מה לנו נרדמים?

במסורת היהודית, חודש אלול הוא זמן לחשבון נפש ולתשובה, לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. זהו הזמן לבחון את מעשינו עד כה, ולקבל על עצמנו דברים טובים לעתיד. בחודש זה נהוג לתקוע בכל בוקר בשופר, וכפי שתקיעת שופר בר"ה באה לרמז "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" (לשון הרמב"ם הלכות תשובה ג,ד), כך גם נועדה תקיעה זו לעורר אותנו מתרדמת הזמן.

אני מניח שברמה האישית, מרבית האנשים בקהילה החרדית שבה אני חי אכן מתעוררים לבחון את דרכם ולשפר מעשיהם, אולם ברמה הציבורית יש לי תחושה שהציבור החרדי נמצא בתרדמת עמוקה.

בשעה שהחברה הישראלית נמצאת במשבר גדול ועמוק, כשוויכוח חריף על דמותה וצביונה של המדינה ועל סוגיות רבות שנויות במחלוקת, קורע את החברה כולה, יש לי תחושה שמרבית בני הקהילה החרדית בישראל אינם מבינים כלל על מה הסער הגדול הזה, והם סבורים שעולם כמנהגו נוהג, וכמו שעברנו גלים רבים כך נעבור גם את הגל הזה.

בתפיסה החרדית, אנו בסך הכל מבקשים לשמר את המצב הקיים מאז קום המדינה, עם שיפור מסוים בתקציבים ובעמדות הכוח שהמפלגות החרדיות משיגות, בהתאם לגידול בכוחן. החרדים מבקשים בעיקר להמשיך את הדיחוי של "תורתו אומנותו" משירות צבאי למרבית הצעירים החרדים, את הפטור מלימודי ליב"ה ב"ישיבות הקטנות" ולימוד מקצועות ליב"ה מינימלי ב"תלמודי התורה", ואת המודל של "חברת הלומדים" שהתפתח כאן מאז קום המדינה. המפלגות החרדיות עושות את המירב והמיטב לקבל מוקדי כוח ושליטה, ולהשיג תקציבים לטובת בוחריהן.

הציבור החרדי סבור שהסערה הנוכחית אינה ממש קשורה אליו, היא נוגעת לרפורמה במערכת המשפט, שאמנם הציבור החרדי והמפלגות החרדיות תומים בה, אבל הם אינם מובילים אותה. גם הפחד מעליית הימין הקיצוני, והתנהלותם חסרת האחריות של שרים וח"כים שונים, אינה נוגעת לכאורה במישרין לציבור החרדי ולמפלגות החרדיות. לכן בכל פעם שנשמעים קולות כנגד הקהילה החרדית והמפלגות החרדיות, הם סבורים שמדובר בשנאה לא מוצדקת כלפי הזר והשונה.

לתחושתי, החברה הישראלית ברובה הגדול איננה מוכנה להמשיך את ההסדר עם הקהילה החרדית במשך למעלה מ-75 שנים. הסכם הסטטוס קוו שהיה מקובל על מרבית הציבור בעבר, כבר אינו מקובל כיום. להבנתי, יש לכך שתי סיבות שונות.

1. בקום המדינה הציבור החרדי היה מיעוט קטן, וכעת הוא כבר מיעוט גדול שממשיך לגדול בקצב מהיר מאוד. ההשפעה של ההסכמות בנושאים השונים, נעשית אפוא משמעותית הרבה יותר, על הביטחון, על הכלכלה ועל תחושת השוויון הכללית.

2. הציבור הלא-חרדי בקום המדינה היה בעל קרבה גדולה יותר למסורת היהודית, והסכים בקלות יחסית לשמור על פרהסיא יהודית בנושאים כמו שבת, כשרות, נישואין וגירושין, גיור וכיו"ב.

אז אמנם הסערה הנוכחית אולי פחות נוגעת לקהילה החרדית ולמפלגות החרדיות, אבל ההתעוררות של רבים וטובים בחברה הישראלית בנוגע לצביונה ולעתידה של המדינה מכל הבחינות, נוגעת בהחלט להסדרים שבים החברה הישראלית והקהילה החרדית.

אני חושש שהצונאמי עוד לפנינו, שהכעס והתרעומת כלפיי החרדים עוד יגבר וילך, וחוסר ההבנה של החרדים את הסיטואציה עוד עלול להגביר את היחס השלילי כלפיהם.

נראה לי שהמנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית ברובה הגדול איננה מבינה את הסיטואציה, ואני מתפלא ומיצר על כך מאוד.

למה החרדים אינם מתגייסים לצה"ל?

צילום:  אורן בן חקון

שוב עולה לסדר היום הציבורי שאלת הדיחוי / הפטור משירות צבאי לתלמידי הישיבות שתורתם אומנותם, סוגיה שעומדת כבר שנים רבות במרכז הקיטוב בין הקהילה החרדית לכלל החברה הישראלית. ועדות רבות עסקו בנושא, תוכניות שונות הוצעו ונוסו, הפגנות ומחאות התקיימו מכל הצדדים וכמובן אינספור ויכוחים.

הצעד הראשון בשביל להתמודד עם אי הסכמה בכל נושא, הוא דיבור פתוח של כל הצדדים על העניין השנוי במחלוקת. כמדומני, שזוהי הבעיה המרכזית בעניין זה, שהטיעונים הנשמעים ברבים אינם משקפים את העמדה האמיתית.

ההסדר הרשמי לדחיית השירות נקרא "תורתו אומנותו", והוא נועד לכאורה לאפשר לצעירים המבקשים לשבת באוהלה של תורה ולהיות תלמידי חכמים, לעשות זאת ללא הפרעה. אולם לגופו של עניין, זוהי רק סיבה אחת מתוך שלל סיבות אחרות.

כידוע, הקהילה החרדית היא מגוונת, ולכל קבוצה בתוכה ישנם מאפיינים שונים, ובהתאם לכך גם הנימוקים של כל קבוצה לאי גיוס שונים מהקבוצה האחרת.

