חפש בבלוג זה

יום חמישי, 24 בדצמבר 2020

הרהורים פוליטיים

צילום: פלאש 90
בנימין נתניהו הוא כיום הפוליטיקאי המיומן ביותר בישראל, וגם המדינאי הגדול ביותר. הוא התברך בכישרונות יוצאי דופן, בתכונות נדירות, וביכולות ביטוי וביצוע מיוחדים במינם. זהו ככל הנראה סוד הצלחתו, וגם פשר ההערצה כלפיו מצד אחד והסלידה ממנו מצד שני. לצד אלו, יש לו כמובן גם חסרונות מסוימים בתכונות אישיות ובהתנהלות בין אישית, ולעיתים הוא מפתיע בפער בין ענקיות לקטנוניות באדם אחד ובעת אחת.

מבחינה מדינית, ביטחונית וכלכלית, אני סבור שהמדיניות של נתניהו כראש ממשלה היתה בדרך כלל טובה וסבירה, גם אם אינני מסכים עם כל עמדותיו ומהלכיו.

ההליך הפלילי שראש הממשלה נמצא בו, לא נראה לי כמזימה זדונית של מערכות החוק להפיכה שלטונית, אבל גם הדרישה להתפטרותו כשהחוק איננו מחייב זאת נראית לי בעייתית. יש כאן בהחלט סיטואציה בעייתית ומסוכנת, שאני חושש מתוצאותיה מכל הכיוונים.

הביקורת העיקרית שלי על בנימין נתניהו היא במישור הפוליטי והחברתי, מפני שלדעתי התנהלותו גרועה מאוד לפוליטיקה ולחברה הישראלית. בעיניו, אין שום צעד פסול מבחינה פוליטית, ונראה שהוא מצליח לשכנע בכך אנשים רבים מהימין מהמרכז ומהשמאל. למטרות פוליטיות, ניתן להפר הבטחות וחוזים, לשקר, לחרחר ריב, לפרק מפלגות, לרדוף יריבים מבית ומחוץ, למנות אנשים לא מתאימים לתפקידים בכירים, לקדם אנשים לא ראויים, לפזר ממשלות וכנסות, ללכת לבחירות חוזרות, למנוע העברת תקציב וכיו"ב. 

נתניהו גאון ביכולות הביטוי שלו ובעל הבנה מצוינת בתקשורת המונים, והוא עושה בהם שימוש באופן מיטבי. לצערי, הוא איננו רואה את עצמו אחראי ללכידות החברתית בעם, והוא יודע לצאת נשכר מהשסעים העמוקים בחברה הישראלית, בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילוניים, בין ימין לשמאל וכיו"ב.

לצערי הרב, נראה לי שמרבית מתנגדיו של נתניהו מחפשים בעצם את הכפיל שלו מהצד שלהם, מישהו שידע לעשות פוליטיקה כמותו לנאום כמותו ולהוות דמות להערצה כמותו, גם אם הוא יעשה זאת באותם כלים שהזכרתי גם מבחינה פוליטית וגם מבחינת שפה ותודעה.

הדמויות הפוליטיות ההפוכות בעיניי הן של יצחק בוז'י הרצוג יו"ר הסוכנות היהודית ששמר תמיד על אצילות על ממלכתיות על הגינות ועל כבוד למתנגדים מבית ומחוץ, ושל ידידתי ח"כ תהלה פרידמן, אולם לצערי נראה לי שמרבית הישראלים סבורים כיום שככה לא עושים פוליטיקה.

יום שלישי, 22 בדצמבר 2020

פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן

בני גנץ
אני משער שאמש הגיע לסיומה הקריירה הפוליטית הקצרה של שר הביטחון בני גנץ, ואני מבקש בהזדמנות זו לכתוב את מחשבותיי על מהלכיו במהלך השנתיים האחרונות.

באופן אישי, נראה לי שבני גנץ הוא אדם הגון וראוי מאוד לתפקיד ציבורי בכיר, בשל אופיו וכישרונותיו, בשל ערכיו, ובשל ניסיונו הרב. יחד עם זאת, היומרה שלו להגיע לראשות הממשלה תיכף עם כניסתו לפוליטיקה, היתה נראית לי שגויה מהרגע הראשון, וכעת הוא משלם את מלוא המחיר על כך.

