חינוך כהלכה

אחים יקרים, שוב אתם טועים

גם אני סבור שהסעיפים בתקציב הנוכחי שמייעדים כסף רב לחינוך החרדי הם בעייתיים מאוד, אבל המטרה שלי איננה שהכסף יישאר בקופת המדינה, אלא שהוא יושקע בחינוך החרדי באופן רציני ואחראי.

הדרישה מהמפלגות החרדיות, צריכה להיות שהילדים החרדים יקבלו בכסף הזה את החינוך הטוב ביותר שהם ראויים לו, עם צוות הוראה מצוין, עם תוכניות לימוד מתאימות, עם מנגנון מדידה והערכה, עם פיקוח מיטבי, עם תהליכי קבלה והרחקה הוגנים, עם מענים מקצועיים ופרטניים, במבנים נאותים, בהעסקה הוגנת.

במקום לדבר על "עושק" ועדיף גם בלי "זעם", בואו בדרישה לגיטימית לשותפות, לאחריות, לסולידריות, לפיקוח ובקרה.

אני שב ואומר לכם, אם תנהגו בתבונה ובאחריות, יש לכם שותפים רבים וטובים בקהילה החרדית. במקום לצור על בני ברק, בואו בקריאה להורים הרבים שרוצים לילדיהם את החינוך הטוב ביותר, ותציעו להם שותפות לטובת כולנו.

אם המטרה שלכם היא לשחרר כעסים, להגדיל את הקיטוב, להשאיר כסף בקופת המדינה, אולי הצעדים שלכם יעילים, אבל אם אתם באמת רוצים עתיד טוב יותר למדינה, צר לי מאוד אבל הדרך שלכם שגויה לחלוטין.

אלו 10 הדרישות שניסחתי לאחרונה בנוגע לחינוך בכלל ולחינוך החרדי בפרט:

1. מקצועיות הצוות החינוכי - כל איש ואשת חינוך, מנהל, מחנך, מורה, סייעת, משגיח, ר"מ, גננת, מפקח, חייב לעבור הכשרה מסודרת בחינוך והוראה ובוודאי בתחומי הדעת שהוא מופקד עליהם. כניסה של צוות חינוכי ללא הכשרה מתאימה, עלולה לפגוע בתלמידים באופנים שונים לכל ימי חייהם.
2. תהליך קבלה הוגן - כל מוסד חינוכי חייב לקיים תהליך הוגן ושוויוני לכל מי שרוצה לבוא ללמוד בשעריו, בלי קשר לייחוס, עדה, עיסוק האב או האם, מצב כלכלי, מצב משפחתי וכיו"ב.
3. בטיחות מבנים - לכל תלמיד ותלמידה מגיע ללמוד במקום פיזי בטוח ומכובד, נקי מטופח ומצויד, ללא סכנות בטיחותיות.
4. פדגוגיה - הלמידה של כל המקצועות, קודש וחול, צריכה להיעשות באופן הטוב ביותר, במגוון כלים פדגוגיים, באופן שייתן מענה לכל תלמיד, מתקשה ומצטיין כאחד.
5. מדידה והערכה - בכל תחום דעת ולאורך כל שנות הלימוד צריכה להיות מדידה והערכה לאורך זמן, שיעורי בית, מבחנים, ציונים, תעודות, אסיפות הורים וכיו"ב.
6. מענים מקצועיים - לילדים עם קשיים לימודיים, או בעיות התנהגות וכדו', צריכים להינתן מענים מקצועיים, אבחונים, יעוץ, טיפול, סיוע, שיעורי עזר ועוד.
7. הרחקה - הרחקה של תלמיד ממוסד חינוכי יכולה להיעשות רק בתהליך מסודר, לאחר שכלו כל הקיצין, ועם דאגה למענה חינוכי חלופי.
8. אוריינות ותלמידאות - חובה להקנות לכל תלמיד ידע בסיסי בהרגלי למידה, ביכולות קריאה, כתיבה, דיבור, סיכום, יכולות ביטוי והבעת דעה.
9. הכנה לחיים - כל תלמיד זכאי לרכוש ידע בכל מקצועות הדעת שעשויים להידרש לו להצליח בהמשך חייו הבוגרים בלימודים ועבודה.
10. העסקה הוגנת - את כל עובדי החינוך וההוראה יש להעסיק באופן מסודר והוגן.

