חפש בבלוג זה

יום שישי, 30 בדצמבר 2016

כל הדרכים בחזקת סכנה

על סדר היום הציבורי בקהילה החרדית, עומדות בשנים האחרונות כמה סוגיות כבדות משקל, כדוגמת השימוש באינטרנט, הגיוס לצה"ל, הלימודים האקדמיים, היחסים עם כלל החברה הישראלית וכיו"ב.

מן הצד האחד נשמע קולם של תלמידי חכמים ושל העוסקים בצרכי ציבור באמונה, המביעים את חששם הרב מהסכנות הרוחניות הכרוכות בכל הדברים הללו לאמונה לקיום המצוות ולכל השקפת העולם החרדית ואשר על כן יש להימנע באופן מוחלט משימוש באינטרנט, מגיוס לצה"ל, מלימודים אקדמיים ומכל מפגש והיכרות עם הקהילות הלא-חרדיות ועולמם. מן הצד השני אנו רואים רבים וטובים מהציבור החרדי (שמספרם עולה וגדל בהתמדה) שאינם נשמעים לאזהרות הללו, הם משתמשים באינטרנט, מתגייסים לצה"ל, לומדים לימודים אקדמיים, ונחשפים במידה כזו או אחרת לכלל החברה הישראלית ועולמה.

כנס בארנה נגד לימודים אקדמיים
הראשונים משתמשים בדבריהם בדוגמאות היסטוריות שונות, וברוח ימי החנוכה שאנו עומדים בהם הם מציגים את כל הדברים הללו כ"התייוונות", הם מצהירים שללא ספק אלו שנוהגים כך יאבדו את עולמם הרוחני ומאיימים בסנקציות כאלו ואחרות על כל מי שיחרוג מהסייגים המתחדשים בכל יום. האחרונים רואים בכל האזהרות הללו ניתוק מהמציאות העכשווית, וחוסר הבנה של הצורך וההכרח בכל הדברים הללו.

לעניות דעתי, את הוויכוח בין הצדדים ניתן לדמות לדו שיח המתקיים בפרשתנו פרשת "מקץ" בין יעקב אבינו ע"ה ליהודה. יעקב אבינו מצהיר "לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי-אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ" (בראשית מב,לח), את החשש מהדרך מסביר רש"י "וקרהו אסון - (ב"ר) שהשטן מקטרג בשעת הסכנה" (שם מד,כט) והיינו מפני ש"כל הדרכים בחזקת סכנה" (ירושלמי ברכות). אולם יהודה משיב לו "שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ." (בראשית מג,ח). יהודה איננו מתכחש לסכנה שבדרך, אולם הוא טוען שלא ניתן להימנע ממנה מפני שבלעדיה ימותו כולם ברעב, הוא נוטל על עצמו את האחריות לשלומו של בנימין ויעקב אבינו מקבל את דבריו.

מי שמנסה להכחיש את הסכנות הרוחניות באינטרנט, בגיוס לצה"ל, בלימודים אקדמיים, ובמפגש עם כלל החברה הישראלית, איננו יודע מה הוא שח, אלו הם דברים ברורים ופשוטים לכל בר דעת שעיניו בראשו, והסכנה הגדולה ביותר פרושה לרגלי מי שאיננו מכיר בה כלל. אולם גם מי שסבור שניתן פשוט להימנע מכל אלו ולהישאר בלעדיהם, איננו מבין שהוא גוזר על עצמו גם כן גזירת מוות. המציאות העכשווית איננה מאפשרת לנו להמשיך ולהתבצר באותן חומות שגדרנו את עצמנו בהן בעשרות השנים האחרונות, למרות שכל החששות מהעולם שבחוץ בעינן עומדות.

חובתנו בשעה זו היא לבחון באופן רציני ועמוק את כל הסכנות האורבות לפתחנו בדרכים השונות, לחזור ולשנן לעצמנו את דברי חז"ל ש"כל הדרכים בחזקת סכנה" ולחפש כל דרך אפשרית להפחית את הסכנות השונות ולהתמודד איתן.

מקובל כיום לערוך הבחנה בין "הוראה ציבורית" ל"הוראה פרטית", בטענה שההוראה לכלל צריכה להיות מחמירה בעוד שלפרט ניתן לתת הוראה מקלה, אולם באמת נראה שהדברים הם הפוכים לחלוטין. הגמרא במסכת קידושין (כא,ב) אומרת "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות" כלומר שלמרות שלא ראוי לאכול בשר מסוכנת שנשחטה התורה התירה את הדבר על מנת שלא יאכלו בשר נבילה כשתמות בלא שחיטה, ואף על פי כן מידת חסידות היא שלא לאכול בשר מסוכנת שנשחטה. בדרך זו, ברור שכל מי שיכול להימנע משימוש באינטרנט מלימודים אקדמיים ועוד כיו"ב קדוש ייאמר לו, אולם זו איננה ההנהגה האפשרית והנדרשת מכלל הציבור.

ככל שנצליח לפתח את הדיון הציבורי למקום שבו כל צד מבין את המניעים האמתיים של הצד שכנגדו, כך הסיכוי שנגיע לעמק השווה ולכל הפחות נקטין את אי ההבנה בינינו גדול יותר. אולם כל עוד נמשיך להתעלם זה מטענותיו של זה, הרי שבמקום דו שיח מפרה יתקיים בינינו שיח של צעקות שבו איש איננו שומע את שפת רעהו.

יום שלישי, 13 בדצמבר 2016

ואתה תדבר אל כל חכמי לב

בשבוע שעבר התקיים אירוע "חנוכת הבית" לישיבת "חכמי לב" שבראשותי, ובו נשאה דברים ח"כ רחל עזריה. בעקבות פרסום תמונתה באירוע על רקע ארון הקודש, התעוררה סערה תקשורתית בכמה כלי תקשורת חרדים (אתר "כיכר השבת" ו"חרדים10" וערוצי הרדיו "קול חי" ו"קול ברמה"), והנושא הפך לשיחת היום כיצד ישיבה חרדית מזמינה את ח"כ רחל עזריה לאירוע חנוכת הבית. הטענות היו שלא ראוי להזמין אישה לנאום בבית המדרש בפני גברים, ובוודאי לא את רחל עזריה שנתפסת בעיני רבים בקהילה החרדית כבעלת גישה אנטי-חרדית.
את הביקורת כנגדי דווקא משותפים לדעה היטיב לבטא Ari Homnick ואני מבקש לצטט את דבריו במלואם לפני הצגת עמדתי בנידון.

"אין לי שום דבר אישי נגד עזריה ואפילו יכול להעריך אותה על היותה נציגת ציבור ישרת דרך שפיה וליבה שווים, אבל אי אפשר להתעלם ממכלול מה שהיא מייצגת. 
אני מבין את הצורך של בצלאל להכיר לה טובה על פועלה, אבל לו הייתי במקומו, הייתי פונה אליה ומסביר לה שאמנם מידת הכרת הטוב מחייבת להזמין אותה לאירוע, אבל אילו היא באמת רוצה בטובת הישיבה, שתשלח מכתב ברכה או כיוצ״ב. 
דווקא התגובה של יצחק רביץ חידדה אצלי את התובנה, ואני לצערי נאלץ להסכים עם המסקנה שלו. בעיני הציבור הרחב, פעולות כאלה אכן מערערות את הזכות של ׳חכמי לב׳ להתקרא ״ישיבה״. ואנחנו כעת במלחמה על הלגיטימציה שלנו במרחב החרדי, אסור לנו לעשות טעויות שישחקו לרעתנו. במידה ואנחנו רוצים לייצר אלטרנטיבה אמיתית של ישיבות איכותיות שמחנכות לתורה ויר״ש עם הכנה פרקטית לחיי המעשה, עלינו לגשת למלאכה בזהירות הנדרשת. גם אם אנחנו ״צודקים״, עלינו להיות ״חכמים״. 
ולגבי התזה שלי, Neta, היא לא קרסה כלל ועיקר, להיפך, היא רק הולכת ומתחזקת. ישיבת חדוות התורה נרדפת אך ורק על ידי קנאים סהרוריים שרודפים גם הרב שטיינמן ומכנים אותו עמלק. והמקרה בו אנו דנים הוא חיזוק מצוין לתזה שלי."
ובתגובה נוספת "לא יהיה שמח ממני ביום שחכמי לב תמנה 350 בחורים ותצליח ותשגשג (טוב, אולי חוץ ממך), אבל דווקא משום היותה חלוצת הז׳אנר - ובמידה מסוימת אף המייצגת שלו - המעמד מחייב אותה להתנהג בהתאם. וכשלדעתי היא נוהגת שלא כראוי ומשליכה בהתנהלותה על כל אחיותיה לז׳אנר, אני מצר על כך מאד מאד."

כעת אני מבקש להציג בקצרה את עמדתי.
ישיבות תיכוניות חרדיות אינן דבר חדש, ישיבת "הישוב החדש" בתל אביב כבר קיימת קרוב ל-80 שנה, לישיבת "מערבא" במתתיהו כבר מלאו 30 שנה, ועם השנים קמו עוד כמה ישיבות מסוג זה. הישיבות הללו נתקלו בהתנגדות בקרב הזרם המרכזי בקהילה החרדית, והם פנו לקבוצה מצומצמת באוכלוסיה החרדית המוכרת בשם "חרדים מודרנים" או משפחות של חרדים מחו"ל המכונים "חוצניקים". ישיבות אלו הגיעו לסוג של סטטוס קוו עם הקהילה החרדית, המאבקים נגדם שקטו במרבית הזמן והם פנו לקבוצה קטנה ומובחנת.
ישיבת "חכמי לב" לא נועדה בשביל שלציבור ששולח באופן מסורתי ל"ישיבה תיכונית חרדית" תהיה אופציה נוספת, מלבד 6 הישיבות הוותיקות (הישוב, מערבא, נהורא, נהרדעא, מאורות, מתיבתא). היא נועדה להציע את האופציה הזו כחלופה ראויה עבור כלל הנערים החרדים, שישקלו בסוף כיתה ח' את התאמתם ל"ישיבה קטנה" או ל"ישיבה תיכונית". מהלך כזה מחייב שינוי תפיסה בקרב הורים מחנכים ונערים, והיא נתפסת (בצדק) כאיום על הגישה החינוכית הרווחת בציבור החרדי, שעל פיה כל הנערים החרדים צריכים ומתאימים להמשיך ב"ישיבה קטנה".
זו הסיבה למהלכים השונים שנקטה "חכמי לב" במהלך שנים, וזו הסיבה העיקרית למאבק שקידשו כנגדה גורמים שונים בקהילה החרדית.
ההבדל בין "חכמי לב" ליתר הישיבות התיכוניות ידוע ומוכר לכל הגורמים, ולהבנתי הישיבות האחרות יוצאות נשכרות מהמאבק הציבורי והתקשורתי ב"חכמי לב". לראשונה זה שנים רבות נשמעים נציגי הציבור החרדי כשהם אומרים בפה מלא שאין להם בעיה עם ישיבות תיכוניות חרדיות, ושכל מי שרוצה ישיבה כזו יכול ללכת ללמוד בה ואיש לא יפריע לו, מפני שהם מתנגדים רק "לחכמי לב" ולבצלאל כהן באופן ספציפי, בשלל טענות ומענות.
האם המהלכים שלי מוצדקים וטובים עבור ישיבת "חכמי לב" והצלחתה? אני סבור שהתשובה חיובית, אבל מבין היטב את הדעות החולקות על כך, ואינני משוכנע שהצדק אתי. אבל בנוגע לישיבות האחרות, אין לי ספק שהן יוצאות נשכרות מהמאבק כנגדי וכנגד הישיבה.

מזמור שיר חנוכת הבית

בשעה טובה קיימנו בשבוע שעבר אירוע לכבוד כניסתה של ישיבת 'חכמי לב' למשכן חדש, שישמש אותה בעזרת ה' בשנים הקרובות, לאחר שלוש שנים בהן שהתה הישיבה בתנאים פיזיים קשים ובלתי מתאימים.

האירוע נועד לכל השותפים לדרך, שסייעו לישיבה לקום ולהתפתח ברוחניות ובגשמיות. לאנשי 'האגודה לקידום החינוך' שהקימה את הישיבה, לאנשי משרד החינוך ועיריית ירושלים, לנציגי הקרנות הפילנתרופיות שתומכות בישיבה, לאנשי ציבור שונים שתמכו בישיבה מאונם ומהונם בעצה ובתושייה, ולמכרים רבים וטובים שלי שסייעו לי בדרך הארוכה והקשה באופנים שונים.