לתועלת הדיון, אני מבקש להציג את הנימוקים השונים שאני מכיר:

1. חשיבות לימוד תורה - זוהי כאמור הסיבה המוכרת מאז קום המדינה למתן דיחוי משירות צבאי לתלמידי ישיבות. באותם ימים דובר על מכסה של 400 תלמידי ישיבות, ומאז 1977 אין שום הגבלה על מספר תלמידי הישיבות. בשנים האחרונות דובר על יעדים ומכסות לגיוס צעירים חרדים, וכמדומני שבפועל היעדים הללו לא מתקיימים. בעבר, היו צעירים חרדים רבים שהתגייסו, וככל שחלפו השנים הציבור החרדי גדל ומספר המתגייסים מתוכו פחת.
2. איום "כור ההיתוך" - במשך שנים רבות שימש צה"ל "כור היתוך" לחברה הישראלית, הוא קיבל לתוכו צעירים מכל הקבוצות בחברה הישראלית, וניסה להתיך אותם לדמות של "צבר ישראלי". כך לדוגמה, רבים מהחיילים הדתיים שהתגייסו לצה"ל, עזבו את אורח החיים הדתי בעקבות השירות. בשל כך, החרדים חוששים מאוד מהגיוס לצה"ל, שיפגע באמונתם ואורחות חייהם של המתגייסים.
3. פריצת החומות - הקהילה החרדית בנתה לעצמה חומות גבוהות, וגם בין הקבוצות השונות בקהילה החרדית ישנן גדרות רבות. השירות בצה"ל, גם בסביבה נפרדת ומותאמת לחרדים, היא במידה רבה פריצת הגבולות הללו, ויש בה איום על הזהות החרדית, בפרט כשמדובר על קבוצות שמרניות ופרטיקולריות.
4. מחיר חברתי - במציאות הקיימת, צעיר חרדי שמתגייס לצבא ומשפחתו עלולים לשלם על כך מחיר חברתי גבוה, באופנים שונים. בקבלה למוסדות החינוך, בשידוכים, במעמד חברתי וכיו"ב.
5. שמרנות - המאפיין החרדי המובהק ביותר בעיניי הוא שמרנות, וממילא הקושי לכל שינוי קטן או גדול. כמובן שאחרי 75 שנים שבהם רוב מוחלט של הצעירים החרדים אינם משרתים בצה"ל, כמעט בלתי ניתן לחשוב על שינוי משמעותי בנושא.
6. התנגדות למדינה - חלק קטן מהקהילה החרדית הוא אנטי ציוני, אינו משתתף בבחירות לכנסת לרשויות המקומיות, ונמנע מקבלת חלק ניכר של תקציבים ממשלתיים ועירוניים. הם כמובן אינם שוקלים בדעתם לשרת בצה"ל. למרות שיתר החרדים אינם מחזיקים בעמדה זו, אבל עדיין הניכור ותחושת הזרות כלפי המדינה והחברה, רווחים בקרב אחוזים גבוהים מהקהילה החרדית.
7. התאמות - גם חרדים שמעוניינים לשרת בצה"ל, למרות כל הסיבות הנ"ל, מצפים שהצבא ידאג לאפשר להם סביבת שירות שמתאימה לאורח חייהם, בצניעות, כשרות, שבת ועוד כיו"ב. עם כל הרצון הטוב של צה"ל, זוהי משימה קשה מאוד למימוש.

איני בא להצדיק את הסיבות הללו, אולם נראה לי שחשוב מאוד להכיר ולהבין אותן לפני כל דיון בסוגיה סבוכה זו.

כל הדיון מתמקד כיום כמדומני בשירות של גברים חרדים, לגבי נשים חרדיות אני חושב שכבר מזמן ישנה הבנה שאין לכך סיכוי, ואפילו לגבי שירות לאומי/אזרחי נראה לי שוויתרו עליהן. חלק ניכר מהסיבות שמניתי, מסביר לדעתי גם את החשש של החרדים משירות לאומי/אזרחי לבנות חרדיות.

אני באופן אישי לא שירתי בצה"ל, בשל היותי תלמיד ישיבה עד גיל 28. מאוחר יותר נטלתי חלק משמעותי בהקמת המסלולים לשילוב חרדים בחיל האוויר, בחיל המודיעין ובזרועות נוספות. שניים מבניי שירתו בצה"ל (במסלולי שח"ר וח"ץ), ואחת מבנותיי שירתה בשירות לאומי.

הציונות ומדינת ישראל - אתגר תאולוגי ואידאולוגי

העימות הנוקב בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, שהעמיק במהלך השנה האחרונה, נשען על הבדלים עמוקים בתפיסות העולם של כל קבוצה. פעמים רבות ניתן במצב של חילוקי דעות להתעלם מהשאלות היסודיות, ולהתמקד בשאלות של כאן ועכשיו, אולם לעתים אין מנוס וצריכים לשוב לאותן נקודות. אני סבור שכעת נידרש כולנו במוקדם או במאוחר לחזור להנחות היסוד, בשביל לבחון את היכולת של כולנו להמשיך ולחיות כאן בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

במשך כ-2,000 שנים, מאז חורבן הבית השני, ליוותה את עם ישראל האמונה בגאולה העתידית. האמונה הזו החזיקה את העם בנדודיו ובתלאותיו, ונראה שהיא זו שגם הביאה אותו לקום ולעשות מעשה לפני למעלה מ-100 שנה, לפעול למען הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל.

אולם בין החזון שליווה את עמנו לאורך הגלות, לבין המימוש של התנועה הציונית והקמת המדינה, ישנם פערים גדולים מאוד, שמאתגרים מאוד את האדם המאמין בתורה, בנביאים ובספרות חז"ל. אני מבקש לציין את ההבדלים הללו, כפי שאני רואה אותם:

1. נס משמיים או מהלך עצמאי טבעי - הגאולה שעם ישראל ציפה לה שנים רבות כוללת מהלך שלם שבראשו עומדת דמות מופלאה של משיח בן דוד עם אליהו הנביא, שבאופן מופלא מקבצים את הגלויות, בונים את בית המקדש, המתים קמים לתחייה, ועם ישראל בארץ ישראל הופך למרכז העולם, שכולם נוהרים אליו לעבוד את ה'. החיים בתקופה זו הם מופלאים ומתוארים כיוצאים מגדר הטבע, למרות שבעניין זה ישנם מקורות שונים. לעומת זאת, הציונות והקמת המדינה הם תהליכים טבעיים של אנשים מעם ישראל שמחליטים לדאוג באופנים ארציים להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, בלי משיח, בלי אליהו הנביא, בלי בית מקדש ובלי תחיית המתים. זהו שינוי דרמטי מרכזי בין החלום לגאולה, לבין ההתרחשות בפועל.
2. החילוניות - בתנ"ך ובחז"ל ישנה התניה ברורה בין אמונה של עם ישראל בקב"ה ומחויבות לשמירת מצוות לבין מצבו הגשמי של העם, ולכן הגאולה היתה אמורה לכאורה לבוא בזמן שעם ישראל שב בתשובה והולך בדרכי התורה והמצוות. אולם התנועה הציונית והמדינה שקמה בעקבותיה היתה עם רוב חילוני מובהק, ועד היום רוב העם היהודי בארץ ישראל ומחוצה לה אינו שומר תורה ומצוות.
3. מלכות או דמוקרטיה - התקופות הטובות של עם ישראל בארצו, שזכו עם השנים לנוסטלגיה רבה, היו כמובן מלוכניות. גם התיאורים של העתיד עם בוא המשיח, מתוארים כחידוש מלכות בית דוד שבה מולך המשיח. בשל כך, הרעיון להקמת מדינה דמוקרטית שבה העם בוחר את מנהיגיו, ושיש בה שוויון אחווה וחירות, הוא די זר לאדם המאמין. אמנם במרוצת הדורות נכתבו טקסטים תורניים ופרשניים שתמכו ברעיונות דמוקרטיים שונים, אבל עדיין אצל מרבית היהודים המאמינים הציפייה לגאולה העתידית היא במידה רבה ציפייה לעתיד לא דמוקרטי.
4. האוכלוסייה הלא-יהודית - בחזון הגאולי, ארץ ישראל כולה (עם גבולות רחבים הרבה יותר) מיועדת לעם ישראל, ואין בה מקום לעמים אחרים. הנוכחות של לא-יהודים רבים במדינת ישראל ובוודאי של עם פלסטיני, והענקת זכויות אזרחיות שוות ליהודים וללא-יהודים, עשויים להיתפס כסותרים את החזון המובטח.