אלו בעיניי עשרת הדברות לכל מוסד חינוכי ומערכת חינוכית באשר הם. לצערי הרב, במרבית הנקודות הנ"ל, המצב בחלקים משמעותיים מהחינוך החרדי איננו מיטבי. השיח הציבורי סביב החינוך החרדי לבנים נוגע בעיקר בנקודה 9, אבל לדעתי זוהי רק נקודה אחת מתוך מכלול שלם. מימוש של הדברים הללו, לא יוכל להיעשות ללא פיקוח רציני של המדינה. אני בהחלט בעד שמדינת ישראל תממן באופן משמעותי את החינוך החרדי, אבל לא פחות מכך אני מצפה ממדינת ישראל לדרוש את כל הנ"ל.

את הדרישות הללו צריכים בראש ובראשונה להשמיע ההורים החרדים, הם צריכים לפנות לנציגיהם בכנסת בקואליציה ובממשלה ולדרוש את החינוך המיטבי עבור ילדיהם. למיטב ידיעתי, רוב מוחלט של הדברים איננו סותר כהוא זה את אורח החיים ותפיסת העולם של כלל הציבור החרדי, למעט סעיף 9 שנוגע בסוגיה שנויה במחלוקת פנים חרדית.

אחים יקרים, לא זו הדרך

אחים יקרים, לא זו הדרך

לאחר העצירה של חקיקת הרפורמה המשפטית, נראה שמארגני המחאה מבקשים להמשיך ולהרחיב אותה לסוגיות חשובות נוספות, וכעת שוב עולות לסדר היום הציבורי סוגיית גיוס החרדים וסוגיית המימון של המוסדות החרדים שאינם מלמדים את מקצועות הליב"ה.

נטלתי חלק במחאה כנגד הרפורמה, וחששתי מאוד מהשלכותיה על החברה הישראלית ומדינת ישראל. אני גם מזדהה מאוד עם חוסר הנחת מהדיחוי הגורף של החרדים משירות צבאי, ועם חוסר ההכנה של מרבית הבנים החרדים במקצועות כלליים. אולם יחד עם זאת, אני סבור שזו תהיה טעות איומה לגרור כעת את המחאה ההמונית למאבק כנגד הקהילה החרדית ונציגיה.

שנים רבות מדברים על תעסוקת חרדים, על שירות חרדים בצה"ל, ועל לימודי ליב"ה בחינוך הבנים החרדים. לאורך השנים, נכתבו בנושאים אלו אינספור מחקרים מאמרים וכתבות, וננקטו פעולות שונות.

את מגוון הפעולות, ניתן לדעתי לסווג לשתי דרכים עיקריות, ושתיהן שגויות בעיניי:

1. הדרך האחת היא של מלחמה וכפיה. ניסיון לכפות על החרדים להתגייס, לעבוד, ללמוד אנגלית ומתמטיקה, באמצעות חקיקה, סנקציות, קיצוץ בתקציבים, מחאות, הפגנות וכיו"ב. הדרך הזו אינה יעילה בעיניי, היא מביאה בדרך כלל לתוצאות הפוכות, והתוצאה היחידה היא הגדלת הקיטוב והעוינות בין החברה הישראלית והקהילה החרדית. הרווח היחיד הוא של המפלגות משני צידי המתרס, שמביאות לקלפי מצביעים רבים.
2. הדרך השנייה, היא של דיאלוג ושיתוף פעולה. במרבית המקרים מדובר על שיתוף פעולה עם גורמים בקהילה החרדית, בעלי קשרים וקרבה למנהיגות הרבנית והפוליטית החרדית. כאן יש בהחלט התפתחויות חיוביות, אבל להבנתי הן מוגבלות וזמניות, ואינן מוכיחות את עצמן לטווח ארוך ובשעת מבחן.