פוליטיקה דורשת מקצוענות בדיוק כמו כל דבר אחר, וכמו שלא יעלה על הדעת להעמיד כרמטכ"ל מי שנכנס רק כעת לצבא, כך להבנתי לא יעלה על הדעת להעמיד כראש ממשלה מי שלא התנסה בשדה הפוליטי.

הציבור הישראלי הנמנה על מחנה השמאל והמרכז, מחפש בכל פעם "משיח" חדש, ובשל כך הוא איננו נאמן לאף מפלגה ולאף מנהיג פוליטי. בשלושת הבחירות האחרונות גנץ הפך ל"משיח" התורן, כעת ימשיכו החיפושים אחרי ה"משיח" החדש, שכמובן גם הוא יודח מהר מאוד. נראה שהדבר מונע מראש מאנשים חכמים ומפוכחים להכניס את עצמם לתפקיד כפוי הטובה הזה, להנהיג את מפלגות השמאל והמרכז.

במו"מ מול בנימין נתניהו והליכוד, ברור שיאיר לפיד קרא היטב את המפה, כשטען שנתניהו איננו מתכוון לפנות את כסאו ולעמוד בהסכם הקואליציוני. למרות זאת, אני חושב שבני גנץ צדק כשהעדיף ממשלת אחדות על פני בחירות רביעיות, ובסופו של דבר הוא הצליח להוכיח פעם נוספת שאין שום ערך להבטחותיו של נתניהו. ההשפלה של גנץ ומפלגתו במשך כל ימיה של הממשלה הנוכחית, עשויה להוות תמרור אזהרה לכל מי שיתייצב בקרוב למו"מ מול הליכוד בראשות נתניהו.

את ביקורתי על מפלגות שבהן ראשי המפלגה בוחרים את כל הרשימה כבר הבעתי כמה פעמים, ולצערי הרב המגמה הזו רק מתרחבת.

אני מעריך מאוד כמה מהח"כים במפלגת כחול לבן ובעיקר את ידידתי ח"כ תהילה פרידמן, אבל נראה שהמפלגה קרובה כעת לסוף דרכה, כמו הרבה מפלגות מרכז שקדמו לה, ומעניין מי מהח"כים שם ימצא את דרכו כעת למפלגות אחרות. בכל אופן, נראה שגם היעלמותה של מפלגת כחול לבן לא תציל את מפלגת העבודה, שסיימה את תפקידה ההיסטורי לאורך 90 שנה (מהקמת מפא"י ב-1930).

אינני יודע האם הבחירות הקרובות לכנסת מבשרות את סוף עידן נתניהו כראש ממשלה, אבל גם אם הלא יאומן יתרחש, ברור שמפלגות השמאל והמרכז בישראל עוד יצטרכו לעבור דרך ארוכה בשביל להוות אלטרנטיבה לשלטון הימין, והדרך הזו צריכה לעבור קודם כל בהתנהלות פוליטית פנימית לפני שינוי בעמדות הפוליטיות של הציבור הישראלי.

יום חמישי, 10 בדצמבר 2020

על הקִיקְיוֹנִיּוּת

קיקיון מצוי (צילום: יוחאי כורם)
מדינת ישראל נמצאת כבר שנתיים במשבר פוליטי עמוק, וספק גדול אם סופו של המשבר נראה באופק, אולם הבעיות העמוקות בפוליטיקה הישראלית לא התחילו לפני שנתיים, וגם לא יסתיימו ביום שתקום כאן ממשלה יציבה חדשה בראשות בנימין נתניהו או כל אחד אחר.

התבוננות פשוטה על המפה הפוליטית בישראל, מלמדת אותנו על תוחלת החיים הקצרה של חלק גדול מהמפלגות היהודיות (אינני מכיר את הנעשה במפלגות הערביות) בישראל בעידן הנוכחי. כמדומני, שמפלגות הליכוד (36), יהדות התורה (7) העבודה (3) הבית היהודי (1) הן היחידות שממשיכות מורשת מפלגתית מקום המדינה. מפלגות ש"ס (9) ישראל ביתנו (7) מרץ (3) כבר קיימות כמה עשרות שנים, וכל יתר המפלגות הן חדשות.