ישיבת 'חכמי לב' הוקמה לאחר התייעצות עם גדולי תורה, ובעקבות שיחות רבות עם מחנכים, עם הורים ועם נערים, מתוך הכרה בצורך בישיבה המשלבת - לצד הלימודים הישיבתיים - לימודי תיכון מלאים, תוך שמירה על זהותם של התלמידים כבני תורה יראי שמיים בעלי מידות טובות, עבור נערים שמסיבות כאלו ואחרות אינם מתאימים לשקוד על התורה בלבד, מבוקר עד ליל, בגיל זה, כמקובל ב"ישיבה קטנה".

למרות שכל צוות ההנהלה והר"מים וכל תלמידי הישיבה, הנם בשר מבשרה של הקהילה החרדית, באירוע זה בלט חסרונם של אנשי ציבור חרדים. היעדרות זאת נובעת כידוע לא רק בשל אי הירתמותה של הנציגות החרדית בכנסת וברשויות המקומיות לטובת המוסד ולמען מוסדות נוספים מסוגו, אלא בשל כך שהנציגות החרדית שמה לה למטרה, מסיבות כאלו ואחרות, להיאבק בישיבה ובדרכה ולפעול בכל דרך למנוע את הקמתה ואת התפתחותה.

למאבק זה נרתמו גם תלמידי חכמים ומרביצי תורה, שלמרבה הצער לא קיימו "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו" (דברים א,טז). בשל כך נאלצה הישיבה להזדקק לעזרתם של גורמים לא-חרדיים בכנסת, במשרדי הממשלה, ברשויות המקומיות ובמקומות נוספים.

למרבה הפלא, לאחר האירוע נשמעו קולות כנגד הופעתה באירוע של ח"כ רחל עזריה, אשר נרתמה לסייע לישיבה עוד בתפקידה הקודם בעיריית ירושלים כחברת מועצה וכסגנית ראש העיר.

למה בדיוק מצפה הנציגות החרדית ממוסד שנועד לתת מענה לציבור בוחריה, ולא די שאיננו נהנה מתמיכתה אלא זוכה ממנה להתנגדות והתנכלות לאורך כל הדרך? האם היא מצפה שהנהלת הישיבה והורי התלמידים ישבו בחיבוק ידיים, ובלבד שלא להיעזר בנציגות לא-חרדית?

בדברי באירוע, הזכרתי בקצרה את שתי הנקודות המרכזיות שמתוות את דרכה של 'חכמי לב', ואני מבקש לסיים בהן:

ספר תהלים פותח בפסוקים, "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב, כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהילים א, א-ב). חז"ל, במסכת עבודה זרה, אמרו על כך: "אמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו", והם לימדונו בכך שרק כשהאדם ילמד תורה מתוך רצון וחשק הוא יוכל להגות בה יומם ולילה, אבל אם יכפו עליו ללמוד תורה בניגוד לרצונו, הוא לא יהגה בה יומם ולילה. הישיבה נועדה לאפשר לתלמידים ללמוד תורה מתוך חשק ושמחה, ואז הם יוכלו בעז"ה להגות בה יומם ולילה.

כשה"סבא מסלבודקה" הגאון ר' נתן צבי פינקל שאל את מייסד תנועת המוסר הגאון ר' ישראל סלנטר על מה לייסד את ישיבת סלבודקה, הוא השיב לו לפעול על פי הפסוק בישעיהו (נז,טו) "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים", הוא לא הזכיר לימוד תורה ולא יראת שמים ולא מידות טובות, מפני שכל אלו יבואו בעקבות הכוונה הזו.

היות והזכרתי את ישיבת סלבודקה, אני מבקש להזכיר את אחד מפארי גידוליה, שדמותו צריכה לעמוד כאות ומופת מול תלמידי ישיבת 'חכמי לב', הגאון רבי יחיאל יעקב וינברג בעל ה"שרידי אש", שהוא אות ומופת לתלמיד חכם גדול ומופלא, לצד ידיעותיו והשכלתו הכללית הרבה.

יהי רצון שנזכה להעמיד עוד תלמידים רבים בתורה ויראת שמים ומידות טובות, ויתקיים בנו הפסוק "כָּל-כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל-לָשׁוֹן תָּקוּם-אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי" (ישעיהו נד,יז).

פורסם באתר "כיכר השבת"

יום חמישי, 17 בנובמבר 2016

מודלים של מנהיגות רוחנית



בחודש חשוון אנו מציינים את זכרם של שלוש מהדמויות החשובות ביותר של הציבור החרדי בדורות האחרונים. היום ט"ז בחשוון הוא יום פטירתו החמש עשרה של הרב אלעזר מנחם שך זצ"ל שהנהיג את הציבור החרדי-ליטאי ואת עולם הישיבות שלו במשך שנים רבות, אתמול ט"ו בחשוון ציינו שישים ושלוש שנים לפטירתו של הרב אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל ה"חזון איש" ממניחי היסודות של החרדיות הישראלית בשנות הקמת המדינה והאב הרוחני של "חברת הלומדים", ולפני כשבועיים מלאו שלוש שנים להסתלקותו של הרב עובדיה יוסף ה"ראשון לציון" ונשיא "מועצת חכמי התורה". אני מבקש להשתמש בשלושת הדמויות הללו, על מנת להבין טוב יותר את תפקידי המנהיגות השונים בקהילה החרדית.

להבנתי, ניתן לחלק את מעגלי ההשפעה של גדולי התורה לשלושה אופנים שונים, שלמרות שיש קשר רב ביניהם אין להם חפיפה מוחלטת ולעתים הפער ביניהם הוא גדול.
  1. רב ותלמיד - זוהי דרך ההעברה עתיקת היומין של התורה מדור לדור, הרב מלמד תורה לתלמידיו בע"פ ובכתב במקצועות התורה השונים, בפלפול ובסברה, בהלכה ובאגדה, בנגלה ובנסתר, והתלמידים מצידם מקבלים ממנו איש לפי השגתו.
  2. רבי וחסיד - זהו קשר אישי בין דמותו של הרב לבין מעריציו, החסידים רואים ברבם דמות מורמת מעם בתכונותיו ובסגולותיו והם מבקשים את קרבתו והשפעתו, הם מקבלים את דבריו והוראותיו ללא עוררין ועושים כמיטב יכולתם להשביע את רצונו בענייני הפרט והכלל.
  3. מנהיג ומונהג - כאן מדובר בדרך כלל על סמכות יותר פורמלית, של היכולת להורות הוראות לגופים שונים ולבעלי תפקידים שונים, ולקבוע את התנהלותם בנושאים שונים.
ניתן כמובן למצוא אנשים שיחסם לרב נכנס לשלושת הקטגוריות, אבל ניתן גם למצוא רבים אחרים שנכנסים רק תחת קטגוריה אחת או שתיים וכמדומני שניתן למצוא כאן את כל הצירופים האפשריים, האחד הוא תלמיד של הרב אבל איננו חסיד שלו או מונהג על ידו, חברו הוא חסיד של הרב אבל איננו תלמיד ומונהג, והשלישי עשוי להיות מונהג ע"י הרב בשל כפיפותו הפורמלית אליו אבל איננו רואה את עצמו תלמיד או חסיד שלו.

שלושת הדמויות שציינתי נהנו מהשפעה בשלושת המעגלים הללו, אולם ניתן לראות שאצל כל אחד הייתה דומיננטיות שונה בכל אחד מהמעגלים.
החזו"א זצ"ל שספריו המופלאים התפרסמו בעילום שם עוד הרבה לפני שדמותו הייתה ידועה לציבור, נחשב עד היום לאחד מפוסקי ההלכה החשובים ביותר שקמו בדורות האחרונים, ובפרט בהלכות התלויות בארץ. גם ההערצה כלפיו כאדם קדוש עם פרסומו ברבים לאחר עלייתו לארץ, הייתה גדולה בהרבה מהשפעתו כמנהיג. הוא לא נשא למעשה עד סוף ימיו בשום תפקיד פורמלי, וההתחשבות בדבריו הייתה בשל ההערצה הגדולה אליו לתורתו ולאישיותו.
הגרא"מ שך זצ"ל לא היה מוכר לציבור לאורך עשרות השנים שקדמו למינויו לראש ישיבת פוניבז', אולם גם לאחר מכן מספר תלמידיו בישיבה לא היה גדול, שיעוריו וספרו "אבי עזרי" לא היו קלים להבנה, ועד היום נראה שאין יד רבים ממשמשת בהם. פרסומו הגדול התחיל עם כניסתו להנהגת הציבור ב"מועצת גדולי התורה" של אגו"י, ב"ועד הישיבות" וב"חינוך העצמאי" ומאוחר יותר בהקמת מפלגות "ש"ס" ו"דגל התורה", עיתון "יתד נאמן" וכשרות "שארית ישראל", אז הוא נהנה מגל הערצה גדול ושימש כאדמו"ר הליטאי הראשון וגם החזיק בסמכות פורמלית בכל הגופים הנ"ל.
הגר"ע יוסף זצ"ל הוא ללא ספק מרביץ התורה הגדול ביותר בדורות האחרונים, ספריו שיעוריו ופסקיו הופצו בחייו ולאחר מותו באופן חסר תקדים, הוא הפוסק הספרדי החשוב והגדול ביותר ככל הנראה מימי מרן ה"בית יוסף", ועשרות אלפים לומדים יום יום את תורתו מתלמידי חכמים עד פשוטי העם. הוא זכה לאהדה רחבה בכל שדרות הציבור, גם אצל יהודים שאינם מקפידים על קלה כבחמורה. בתנועת ש"ס שהוקמה בשנת תשמ"ד הוא היה המנהיג הבלתי מעורער שעל פיו יישק כל דבר, ואשר על כולם לקבל את מרותו.

בהתאם לחלוקה זו יש לבחון את המנהיגות החרדית בימינו ואת המנהיגות העתידית של ציבור זה. מה הם מעגלי ההשפעה של המנהיגות הרבנית החרדית כיום? מהי הזיקה בין מעגלי ההשפעה השונים? האם מנהיג נדרש למלא בו זמנית את שלושת התפקידים הללו?

יום שני, 7 בנובמבר 2016

הקהילה החרדית הליטאית לְמִשְׁפְּחֹתֶיהָ וְלִלְשֹׁנֹתֶיהָ

קריאת המציאות שלי של הקהילה החרדית הליטאית (פחות מכיר את החסידים והספרדים).

הזרם המרכזי - גברים ונשים חרדים ישראלים ההולכים בתלם 
הגברים למדו בילדותם בתלמוד תורה (חיידר), והמשיכו בישיבה קטנה, ישיבה גדולה, כולל אברכים, ואולי השתלבו במוקדם או במאוחר במשרה תורנית כזו או אחרת.
הנשים למדו בילדותן ב"בית יעקב" יסודי, והמשיכו בתיכון חרדי (סמינר), ובסמינר למורות, והשתלבו בעבודת חינוך או הוראה במשרה חלקית או מליאה במוקדם או במאוחר.
הכנס הארצי הראשון של "דגל התורה"
הם בטוחים שהגראי"ל שטיינמן ויתר ה"גדולים" מובילים את הציבור שלהם בבטחה באופן הנכון והטוב ביותר, בעזרתם הפעילה של ח"כ משה גפני וכל נציגי "דגל התורה". הם רואים ב"יתד נאמן" את כלי הביטוי האולטימטיבי לתפיסת עולמם. הם מחנכים את בניהם ובנותיהם ללכת באותו תלם, ואם לעתים משהו לא עובד זה באשמת החילוניים / האינטרנט / החרדים החדשים / הרחוב / הניסיונות של הדור שלנו.

קבוצות משנה - גברים ונשים עם רקע מעט שונה מהזרם המרכזי
גברים ונשים שלא גדלו והתחנכו במוסדות חרדיים בישראל של הזרם המרכזי, ובשלב כזה או אחר הצטרפו לחרדיות הישראלית. חלקם גדלו בישראל בציבור החילוני וחזרו בתשובה בשלב כלשהו בחייהם, אחרים גדלו בציונות הדתית והתחזקו מבחינה דתית ורוחנית. כמו כן ישנם חרדים שעלו מקהילות חרדיות באירופה ומצפון אמריקה, והצטרפו לקהילות החרדיות בישראל בעלות מאפיינים מעט שונים.
אנשים אלו בחרו בדרך החרדית, אבל בדרך כלל לא נטמעו בה באופן מלא. הם מאמינים בדרך החרדית, אבל אינם מבינים אותה לגמרי. הם בדרך כלל שולחים את ילדיהם למוסדות של הזרם המרכזי, אבל אינם שוללים גם אפשרויות אחרות. מיעוטם שולחים את ילדיהם למוסדות של החרדים המודרניים.