הדרך שאני מאמין בה, היא של שיתוף פעולה עם גורמים בקהילה החרדית, המבקשים בעצמם שינוי, אבל בזהירות ותוך שמירה על הערכים החשובים והיקרים לקהילה החרדית. שותפים חרדים, שאינם חוששים להשמיע ביקורת בתוך הקהילה החרדית עצמה, לתיקון הדברים הצריכים תיקון, מתוך כבוד ואהבה לקהילה לאמונתה לאורחות חייה ולערכיה.

המפלגות החרדיות פועלות לדעתי בדרך שגויה, הן אינן מבינות את מגבלות הכוח, ואינן דואגות לפתרונות אמתיים וטובים לסוגיות שבמחלוקת, עבור הקהילה החרדית ועבור מדינת ישראל, אבל אין בכך להצדיק טעות נגדית.

הפניית המחאה הציבורית למחאה כנגד הקהילה החרדית, וניסיון לכפות על הקהילה החרדית שינויים מהירים ע"י כוחות חיצוניים, לא תפתור את הבעיות העמוקות, אלא תגביר את העוינות והשנאה בין הצדדים, ורק תרחיק אותנו מפתרונות טובים וארוכי טווח.

אני חושש שהעובדה שמדובר באנשי צבא, גורמת למחשבה המוטעית שהתיקון יושג בכוח. זוהי בעיניי בדיוק אותה טעות של המפלגות החרדיות, וגם מובילי המחאה צריכים להבין שתיקון ופתרון יושג רק בדיאלוג במשא ומתן ובתהליכים ארוכי טווח. המשימה העיקרית שלהם היא למצוא את השותפים הנכונים בקהילה החרדית, הם קיימים וצריך לדעת להגיע אליהם. מלחמות רק יחלישו את אותם שותפים פוטנציאליים.

אין לי אלא לסיים במילים ששם ריה"ל בחלומו של מלך כוזר: "כוונותיכם רצויות, ומעשיכם אינם רצויים".

גדול השלום

בעשרים השנים האחרונות נטלתי חלק ביוזמות שונות לקידום דיאלוג וחיים משותפים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית.

• הייתי חבר עמותה בארגון "צו פיוס" בניהולה של עליזה גרשון, שפעל רבות לקידום דיאלוג בסוגיות שנויות במחלוקת, וגם קידם חינוך משותף ומיזמים משותפים לדתיים וחילוניים.
• הייתי חבר מערכת בכתב העת "ארץ אחרת" של במבי שלג ע"ה, שבכל גיליון עסק בהרחבה ובהעמקה בקבוצה מסוימת בחברה הישראלית או בסוגיה מסוימת רלוונטית לחברה הישראלית.
• כיהנתי כיו"ר מכון "שחרית" שהקים ומנהל ד"ר אילון שוורץ, שנועד לקדם פעילות ציבורית ופוליטית מתוך ראיית "הטוב המשותף".
• אני חבר בתנועת "פנימה" שהקים הרב שי פירון, שנועדה לקדם פתרונות בסוגיות מרכזיות שמעסיקות את החברה הישראלית.
• אני מעריך מאוד את קולה של חברתי תהלה פרידמן (ח"כית לשעבר ב"כחול לבן"), שמשמיעה את הקול הזה באופן בולט כבר כמה שנים. כעת היא מנסה לקדם מהלכים ברוח זו ב"יוזמת המאה" עם פולי ברונשטיין.
• אני תומך במפלגת "המחנה הממלכתי" בראשות בני גנץ, שלהבנתי מנסה לקדם את הרוח של אחווה ושיתוף פעולה בין החלקים השונים בחברה הישראלית.
• לפני כחודשיים השתתפתי בסמינר של ארגון "הרבעון הרביעי" שהקים ד"ר יואב הלר, שנועד לקדם "פוליטיקה של הכנסת אורחים" במקום "פוליטיקה של הכנעה".
• באופן כללי ורחב יותר, קיוויתי שכל השינויים בקהילה החרדית בתחומים שעסקתי בהם: בתעסוקה, באקדמיה, בשירות הצבאי, בחינוך ובכלל במפגש בין החרדים לחברה הישראלית, יביאו למערכת יחסים בריאה יותר בין החרדים לכלל החברה הישראלית.