בשל הסיבות הללו, התנועה הציונית ומדינת ישראל, מאתגרים כבר למעלה מ-100 שנים את תפיסת העולם של מרבית היהודים המאמינים שומרי תורה ומצוות.

ניתן להאריך ולהרחיב אודות הגישות השונות שהתפתחו עם השנים בקרב שומרי תורה ומצוות בשביל להתמודד עם השאלות הללו, אבל באופן כללי נראה לי שישנן שתי גישות מרכזיות:

הגישה הדתית לאומית - אמנם הציונות ומדינת ישראל אינם מימוש מלא של הגאולה המובטחת, אבל הם שלב ראשון בדרך אליה. המינוח המוכר בהקשר זה הוא "אתחלתא דגאולה", והציפייה היא שבהדרגה ישתנו הדברים והחזון הגאולי התנ"כי והחז"לי יתממש במלואו. בשל כך, הם ראו את עצמם שותפים מלאים ושווים לתנועה הציונית ולהקמת המדינה.

הגישה החרדית - אין לציונות ולמדינת ישראל כל קשר לגאולה המובטחת העתידית, למרות הברכה הגדולה שיש בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (ישנם חרדים רבים שגם אינם בטוחים בזה), אנחנו למעשה עדיין בגלות וממשיכים לצפות לאותה גאולה מיוחלת. בשל כך, הם לא ראו את עצמם שותפים לתנועה הציונית ולהקמת המדינה, למרות שבפועל רבים מהם נטלו חלק כזה או אחר בנעשה בה.

אלו היו להבנתי שני הזרמים העיקריים ביהדות האורתודוקסית בקום המדינה, אולם עם השנים חלו שינויים רבים בשניהם. בקרב הדתיים הלאומיים התחזקו להבנתי אלו שסבורים שעלינו להתקדם לשלבים נוספים בגאולה, דבר זה בא לידי ביטוי באופנים שונים, ונראה לי שהדברים והמהלכים של מפלגות "הציונות הדתית" ו"עוצמה יהודית" בשנה האחרונה משקפים זאת היטב. גם בקרב החרדים, אנו יכולים לראות כיצד רבים מהחרדים רואים את עצמם כיום שותפים מלאים למדינה, ולהנהגתה ובמידה רבה מאמצים גישות דתיות-לאומיות, למרות שהם אינם מבטאים זאת באופן גלוי.

מן הסתם ישנן עוד גישות לסוגיה זו, ולהבנתי זהו אחד האתגרים החשובים ביותר לעסוק בהם בתוך העולם האמוני הדתי והחרדי.

לקראת שותפות חדשה

מי פה בעל הבית?

צילום: אוהד צויגנברג

הססמה של איתמר בן גביר במערכת הבחירות האחרונות היתה "מי פה בעל הבית", ואני חושב שהיא מתארת היטב את המציאות הנוכחית, מיום הבחירות לכנסת ה-25 ועד היום.

מקום המדינה עד ה"מהפך" ב-1977, היה ברור לכולם שבעלי הבית של המדינה הם מפלגת מפא"י ראשיה ושותפותיה. מפא"י התנהגה באדנות וביטחון מלא בכוחה, ולא הסכימה לשתף גורמים נוספים בשלטון. הניצחון של מנחם בגין ב-1977 והקואליציה שלו עם החרדים, שינו את המציאות, להבנה שהמדינה שייכת לכולם, לימין ולשמאל, לחילוניים לדתיים ולחרדים, לאשכנזים ולספרדים. מאז ועד 2022 היו רוב הקואליציות והממשלות בראשות הימין, אבל היו גם כמה ממשלות אחדות, וממשלות בראשות המרכז או השמאל.

מאז פרסום תוצאות הבחירות בראשית נובמבר 2022, נראה שנכנסנו לעידן חדש. רבים במחנה הימין סבורים כמדומני שהגענו ל"קץ ההיסטוריה" ושמעתה ועד עולם תהיה בישראל ממשלת ימין מלא, בשל המגמות הדמוגרפיות. לכן הם מבקשים לעצמם "משילות" "ריבונות" ועוד ביטויים, שנועדו להבהיר לגורמים השונים באופוזיציה, שהם אינם שותפים במדינה. נראה לי שהדברים נכונים בעיקר על ראשי "הציונות הדתית" ו"עוצמה יהודית" בצלאל סמוטריץ ואיתמר בן גביר, אבל הם ניכרים גם בשפה ובהתנהלות של רבים מנציגי "הליכוד" והמפלגות החרדיות.

זהו הפחד של תומכי מפלגות האופוזיציה מאז הבחירות, והוא גבר והלך עם הקמת הממשלה וביתר שאת עם ההכרזה על רפורמה במערכת המשפט ועוד שלל חוקים שסותרים את תפיסת עולמם.

האופן שבו הצביעה השבוע הכנסת על החוק לביטול עילת הסבירות, נועד לומר למתנגדי הממשלה והרפורמה מי בעל הבית במדינה, ולהבהיר להם שהם אינם נתפסים כבר כשותפים.

הדיבורים על מעבר לחו"ל, או על הפסקת שירות צבאי וכיו"ב, נובעת מהתחושה של רבים וטובים שארצם שינתה את פניה והם הופכים בה לזרים. אמנם המינוח "דיקטטורה" או דיבור על "מדינת הלכה" או על "סיפורה של שפחה" הוא מוקצן, אבל הוא בהחלט מבטא היטב את הפחדים והחששות, בפרט לנוכח הפעולות שכבר נעשו בחודשים שחלפו מאז הבחירות, בחוקים, בתקציב, ובעוד פעולות שלטוניות רבות.