המודרניים הוותיקים - גברים ונשים משכילים ופתוחים יותר (פא"י לשעבר)
הם גדלו בבתים של הורים משכילים ופתוחים, הבנים למדו בישיבות תיכוניות כדוגמת "הישוב" ו"מערבא" והמשיכו בישיבות גדולות חרדיות (חלקם ב"אתרי"). לאחר מכן רכשו תואר אקדמי והשתלבו במקצועות חופשיים, או שפנו לעולם העסקים.
הבנות התחנכו במוסדות חרדים פתוחים יותר כדוגמת "לוסטיג" ו"מכללה ירושלים", רכשו תואר אקדמי והשתלבו במקצועות חופשיים. 
הבתים שלהם מתאפיינים בשילוב בין שייכות לקהילה החרדית, לבין היכרות ומעורבות עם החברה והתרבות הישראלית. ילדיהם נשלחים למוסדות חינוך חרדים פתוחים יחסית, דומים למוסדות שבהם למדו ההורים.

המודרניים החדשים - גברים ונשים שאינם הולכים לחלוטין בתלם (חרדים חדשים)
הם גדלו בבתים של הזרם המרכזי, או בבתים של קבוצות המשנה והתחנכו במוסדות של הזרם המרכזי. הבנים לא היו בדרך כלל מהטובים שבתלמידים, חלקם היה בישיבה קטנה או גדולה מליגה ג' או במוסדות ל"נושרים", אם הם למדו בכ"כולל" זה היה למספר שנים מוגבל. הם השתלבו במוקדם או במאוחר בעבודה כעצמאים או כשכירים במשלחי יד שונים, בשנים האחרונות הרבה מהם רכשו תואר אקדמי או מקצוע, וחלקם שירת בצה"ל או בשירות אזרחי.
הבנות לא היו מהתלמידות הצדיקות ביותר בבית הספר היסודי ובתיכון, הן לא חלמו להיות מורות ורכשו מקצוע חופשי במסגרת הכשרה מקצועית או לימודי הנדסאים בו הן השתלבו בעבודה לאחר הסמינר, רבות מהן השלימו בהמשך הדרך תואר אקדמי.
הם מבקשים לעצמם רווחה כלכלית, לבושים באופן שונה מעט מהלבוש הקלאסי החרדי, שולחים את ילדיהם למוסדות חינוך מעט יותר פתוחים, מכבדים את הרבנים והאברכים ומבקשים לקבל יחס מכבד בחזרה. הם קונים לשבת את עיתון "משפחה". הם מתלבטים בחינוך הילדים איזה קו חינוכי לבחור, אבל רובם מיישרים קו עם המוסדות שמכוונים את הילדים לזרם המרכזי.

הדעתנים - גברים ונשים שואלי שאלות
הגברים היו בחלקם הגדול מטובי התלמידים בישיבה הקטנה ובישיבה הגדולה, הן בלימוד תורה והן ברמתם הרוחנית. הם התאפיינו תמיד בסקרנות וברצון להרחיב את ידיעתם והבנתם לחלקים נוספים בתורה ובאמונה, והם גם גילו במוקדם או במאוחר סקרנות רבה למה שקורה מחוץ לעולם הישיבות, אם במחשבת ישראל ואם בפילוסופיה או בתחומים רבים ומגוונים נוספים. השאלות המשיכו ואולי התעצמו בשנים שלאחר הנישואין ולימודים כמה שנים ב"כולל", והאינטרנט סיפק להם מידע אינסופי ומפגש עם רעיונות ועם אנשים חברים לצרה.
הנשים היו מן הסתם מהתלמידות המוצלחות בכיתה, הן בלטו בהישגים לימודיים ובהתנהגות המצופה מהן, אבל הרבה פעמים אתגרו את המורות בענייני "השקפה". ברובן הגדול הן למדו הוראה וחלקן גם לתואר הנדסאית תוכנה או אדריכלות. השתדכו עם טובי עולם הישיבות, והשתלבו במשרות הוראה או בהיי-טק.
הם גרים מתפללים ולומדים בכולל / עובדות בחינוך והיי-טק ומחנכים את ילדיהם עם הזרם המרכזי, אבל מזמן לזמן הם שואלים יותר ויותר שאלות על הנורמות הקיימות בציבור זה, הם אינם משוכנעים שהגראי"ל שטיינמן יודע לאן כל הציבור הזה צועד, אינם אוהבים את ההתלהמות של ח"כ משה גפני ואת מאמרי המערכת ב"יתד נאמן" בתגובה ליאיר לפיד, והם חשים איך הם מתרחקים מהבנת הציבור שהם חלק ממנו, ואינם יודעים מה לעשות עם עצמם ועם ילדיהם.

בין הזרם המרכזי למודרניים הוותיקים ישנו סטטוס-קוו של הרבה שנים, אבל בשנים האחרונות יש הרבה בעיות בהמשך המצב הקיים, בעיקר בשל הגידול המהיר של "המודרניים החדשים" ובשל סיבות נוספות (כמו תחרות מול "בני תורה" ועיתון "הפלס"). 
בין הזרם המרכזי והדעתנים נפערת תהום אידאולוגית, ולמעשה הדעתנים בוחרים בדרך כלל לחיות בצידי הדרכים ורבים מהם הופכים ל"אנוסים" ברמה כזו או אחרת.
האם ניתן ליצור קואליציה בין המודרניים (הוותיקים והחדשים) לדעתנים? זו השאלה המעניינת ביותר מבחינתי, שכן נדמה שכל קבוצה צריכה לרעותה, אולם יש ביניהן פערים גדולים מאוד. הדעתנים אינם מעריכים את המודרניים בשל רמה תורנית ואידאולוגית נמוכה משלהם, והמודרניים חושדים בדעתנים בחוסר אמונה ובכוונה "להכעיס".
האם קבוצות המשנה יכולות גם כן לחבור למודרניים ולדעתנים? אלו הן קבוצות שכמעט ולא ניתנת אליהן תשומת לב, אבל הפוטנציאל שלהן האיכותי והכמותי עשוי להיות גדול מאוד.

כמובן שמדובר בתיאור כללי ומכליל, הדמויות בפועל הרבה יותר מגוונות ומורכבות, כמו כן לא כל הזוגות מורכבים מגבר ואישה מאותה קבוצה, אבל עדיין נראה לי שיש כאן תיאור טוב של התמונה הכללית.

סליחה מראש מכל הנעלבים, או מפני שמצאו את עצמם בתיאור לא הוגן לדעתם, או מפני שלא מצאו את עצמם בתיאור.

יום חמישי, 3 בנובמבר 2016

אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל



בפרשת בראשית נאמר "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (בראשית ו,ה-ח). בפסוקים אלו, יצרו הרע של האדם הוא סיבה אצל הקב"ה להינחם על בריאתו ולמחות אותו מעל פני האדמה.

בפרשתנו פרשת נח נאמר "וַיָּרַח ה' אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח,כא-כב). כאן לכאורה מתהפכים היוצרות, ויצרו הרע של האדם הוא דווקא סיבה שהקב"ה ימנע עוד מלכלותו.

להבנת העניין יש לערוך הקבלה בין אדם הראשון לנח, שניהם היו אבות יחידים לכל האנושות, אבל יש ביניהם הבדל גדול. אדם הראשון הוא יציר כפיו של הקב"ה ובזה סוד גדולתו, הוא הצטווה לא לאכול מעץ הדעת ובזה חטא שהתאווה להשיג מושכלות גבוהות מדי. נח לעומת זאת נולד כאיש רגיל והגיע לגדולתו בזכות מעשיו הטובים וצדקתו, הוא למעשה יצר את עצמו והבדיל את עצמו מיתר בני דורו, לאחר המבול הוא דווקא נטע כרם שתה יין והשתכר שזהו לכאורה הפך עץ הדעת. מעניין לציין שבני האדם נקראו בפרשת בראשית "בְנֵי-הָאֱלֹהִים" (בראשית ו,ב), ודווקא בפרשתנו לאחר המבול הם נקראים "בְּנֵי הָאָדָם" (בראשית יא,ב), ניתן להבין זאת באותו אופן שבתחילה הם זכו לדרגתם מהיותם בני אלוקים ומעתה דרגתם באה להם מהיותם בני אדם.

המשנה במסכת אבות אומרת "עשרה דורות מאדם ועד נוח, להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין לפניו, עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנוח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם." (אבות ה,ב)

ניתן אפוא להציג כאן שני עולמות שונים והפוכים זה מזה, העולם שמאדם עד נח לפני המבול, והעולם שלאחר המבול מנח עד אברהם. בעולם הראשון הקב"ה העמיד את האדם בדרגה גבוהה ומטרתו הייתה לשמור על מעלתו, ודווקא עולם זה נכשל לחלוטין עד שהקב"ה הגיע למסקנה שאין לו סיכוי לחזור למוטב. בעולם השני לעומת זאת הקב"ה נותן לאדם להתחיל מלמטה ולהתקדם ולעלות מעלה מעלה, ולמרבה הפלא דווקא המהלך הזה מצליח, ומתברר שבעולם זה אין שום יאוש כלל והכל יגיע לתיקונו במוקדם או במאוחר.

על הפסוק "וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּבָה: מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל" (בראשית ז,ז) כתב רש"י "מפני מי המבול - אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים". הדבר נראה תמוה כיצד מי שדיבר עם הקב"ה ובנה בשליחותו תיבה במשך 120 שנה ואסף את כל בעלי החיים אליו, עדיין איננו מאמין שירד המבול. אולם בביאור הדבר נראה שנח סבר כמו יונה בנינוה שבני האדם ישובו בתשובה והקב"ה יינחם על הרעה, כלשונו של יונה "כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וְנִחָם עַל-הָרָעָה" (יונה ד,ב). ואמנם בעולם שאחר המבול כך הם הדברים, אבל בעולם שלפני המבול אבדה התקווה לתיקון.

בדרך זו נראה לפרש גם את קללתו של נח לחם וכנען "וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט,כה), העבדות היא עונש שמטרתו תיקון שהעבד ילמד ממעשיו של אדונו ולא עונש של מוות כמו עונשו של אדם הראשון או של קין, ואכן חז"ל אמרו שאליעזר עבד אברהם הועלה מדרגת ארור לדרגת ברוך. וז"ל המדרש "אמר רבי יוסי ב"ר דוסא: כנען הוא אליעזר, ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה, יצא מכלל ארור לכלל ברוך" (בראשית רבה ס,ז).

מסקנת הדברים בעיניי היא כלשונו של רבי נחמן מברסלב "אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל" ו"אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן."