בחודשים האחרונים, כשהמתח בחברה הישראלית הגיע לשיאים שלא זכרתי כמותם, שאלתי את עצמי שוב ושוב, האם כל המאמצים הללו היו לשווא? מה גורם לשיח החרשים בין שני חלקי העם שלנו? מדוע כל אלו שמדברים על אחווה, הסכמה ופיוס, כמעט אינם מצליחים להישמע כשמכל צד נשמעות תרועות מלחמה? האם אנחנו נאיביים כל כך?

כעת, כשנראה שיש סיכוי להפסקת אש זמנית, אני מקווה שוב שאולי יש סיכוי לאלו שמבקשים לחזק את האחווה בינינו.

נראה לי שבכל הקבוצות בחברה הישראלית חשוב להבחין בין אלו שאומרים "כולה שלי" לאלו שאומרים "חציה שלי", ולנסות ליצור שותפות מכל חלקי החברה הישראלית בין אלו שאומרים "חציה שלי".

אלו שמבקשים שמדינת ישראל תהיה חילונית ליברלית באופן מלא, או אלו שמצפים שהמדינה תהיה דתית באופן מלא, לא יוכלו כנראה להשיג את מבוקשם אבל גם לא יצליחו לקיים ביניהם דיאלוג וליצור מרחב משותף טוב ונוח לכולם. אולם נראה שישנם לא מעט ישראלים שמוכנים לחיות במדינה שמחפשת תמיד את האיזון הנכון בין הערכים הסותרים לכאורה ובין הקבוצות בעלות השאיפות המנוגדות לכאורה.

בעלי הפשרה נתפסים כבלתי עקביים וכלא רציניים, כאנשים שמבקשים "גם וגם" ואינם בעלי עמוד שדרה, ולכן בשעת הקרב קולם נבלע ונעלם. הם גם חשודים פעמים רבות על ידי כל צד, כמוטים לצד הנגדי.

במסכת סנהדרין (ו,ב) ישנה מחלוקת תנאים בנוגע לפשרה (היא נקראת שם בשם "ביצוע"), ישנם תנאים שמתנגדים לפשרה ואומרים "יקוב הדין את ההר", בעוד שתנאים אחרים משבחים את הפשרה ואת השלום שהיא מביאה איתה. הגמרא שם אומרת שזהו ההבדל בין משה רבינו שהחזיק במידת הדין, לבין אחיו אהרן הכהן שהחזיק במידת השלום.

יהי רצון שמידת השלום תנצח את מידת הדין, ויתקיים בנו ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

חרדים לדמוקרטיה

מהבחירות האחרונות אני נמצא בדאגה עמוקה יותר מבעבר לעתיד המדינה והחברה, ומאז הכרזת הרפורמה המשפטית של שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן הפחד שלי גדל שבעתיים.

כאדם חרדי, וכמי שעסוק כעשרים שנה במערכת היחסים שבין הקהילה החרדית וכלל החברה הישראלית, אני מתבונן בעיקר מהזווית החרדית על הקואליציה והממשלה הנוכחית ועל התמיכה החרדית ברפורמה, ואני מבקש להציג את מחשבותיי בכמה נקודות.

1. הקהילה החרדית היא מיעוט במדינת ישראל, אמנם חלקה היחסי בחברה הישראלית גדל בשל מגמות דמוגרפיות, אבל היא עודנה קבוצת מיעוט והיא מן הסתם תישאר כזו עוד הרבה שנים.
   בשל כך, היא אמורה לכאורה להיזהר ממהלכים שעלולים לפגוע בחלק ניכר מהחברה הישראלית, כדוגמת הרפורמה המשפטית ועוד מהלכים מתוכננים שונים של הקואליציה והממשלה הנוכחית בענייני תקציב, דת ומדינה, ביטחון, מדיניות, השליטה וההתנהלות ביו"ש וכיו"ב.
   ההתנהלות כעת של המפלגות החרדיות נראית כאילו הן בטוחות שמכאן ולהבא הן תמיד תהיינה חלק מהרוב הקואליציוני, בשל הברית שלהן עם מפלגות הימין. אני חושש מאוד שבעתיד הקרוב או הרחוק החרדים ימצאו את עצמם שוב באופוזיציה, וההתנהלות שלהם כיום תעלה להם ביוקר.
   