המשימה המרכזית של הממשלה והקואליציה היא להבהיר למתנגדיהם שהם שותפים מלאים במדינה, לצערי הרב אני לא משוכנע שאכן זהו הרצון של כל חלקי הקואליציה.

גבולות הדיאלוג

כעשרים שנה הייתי מעורב ביוזמות שונות של שיח בחברה הישראלית, בעמותת "צו פיוס", בכתב העת "ארץ אחרת", במכון "שחרית", בתנועת "פנימה", ועוד כהנה וכהנה.

בתקופה הנוכחית, אני מזהה שתי מגמות הפוכות. מצד אחד, אני שומע הרבה אנשים שמצטרפים לדיבור על הצורך בדיאלוג ובמפגש של כלל האנשים מכל חלקי החברה הישראלית, וכל הזמן ישנן התארגנויות חדשות ברוח זו. ומצד שני, אני שומע רבים וטובים שמאוכזבים מכל השיחות הללו, הם אומרים שהמציאות מוכיחה שאין תוחלת בכל הדיבורים הללו, מפני שברגע האמת המנצח פועל בכוחנות לקבוע עובדות בשטח, וכל הדיאלוג מתברר כתרגיל למשיכת זמן בדברי חלקלקות.

אני סבור שאין מנוס מדיאלוג, אבל חשוב להבין שלא כולם יכולים להיות שותפים לדיאלוג. ישנם את אלו שמעוניינים בשותפות, בהסכמה ובפשרות, והם בהחלט חייבים לעשות זאת בדיאלוג, אבל יש גם את אלו שאינם מתכוונים לשותפות הסכמה ופשרה, והם בסך הכל מנצלים את הדיאלוג להרדים את הצד האחר.

אין לי פטנט איך לזהות בין שותפי אמת לבין אלו שעושים זאת למראית עין, אבל יש לי כמה מחשבות בנידון, ואולי בעתיד ארחיב בנידון.

השותפות הנדרשת

באופן אישי, אני מזדהה בדברים רבים עם מתנגדי הקואליציה והממשלה הנוכחית, ואני שותף לחששות מחלק ניכר מהפעולות של גורמים משמעותיים בקואליציה ובממשלה.

בהקשר החרדי, אני חושב שהמפלגות החרדיות טעו בברית המליאה שהם כרתו עם הליכוד בראשות נתניהו, ובפרט בשותפות עם גורמים קיצוניים כמו סמוטריץ ובן גביר ומפלגותיהם.

בסופו של דבר, אם המחנה הליברלי מקווה לחזור ביום מן הימים לשלטון, הוא יהיה חייב למצוא שותפים מתוך הקהילה החרדית, ואת השותפות הזו הוא צריך לעשות בהקדם האפשרי. אנשי המחנה הזה חייבים להבין לעומק את הסוגיות החשובות לקהילה החרדית, ולנסות לגבש נוסח חדש ועדכני של "סטטוס קוו" בענייני דת ומדינה, ובכל הסוגיות השנויות במחלוקת מול הקהילה החרדית (לימוד ליב"ה, תעסוקה, שירות צבאי ו/או אזרחי, הפרדה מגדרית וכיו"ב).

חשוב לזכור, שלקהילה החרדית חשוב בעיקר שיאפשרו לה לחיות את חייה על פי אמונתה ותפיסת עולמה, והיא פחות מעוניינת להכתיב לכלל החברה הישראלית כיצד לחיות.

בעניין זה, פעמים רבות אני מספר על דו-שיח בין דוד בן גוריון לאדמו"ר מצאנז זצ"ל, ששמעתי מפרופ' משה הלברטל. בן גוריון שאל את האדמו"ר: "מה הציפיות שלך ממני?", השיב לו האדמו"ר: "יש מקסימום ומינימום, המקסימום הוא שאתה תחבוש שטריימל, והמינימום הוא שאני אחבוש שטריימל".

ויקהלו על משה ועל אהרן / יתד נאמן

ביום שישי כ"ז בסיון תשפ"ג פורסם בעיתון "יתד נאמן" מאמר תגובה על נאומו של הרב דוד לייבל שליט"א.

אני רואה חשיבות בהבאת המאמר במלואו.

על משמר ההשקפה

"אמר רבי עקיבא, נמשלו ישראל לעוף. מה עוף זה אינו יכול לפרוח בלא כנפים, כך ישראל אין יכולין לעשות דבר בלא זקנים"

"יתד נאמן" שתק עד כה אך משקבלנו את הוראתם והנחייתם המפורטת של מרנן רבנן זקני הדור שליט"א, יצאנו להדהד את קולם ולהשמיע את דעתם דעת תורה ברמה והתייצבנו לזעוק ולשמש מגביר קול לגדולי דורנו שליט"א, הרואים בדיבורים אלה סכנה קיומית וניסיון לבקוע פרצות בחומות החוצצות בין עולם התורה לעולם החולין וחיי החומר

לפני כשבוע נפל דבר בישראל, באופן פומבי הוטלה פצצה רוחנית לתוככי היהדות נאמנה, בסוגיה הנוגעת לציפור הנפש של עתיד הדור הצעיר. לאורך תקופה ארוכה ביותר, לא היה דבר כגון זה, שיקום רב הנחשב ת"ח המכהן כראש כולל, והרים נס מרד נגד דעתם המוחלטת של מרנן ורבנן זצוק"ל ויבדלחט"א, בשאלות המסורות אך ורק ללשכת הגזית. "לעיני כל ישראל" הוא העניק גיבוי למוסדות שעיני העדה ראו ורואים בהם סכנה רוחנית חמורה והם ביטאו את דעתם ברמה בסוגיות אלו, ובדבריו שלל את סמכות החכמים להכריע בענין זה, והעביר את הסמכות ההכרעה לידי ההורים - ולא לעיני העדה.

מבלי להיכנס לגופה של הסוגיה עצמה, מדובר בהמרדה חמורה שכל מי ששייך להיכלה של היהדות הנאמנה - לומדי התורה שמחזיקים את עמודי העולם לצד עמלים לפרנסתם אך דבקים באורח החיים החרדי - כאיש אחד בלב אחד דוחים בהתקוממות את האמירה המסוכנת והמתגרה בסמכות החכמים. כי בשעה שהיהדות הנאמנה מתמודדת עם צודי נפשות מבחוץ ועם צורך בפתרון בעיות ביית, לא רק שקולו של אותו דובר לא נדם, הוא שופך שמן לתבערה של האש הזרה הבוערת בקצה המחנה.