יום רביעי, 2 בנובמבר 2016

הקהילה החרדית והפמיניזם

בפרשת בראשית קראנו על בריאתם של אדם וחוה שנועדו להשלים זה את זה, ובעקבות אכילתם מעץ הדעת הוגדר תפקידם בעולם. תפקידו של אדם נאמר בפסוקים "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ" (בראשית ג,יז-יט), ותפקידה של חוה תואר בפסוק "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (שם ג,טז). על פי חלוקה זו. תפקידו של הגבר הוא לשמש כ"שר חוץ" ולצאת ולפרנס את בני ביתו, בעוד תפקידה של האישה לשמש כ"שרת פנים" ולעסוק בהולדת הילדים ובגידולם. חלוקה זו נתפסה במשך אלפי שנים בכל האנושות כמובנת מאליה, גם בעמים דתות ותרבויות רחוקות ושונות. 
במהלך ההיסטוריה האנושית, תפקידם של הגברים מחוץ לבית לא נשאר רק בתחום עבודת השדה ומלאכות מפרנסות אחרות, והוא התרחב גם למרחב הציבורי שהתפתח עם השנים בהיבט המדיני, השלטוני, הכלכלי, המדעי ועוד תחומים שהתפתחו מזמן לזמן, בעוד שתפקידן של הנשים נותר תמיד בתוך הבית, בדאגה למזון, ללבוש, לבריאות, לניקיון ולסדר. 
לאורך ההיסטוריה האנושית היו דוגמאות רבות של נשים יחידות שחרגו מהחלוקה הדיכוטומית הזו, ומצאו את עצמן בתפקידים ציבוריים כאלו ואחרים, וגם בהיסטוריה היהודית אנו מכירים דוגמאות של שופטות, נביאות ומלכות, אבל כל אלו היו היוצאות מן הכלל שאינן מלמדות על הכלל. אולם בדורות האחרונים ובעיקר במאה השנים האחרונות, אנו עדים לשינוי דרמטי של המציאות המתוארת כאן ובפרט בעולם המערבי. החלוקה הישנה והברורה נעשתה מזמן לזמן פחות רלוונטית, ואנו מוצאים כיום נשים רבות בכל תחומי החיים הציבוריים, בכל תחומי העיסוק ובתפקידים בכירים בכל הרמות. בסבירות גבוהה אנו עשויים בזמן הקרוב לראות לראשונה בהיסטוריה אישה המכהנת בתפקיד החשוב ביותר בעולם המערבי כנשיאת ארצות הברית.
מתוך הסרט "למלא את החלל"
השינוי הגדול הזה, לא פסח גם על היהדות החרדית, שהינה חלק בלתי נפרד מהעולם המערבי. השינויים שהתחוללו במאה השנים האחרונות, בחינוך הבנות החרדיות, בהשכלת ובתעסוקת נשים חרדיות, הם גדולים מאוד וככל הנראה משתווים לשינוי שחל בנושא בכל העולם המערבי. אולם נדמה שניתן לציין כמה הבדלים מרכזיים, הקשורים ככל הנראה זה לזה.
שינוי ללא מאבק בין נשים לגברים - בעוד שבעולם המערבי חלק גדול מהשינויים התחוללו בעקבות ותוך כדי מאבקים מרים מצידן של הנשים בדרישה לשוויון עם הגברים, הרי שהשינויים בקהילה החרדית התחוללו ללא מאבק בין נשים לגברים, גם כשהיה מדובר במהלכים שהיו שנויים במחלוקת חריפה בתוך הקהילה החרדית עצמה.
שינויים לא אידאולוגיים - השינויים בתחום החינוך, ההשכלה והתעסוקה, של הבנות והנשים החרדיות, לא התלוו לשינוי אידאולוגי והשקפתי בתפיסת תפקידה ומקומה הטבעי של האישה. השינויים נתפסו כהכרח בשל נסיבות כאלו ואחרות, בעוד שחלוקת העבודה ההיסטורית ממשיכה להוות המודל האידאלי.
שימור מצב במישור הדתי והציבורי - למרות השינויים הגדולים בחינוכן והשכלתן של בנות ונערות חרדיות ובהשתלבותן של נשים חרדיות במגוון תחומי עיסוק, הרי שבמישור הדתי-רוחני לימוד תורה והבעת עמדה תורנית והלכתית נשארו לחלוטין בחלקם של הבנים והגברים החרדים. גם המישור הציבורי ובפרט הפוליטי, נותר בשליטתם המליאה של הגברים.
בשנים האחרונות, התחילו אי פה ואי שם להישמע קולות חדשים בקהילה החרדית, של נשים חרדיות המעלות תהיות על המציאות הנוכחית, ומבקשות לבחון מחדש את המצב במישור הפוליטי. אולם התחושה הרווחת בקהילה החרדית היא שמדובר בדבר זניח לחלוטין, ושניתן להמשיך ולהתעלם מהנושא בהיבט החינוכי והציבורי. בחדרי חדרים מתחילים גם להישמע קולות של נשים המבקשות להעמיק את היכרותן וידיעותיהן במקורות התורניים בש"ס ובפוסקים, וגם כאן הגישה הרווחת היא שמדובר במיעוט חסר משמעות שאיננו מצדיק התייחסות.
באופן אישי, אין לי עמדה ברורה בנוגע לשאלות אלו, אבל אני סבור שלא יהיה ניתן עוד להתעלם מהן. אני משער שמספרן של הבנות הנערות והנשים החרדיות שתבקשנה התייחסות רצינית ומעמיקה לשאלות אלו יגדל וילך ושעלינו להתייחס אליהן בהתאם. חשוב להכיר בכך שהשאלות הללו אינן באות ממקום של קלות דעת או התרסה, אלא ממקום של תהיה עמוקה ואמתית אודות מקומן של הנשים החרדיות בדורנו, והתשובות וההסברים שהיו טובים בעבר לא בהכרח מספקים גם היום.

יום שישי, 21 באוקטובר 2016

אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה

בשבת קודש נקרא בעז"ה את מגילת "קהלת", ואני מבקש לשתף אתכם ברעיון שהתחדד אצלי בעשרת ימי תשובה האחרונים, ולהבנתי הדברים נאמרו ב"קהלת" בפסוק אחד.

בפתיחת ספר "אור ישראל" עם אגרותיו של הגאון ר' ישראל סלנטר כתב הגאון ר' איצל'ה בלאזר הקדמה נפלאה בשם "שערי אור", שבה הוא מבאר בהרחבה את הצורך בלימוד מוסר ואת חידושיו של הגרי"ס בנידון.

המהלך המרכזי של ר' איצל'ה הוא שעל פי דרך הטבע כל אדם מאמין היה צריך להיות ירא שמיים באופן מוחשי שימנע ממנו לחטוא, כשם שבכל דבר שבעולם האדם מפחד באופן טבעי מסכנות ונשמר מהם. את העובדה שבני האדם מאמינים ולמרות זאת אינם חשים פחד ממשי מעבירות, הוא מפרש כדבר פלא יוצא מגדר הטבע, שנועד לאפשר לאדם בחירה גם לאחר האמונה. גם את העובדה שלימוד מאמרי חז"ל וספרי מוסר גורם לאדם לפחד מהחטא הוא רואה כדבר לא טבעי, שהרי לא התחדש לאדם בקריאתו שום דבר שהוא לא ידע קודם (כדברי הרמח"ל בפתיחת "מסילת ישרים"), והעובדה הזו נועדה לאפשר לאדם להתגבר על היצר הרע. כדרכו הוא מבסס את רעיונותיו על מאמרי חז"ל ומקורות שונים. למרות חיבתי הגדולה לרעיונותיו של ר' איצל'ה הן בלימוד (בשו"ת "פרי יצחק") והן במוסר (בספר "כוכבי אור"), הדבר הזה נראה לי תמוה מאוד, לטעון שיש כאן תופעה יוצאת דופן לעומת כל הדברים האחרים, אבל טענתו לכאורה דורשת הסבר.

נראה לי שההבדל בין יראת העונש לבין פחדים אחרים, נובעת מהעובדה שהסכנה איננה מיידית. את ההבדל הזה אנו יכולים למצוא גם בהתנהגות האדם בסכנות אחרות, בעוד שבסכנה קרובה כמו תאונת דרכים, כוויה, טביעה, פציעה, נפילה מגובה, התייבשות ועוד האדם נזהר באופן טבעי, הרי מסכנות רחוקות כמו נזקי העישון, אכילת אוכל לא בריא, היחשפות לקרני שמש, היחשפות לקרינה ועוד הרבה דברים שסכנתם ידועה, האדם איננו נזהר כל כך בשל העובדה שהנזקים אינם קרובים ומיידיים. הדרך להגביר את הזהירות מאותם דברים, היא להמחיש את הסכנה העתידית ולהזכיר בכל פעם מחדש את הקשר בין הפעולות כעת להשפעה בעוד עשרות שנים. ניתן כמובן עדיין לקבל את קביעתו של ר' איצל'ה שהסיבה העמוקה לתופעה זו היא בשביל שלאדם תהיה בחירה בעבודת ה', אבל המנגנון הזה הוא בהחלט מנגנון שקיים גם בתחומים נוספים.

את הדברים הללו אמר קהלת במילים קצרות "אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע." (קהלת ח,יא)

למעוניינים, מומלץ מאוד לקרוא את דבריו של ר' איצל'ה בלאזר במקורם

יום שבת, 1 באוקטובר 2016

האם הציבור הדתי והחרדי יכול להנהיג את המדינה?

נכתב עבור עמותת "יסודות" - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה

בעקבות עבודות שביצעה לאחרונה רכבת ישראל בשבת בכמה תחנות רכבת מרכזיות, עלתה לזמן קצר לסדר היום הציבורי סוגיית העבודה בשבת וההיתרים הניתנים לכך. הנושא עלה על ידי המפלגות החרדיות שאף איימו במשבר בשל כך, אולם מהר מאוד שקע הנושא והשתיקה בעניין שבה לקדמותה. נראה שישנה הסכמה של כל המפלגות, שמוטב לכולם להעלים עין מהמצב הקיים ולהמשיך לטאטא את הסוגיה מתחת לשטיח. סוגיית השבת היא להבנתי רק דוגמה אחת להיעדרו של דיון רציני ומעמיק בסוגיות של דת ומדינה, והדבר מצריך אותנו לנסות ולהבין את הגורמים לכך.

ההנחה הבסיסית הרווחת היא שהציבור הדתי והחרדי בישראל מבקש לנהל את חייו במרחב הפרטי והציבורי בהתאם להלכה, אלא שהרוב החילוני של אזרחי ישראל מונע מהם את מבוקשם. לשם כך נועד הסטטוס קוו, שמשמר את החלקים שבהם הוסכם על שמירת הלכה בנושאים כדוגמת שבת, כשרות, נישואין וגירושין, גיור וכיו"ב. על פי הנחה זו, הסיבה שנציגי הציבור הדתי והחרדי אינם תובעים הקפדה גדולה יותר בנושאים הללו, היא בשל חולשתם הפוליטית מול נציגי הציבור החילוני. לאור זאת, אם תיווצר סיטואציה של רוב דתי וחרדי בישראל, המדינה עשויה להפוך את פניה באופן משמעותי. אולם בחינת עומק של הדברים, מעלה להבנתי תמונה שונה לחלוטין.

לעניות דעתי, הציבור הדתי והחרדי בישראל תשע"ו / 2016 איננו יודע בעצמו כיצד הוא מבקש לעצב את פניה של המדינה, אם ניתנה לו היום האפשרות לקבוע את אופיה של מדינת ישראל בכל הנושאים הנזכרים. ההתפתחויות הטכנולוגיות, החברתיות, הערכיות, המדיניות ועוד, מציבות בפני האדם הדתי והחרדי המחויב באופן מלא לתורה ולהלכה אתגרים גדולים. ההתמודדות אתם מבחינה הלכתית, מחייבת פסיקה בעלת רוחב דעת ואומץ, שקשה למצוא דוגמתם בקרב המנהיגות הרבנית הקיימת. בשל כך, פוסקי ההלכה מניחים את ידם מלעסוק בסוגיות אלו, מתוך הבנה שבכל מקרה הדברים אינם תלויים בידם. וכשלציבור הדתי והחרדי אין חזון כיצד הם עצמם היו מנהלים את הדברים, ברור שאין להם יכולת להתמודד באופן רציני עם הרוב החילוני.

אם נחזור לדוגמה של שמירת שבת, הרי ניתן לשער שחלק ניכר מהציבור הדתי והחרדי יתקשה מאוד לקבל צורת חיים, שבה שירותים חיוניים לא יפעלו באופן סדיר בימות החול, בשל השבתתם המליאה בשבתות. מנגד, היצמדות לפסיקה ההלכתית המאפשרת העסקה בשבת של אלפי עובדים בתחום המלונאות והאירוח בשבתות, איננה עולה בקנה אחד עם הקביעה הכללית שאנו מבקשים לאפשר לכל העובדים במשק יום מנוחה כללי. גם אם העסקה זו נעשית עפ"י גדרי ההלכה, ברור לכל בר דעת שקשה לראות בה מימוש של הפסוק "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כג,יב).

אם מבקשים אנו להפסיק לטמון את ראשנו בחול, ולהתייחס לציבור החילוני כ"גוי של שבת" שלנו, עלינו לברר לעצמנו באופן רציני ומעמיק את החזון שלנו למדינה שהתנהלותה תואמת לדרך התורה והמצוות.

יום שלישי, 27 בספטמבר 2016

טוב לשמים וטוב לבריות



בכ"ד באלול אנו מציינים את זכרו של מרן הרב ישראל מאיר הכהן בעל "החפץ חיים", אשר עד היום הזה אנו עוסקים יום יום בתורתו בספרו הגדול "משנה ברורה" וביתר ספריו וכתביו. מכל חיבוריו נקרא שמו בישראל על שם ספרו העוסק בהלכות לשון הרע רכילות והוצאת שם רע, ונדמה שאכן זהו הספר המבטא באופן הטוב ביותר את ייחודיותו של בעל ה"חפץ חיים" בין גדולי ישראל בדורות האחרונים.

במקומות רבים אנו מוצאים חלוקה בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו, ורבותינו הראשונים כבר ציינו את החלוקה הזו בעשרת הדברות הכתובים על שני לוחות הברית, שהראשון עוסק במצוות שבין אדם למקום והשני במצוות שבין אדם לחברו (עי' רמב"ן עה"ת שמות כ,יב). גם במצוות התשובה שאנו עוסקים בה בימים אלו, חילקו חז"ל (יומא פה,ב) בין מצוות שבין אדם למקום המתכפרים בתשובה, למצוות שבין אדם לחברו שבהם נדרש האדם לרצות את חברו.