   
2. החרדים מעולם לא הכירו בלגיטימיות ובסמכות של מערכת המשפט האזרחית, ועם השנים הם פיתחו התנגדות חריפה וגלויה לבג"צ, שבאה לידי ביטוי בהפגנת המונים ב-1999 נגד הבג"צ. בשל כך ומסיבות נוספות, החרדים יתמכו בכל מהלך שנועד להחליש את מערכת המשפט בכלל ואת הבג"צ בפרט.
   אולם לדעתי, החרדים אינם מבינים בכלל את החשיבות של מערכת משפט חזקה ועצמאית לקיומה של מדינה מודרנית ודמוקרטית בכלל ושל מדינת ישראל בפרט. גם אם יש מקום וצורך לרפורמה הנוכחית, יש לדעתי בעיה בסיסית בהסתכלות החרדית על הסוגיה. אני חושש שככל שהחלק היחסי של החרדים יגדל, אם הם לא יכירו בחשיבות המדינה, החוק, הסדר, המנהל התקין וכיו"ב, אנחנו נהפוך לאנרכיה (אני לא חושש מדיקטטורה כמו מאנרכיה), וזה מפחיד אותי מאוד.
   
   
3. חלק גדול מהחברה הישראלית, בעיקר הציבור החילוני ליברלי, אבל לא רק הוא, מרגיש שהקואליציה והממשלה הנוכחית בצירוף הרפורמה המשפטית, הופכים את המדינה למשהו אחר לחלוטין מהמדינה שעבורה הם מסרו את חייהם, כוחם מרצם וממונם. אי ההבנה של התחושה הזו, או הזלזול באנשים הללו בטיעונים שונים, הוא בעיניי דבר נורא ואיום.
   ראשית, אני חושב שהמדינה לא תוכל להתקיים בלי הציבור הגדול והחשוב הזה, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה ביטחונית ועוד בחינות שונות, וחשוב להבין שמבחינתם אם המדינה תשנה עד כדי כך את פניה, אין להם טעם להמשיך לחיות בה.
   אבל גם אם המדינה תוכל לוותר על הציבור הזה, אני חושב שיש כאן חובה עמוקה של הכרת הטוב. הרי אי אפשר להתעלם מהחלק המשמעותי של הציבור הזה בהקמת המדינה וביסוסה מכל הבחינות, כלכלית, ביטחונית, מדעית, טכנולוגית ועוד, וגם אם ישנן טענות מוצדקות על עוולות שונות, אין בכך הצדקה לנהוג בהם בכפיות טובה כה גדולה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באופן ההתנהלות של הקואליציה הנוכחית ותומכיה.

יש כמובן עוד הרבה מה לדבר בנושאים הללו, אבל אלו הדברים העיקריים מנקודת ראותי את הסוגיה בהקשר החרדי.

כשהחרדים יהיו רוב / זווית קריאה

בשבוע שעבר קראתי את ספרו החדש של איציק קרומבי "כשהחרדים יהיו רוב", ואני מבקש לשתף אתכם במחשבותיי בעקבות הקריאה.

הספר כתוב בשפה רהוטה ומבקש לספר את סיפורה של הקהילה החרדית בישראל, עם מבט היסטורי, אידיאולוגי ובעיקר תיאור של התהליכים המתחוללים בעשורים האחרונים בתחומי החינוך, השירות הצבאי והתעסוקה.

נראה שהמחבר מודאג במידה מסוימת מהמצב הנוכחי ומהעתיד לבוא, אבל בעיקר עולה הרושם שהוא אופטימי בנוגע לסוגיות שהוא מעלה לדיון. הוא מציג את עיקרון ההתבדלות החרדית ואת הערכים המרכזיים של העולם החרדי, והוא מאמין שניתן לשלב את החרדים באופן מוצלח בכלכלה הישראלית, בלי לפגוע ובלי לאיים על תפיסת העולם ואורח החיים החרדי.