אבל קריאת התגר המטלטלת, כביכול יש כאן "מחלוקת אחרונים", מרנן גדולי ישראל מחד ואותו רב מאידך גיסא, מהווה מטען נפץ רוחני, רב עוצמה, שהונח ביסודות הבית בנסיון להקים גורד שחקים חדש שקומותיו דוקרות את השמים, כדי שיהווה משכן לתנועת ההשכלה המתחדשת, הבל הפה והבלי הרוח הנשמעים מכיוון הדובר הפעילו אצלנו צופרי אזעקה המשמיעים צפירות עולות ויורדות, כבעת סכנה.

אומנם 'חנוך לנער על פי דרכו', אמנם ישנן שאלות של היחיד המבקשות תשובה בהתאם לצרכים, אבל בכל סוגייה שהיא, אי אפשר להפוך בעיה שמצריכה לעיתים פתרון, לאידיאולוגיה. גם עמלים לפרנסתם, אנשים יקרים החרדים לדבר השם, ידעו את הדרך המובילה למעונם של גדולי ישראל הנושאים על כיתפיהםם השחות את משאו, טורחו וריבו של כל יחיד. אבל גם אם באופן תיאורטי יהיו רבבות הוראות שעה, הוראות מקום והוראות לפרט, זה לעולם לא יהיה שינוי ערכי, השקפתי ואידיאולוגי. זה יהיה מצבור של הוראות יחיד. לא כל אחד יכול לבוא ולפרוץ גדר, ולסלול דרך חדשה, גם אם הוא חושב שהוא רואה רחוק יותר מעיני הנץ של גדולי הדורות הצופיות למרחקים! ומי שיבקש דוגמה לעינים אלו, אל יבקש זאת במקום רחוק. כאשר הגיעו לפתחו של רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל סוגיה של "כולל" המשלב לימודי הייטק מיסודו של אותו רב, התרעם ושלל זאת בכל מכל כל וזעק: "שעטנז"! היו, ביניהם מחשובי עם, שתמהו: וכי מה רע שאנשי עמל יחלקו את זמנם עם לימוד תורה? והשיב מרן זצוק"ל: "יש הבדל אם אדם לומד כפי יכולתו, אך כיוון שזקוק הוא לפרנסה לבני ביתו, הוא נהנה מיגיע כפיו, לבין אדם שמקדש את פרנסתו כעיקר וכתוספת לעבודתו הוא גם לומד תורה. קביעת עיתים היא דבר גדול וחשוב וכל השטעטעלאך בישראל היו מלאים בלומדים כאלה, ואת הגמרא, המשנה או ה"עין יעקב" היו לומדים בעין דומעת: "הלוואי וטעם גן עדן זה היה מנת חלקינו כל היום". עלינו לשים לב כי לשון המשנה היא "כל תורה שיש עמה מלאכה", ולא אמרה התורה "כל מלאכה שיש עמה תורה". לקבוע מסגרות ל"מלאכה שיש עמה תורה" - הייטק עם גמרא, זו מסגרת פסולה: ש-ע-ט-נ-ז! - זעק מרן זצוק"ל וכמה רחוקות רואי הם עיני גדול ישראל שצפה אז, את האירוע הנוכחי!

"ויקח קרח". רש"י פרש זאת "לקח עצמו לצד אחד כדי להיות נחלק מתוך העדה לערר על הכהונה". כן הביא את דברי האונקלוס - "ואיתפלג", היינו נחלק מכל העדה להחזיק במחלוקת. לפי רש"י הוא בא לערר על הכהונה, ולפי אונקלוס, כיד להחזיק במחלוקת לשם מחלוקת. במדרש הגדול (קרח טז,א) "אמר ריש לקיש, שלקח מקח רע לעצמו". באר בעל הטורים: ויקח קרח בגימ' 'זה מקח רע', שנאמר (קהלת ה,יב) ' יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו' ". ומוסיף בעל הטורים: בגימ' ' עושרו של קרח לרעתו היהלו'. שלוש נקודות היו במערכה של קורח: ערעור על הכהונה, מחלוקת לשם מחלוקת, וממון רב שאיפשר לו לנסות לקדם תנועת מחאה שתגרור ותסחוף את ההמון ותתבע לגיטימציה - כל העדה קדושים - בניגוד להנהגת משה רבינו.

"יתד נאמן" שתק עד כה, כי כמו בכל מאבקיו, ועתה ברוח צוואתו, מורשתו והוראתו המפורשת של רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטין זצוק"ל לשליחי צבור, כפי שהעבירם בכנס במלאת עשור להסתלקותו של רשכב"ה מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל באומרו ש"לא עושים שום דבר בלי לשאול", נצרנו את הקולמוס והמקלדת. אך משקבלנו את הוראתם והנחייתם המפורטת של מרנן ורבנן זקני הדור שליט"א, יצאנו להדהד את קולם ולהשמיע את דעתם דעת תורה ברמה והתייצבנו לזעוק ולשמש מגביר קול לגדולי דורנו שליט"א, הרואים בדיבורים אלה סכנה קיומית ונסיון לבקוע פרצות בחומות החוצצות בין עולם התורה לעולם החולין וחיי החומר, ששולטים ברחוב הישראלי. הטשטוש והערפל הם שדה מוקשים ללא שילוט התראה, וחובה לפזרם.

בל נשכח כי אמירות ודיבורים כביכול אינטלגנטים ומתחכמים, או במשמעותם האמיתית דבורי "אויבער חכם", מושכים בחלקלקותם ומסנוורים בסגנונם. גם כשהעיוות והסילוף ברורים לכל השומעים, חובשי ספסלי ביה"ד כמו גם עמלים לפרנסתם שבוודאי אינם מעונינים חלילה להפנות עורף לגדולי הדור, אלא חפצים במטרייתם הסוככת והמגוננת. אולם ההתפעלות מהנוסח האינטלקטואלי ועוד מפי רב, מאלחשת את חוש הזהירותואת המבט הבקורתי הטבעי. מול דיבורי דבש כאלה, האוזן מתמלאת דונג, ו"תופת צופים" הופך לנופת צופים. האדם רואה דברים - אך אינו מתבונן. הוא שומע - אך אינו מקשיב. הוא מבחין - אך אינו מכיר. תבלול מכסה את העין - לא רואים, גבס הקהות ניתך - לא מרגישים, ועל כך גדולי ישראל מתריעים!