ה"חפץ חיים" ובנו על פתח ביתו בראדין
השוני בין המצוות הללו, בא לידי ביטוי באופנים שונים, ונראה שהדרך של האדם להתרגל ולהתחנך בהן שונה מאוד. האדם החפץ להתחזק במצוות שבין אדם למקום, נדרש להתבונן באמונה בה' באהבתו וביראתו, עם לימוד פרטי ההלכות הנוגעים למצוות אלו. אולם במצוות שבין אדם לחברו, הניסיון מלמד שלא די בכך, שכן על האדם לעמול על מידותיו ותכונותיו בכדי לאהוב את הזולת לדרוש את טובתו בגשמיות וברוחניות ולהיזהר מפגיעה בו בכבודו בגופו וברכושו. אנו יכולים לראות אנשים יראי שמיים מרבים המקפידים על קלה כבחמורה במצוות שבין אדם למקום ואפילו בסייגים ותקנות מדברי סופרים וחומרות יתירות, בעוד שבמצוות שבין אדם לחברו הם רחוקים מאוד מהקפדה על הלכות מפורשות מדאורייתא. מנגד, אנו יכולים לראות אנשים נפלאים שמשאם ומתנם בנחת עם הבריות, דואגים לכבוד כל אדם שלומו וטובתו ונזהרים לא לפגוע באף אדם, אולם במצוות שבין אדם למקום הם מקלים ראש ואינם דואגים וחרדים לבצעם ככתבם וכלשונם. חז"ל תיארו את התופעות הללו כ"טוב לשמים ורע לבריות" או "רע לשמים ואינו רע לבריות" (קידושין מ,א).

תנועת המוסר של הגרי"ס נועדה לכאורה להתמודד עם הפער הזה, ומרבית פעילותה בתוך עולם הישיבות נועדה לחזק את המידות הטובות ואת ההנהגות שבין אדם לחברו, אולם ניתן לומר שבמידה מסוימת פעילות זו דווקא חיזקה את האבחנה שמדובר בשני עולמות תוכן שונים ונפרדים, שההצטיינות בלימוד תורה ובשמירת הלכות שבין אדם למקום, אינם חייבים בהכרח להגיע עם שלמות במידות טובות ובמצוות שבין אדם לחברו. בעניין זה, יש טעם להזכיר את דבריו של הרב אליהו דסלר בעל "מכתב מאליהו", שאמר "כלל גדול בכוחות הנפש. כל המגדיל בערך ענין אחד, יקטן בעיניו ערך ענין אחר". נמצא אפוא שבמצב הקיים, נוצרה כביכול תחרות בין שני הדברים הללו.

בנקודה זו בולטת דמותו של ה"חפץ חיים", אשר היה לאות ולמופת בדורו למי שהקפדתו בכל המצוות כולם היא באופן הראוי ביותר, ללא שום הבחנה בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. זו למעשה הייתה כוונתו העיקרית בספר "חפץ חיים" להוכיח שמצוות שבין אדם לחברו מחויבות מצד הדין לכל פרטיהם ודקדוקיהם בדיוק כמו מצוות שבין אדם למקום, ולא רק מצד המוסר והאנושיות. באופן זה תיאר ראש ישיבת ראדין הרב נפתלי טרופ את מעלתו של ה"חפץ חיים" לעומת יתר גדולי ישראל, בכך שלא ניתן לציין שום דבר שבו הוא מתייחד בהקפדתו בו יותר מאשר בדברים אחרים.

על הצורך להחזיק בו זמנית ובאופן שווה בשני הדברים, נרמז בפירוש רש"י עה"פ "וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (בראשית כד,כב) שכתב "ושני צמידים - רמז לשני לוחות מצומדות, עשרה זהב משקלם - רמז לעשרת הדברות שבהן", כלומר שעלינו להחזיק בשני הלוחות גם יחד כשהן צמודות זו לזו.

יהי רצון שנזכה גם אנחנו לאחוז בכל כוחנו בשני הדברים הללו, ולהיות טובים לשמיים וטובים לבריות.

יום שני, 19 בספטמבר 2016

אותו היום סלקוהו לשומר הפתח (ברכות כח,א)

פעם אחר פעם שבה ועולה לסדר היום הציבורי סוגיית קבלתם ודחייתם של תלמידים ותלמידות למוסדות החינוך החרדיים, מן הצד האחד עומדים ההורים המבקשים להכניס את בנם או בתם למוסד פלוני או אלמוני, ומן הצד השני מנהלי המוסדות המשיבים את פניהם ריקם מטיעונים שונים. הללו טוענים לאפליה לא מוצדקת בשל סיבות לא ענייניות, הללו משיבים בנימוקים חינוכיים ערכיים רוחניים פדגוגיים וכיו"ב, דעת הציבור נוטה לעתים לצד זה ולעתים לצד אחר לפי הנסיבות.
מתוך "יתד נאמן" ט"ז אלול תשע"ו
בחינה של הקולות השונים בתקשורת מעלה את התחושה שישנה הסכמה בין כל הצדדים שמטעמים חינוכיים יש לדחות מועמדים ומועמדות שמשפחתם איננה עומדת ברף הנדרש מבחינה רוחנית, והנידון הוא בעיקר מי וכיצד יכריע מהו הרף הנדרש והאם משפחה פלונית או אלמונית אכן עומדת בו. אולם נדמה לי שחשוב לזכור שהנחה בסיסית זו איננה כה פשוטה ושניתן למצוא בה דעות שונות.
בעניין זה עלינו להבחין בין שתי גישות, בנוגע למוקד החינוכי של כל ילד.
על פי הגישה האחת, המקום העיקרי שבו מקבל הילד או הילדה הנער או הנערה את חינוכו הוא הבית, ותפקידו של המוסד החינוכי הוא לחזק ולשמר את החינוך הביתי. על פי גישה זו, מי שגדל בבית ברמה ירודה מבחינה רוחנית התנהגותית וערכית, נגזר עליו להמשיך בדרך זו והמוסד החינוכי לא יוכל לשנות באופן משמעותי את מצבו. לאור זאת, ברור שעל המוסד לדאוג שיבואו בשעריו רק תלמידים מחונכים היטב, בכדי למנוע השפעה שלילית מתלמידים לא מחונכים.
לעומת זאת בגישה השנייה, המוסד החינוכי הוא זה שאמור להדריך את תלמידיו בדרך המלך מבחינה רוחנית התנהגותית ערכית ולימודית, ללא תלות ברקע המשפחתי החברתי והסביבתי שממנו באו התלמידים. המחנכים והמחנכות על פי תפיסה זו הם עצמם מעין אב ואם לתלמידים כמו שדרשו חז"ל "ושננתם לבניך - אלו התלמידים, מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים… וכשם שהתלמידים קרויים בנים שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם כך הרב קרוי אב" (רש"י דברים ו,ז). על כן, המוסד נדרש רק לוודא שבאים בשעריו תלמידים המבקשים ללמוד ולהתחנך בו וללכת בדרך שבה ילמדום המחנכים והמחנכות, ללא בחינה של הרקע ממנו באים התלמידים.
מצינו בחז"ל שבשתי גישות אלו נחלקו בית הלל ובית שמאי, וכך שנינו באבות דרבי נתן (ב,ט):
"והעמידו תלמידים הרבה - שבית שמאי אומרים, אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר. ובית הלל אומרים, לכל אדם ישנה. שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים:"
למרות שמקובלנו שהלכה כבית הלל, נראה שמחלוקת זו המשיכה גם בדורות מאוחרים יותר, וגם בגמרא בברכות (כח,א) מצאנו מחלוקת דומה בין רבן גמליאל לרבי אלעזר בן עזריה האם להכניס לבית המדרש את כולם או רק את מי שתוכו כברו. נדמה שניתן למצוא לאורך הדורות דוגמאות לכאן ולכאן, ושאכן ישנם נימוקים כבדי משקל לכל צד, וגם בתשובות והנהגות של גדולי דורנו ניתן למצוא תשובות לכאן ולכאן.

המציאות העכשווית היא שרוב ככל המוסדות החרדים נוהגים בשיטת בית שמאי, נדמה אפוא שהפתרון האמתי לבעיה כאובה זו יהיה ככל שיתרבו גם המוסדות ההולכים בדרכם של בית הלל.

יום שני, 12 בספטמבר 2016

אנחנו קיימים יען כי אנחנו קיימים

הקהילה החרדית בישראל המונה כיום למעלה מ-800 אלף נפש, כוללת בתוכה גוונים מגוונים שונים. ספרדים ואשכנזים, חסידים וליטאים, אברכים ואנשים עובדים, ותיקים ובעלי תשובה, ילידי הארץ ועולים, שמרנים ומודרניים, אזרחים וחיילים, אנטי ציוניים ופרו-ציוניים, בעלי השכלה תורנית ובעלי השכלה כללית, בעלי מעמד כלכלי גבוה ובעלי מעמד כלכלי נמוך, עצמאיים ושכירים, מרכז ופריפריה, בעלי גישה מדינית ימנית ובעלי גישה מדינית שמאלית, תומכי שוק חופשי ובעלי גישה סוציאלית ועוד כהנה וכהנה. מטבע הדברים, לקבוצות שונות ישנם צרכים שונים, בתחומי החינוך, הדיור, התעסוקה, ההשכלה, מבני דת, תקציבים וכיו"ב.

ריבוי הגוונים והדעות, אמור היה לכאורה לבוא לידי ביטוי במפלגות החרדיות בכנסת וברשויות המקומיות. ניתן לצפות שמפלגות המייצגות קשת כה רחבה של תתי קבוצות, ידאגו להכיל בתוכן נציגים שונים שידאגו לכלל הקבוצות ולצרכים השונים. אולם התבוננות לאורך זמן על המפלגות הללו, מצביעה על כך שהן אינן רואות את עצמן מחויבות לדאגה שווה לכלל הקבוצות והזרמים בקהילה החרדית.

אם ניקח לדוגמה את תחום החינוך, בו אנו עדים לקבוצות שונות הסובלות לאורך שנים מאפליה ודחיה בחלק גדול ממוסדות החינוך החרדים, כשהמפלגות החרדיות כמעט אינן עושות מאומה לתיקון המצב באופן משמעותי. כך גם בנוגע לפעולות הנדרשות לסיוע בהשתלבותם של חרדים רבים בעולם העבודה, באמצעות רכישת מקצוע ו/או תואר אקדמי, מרבית הפעולות במשך למעלה מעשור נעשו כמעט ללא שום סיוע של הנציגים החרדים. גם בדאגה לשלומם כבודם ורווחתם של חרדים המשרתים בצה"ל ובשירות האזרחי, ניכרת לאורך שנים אוזלת היד של המפלגות החרדיות. לאחרונה נוכחנו גם מהתעלמותם המוחלטת של נציגי הציבור החרדים, מתמיכה במשפחות שביקשו לילדיהם חינוך עם רמה גבוהה יותר של לימודים כלליים. בשל כך, ניתן לראות כיצד ציבור חרדי גדל והולך, חש כיום בלתי מיוצג ע"י הנציגות החרדית הקיימת.

הרב אברהם רביץ ז"ל בכנס היסוד של "דגל התורה"
הקמת תנועת ש"ס בשנת תשמ"ד ותנועת "דגל התורה" בשנת תשמ"ט, היו כתוצאה מתחושה של החרדים הספרדים ושל עולם התורה הליטאי שנציגי "אגודת ישראל" אינם מייצגים אותו באופן ראוי. בהקמת "דגל התורה" לפני 28 שנים, עמד ראש הרשימה הרב אברהם רביץ ז"ל ואמר "שואלים אותנו: האם אנחנו קיימים… אנחנו קיימים, יען כי אנחנו קיימים". באותה מערכת בחירות זכתה "דגל התורה" ב-34 אלף קולות, שזיכו אותה בשני מנדטים בכנסת. אינני יודע להעריך את מספרו של הציבור החרדי שחש כיום בלתי מיוצג ע"י המפלגות החרדיות, אבל נראה שמספרו איננו קטן יותר מגודלה של "דגל התורה" בהקמתה, אלא שהמציאות כיום איננה מאפשרת את הקמתה של מפלגה חרדית עצמאית נוספת, בשל אחוז החסימה הגבוה ומסיבות נוספות.

כשפנו לרב אברהם רביץ ז"ל בטענה ש"דגל התורה" אינני מייצגת את הצרכים של "החרדים העובדים", הוא השיב שהטענה מוצדקת ושהוא מציע לטוענים להשתלב בתוך המפלגה ולהשפיע מבפנים, אולם כמדומני שהצעה זו לא יצאה אז לפועל מחוסר רצון של כל הצדדים וכיום היא בגדר הבלתי אפשרי.

במציאות הנוכחית, אין פלא שחרדים רבים מחפשים דרכים אחרות לקבלת סיוע מהמגזר הציבורי, אם באמצעות שתדלנות ישירה אצל מקבלי החלטות במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות, ואם בעזרת מוקדי כוח במפלגות השונות. את הפוטנציאל של החרדים הבלתי מיוצגים זיהו כבר כמה מפלגות לא-חרדיות, ולהערכתי אנו עתידים לראות עוד ועוד נציגים חרדים במפלגות אלו. 