בספר ישנה ביקורת מסוימת על הקהילה החרדית וגם על המדינה וכלל החברה הישראלית, אבל הדברים נכתבים בזהירות ובשפה דיפלומטית. הוא מציע קווים כלליים לפתרונות ולתמונת העתיד שהוא מבקש לראות במדינת ישראל, שבה החרדים משתלבים באופן משמעותי בכלכלה.

באופן אישי, אני מזדהה עם חלק ניכר מדבריו של איציק, אולם אני חלוק עליו בכמה נקודות מרכזיות, ובעיקר אני מצטער על כך שאינני שותף לאופטימיות הרבה שישנה בספר, אני כמובן מקווה מאוד שהצדק אינו איתי.

מקריאת הספר הגעתי להבנה על כמה נקודות בנוגע לקריאת המציאות של המחבר:

1. האתגר העיקרי של המדינה עם החרדים הוא בתחום הכלכלי.
2. השינויים צריכים להתחיל מהזרם המרכזי (המיינסטרים) החרדי.
3. ניתן לעשות את הדברים הנדרשים בהסכמת המנהיגות הרבנית והפוליטית.
4. ניתן למצוא את הדרכים לשיפור המצב התעסוקתי בלי לפגוע בערכים ובאידיאולוגיה החרדית המיינסטרימית.

אני חלוק על ארבעת הנקודות הללו, ואשתדל להסביר את עמדתי בקצרה:

1. אמנם האתגר הכלכלי הוא חשוב מאוד, אבל במקום גבוה יותר צריך לדעתי להציב את היחס של החרדים למדינה בכלל. תפיסת העולם החרדית איננה מכירה באופן עמוק במושגים בסיסיים של אזרחות, דמוקרטיה, חוק וסדר, והדברים הללו באים לידי ביטוי גובר והולך ככל שחלקם היחסי באוכלוסייה גדל והולך. הטענה שלי עלתה באופן מובהק במחקר מעמיק של "המכון הישראלי לדמוקרטיה" בהובלתה של ד"ר נחומי יפה, והדברים גם באו לידי ביטוי בספרו החדש של ידידי ד"ר אהרן איתן "חרדיות ישראלית".
2. כל השינויים שהתחוללו עד כה בקהילה החרדית התחילו דווקא מקבוצות שוליים בקהילה החרדית, וזו צריכה להיות האסטרטגיה גם בעתיד של כל גורם שמבקש לקדם אי אלו מהלכים בקהילה החרדית. שינויים בזרם המרכזי הם כמעט בלתי אפשריים, ובוודאי לא בשלב ראשון, ולא נכון להקדיש את מרב ומיטב המשאבים והמאמצים לשם כך. להצדקת הטענה שלי אזדקק לאריכות רבה.
3. חלק גדול מהשינויים הנדרשים בקהילה החרדית לא ייוכלו להיעשות בהסכמת המנהיגות הרבנית והציבורית החרדית, בוודאי לא בשלבים הראשונים, יש למצוא בדרך כלל את השותפים הרלוונטיים בקהילה החרדית, כפי שכבר כתבתי בסעיף הקודם.
4. שינוי משמעותי בשיעור התעסוקה של הקהילה החרדית, יוכל להתרחש רק עם שינויים מסוימים בתפיסת העולם החרדית העכשווית, זהו אתגר משמעותי מבחינה אידיאולוגית הגותית ותורנית. גם בנקודה זו אני שותף לדעתו של ידידי ד"ר אהרן איתן.

בכל אופן, אני מודה מאוד לאיציק על כתיבת הספר החשוב שלו, שעשוי בעז"ה לקדם את השיח הציבורי בסוגיה חשובה זו, ואני ממליץ לכם מאוד לקרוא את הספר.

דור הפַּלָּגָה

בחומש בראשית בסוף פרשת נח אנחנו קוראים על מגדל בבל:

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. (בראשית יא,א-ט)

מהסיפור הזה אנחנו למדים שכשיש לאנשים שפה משותפת הם יכולים לממש כל יעד שהם מעוניינים להשיג, אבל אם הם מאבדים את השפה המשותפת שלהם הם לא יצליחו להישאר יחד.