אין צורך להאריך בסוגיית מוסדות הממ"ח שמרנן גדולי ישראל זצוק"ל ויבדלחט"א כבר הבהירו אודותיו כי מדובר בממ"ח שערי טומאעה, אך אותו "רב" נותן לו לגיטמציה וצינן את היורה של מאבקם. הרי אין זה סוד שהיהדות הנאמנה מתנגדת לכל נסיון חיצוני להתערב בתכני הלמוד של מוסדות החינוך של צאן קודשים. לא בגלל ש"אתם נכשלתם". גם לו הם, החילונים, היו מצליחים, אפילו מאוד, היינו אומרים "לא" מוחלט! גם אם הנוסחה שלהם היתה המתכון הבדוק ביותר להישגיות מרשימה ולהקניית ערכים טובה, היינו דוחים אותה על הסף. אף אם התוצאות שלהם היו נושמות אויר פסגות, היינו מגיפים את שער הברזל בטריקה ומרימים את גשר השלשלאות שמעל החפיר. היהדות הנאמנה לא נותנת להם לגעת, אפילו לא בזרת קטנה, לא בגלל שהמרשם שלהם מקדיח את תבשילו של העם ועתידו - כפי שאכן מוכח. לא בגלל שמעשי ידיהם טובעים בים של כשלון למודי וערכי. לאבגלל שה"פרות הקדושות" שלהם כבר הובלו לבית המטבחים של התוצאות. היינו מתנגדים, גם אם התוצאות שלהם היו מצוינות. אנחנו מתנגדים שהם יתערבו, כל לא ניתן להם דריסת רגל בחינוך ילדינו בגלל מה שהם ומה שהם מייצגים - ולא בגלל צדקתם או אי צדקתם. לא יעלה על הדעת שהם יקבעו לנו בענינים של צפור הנפש!

משום כך, עד כה, הציבור הכפוף לגדולי ישראל לא פתח להם שער. הכל ידעו כי זו הכנסת הראש לגליוטינה הרוחנית מרצון. כבר הבהיר על כך רשכבה"ג מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל בהתייחסו בעבר לנסיונות כפייה והתערבות מהאידך גיסא: "גם אם הם יכריחו אותנו ללמוד גמרא, נתנגד! הם לא יקבעו לנו דבר! נתנגד, נסרב ואז נלך ללמוד גמרא". נלחם כי אנחנו חייבים להגות בתורה יומם ולילה, לא בגלל שהם יכריחו! לא תנתן להם שום דריסת רגל. לא ניתן לחתול חוצות מורעב, לשמור על השמנת. כל מה שהם צריכים זה ליצור תלות ראשונית מצידנו ולהניח רגל דקה בתוך מערכת החינוך הטהור החרדי. ההמשך, הם מאמינים, יבוא אחר כך, הרגל גזה. כך היא אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה. לסיוע רבני אפילו הם לא ייחלו. על נאום הכשר של ישיבה משולבת בלימודים אקדמיים, אפילו הם לא דימיינו.

"כלום אפשר למסור נכס יקר כזה, לידי אנשים שאינם מאמינים בו ואינם מעריכים אותו, ויש ביניהם שונאים אותו ונלחמים באמונה ובדת" כתב מרן הגר"ז סורוצקין זצוק"ל (הדעה והדיבור, ספר שלישי, סימן ט"ו). "ואני אמרתי לאחד השרים אילו הייתם אנשים ישרים, לא הייתם מקבלים על עצמכם דבר כזה. אילו היו רוצים להטיל עלי, לא הייתי מקבל עלי בשום אופן, כי הנני מאמין בד' ובתורתו, ולא אוכל לתת, ח"ו, חינוך של כפירה לילדים. לא אוכל לתת לאחרים, דבר שאין בעצמי. ואיך אתם, הבלתי דתיים, מקבלים על עצמכם, לתת דבר שאין בעצמכם?" ואם יבוא הטוען "החכם" ויטען כי חפץ הוא להקים מוסד כזה ללא תלות ממלכתית ובמימון פרטי לגמרי, (והרי לשטן חילות רבים ורגלים לדבר שלנושא כזה יימצא מימון ברווח ובשופי). על כך כך הוסיפו ואף חידדו מרנן ורבנן גדולי הדורות זצוק"ל ויבדלחט"א, כי לא רק כאשר מוסדות כאלו יהיו ממלכתיים וכפופים למימסד הכפרני, אלא אף אם תהא זאת יוזמה פרטית ובמימון פרטי, כדוגמת ה"כולל" שהזכרנו, עצם הדבר הוא שעטנז פסול וטרף!

את חומרת הממ"ח כבר הבהיר רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטין זצוק"ל באוזני הנהלת 'איגוד מוסדות הפטור', בדברים נוקבים וחמורים לקראת עונת הרישום: "המסייעים לממ"ח, מפסידים את העולם הבא. אפילו מי שמלמד שם תורה שיידע שהוא מפסיד עולם הבא". גם באספת חירום שהתקיימה במעונו ובראשותו, בהשתתפות יבדלחט"א חברי מועצגה"ת הגאון הגדול רמ"ה הירש שליט"א, הגאון הגדול ר"ד כהן שליט"א והגאון הגדול ר"א פילץ שליט"א, שיחד עם מרביצי תורה ואנשי חינוך, התייצבו כולם לדון בדרכי הפעולה מול נסיונות גורמים שונים לפלוש ולהשפיע על חינוך תשב"ר ויצירת מסגרות שאין רוח חכמים נוחה מהם.

באמצעות פיתויים כלכליים למוסדות, מנסים ראשי משרד החינוך על פי מפת דרכים מסודרת, להרחיב את פריסת מוסדות הממ"ח - ממלכתי חרדי, ולצרף אותם לרשימה הארוכה של סוכני שינוי הפועלים בתוככי היהדות החרדית. מאחורי מסווה ההבטחות שלא להתערב בתכנים ועל אף שבחלק מהמקומות זה מקויים בינתיים, מדובר ברצים למרחקים ארוכים שיש להם נשימה ארוכה וזמן המתנה לרגע ה"אמת" שבו ייחשף פרצופם האמיתי. הכוונה כרגע היא להניח מרעום השהייה בהיכלי החינוך הטהור שיתקתק תחת אושיות קיומנו, ולפוצצו ברגע שייבחר על ידם. זהו נסיון להפיל ברשת את עצמאות החינוך החרדי, ומרנן ורבנן שליט"א נקהלו לעמוד על נפשנו.

"אלו הם אנשים שיש להם השקפות אחרות, לא השקפות של תורת אמת", זעק מרן ראש הישיבה זצוק"ל. "המטרה שלהם לשנות את החינוך של התלמידים! צריך לדעת שזה בנפשנו, זה חינוך לא על פי התורה, זה חינוך נגד התורה! הם עושים במסווה כאילו שזה על פי התורה, אבל המטרה היא הפוכה"!