אם ראשי המפלגות החרדיות מעוניינים להמשיך ולהוות הנציגים האולטימטיביים של כלל החרדים, עליהם למצוא בהקדם את הדרך לייצג את האינטרסים של כל הקבוצות השונות בקהילה החרדית. כל עוד הם ממשיכים בדרכם הנוכחית, אל להם להלין על יועצים חרדיים או על פעילים פוליטיים חרדיים כאלו ואחרים, אלא על עצמם בלבד.

יום רביעי, 7 בספטמבר 2016

אתגרי החינוך החרדי

רבות מדובר על החינוך החרדי, על יתרונותיו ועל חסרונותיו, על המצוי ועל הרצוי, על הדברים שיש לשמר ועל אלו הדורשים תיקון.
נדמה לי שניתן לראות שלושה נושאים מרכזיים בחינוך החרדי, שבהם ישנו ציבור גדול שאיננו שבע רצון מהמציאות הקיימת.
  1. תהליך הקבלה למוסדות - המיון והסינון בקבלה למוסדות החינוך החרדים, על בסיס מוצא עדתי, עיסוק ההורים, רמה דתית, מקובלות חברתית, השתייכות לזרם המרכזי, הליכה בתלם ועוד כהנה וכהנה, מעניקים למנהלי המוסדות כוח עצום, וגורמים סבל עצום לאינספור משפחות. המאבק באפליית ספרדים שהוביל עו"ד יואב ללום, והפעולות השונות של גורמים שונים כדוגמת ועדות ערר וכיו"ב, לא הצליחו עד כה לצמצם את היקף וחומרת הבעיה.
    הפגיעה בבעלי תשובה, בספרדים, באנשים עובדים, בחיילים, במי שבן משפחתם איננו הולך בתלם, שההורים שונים בלבושם או חשודים בשימוש באמצעים טכנולוגיים לא מפוקחים וכיו"ב, רק מחריפה והולכת משנה לשנה.
    מזמן לזמן מועלות הצעות שונות ומשונות להתמודד עם הבעיה, כדוגמת רישום אזורי למוסדות החינוך, או הפרדה מוחלטת בין אשכנזים לספרדים במוסדות החינוך ועוד רעיונות כאלו ואחרים, אולם כל אלו לא השיגו עד כה את מטרתן.
  2. תכנית הלימודים - הנושא שזכה לכינוי המפורסם "לימודי ליבה" ונוגע בהיעדרם המוחלט של לימודי חול בחינוך הבנים החרדים בגילאי תיכון ובלימוד מינימלי של מקצועות אלו בחינוך היסודי, חוזר ועולה מפעם לפעם לשיח הציבורי. אולם כמדומני שרק לפני כחודשיים נוכחנו בנכונות של מאות הורים חרדים להצהיר בגלוי על רצונם שילדיהם ילמדו לימודי ליבה מלאים, ולא יעברו את אותה דרך שהם עצמם עברו כשנדרשו בבגרותם להשלים את הלימודים החסרים.
    בנקודה זו, ישנם כאלו שמעוניינים בשינוי רק בחינוך היסודי לבנים, בעוד אחרים מבקשים גם שינוי בחינוך העל יסודי. ישנם כאלו הסבורים שבחינוך הבנות המצב מספק, ואחרים מעוניינים בשיפור משמעותי גם שם.
  3. נשירה - תופעת הנוער החרדי הנושר עלתה על סדר היום הציבורי כבר לפני שנים רבות, עשרות רבות של מוסדות ומסגרות הוקמו להתמודדות עם התופעה, אולם נדמה שהמצב רק מחמיר והולך. היקפי התופעה וחומרתה אינם מוכרים לציבור הרחב, והיא פוגעת בעיקר בקבוצות הפריפריאליות בקהילה החרדית. הכספים הציבוריים והפילנתרופיים בהיקפים משמעותיים המיועדים עבור הנוער הנושר וכוח האדם הרב הפועל בתחום, אינם מצליחים לצמצם את תופעה ולהתמודד עם מניעיה.
האם יש קשר בין שלוש הסוגיות האלו, או שכל אחת מהן עומדת ברשות עצמה? האם נכון לפעול בכל אחד מהנושאים הללו בנפרד, או שיש לאחד ביניהם? האם הפתרונות לבעיות הללו משלימים זה את זה או אולי סותרים זה את זה?

יום שני, 22 באוגוסט 2016

כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ



אחד מחבריי העיר את תשומת לבי לכך שמדבריי במקומות שונים עולה הרושם שאני מזלזל ח"ו בכבודו של שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א, ולכן ראיתי לנכון להבהיר את הדברים שלענ"ד אמורים להיות פשוטים בנידון.

הגר"ח קנייבסקי הוא בדורנו אות ומופת לאדם ששם לאורך חייו את כל מגמתו בלימוד התורה בהתמדה אין קץ ושהגיע בה לדרגה גבוהה מאוד. שליטתו בכל חלקי התורה בתורה שבכתב ושבעל פה, היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. ספריו השונים תרמו תרומה ייחודית ויוצאת דופן לארון הספרים התורני, כדוגמת ספרי שונה הלכות, טעמא דקרא, ביאורים למסכתות הקטנות ועוד כיו"ב ובפרט ספרו הנפלא "דרך אמונה" על הלכות זרעים ברמב"ם המהווה יצירת מופת. כמי שכל כולו תורה, ובפרט כבן משפחתו של החזו"א כבנו של הסטייפלר וכחתנו של הגרי"ש אלישיב, הוא נודע כמובן גם בהקפדתו על כל קוצו של יוד בהלכה.

מעבר להתמדתו העצומה ובקיאותו המופלאה ולצדקותו בהלכה, נודע הגר"ח בקבלת כל אדם בסבר פנים יפות ובמתן מענה בכתב לעשרות אלפי שאלות הנשלחות אליו. כך באו לפתחו אינסוף פונים לקבלת ברכה ועצה בכל תחום ועניין, והוא הפך לתל תלפיות כלשון חז"ל "תל שכל פיות פונים אליו" (ברכות ל,א).

בנוסף להתמדתו צדקותו וחסידותו, מתבלט הגר"ח בניתוקו המוחלט מהעולם הזה והבליו, עד שאיננו יודע דברים פשוטים המוכרים וידועים לכל תינוק ותינוקת בענייני העולם. עליו ניתן לומר את דברי חז"ל בכמה מקומות "מאן ניהו בנן של קדושים רבי מנחם ברבי סימאי ואמאי קרו ליה בנן של קדושים דאפילו בצורתא דזוזא לא מיסתכל" (עבודה זרה נ,א). דברים אלו ידועים ומפורסמים, והרבה מעשיות מתארות היטב את ניתוקו של הגר"ח מהוויות העוה"ז.

כפי שאנו יודעים, אנו נזקקים לתלמידי חכמים בעניינים רבים ושונים, לידיעת התורה, להבנתה, לבירור הלכה, לקבלת הנחיה ועצה טובה בחיי הפרט והכלל, לתפילה ולברכה, חלקם של הדברים שייכים לכוחם העצום בתורה וחלקם לכוחם הסגולי.

כשאנו מדברים על כוחם של תלמידי החכמים בתורה, ברור שלכל תלמיד חכם יש את חלקו הייחודי. כבר אצל חז"ל מצינו שהאחד מיוחד בדיני ממונות ורעהו בהלכות איסור והיתר, פלוני מצטיין בהלכה ורעהו באגדה, זה מומחה בסדרי נשים ונזיקין וזה בסדרי קדשים וטהרות, יש סיני ויש עוקר הרים ועוד כיו"ב חלוקות שונות. בעניין זה ברור שהגר"ח הוא דוגמה מיוחדת במינה ל"סיני" ויחד עם היותו גם "עוקר הרים" הרי שבזה ישנם תלמידי חכמים גדולים הימנו. כך גם, בנוגע לפסיקה הלכתית הנוגעת לידיעת והבנת המציאות על בוריה, ברור שהגר"ח איננו הכתובת המתבקשת וישנם רבים וטובים שאינם מתקרבים לדרגתו בתורה, אבל מבינים הרבה יותר טוב את המציאות שעליה אנו דנים.

בנוגע לכוחם הסגולי של תלמידי חכמים, עליו אמרו חז"ל "דרש ר' פנחס בר חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שנא' (משלי טז) חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה" (בבא בתרא קטז,א), וכן שנינו במשנה "אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף" (ברכות לד,ב). בעניין זה אין אנו יודעים לאמוד תפילתו של מי מקובלת יותר, והוא בגדר "איתמחי גברא ואיתמחי קמיע". בנקודה זו כידוע שברכותיו ותפילותיו של הגר"ח נודעו בעולם כבעלות יכולת לסייע לאנשים ברוחניות ובגשמיות, ואם ישראל אינם נביאים בני נביאים הם.

כל הדברים הללו נראים לי פשוטים וברורים, ואני מניח שכך היו רואים את הדברים מרבית הציבור, אלא שמסיבות שונות היה לגורמים שונים אינטרס להציג את הדברים באופן שונה. אותם גורמים משתמשים בגר"ח ובכבודו בשביל להכתיב לציבור הוראות מסוימות, בשביל להכתיר מנהיגים מסוימים, בשביל להתרים לקופת צדקה מסוימת וכן על זה הדרך. לשם כך הם אינם בוחלים בשום אמצעי, ובלבד שישיגו את מבוקשם. נראה שהגר"ח איננו חשוב בעיניהם, לא זמנו היקר ולא כבודו, כל עוד הדבר משרת את מטרותיהם. הם יצטטו אותו באמירות תמוהות וחסרות פשר בקיצוניותן, הם יוציאו עלונים עם תמונתו לצד מאגר גימיקים אינסופי ועוד כהנה וכהנה.

אמרו לי אתם, מי איננו מכבד את הגר"ח קנייבסקי שליט"א?

יום שישי, 5 באוגוסט 2016

כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר

בחודש האחרון מצאתי את עצמי בעין הסערה. התנגדותה של הנציגות הפוליטית הליטאית בעיריית ירושלים להקצאת כספים ושטח לישיבת "חכמי לב" שזכיתי לעמוד בראשה, גררה בעקבותיה אמירות חריפות כלפי המוסד וכלפיי באופן אישי. בהמשך הצטרפו אליהם כמה כלי תקשורת חרדים שטרחו להאריך בגנותי ובסכנה שבדעותיי ובמעשיי.
למרות חוסר הנעימות האישי לנוכח קריאת ושמיעת אמירות אלו, אני סבור שהתגובות החריפות כנגד דבריי מבשרים בשורה טובה מאוד לקהילה החרדית, מפני ההכרה הטמונה בהן בכך שיש לנהל דיון ציבורי גלוי בסוגיות שונות הנוגעות לקהילה החרדית.

עיקר הטענות כנגדי לא התייחסו כלל לעצם קיומה של ישיבה המשלבת לימודי קודש עם לימודים כלליים, אלא לדעותיי ולדבריי בכתב ובעל פה בבמות שונות. לשם כך צוטטו בשמי דברים שונים, חלקם נכונים ומדויקים חלקם הוצאו מהקשרם וחלקם לא היו ולא נבראו, אולם עצם העובדה שדבריי ראויים להתייחסות ושניתן לראות בהם איום על השקפת העולם החרדית הרווחת, זו בעיניי בשורה מעודדת מאוד.

למיטב זיכרוני, במשך שנים ארוכות לא התנהל בתוכנו ויכוח רציני סביב סוגיות ערכיות והשקפתיות, בעניינים מהותיים הנוגעים לאורח החיים ולתפיסת העולם החרדי. התפיסה הרווחת היא כביכול כל הדברים הללו ברורים ומוסכמים, ומוכוונים על ידי גדולי תורה שעמדותיהם ידועות וקבועות במשך עשרות שנים. במצב זה, אין צורך להתייחס לפלוני או לאלמוני המנסה לטעון שהמציאות הנוכחית במקום ובזמן, מצריכה יחס אחר והתנהלות שונה.

את דבריי ורעיונותיי אני כבר מפרסם בבמות שונות במשך למעלה מעשור, כשמאמרי הראשון התפרסם במדור דעות בעיתון "בקהילה" לפני שלוש עשרה שנים ומאמריי בשנה האחרונה מפורסמים בבלוג אישי זה, אולם עד לאחרונה לא זכיתי מעולם לתחושה שלדבריי ישנו משקל משמעותי.

שלמה המלך בספר קהלת מלמד אותנו את הכלל החשוב "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד  וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם". תפקידו של האדם הוא אפוא לדעת בכל מקום ובכל זמן מהו הדבר הנכון והנדרש כאן ועכשיו, מפני שמה שהיה נכון אתמול איננו בהכרח נכון היום ומה שהיה טוב במקום זה איננו בהכרח טוב במקום אחר.