כבר כמה שנים אני טוען שהבעיה הגדולה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית היא שאנחנו מאבדים את השפה המשותפת שלנו, ולאחרונה אני מרגיש שהמצב רק נעשה חמור יותר. אני חושש מאוד שהמציאות הזו נעשית בלתי הפיכה, ושהתוצאה עלולה להיות ח"ו הרת אסון למדינה ולחברה.

אם ניקח לדוגמה את המחלוקת העמוקה כעת סביב הרפורמה שמתכנן שר המשפטים יריב לוין במערכת היחסים שבין הממשלה והכנסת למערכת המשפט הישראלית, נראה כיצד הבעיה העיקרית היא שאין לנו בכלל שפה משותפת.

באופן אישי, הסוגיה כולה ופרטיה אינם מוכרים ומובנים לי ואין לי את היכולת לחוות דעה לכאן או לכאן. אני משער שכמוני גם מרבית האוכלוסייה בישראל מימין ומשמאל, איננה מבינה ומכירה את הסוגיות הללו לעומק, אבל נראה שכמעט כולם התייצבו מיידית בהתאם לעמדתם הפוליטית הכללית.

מצד אחד בטוחים שהרפורמה היא הדבר הנחוץ והדחוף באופן מיידי לטובת הדמוקרטיה הישראלית, ואין מקום להדרגתיות ולפשרה על אף סעיף ברפורמה. מהצד השני בטוחים שהרפורמה הזו היא קץ הדמוקרטיה הישראלית, ואין מקום להדרגתיות ולפשרה על אף סעיף ברפורמה.

ברור שהרפורמה הזו היא בעיקר סמל, לתמונת המצב הכללית של המדינה והחברה. חצי מאזרחי ישראל מרגישים שתקוותם התגשמה, הם בטוחים שהקואליציה והממשלה הנוכחית יביאו את מדינת ישראל למחוז חפצה בכל התחומים: בטחונית, מדינית, כלכלית, יחסי דת ומדינה. חצי מאזרחי ישראל חשים בדיוק להיפך, שהמדינה הולכת לאבדון בכל התחומים הנ"ל.

לכל צד יש טיעונים מנוסחים היטב ומשכנעים להצגת המציאות כפי שהוא רואה אותה, והבעיה הגדולה להבנתי היא שאין לנו אף מתורגמן שיתרגם לכל צד את התמונה שהצד השני רואה. כל צד בטוח שהאופן שבו הוא רואה את הדברים הוא הנכון, וכך אנו יכולים לראות שיח חרשים גם בשדה הפוליטי, גם בתקשורת, וגם ברשתות החברתיות.

במהלך השנים שמעתי אנשים חכמים וטובים שמדברים על הצורך ב"סיפור ישראלי משותף", שמעתי זאת בעבר מהרב שי פירון מייסד "פנימה" וכמדומני שכיום מדבר על כך יואב הלר מייסד "הרבעון הרביעי", ואני חושב שהשלב המתבקש לפני סיפור משותף הוא שפה משותפת, מפני שכיום נראה שאנחנו מדברים לפחות בשתי שפות שונות. אני חושש שמדובר במספר הרבה יותר גדול של שפות, מפני שלהבנתי גם הימין הישראלי מדבר בכמה שפות וכך גם השמאל הישראלי.

גם אם הימין שנמצא כיום בשלטון צודק לחלוטין, אני חושש מאוד שבהיעדר שפה משותפת, עתידה של המדינה והחברה בכל התחומים הנ"ל נמצא בסכנה גדולה. וגם אם בעתיד יתחלף השלטון וגם אם הוא יהיה צודק לחלוטין, החשש שלי במקומו עומד.

הלוואי שאני טועה.

כוח המשיכה של הזרם המרכזי (המיינסטרים) החרדי

הרב דוד לייבל

בעשרים השנים האחרונות, התחוללו שינויים משמעותיים בקרב הדור החרדי הצעיר. צעירים חרדים רבים מבעבר השתלבו בעבודה, יצאו ללימודים מקצועיים או אקדמיים, התגייסו לצה"ל או לשירות אזרחי, ובאופן כללי נחשפו יותר לחברה הישראלית לאורחות חייה ולתרבותה.