כולנו התרגלנו לעובדה, שהפתרון המתבקש לכל בעיה או לכל מי שמבקש לעצמו שררה, היא בהקמת מפלגה חדשה, שתכריז ותנסה לשכנע את כולנו שהנה נמצא המזור לכל בעיותינו ומשהו חדש יתחיל.

וכך בכל פעם מחדש, חלק גדול מציבור הבוחרים נותן את קולו לטובת מפלגת ההבטחה החדשה, שהוא יעזוב אותה בבחירות הבאות לטובת מפלגת הבטחה אחרת.

אני מאמין שישנם מצבים שמפלגות ותיקות סיימו את זמנן ושיש צורך בהקמת מפלגה חדשה, או שישנו רעיון חדש שאף מפלגה ותיקה לא מייצגת אותו, אולם זהו מהלך יוצא מן הכלל שיש צורך להצדיק ולנמק אותו, ולא יתכן שזה יהיה המהלך הקבוע בכל מערכת בחירות.

המנהג המוזר וחסר ההיגיון הזה, היה מוכר הרבה שנים בישראל במפלגות מרכז, שעצם קיומן והצדקתן היה מוטל בספק, אולם אח"כ הוא השתרש גם בשמאל וכעת גם בימין.

נראה שהמטרה המוצהרת המרכזית כיום של מרבית המפלגות מלבד הליכוד והמפלגות החרדיות היא להחליף את בנימין נתניהו, ספק גדול אם הן תצלחנה במשימתן במערכת הבחירות הקרובה, אבל גם אם הדבר יתממש, המחלה של "מפלגות קיקיון" שבן לילה קמות ובן לילה נעלמות, עלולה ללוות אותנו עוד זמן רב, ואני סבור שנזקי התופעה הזו גדולות לאין שיעור גם מבחינת מתנגדיו של ראש הממשלה הנוכחי.

יום שני, 7 בדצמבר 2020

האם תיתכן "חרדיות נטולת אידיאולוגיה"?

לפני שבוע וחצי פרסם חברי איתמר בן עמי מאמר בכתב העת "הזמן הזה" אודות האידאולוגיה של החרדים החדשים, בו הוא טען טענה מקורית ומהפכנית בנוגע לאידיאולוגיה של החרדים החדשים המשתלבים בחברה הישראלית, בתעסוקה, באקדמיה, בצבא וכיו"ב.

כצפוי, המאמר עורר הדים רבים בקרב כל הנוגעים בדבר, בקהילה החרדית ומחוצה לה, וגרמה לשיח רחב שרובו עסק בנכונות או אי-נכונות הניתוח של איתמר את המציאות העכשווית. את עמדתי האישית בנוגע לקריאת המצב, פרסמתי בבלוג עם פרסום המאמר, אולם אני סבור שהדיון החשוב איננו צריך לעסוק במאמר עצמו, אלא בנקודה החשובה שלא זכתה עד היום למספיק התייחסות.

התובנה החשובה בעיניי היא ש"החרדיות החדשה" של אנשים חרדים בוגרים (25-40) המשתלבים בעבודה / אקדמיה / צבא וכיו"ב, עשויה ליצור בשלב הראשון "חרדיות נטולת אידיאולוגיה", מפני שמרבית האנשים בתקופה זו בחייהם מבקשים בסך הכל לחיות חיים טובים ושלווים ברווחה כלכלית ועם מינימום קונפליקטים, אבל זהו דבר בלתי אפשרי עבור "הדור השני". ילדיהם של "החרדים החדשים" כדרכם של בני נוער, יחפשו דרך אידיאולוגית ללכת בה, ו"חרדיות נטולת אידיאולוגיה" לא תוכל לספק אותם. בהיעדר אידיאולוגיה הם יחזרו לחרדיות הקלאסית שהוריהם נטשו, או שיעזבו לחלוטין את העולם החרדי, ולכן אין מנוס מגיבוש אידיאולוגיה עבור הדור הצעיר של "החרדיות החדשה".

