחוץ.

לכאורה מדובר בשתי קבוצות הפוכות לחלוטין זו מזו, אולם התבוננות מעמיקה מלמדת שלמעשה מדובר בשתי קבוצות דומות זו לזו מבחינת קריאת המציאות, לעומת קריאת מציאות שונה של המנהיגות המרכזית של הציבור הליטאי הן המנהיגות הרבנית והן המנהיגות הציבורית. 

המנהיגות של הזרם המרכזי הליטאי, מתנהלת באופן של "מה שהיה הוא שיהיה, ואין כל חדש תחת השמש". היא סבורה שהמהלכים והעמדות שהובילו את החרדיות הליטאית במשך עשרות שנים, ימשיכו להיות נכונים גם בעשרות השנים הבאות, ולכן אין צורך לשנות שום דבר. החרדיות המתחדשת לעומת זאת סבורה שהמציאות האובייקטיבית מצריכה שינוי בתחומים שונים, הן ביחס ליציאה מעולמה של תורה, הן בנוגע למערכת החינוך, הן ביחס לחברה הישראלית ועוד כהנה וכהנה. בנקודה זו "הפלג הירושלמי" כמובן איננו סבור שהשינויים נדרשים, אבל הוא מכיר בקיומה של החרדיות המתחדשת ובעיקר בכוחה להשפיע על כלל החרדיות הליטאית, והוא מבקש להילחם במגמה זו בכל הכוח.

נמצא אפוא שבאופן פרדוקסלי "הפלג הירושלמי" חייב להוכיח כל הזמן את כוחה של "החרדיות המתחדשת" והשפעתה הרחבה, על מנת להצדיק את קיומו. "החרדיות המתחדשת" זוכה אם כן להכרה הגדולה ביותר לקיומה ולכוחה מ"הפלג הירושלמי", שנאבק בה באמצעים העומדים לרשותו. המנהיגות של הזרם המרכזי צריכה להתעלם מ"החרדיות המתחדשת" ולגמד את משמעותה, על מנת לשלול את הלגיטימיות של "הפלג הירושלמי".