השינויים הללו, הביאו לכך שרבים מהצעירים הללו מרגישים חוסר נחת בקהילה שבה הם גדלו ואליה הם השתייכו, הם חשים מבוכה גדולה בנוגע לזהותם האישית והשתייכותם החברתית ובנוגע לתפיסת עולמם.

בשל כך, אנו עדים בשנים האחרונות לשיח גובר והולך בנוגע להגות חרדית רלוונטית, ולצורך בהקמת ופיתוח קהילות חדשות עבור הדור החרדי הצעיר.

הרב ברוך צבי גרינבוים

בשנה האחרונה, פועלים באופן משמעותי בעניין זה שני רבנים חרדים, המזוהים עם עיסוק בסוגיות הנוגעות לדור החרדי הצעיר.

הראשון שבהם הוא הרב דוד לייבל שליט"א - תלמיד חכם מובהק ואיש עסקים מצליח, שהקים לפני כמה שנים את "אחוות תורה" רשת של מסגרות תורניות לחרדים עובדים, ובשנה האחרונה הוא מנסה לסייע ליצירת קהילות חדשות לחרדים עובדים.

השני הוא הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א - איש חינוך חרדי, שעסק שנים רבות עם נוער חרדי נושר, הקים את ישיבת "דרך השם" ואת ארגון "לב שומע" ועוד מיזמים חינוכיים שונים. לפני כשנה הוא יצא לדרך עם מיזם בשם "חלקי בקהילתי" להקמת קהילות לחרדים עובדים.

מהו ההבדל בין שני הארגונים הללו? האם יש צורך ומקום לשני ארגונים באותו שדה? האם הם נותנים את המענה הנדרש?

הרושם שלי הוא שהרבנים הנ"ל והמיזמים שלהם, מתחרים ביניהם מי שמרני יותר ומי נזהר יותר ביחסיו עם הזרם המרכזי (המיינסטרים) החרדי.

הרב לייבל עצמו נזהר כל השנים לא להזדהות חס וחלילה כ"מודרני", הוא הקפיד על אמירות מתונות וזהירות, והשתדל לקבל הסכמה מהמנהיגות התורנית החרדית הליטאית. כשהוא עצמו העז למתוח ביקורת נוקבת על המצב הנוכחי, השתדלו מקורביו למתן את הדברים.

אולם נראה כעת שהרב גרינבוים מתאמץ להשמיע קול מתון וזהיר יותר מהרב לייבל, מפני שבעיניו הרב לייבל הוא מדי רדיקלי ויש צורך בזהירות רבה יותר. אלו המסרים שעולים באופן די ברור בעלון "חלקי בקהילתי" שיוצא לאור מדי שבוע.

לדעתי, לא רק שאין צורך ומקום לשני ארגונים כה דומים, אלא שהזהירות היתירה של שניהם, מונעת מהם לתת מענה לבעיה הגדולה שציינתי למעלה.

שני הארגונים מספקים מענה לחלק מצומצם מהצעירים החרדים שאינם הולכים בתלם החרדי המקובל, הם פונים בעיקר לגברים ליטאים נשואים, בוגרי ישיבות שיצאו לעולם המעשה, המבקשים לשמור על זהותם החרדית-שמרנית. הם כמעט ואינם נותנים מענה לרווקים, למזרחיים, לעולים, לנשים, לבעלי תשובה, לסטודנטים, לחיילים ולכל אלו המבקשים זהות פתוחה ומודרנית יותר באופן מוצהר.

התופעה הזו, של ניסיון לרצות את המיינסטרים החרדי, תוך זהירות יתירה מהשמעת קולות ביקורתיים ומהכלה של מגוון חרדי רחב יותר, מאפיינת לדעתי עוד תהליכים חשובים בקהילה החרדית.

לאתר "אחוות תורה" https://achvat.co.il/

לאתר "חלקי בקהילתי" https://chelki.co.il/