כבר תקופה ארוכה מנסות ממשלות הזדון להניח יד גסה על החינוך הטהור, באמצעות משת"פים מבית. והם אינם חדלים מנסיונות לפלוש למערכת החינוך החרדית כדי "לתת לה כלים" לשלב את בוגריה בחברה פורקת העול. בצמרת מערכת החינוך דיברו אז בקול רם ולא בלחישה על "קידמה ונאורות"שיש להנחיל לחרדים. הם הסתכלו ועדיין מסתכלים על החרדים כעל קבוצת ילידים כביכול פרימיטיבית, שיש לגאול אותם מ"בורותם" ולסייע להם להשתלב בחברה וכך להפוך ילדים יהודים לילדים ישראלים!

לפני יותר מעשור, במכתבו האחרון בחיי חיותו כתב רשכבה"ג מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל על מגמות מחוץ לשלוח יד בפך השמן הטהור של החינוך: "מטרתם בכל מגמות אלו לעשות שינוי הרוח והמהות של הציבור החרדי ולפעול להכניס כל מיני שאיפות אחרות אשר לא שערום אבותינו, ולעשות השתלבות והתחברות עם חיי החילוניות ועם תרבות אנשים חטאים. ועל כן יש לקרוא אל תלך בדרך איתם מנע רגלך מנתיבתם, ועם שונים אל תתערב, אלא אך ורק בדרך המסורה לנו מדור דור".

כבר בי"ח חשון תשע"ה כשהשועלים אך החלו לחבל בכרמים כתב רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל בדם לבו מכתב נוקב. במילים נוגעות ללב,הבהיר בין דבריו: "בזמן האחרון עומדים עלינו כאלה אשר רוצים להצר את רגליהם של החרדים לדבר ד', ורוצים להתערב לנו בחינוך הטהור של ילדי ובחורי ישראל ע"י הקמת מסגרת ממלכתי חרדי וכדו', עלינו לעמוד כחומה בצורה שלא לשנות אפילו כחוט השערה ממה שהי' עד היום וח"ו לא להתפתות אחר דבריהם והבטחותיהם, אשר אחריתה מי ישורנו, ואין בזה שום הוראת היתר כלל. ואלו אשר הצטרפו כבר למסגרת זו עליהם להתנתק ממנה. ובעזה"י נצליח המשיך במסורת החינוך שקיבלנו מאבותינו ורבותינו בלי שום שינוי עד ביאת גואל צדק בב"א. הכו"ח למען הצלת חינוך ילדי ישראל".

עבור היהדות הנאמנה זו שאלה של להיות או לא להיות, לא נוכל "לישר קו" עם אלה המבקשים לכרוך את ההבל סביב צווארנו! הן כור היתוך שמכשיר להשתלבות, חייב להבעיר אש גיהנומית בעלת טמפרטורת היתוך נוראה. במערכת החינוך שלנו, אנחנו דולים את המים שמכבים את הבעירה הזו. זה הרי היפך מוחלט ממה שאנחנו מבקשים להנחיל לילדינו. אם יש להורה שאלות ספציפיות לילד ספציפי, לגדולי ישראל יש תשובות ספציפיות. אז איך יתכן שיהיו פושעי רוח שישתפו פעולה עם מגמות הזדון של מבקשי השינוי? איך יתכן שיהיו חרדים שיפרצו את הגדר וישתפו פעולה עם מגמת ה"ממלכתי חרדי" ויתנו להם דריסת רגל, גם אם זאבי הערבות מבטיחים עם יד על הלב שלא לטרוף את צאן הקודשים? איך יתכן שיתייצב רב לטובת הערב רב?

חז"ל אומרים שאפילו מבנה הגוף וחלאיו, שונים ביהודים ובבני עממין. ההבדל כה תהומי, עד שמרן החת"ס זצוק"ל (על מסכת ע'"ז דף ל"א ע"ב) מתלבט האם אפשר לסמוך על רופאים נוכרים, כיון שאין להם בתי ספר מיוחדים ללמוד חכמת הרפואה. של הגוף היהודי אלא הם לומדים רפואה כללית?! וכי גוף אחד לישראל ולשאר העמים? - תמה מרן החת"ס זצוק"ל. אין ספק שלנער היהודי ולעמיתו הזר יש כוחות נפש שונים. מה שיפה לחינוכו של ילד יהודי, אינו יפה לחינוכו של ילד נוכרי. בהכרח, גם כלי הפדגוגיה והפסיכולוגיה שונים בתכלית. את מה שמתאים לחינוך יהודי, יש לבקש רק מחכמי הנפש שלנו. אי אפשר להעתיק. אלו מקצועות יש ללמד? גם לכך יש לקבל רק את הכרעתם של מרנן גדולי התורה שליט"א. לכן אנחנו נלמד רק תורה, ומה שהכרחי לחיים, על פי קביעתם של מרנן ורבנן שליט"א ורק תחת מרותם. אי אפשר לקבל שום הנחתה מבחוץ, ומי שפותח דלת לפלישה זרה, לעולם לא יינקה. גם אם ישנם מקצועות שצריכים להלמד, זה לא יכול לבוא בגלל שהם דורשים מאתנו או מנסים לפתות אותנו, ולא על פי תכתיבים שלהם, מיידיים או עתידיים. מי שמאמץ את תרבות העמים, תרבותם ופדגוגיותם, אינו יכול לכפות עלינו ואפילו לא לייעץ לנו, ובוודאי לא להיות אחראי עלינו. זה מעוות, זה גם לא יילך. לא חשוב המחיר שצריך לשלם על כך, לא חשוב המחיר שהם מציעים.

אם יש מישהו מההורים שמתפתה חלילה לברק של הצלופן החיצוני המרשרש, עליו לדעת כי הוא מהמר על נפש הילד. "המטרה שלהם היא לשנות את כל העולם החרדי, לעשות מהם 'פרווה' ", הבהיר הגאון הגדול רמ"ה הירש שליט"א בכינוס. "המטרה, חס ושלום לא להוריד את האידישקייט לגמרי, אבל. השטארק-קייט, העוצמה של בן תורה, ה'כי הם חיינו' זה מה שהם רוצים לבטל ולכן צריכים לעמוד חזק-חזק ובזה צריכים ללחום. עם כל הכוח", אמר.