איתמר הפנה את הזרקור למקומות שבהם להערכתו מתחילה להיווצר אידיאולוגיה כזו, והוא מצא 4 דוגמאות לכך:
  1. הרב אליהו מאיר פייבלזון ראש ישיבת "פתחי עולם"
  2. הרב אוריה עינבל ראש "בית מדרש הגר"א"
  3. הרב יהושע פפר עורך כתב העת "צריך עיון"
  4.  הרב מיכאל נכטיילר מייסד ומנהל אתר "אקשיבה"
ניתן לחלוק על הפרשנות של איתמר לאידיאולוגיה שמתפתחת במקומות הללו, וכמובן ניתן לטעון שהמקומות הללו אינם משמעותיים ושיש מקומות אחרים שבהם מתפתחת אידיאולוגיה כזו, אולם עצם הדיון וההתייחסות לאידיאולוגיה של "החרדים החדשים" היא בעיניי נקודה נכונה וחשובה מאוד.

כוחם של רעיונות

היום מלאו 40 שנה לפטירתו של הגאון הרב יצחק הוטנר זצ"ל ראש ישיבת "רבנו חיים ברלין", שנפטר בכ' כסלו תשמ"א.

הרב הוטנר היה תלמידו של הסבא מסלבודקה, ורוב שנותיו כיהן כראש ישיבה בארה"ב שם היה מגדולי התורה המפורסמים, אולם כמדומני שעיקר השפעתו עד היום היא בזכות ספריו מאמריו ותלמידיו שומעי לקחו ב"הלכות דעות וחובת הלבבות".

הרב הוטנר התייחד בעולם התורה הליטאי בעיסוקו ב"מחשבה", שמקורותיה בקבלה / בחסידות / במהר"ל וכיו"ב, בניסיון להבין ולהגדיר מושגים ורעיונות במחשבת ישראל, בתחומים שאינם מקובלים לא בקרב ראשי ישיבות שעיקר עיסוקם בסוגיות תלמודיות, לא בקרב רבנים ודיינים שעיקר עניינם בהלכה למעשה, ולא בקרב משגיחים ובעלי מוסר שהקדישו את עצמם לעניין של תיקון המידות ועבודת ה'.

בימי בחרותי, ספרי "פחד יצחק" היו מוכרים למתי מעט בחורי ישיבות ואברכים, וכך גם שיעוריו המיוחדים של תלמידו הרב משה שפירא זצ"ל או מאמריו של יבלחט"א חתנו הרב יונתן דייוויד שליט"א. כמדומני שכיום ישנם הרבה יותר תלמידי ישיבות ליטאיים שמתעניינים בספרי "פחד יצחק" ובספרי מחשבה בכלל.

הרב הוטנר אמנם לא היה היחיד שעסק בנושאים אלו בעולם הישיבות הליטאי, ניתן לציין גם את הרב אליהו אליעזר דסלר זצ"ל משגיח בישיבת פוניבז' ובעל "מכתב מאליהו", את הרב שלמה וולבה זצ"ל משגיח בישיבת "באר יעקב" ובעל "עלי שור", ואולי גם של דמויות נוספות כדוגמת הרב ישראל אליהו וינטרוב זצ"ל, הרב שמשון פינקוס זצ"ל והרב לייב מינצברג זצ"ל אבל כמדומני שהשפעתו עד כה הייתה גדולה משלהם.

אשמח אם יבואו אחרים שמכירים טוב יותר ממני את זרמי ה"מחשבה" בעולם החרדי בכלל ובעולם הישיבות הליטאי בפרט, ויוכלו לבאר יותר אודות הזרמים השונים הקיימים ועל תרומתו הייחודית של הרב הוטנר.

כיום ישנם כמדומני הרבה "משגיחים" בישיבות הליטאיות שעניינם בסוגיות של "מחשבה" בדרכו של הרב הוטנר, ופחות בענייני מוסר בסגנון הישן של "תנועת המוסר". אציין לדוגמה, את המשגיח בישיבת "חברון" הרב חיים יצחק קפלן שליט"א, שכמדומני נמנה על תלמידיו.