מטרת רעיונותיי ומעשיי איננה לומר קבלו דעתי, אינני סבור שהתברכתי בחכמה יתירה מאחרים ובוודאי שאינני יכול לומר לאחרים כיצד עליהם לנהוג. כוונתי העיקרית היא לגרום לאנשים לחשוב על אורח חייהם ועל תפיסת עולמם בבחינת "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין" (תהילים לב,ט). על כל אחד ואחת מאיתנו לשאול שאלות ולחפש תשובות, אודות הדבר הנכון עבורו בכל עת ובכל מקום, ולדעת שאין תשובה שיכולה להיות נכונה לכל אדם בכל זמן ובכל מקום.
אני מודע לחלוטין לכך שמצודת הטעות פרושה בכל מקום, ומלבד מאמציי לברר את דעותיי ופעולותיי בדרכים שונות, אני שואל מפעם לפעם גם בעצתם של גדולי תורה, אלא שלמרבה הצער רבים מהם חוששים כיום להביע את דעתם בגלוי פן יבולע להם. עלינו לזכור תמיד את דברי הגמרא במסכת גיטין (מג,א) "הדר אוקים רבה בר רב הונא אמורא עליה ודרש והמכשלה הזאת תחת ידיך אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן", והחשש לטעות איננו צריך להרתיע אותנו מלומר דברים ומשיית מעשים, אלא שעלינו להמשיך להיות קשובים לביקורת ולהודות בטעותנו.

המשא ומתן הציבורי בנושאים אלו הוא הכרחי, וכשם שבענייני הלכה ופלפול איש איננו נמנע מלנסות ולעמוד על אמיתת הדברים בעצמו גם כשההכרעה מסורה לגדולי תורה, כך גם בנושאים הנוגעים לכל אחד ואחת מאיתנו ברוחניות ובגשמיות, אין אדם יכול לפטור את עצמו מלעיין בדברים הדק היטב.

אני מקווה מאוד שגם בנושא זה יתקיימו בנו במהרה דברי חז"ל במסכת קידושין (ל,ב)

"לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער", מאי את אויבים בשער? אמר רבי חייא בר אבא אפי' האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר "את והב בסופה" אל תקרי בסופה אלא בסופה.

יום שלישי, 2 באוגוסט 2016

הי חסיד, הי עניו - לזכר הרב יהודה עמיטל זצ"ל

היום כ"ז בתמוז תשע"ו חל יום פטירתו השישי של הרב יהודה עמיטל זצ"ל ראש ישיבת "הר עציון". ואני חש זכות גדולה להביע מעט מהערכתי לאדם הגדול והייחודי הזה.

את שמו של הרב עמיטל שמעתי לראשונה בתור בחור בישיבה קטנה בבחירות של שנת תשמ"ט, באותן בחירות הקים הגרא"מ שך זצ"ל את "דגל התורה" והרב עמיטל את תנועת "מימד". כמובן שכתלמיד ישיבה ליטאי בראשית דרכו לא גיליתי עניין מיוחד ברב עמיטל, מעבר לפליאה שממשפחתו של הגרא"ז מלצר בעל ה"אבן האזל" יצא רב מיזרוחניק (כמובן שלא ידעתי כלום על הרב צבי יהודה מלצר בנו של הגרא"ז רבה של רחובות וראש ישיבת "הדרום" חמיו של הרב עמיטל).

בפעם השניה, נודעתי לרב עמיטל עם מינויו לשר בלי תיק בממשלתו של שמעון פרס לאחר רצח רבין, זו הייתה עבורי הפתעה גדולה שראש ישיבה מתמנה לשר בכדי להביא לאחדות בעם ישראל, אולם עדיין לא גיליתי בו עניין מיוחד.

התעניינותי בדמותו של הרב עמיטל החלה לפני שמונה שנים, כשצפיתי בסרטון שבו הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין רוקדים עם תלמידי הישיבה לרגל בחירתם של ראשי ישיבה חדשים ל"הר עציון", לאחר התפטרותו של הרב עמיטל מראשות הישיבה. כבוגר ישיבת פוניבז' המדממת שנים ארוכות ממאבקים אינסופיים על ראשות הישיבה, לא יכולתי שלא להשתומם על המחזה.

מאוחר יותר, הגיע אלי ספרו הנפלא של אלישיב רייכנר "באמונתו" - הביוגרפיה של הרב עמיטל ומאז נשביתי בקסמו של האדם המופלא הזה. בספר זה נפרסת דמותו של תלמיד חכם וירא שמיים, שכל מטרתו לעבוד את בוראו ולעשות את רצונו, ללא גינונים ללא יומרות וללא מאוויים אישיים. בספר זה נגלתה לעיניי דמות של אדם שלא דאג לכבודו, שהסכים להעביר את הישיבה שהקים במו ידיו לראש ישיבה שהיה נראה לו ראוי ומתאים יותר (הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל), של תלמיד חכם גדול שביקש להעמיד תלמידים עצמאיים ודעתנים והיה אומר "אינני רוצה שתהיו עמיטלים קטנים", של רב מסור ואוהב לתלמידיו שדאג להם גם לאחר סיום לימודיהם בישיבה, שמותם בשדה הקרב של תלמידיו לא נתן לו מנוח והביא אותו לבחון מחדש את עמדותיו בשאלות חשובות.

מאז, דמותו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל עומדת תמיד לנגד עיניי, והספר "עת רצון" עם שיחותיו לימי התשובה מלווה אותי בכל שנה בימים אלו. אני רואה בו דמות למופת של מי שדבר ה' עומד לנגד עיניו, למלא את המשימה שנראית בעיניו כנכונה ביותר בעת ובמקום הנוכחיים, ללא התחשבות במחירים האישיים כרוכים בכך וללא רצון לכבוד ולרווח אישי, תוך מוכנות מלאה להעביר את המושכות לרעו הטוב ממנו.

למי שלא קרא עדיין את הספר, מומלץ מאוד.
ת.נ.צ.ב.ה

ליבת הדברים

בשבוע האחרון נשמעו קולות שונים בעד ונגד לימודי מקצועות הליבה בחינוך החרדי לבנים, הללו מדברים על חשיבות לימוד תורה לקיום העולם והללו מעלים על נס את חשיבות הלימוד של אנגלית מתמטיקה ומדעים. הראשונים מבקשים להוכיח שניתן להצליח בעולם העבודה ובלימודים אקדמיים עם רקע תורני בלבד, בעוד האחרונים מצביעים על נתוני נשירה גבוהים של בוגרי ישיבות חרדיות מהמוסדות האקדמיים.

מהיכרותי הקרובה את מוסדות החינוך החרדיים לבנים, אני סבור שהדיון כולו זונח את לימודי הליבה החשובים יותר מאשר המקצועות המדוברים (שאינני ממעיט בחשיבותם), שלצערי הרב אכן חסרים מאוד בחינוך הבנים החרדים.

הלימודים הללו אינם סותרים בשום אופן ללימוד תורה והיעדרם הוא הגורם המרכזי לנשירה של צעירים חרדים מלימודים אקדמיים. לימודי הליבה האלו הם אלו המכונים "כישורי למידה" ו"אוריינות אקדמית".

תלמודי התורה והישיבות הקטנות אכן מקדישים את מרב זמנם להוראת מקצועות קודש בכלל ולהוראת גמרא בפרט, אבל הם ברוב המקרים אינם יודעים להקנות באופן שיטתי ומסודר את הדברים הבאים: ארגון חומר, סיכום ותמצות, הבעה בכתב, הבעה בעל פה, תשובות מלאות ומדויקות, הצגה קוהרנטית של טיעון של הוכחה והפרכה, הבחנה בין עיקר לטפל, הבנת הקונטקסט (הקשר) של החומר הנלמד, עמידה בלוחות זמנים להגשת עבודה, הכנת שיעורי בית ומטלות ועוד.

ניתן להרחיב בדוגמאות רבות על כל אחד מהדברים הללו ועל ההסברים מדוע כל הדברים הללו חסרים בחלק גדול מהמוסדות לבנים חרדים, אבל קשה לדעתי להכחיש את העובדות הללו וללא ספק אלו הם הכישורים החשובים ביותר לכל תלמיד בכלל ולתלמיד בלימודים אקדמיים בפרט.

את הדברים הללו ניתן להקנות בתוך לימודי הקודש ובלימוד גמרא, אבל הם אינם נרכשים אצל מרבית התלמידים כלאחר יד. להקנייתם יש צורך בתכנית מסודרת ובהכשרה משמעותית של המחנכים והר"מים כיצד להקנותם לתלמידים, כיצד לעקוב אחרי התקדמות של כל תלמיד ביעדים הללו, וכיצד להתמודד עם קושי של תלמידים ברכישת המיומנויות הללו.

כל הדברים הללו חשיבותם אמורה להיות מובנת מסברא, אבל גם בחז"ל הרבו לדבר על הצורך בהם, עד שאמרו "אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל בשביל משנתו שאינה סדורה עליו" (תענית ז,ב) וכן אמרו בפרקי אבות על החכם "שואל כענין ומשיב כהלכה, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון" (אבות ה,ז).

ברצוני לסיים בדוגמה חשובה מאוד בעיניי, הבנות החרדיות תלמידות "בית יעקב" בכל הארץ עוברות בכיתה ז' מבחן על "מושגים ביהדות" ובו עליהן להכיר למעלה מ-300 מושגי יסוד תורניים, אולם הבנים החרדים אינם עוברים מבחן דומה ככל הנראה מתוך הנחה שכל המושגים מוכרים להם מלימודי הקודש. מניסיוני אני יכול לקבוע בוודאות שמרבית הבנים החרדים אינם מכירים חלק גדול מאותם מושגים בסיסיים, ואני משוכנע שתכנית לימודים מסודרת עם הנושאים שהזכרתי הייתה משנה את המציאות הזו לטובה באופן משמעותי.

יום שישי, 29 ביולי 2016

לעשות כרצון איש ואיש


המאמר פורסם באתר NRG כאן

סוגיית לימודי הליבה במוסדות החינוך לבנים חרדים שבה אל סדר היום. מן הצד האחד נשמע קולם של אלו המביעים דאגה עמוקה מחוסר היכולת של הגברים החרדים, בוגרי מערכת החינוך החרדית, להשתלב בהצלחה בחיי המעשה ללא מקצועות אלו, ועל חובתה של המדינה לחייב את הוראתם בחינוך החרדי. מן הצד השני ניצבת הנציגות החרדית ומביעה את חרדתה לעצמאות החינוך החרדי, וליכולתו להמשיך מסורת בת אלפי שנים של הוראת תינוקות של בית רבן, בלימודי קודש רבים ככל האפשר. 

מן הצד הראשון מביאים הוכחות שונות לכך שאין סתירה בין לימוד תורה למקצועות ליבה, ומן הצד השני מבקשים להוכיח שהיעדר לימודים אלו איננו פוגע ביכולת של המעוניינים בכך להשתלב בחיי המעשה. 

אני מבקש כעת להימנע מהבעת דעה בסוגיה זו, לא מפני שאינני מכיר אותה על בוריה, אלא מפני שנדמה לי שמדובר בדו-שיח של חרשים. כל עוד לא תהיה הבנה של כל הצדדים שכוונת כולם לטובה ושלאף צד אין כוונות רעות, אין שום סיכוי שנוכל להגיע להבנות. ביום שנוכל להתכנס כולנו ולחפש אחרי המהלכים הנכונים לטובת כולם, אני משוכנע שנצליח להגיע להסכמות רבות, שיותירו פערים קטנים בלבד בין העמדות השונות. 

שאלת חלוקת סדרי הלימוד בין קודש לחול, והאיזון הנכון בכל גיל ובכל מקום, מלווה את החינוך היהודי לדורותיו כבר שנים ארוכות. הוויכוחים הללו לא התקיימו בין אוהבי ולומדי תורה לשאינם כאלו, אלא התקיימו בתוך כותלי בית המדרש - בין תלמידי חכמים שונים. ואכן, בארצות שונות ובזמנים שונים הייתה התנהלות שונה בעניין זה. 

גם כיום, הנושא הזה שנוי במחלוקת בתוך הקהילה החרדית, הן בקרב תלמידי החכמים והן בקרב הציבור הרחב. ניתן לראות במוסדות החינוך לבנים מנעד רחב, שבצידו האחד מלמדים לימודי ליבה מלאים ובצידו השני מלמדים כמעט אך ורק לימודי קודש. 

להבנתי, הבעיה המרכזית כיום איננה אצל אלו שמתנגדים ללמד את ילדיהם ליבה בגיל הילדות והנערות. הללו יחנכו את ילדיהם בדרכם ושום ניסיון של הרשויות לשנות את רצונם לא יצליח, מלבד האנרגיה השלילית הכרוכה במלחמת קודש מחד ומלחמת תרבות מאידך. הדבר המדאיג ביותר הוא שהורים חרדים רבים דווקא מעוניינים שבניהם ילמדו את מקצועות הליבה בחינוך היסודי או אפילו בחינוך התיכוני, ומסיבות שונות הם אינם מצליחים לעשות זאת. 

הנציגות החרדית, הן ברמה הארצית והן ברמה המוניציפלית, נמנעת במכוון מהענקת עזרה להתפתחות או הקמת מוסדות מסוג זה, ובמקרים רבים היא מערימה קשיים או אפילו נאבקת בהם. מעבר לכך, מוסדות אלו נדרשים לתמיכה כלכלית משמעותית בהקמתם, ולעזרה מקצועית ופדגוגית בכדי למלא את תפקידם באופן הטוב ביותר, ולמרבה הצער הם אינם מצליחים לקבל אותה - לא מגורמים ציבוריים ולא מגופים פילנתרופיים. 

על הגורמים מחוץ לקהילה החרדית, החפצים בטובתה של קהילה זו, להקדיש את מיטב מרצם וכוחם לעניין זה. אל להם לנסות להתערב ולאלץ הורים שאינם מעוניינים במקצועות הליבה לבניהם לעשות זאת, אלא רק להעניק את מלוא הסיוע הנדרש עבור אלו בקהילה החרדית המעוניינים בכך והם למעשה חסרי ייצוג פוליטי. 

כל עוד הציבור החרדי המעוניין בלימודי ליבה איננו זוכה לייצוג, אנשים רבים חוששים להביע את רצונם זה בגלוי, שכן אז הם ימצאו את עצמם קרחים מכאן ומכאן. אני יכול לומר בוודאות, שביום שיקומו מוסדות איכותיים ומקצועיים עם לימודי ליבה מלאים, אנו עשויים לגלות שמדובר במספרים גדולים מאוד.




יום שישי, 8 ביולי 2016

מה חושבים הרבנים? / תגובה למאמר מערכת ב"יתד נאמן"

במאמר מערכת ב"יתד נאמן" ביום שלישי האחרון (כ"ט בסיון תשע"ו), נכתבו כנגדי וכנגד הישיבה התיכונית "חכמי לב" שבראשותי דברים חריפים. אינני מעוניין להתייחס לפניני הלשון ולמגוון הדימויים והמשלים, השקרים ההיסטוריים והעובדתיים שהיו שזורים במאמר לכל אורכו. ברצוני להתייחס רק לטענה שעיסוקי בתחום השתלבות חרדים בתעסוקה נעשה בניגוד לדעת גדולי התורה וכנגד הציבור החרדי.
לשם כך, אני מבקש לשתף את הקוראים בסבב שיחות שקיימתי במהלך חורף תשס"ד עם כמה וכמה תלמידי חכמים ואנשי ציבור, כשבאתי לביתם לשוחח אתם על חוסר הלגיטימיות שיש לאברך שהגיע למסקנה שעליו לצאת לפרנסתו. לצערי הרב, אין לי תמלול מדויק של השיחות, לכן בחרתי להעלות דברים שכתבתי אז קרוב להתרחשויות ובהמשך את הדברים שהעליתי כעת על הכתב מהזיכרון.

מצאתי כתוב אצלי

הרה"ג נתן זוכובסקי שליט"א [יום ב' ו' כסלו תשס"ד]
  1. לאחר השואה סבר החזו"א, שישנו צורך ליצור מסגרת, על מנת שכל תלמידי הישיבות ימשיכו בלימודיהם אף לאחר נישואיהם, ואע"פ שהיו גדולי תורה שסברו שהכוללים נועדו למצוינים בלבד, כמו הגרא"א דסלר, דעתו של החזו"א היא שהתקבלה, כשהצטרפו לכך גורמים נוספים.
  2. כפי הנראה, ישנו מקום גדול להניח שנשתנו הנסיבות כיום, ויש צורך ליצור מסגרות על מנת שרבים מהאברכים יצאו לעמל הפרנסה, תוך הקפדה שתהא תורתם קבע ומלאכתם עראי, אולם אין מי שיוכל לעשות זאת, היות ולא ישמעו לדבריו ורק ירדפוהו על דבריו אלו.
  3. גם אם תיעשה פעולה בענין חובה לדאוג שהדבר לא יעשה באופן של לכתחילה, כלומר שהראויים לישב באהלה של תורה לא יבואו להעדיף את האפשרות להתפרנס מיגיע כפיהם.
  4. הפלי,תם של בני תורה העמלים לפרנסתם מסיבות שונות היא נורמה פסולה, ובמוסדות החינוך היא נעשית מחמת לחץ של הורי התלמידים.
  5. האברכים כיום מורגלים לחיי חופש ולחוסר מחויבות ויתקשו לעמוד במחויבות הנדרשת משכיר.
  6. חובה על האדם לדעת שאין סתירה בין מלאכה או עסק לבין היותו בן תורה הקובע עיתים לתורה.
  7. ישנם אמנם אברכים רבים שהשהות שנים רבות בכולל גורמת להם לרפיון רב וחוסר חיות ויש לדאוג עבורם לפתרון.
הרה"ג יוסף חיים קופשיץ שליט"א [יום ב' יג' כסלו תשס"ד]
  1. חובה על כל אברך לדעת שמוטל עליו לעשות כל שביכולתו על מנת לפרנס את משפחתו, ורצונו לעסוק בתורה איננו פוטרו מחוב זה.
  2. הבעיה כיום חמורה מאוד מכל הבחינות ומדובר בדיני נפשות ממש, ומצוה רבה לפעול בענין.
  3. כל פעולה צריכה להעשות בהסכמת מרן הגרי"ש אלישיב בהיותו גדול הדור, ורק אז יצרף הגראי"ל שטינמן את הסכמתו.
הרה"ג יוסף י. אפרתי שליט"א [יום ג' יד' כסלו תשס"ד]
  1. המצב הקיים כיום הוא חמור מאוד ועלול לגרום לאסון חלילה.
  2. כיום היוצא להתפרנס במלאכה כלשהי מפסיק להיות בן תורה, היות וזהו תרתי דסתרי, כשלאמיתו של דבר אין סתירה בדבר, ואולם רק בחו"ל ניתן לראות דוגמאות לכך. [ת"ח העוסקים במסחר או מלאכה]
  3. לפני מספר שנים נתן מרן הגרי"ש את אישורו להכשרה מקצועית, בהכונת חתנו הרה"ג יוסף ישראלזון, ואולם לאחר זמן נכשל הנסיון, והוא עזב את תפקידו, על כן לפני שנציג את הדברים בפני הגרי"ש, ראוי לשמוע מה הם הבעיות שנתגלו, על מנת שהדברים לא יישנו פעם נוספת.

הרה"ג יוסף ישראלזון שליט"א
  1. מרן הגרי"ש אלישיב נתן את הסכמתו שאברך שעפ"י הבחנת ראש הכולל איננו הוגה בתורה כראוי ואיננו מוצא בה את סיפוקו יופנה ללמוד אומנות להתפרנס בה


וזה מה שנכתב כעת (ר"ח תמוז תשע"ו) מהזיכרון

הג"ר עזריאל אויערבאך שליט"א, על הצורך לאפשר לאברכים להתפרנס מעבודה
ר' עזריאל: ברור שהכוללים לא נועדו עבור הכלל. הדרך הקיימת אינה יכולה להיות דרך לרבים. אם אני אומר את הדברים יגידו שאני אפיקורס, אם יהיו 15 רבנים שיצטרפו יחד ניתן לעשות זאת.
אתם צריכים לעשות בלי רבנים, ואנחנו נפנה אליכם משפחות שנתמכות ב"ועד הרבנים לענייני צדקה".

הג"ר רפאל שמואלביץ זצ"ל: הרבנים פלוני, אלמוני ופלמוני (שלושת הגדולים שהתנגדו פומבית ללימודים מקצועיים לגברים חרדים) הם ה"רודפים" של הציבור החרדי
אתה צודק ב-100%, אבל בניי ונכדיי הם חלק מהציבור החרדי, ואני אינני רואה חובה למסור נפש על כך.

הג"ר נתן זוכובסקי שליט"א, על הצורך במתן לגיטימציה לאברכים שנזקקים לצאת ולהתפרנס
ר' נתן: הרב שטיינמן בעצמו עמד לצאת לעבוד כמו חבירו ר' משה סולוביצ'יק, ואז הרב כהנמן הציע לו ללמד בישיבת פוניבז' לצעירים
תלכו לדבר עם ר' יוסף חיים קופשיץ, הוא מאוד קרוב לרב שטיינמן

הרב מרדכי קרליץ: דיברנו עם כל הגדולים, כולם מבינים שצריך שינוי בעניין של תעסוקה, מה אברך שיוצא לעבוד יכול לעשות חוץ מלהיות נהג?

הג"ר יוסף חיים קופשיץ שליט"א, בנוגע לדעתו של הגראי"ל שטיינמן
ר' יוסף חיים: ברור שצריך לאפשר לאברכים לצאת לעבוד, אבל אם לא תהיה תמיכה מחצר הגרי"ש אלישיב אני אומר לרב שטיינמן להתנגד כדי שהוא לא יסבול ממלחמות, כדאי שתדברו עם הרב אפרתי.

הג"ר יוסף אפרתי שליט"א: אתם אומרים שהציבור הולך לפיצוץ ואני אומר שהפיצוץ כבר כאן. אם אומרים בעצם "אנטוורפן זה כאן?" אתם צודקים, אבל צריך לשמוע מר' יוסף ישראלזון מה היו הבעיות במכון החרדי להכשרה מקצועית. למעשה כל תכנית טובה שתביאו לתעסוקת גברים הרבי יתמוך, רק תיגשו קודם לקבל הסכמה מרבי מיכל יהודה.

הג"ר יוסף ישראלזון זצ"ל: סיפר מעשה עם ר' חצק'ל לוינשטיין כשהוא ועוד תלמיד חכם באו לשוחח אתו על אברך מכולל פוניבז' שצריך לעודד אותו לצאת לעבוד, ועוד מעשה עם סיני גלבוע והסטייפלר שאמר לו להיות חשמלטור והוא לא רצה ונעשה עו"ד. למעשה כפי שהוא רואה רוב מוחלט של האברכים מרוצים.

ח"כ הרב אברהם רביץ ז"ל: באמת זה צריך להיות תפקיד של המפלגה, אבל הרשעים מ"יתד נאמן" לא יתנו לנו. (סיפר על עלילותיו עם העיתון) תעשו בכוחות עצמכם.

הג"ר ברוך שמואל דויטש שליט"א (לאחד מתלמידיו הקרובים): זה לא לעניין שעורך עיתון שמשתכר 30 אלף שקל בחודש כותב לאברכים שיסתפקו במועט ויאכלו פת במלח.
ר' ברוך שמואל היה היחיד שלא הסכים עם דברינו ואמר ש"יתד נאמן" צריך להילחם בנו

הגראי"ל שטינמן שליט"א, על הרעיון להקים מסגרות לקביעת עתים לתורה לאנשים עובדים ולהעלות את קרנם.
ר' אהרון לייב: נכון לגמרי שאדם עובד שקובע עיתים לתורה, מעמדו החברתי ראוי שיהיה כשל אברך. אלא שדרושה סבלנות לצורך כך.

נשאלת אפוא השאלה, האם "יתד נאמן" עצמו משקף את דעת גדולי התורה???

אני מבקש לסיים בשיחה שהייתה לי עם הג"ר ברוך מרדכי אזרחי שליט"א ראש ישיבת "עטרת ישראל", כשבאתי אליו עם הצעה להוציא כתב עת שבו יכתבו מאמרים עפ"י דרכה של תורה בענייני השעה, כפי שהגרי"ס הוציא לאור את "התבונה".
ר' ברוך מרדכי: איך תוכל לכתוב שם, הרי הכל צריך להיות לפי "דעת תורה" של גדולי ישראל?
אני: אדרבה, אנשים לא יודעים מה גדולי ישראל חושבים בנושאים שונים, אז שגדולי תורה בעצמם יכתבו.
ר' ברוך מרדכי: נראה לך שמעניין אותם מה גדולי ישראל חושבים? הם בסך הכל רוצים להכות על ראשך.
ודברי פי חכם חן

כולי תקוה שתלמידי החכמים שנזכרו כאן בדבריהם לא יינזקו ח"ו בסיבתי, אני משער שכבר עברה תקופת ההתיישנות הנדרשת. אי"ה בעתיד אוכל גם לפרסם את דברי גדולי התורה בנוגע לישיבת "חכמי לב".