אבל ישנה נקודה נוספת: אין ספק שלא כל ילדי ישראל נועדו לגדלות בתורה שהרי אלף נכנסים ואחד יוצא. במישור הפרטי, לאחר שכל הורה יתייעץ עם מרנן ורבנן עיני העדה שליט"א מה לעשות עם בנו, והוא יקבל הוראה פרטית, הם ינחוהו כיצד ללוות את הנער על פי דרכו. אבל איש אינו מוסמך לגזול מבנו את הסיכוי להיות גדול הדור ולקטוע באיבו את צמיחתו. רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל זצוק"ל היה מרבה לצטט את דברי ה"חיי אדם" בהקדמה: "הנה בדור שלי כשהייתי קטן לא עלה מעולם על דעת האב והאם לדאוג במה יתפרנס הבן, רק כל מגמתם היתה שיזכה הבן לתורה ומעולם לא עלה על דעת מי שחננו ד' שיכול ללמוד שיפרק ממנו עול התורה ולהיות שונה ופרש, זה לא עלה על דעת האבות ולא על דעת הבנים".

אף אחד לא יכול להציב את עצמו בקצה מסילת רכבת חייו של הבן שאולי עדיו לגדולות, ולהראות באצבע שמאלה או ימינה ולבצע סלקציה נוראה של "רצח" גדול הדור הבא. מי אינו זוכר את משאו המהדהד של מרן הגרב"מ אזרחי שליט"א במחנה בני תורה, כשהאורות כבויים, הנשמות מוארות והלבבות נפתחים, על מרן הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצוק"ל שהתקשה בלימודיו בימי נערותו, אך הוא לא "נכנע" לרצון הוריו שבקשו להוציאו לעבודה אצל הסנדלר. וכאן נמשך התיאור המרטיט מה היה קורה אילו היה נשבר, נכנע ויוצא למלאכת הסנדלרות והופך לבעל בית נכבד, רודף צדקה וחסד, אך כשהיה מגיע מגיע לאחר 120 לבית דין של מעלה, ושם היו מכריזים עליו: "יצחק אלחנן שמאלה", לגיהנום, "יצחק אלחנן רוצח"! "רוצח? הרי הייתי כל ימי רודף צדקה וחסד"? "כן, רוצח! אתה רצחת את רבם של כל בני הגולה רבי יצחק אלחנן"! ובזכות שהתעקש והתגבר על קשייו, הפך לרבם של כל ישראל.

אז מי הרב שיכול לזרוק את בנו שמאלה? מי הרב שיכול לקחת אחריות על מתן לגיטמציה לבית ספר ל"רוצחים"? מי יכול לעמוד בפומבי ולקרוא תגר על מנהיגותם של גדולי ישראל, לערער על הכהונה, להצית מחלוקת לשם מחלוקת, רק בגלל ממון רב שמאפשר לו לנסות לקדם תנועת מחאה שעלולה לגרור את ההמון, ולהציב בחלון הראווה תביעה ללגיטימציה לעיוות, לסילוף ולעוול, בניגוד לדעת משה רבינו.

הסכנה הנוראה היא כאשר רב, ולא נערים, מתייצבים על מקרופון ההרס. הסכנה חמורה שבעתיים כאשר אישים שחזותם לא מעידה עליהם אך זיתם מעיד עליהם, ושמנם שמשמן את גלגלי המהפכה שהם זוממים, עלול לקבל תהודה ופומביות. לכן חייבים בהוראת גדולי ישראל לצלצל באלף ענבלים בפעמוני האזהרה. אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, סוס טרויאני תמיד מסוכן יותר:

עשר שנים נכשלו היוונים בבקיעת החומות הבצורות של העיר טרוייה, עד שמצביאם העלה רעיון: לסגת מהעיר - אך להותיר סוס ענק וחלול ליד חומות העיר, כשבתוכו מספר גדול של לוחמים. הטרויאנים שהיו שיכורי נצחון, הכניסו את הסוס לתוך שערי העיר, ועם לילה נכונה להם הפתעה מביכה. הלוחמים שיצאו מבטן הסוס בחסות החשכה, פתחו את שרי העיר לגייסות היוונים שכבשו טרוייה. זה מה שעלול לקרות גם ביהדות החרדית, לכל רוחבה, אם היא לא תפעל במלוא העוצמה ובמהירות, להדברת הנגע המתפתח.

לאורך ההיסטוריה מוטלים פגרי יוזמות שונות, שמצאו את עצמן מחוץ למחנה. הקמת המוסדות האלה הם הבעייה, אך נוספת עליהם הבעייה של הנסיון לייצר אלטרנטיבה חתרנית למבנה הקיים, ל'באר שחפרוה שרים', לשרים עצמם חלילה. בסייעתא דשמייא זה לא יעבוד והמרד ייכשל כי גם האנשים היקרים העמלים לפרנסתם, אינם חפצים חלילה בהתנתקות. זה צרם גם לאוזניהם, בהיותם חלק בלתי נפרד מהיהדות הנאמנה. "אמר רבי עקיבא, נמשלו ישראל לעוף. מה עוף זה אינו יכול לפרוח בלא כנפים, כך ישראל אין יכולין לעשות דבר בלא זקנים".

י.נ.

הנכתב היה למראה עיניו של מרן הגר"ד לנדו שליט"א ואמר לפרסם את הדברים.

יתד נאמן יום שישי כ"ז בסיון תשפ"ג

חזון החינוך החרדי / הרב דוד לייבל

הרב דוד לייבל שליט"א

לכבוד הרבנים, חברי "אחוות תורה", ידידי "אחוות תורה", כבוד ראש העיר.

במשך אלפיים שנות גלות, מה ששמר על עם ישראל הוא שמירת התורה והמצוות. כל קהילה שוויתרה, אם לגמרי אם חלקית, בסוף התבוללה ולא נשארו בעם ישראל, בעיקר בנישואי תערובת. חכם אחד אמר: דור שמתעלם מההיסטוריה אין לו עבר וגם אין לו עתיד. אנחנו לא מקיימים את המצוות רק בגלל שמירת הזהות, אלא בעיקר בגלל שאנחנו מאמינים שמי שמקיים אותם בהבנת התוכן שלהם, לא כרובוטים, לא "מלומדה", הוא מיישר אורחותיו. הוא נהיה אדם הגון, הוא נהיה אדם מאוזן, הוא נהיה אדם מכבד את הבריות, הוא נהיה אדם ישר.

הספרים הקדושים אומרים, שהמטרה, שתפקידו ושאיפתו של האדם היא לחזור להיות כמו האדם הראשון בגן עדן. אני שואל אתכם שאלה: הלוא אדם הראשון בגן עדן לא קיים מצוות, לא היה לו תרי"ג מצוות, אז במה צריך להידמות לאדם הראשון? אדם הראשון היה האדם השלם בדעותיו, במידותיו, והיה מאוזן בתכלית.

הרמב"ם אומר ש"שביל הזהב", זה מה שאנחנו צריכים להגיע. מה זה שביל הזהב? זה אמצע, אתה לא כועס, לא כעסן ולא אפטי, לא פזרן ולא קמצן, באמצע, האיזון. והאיזון הזה, הרמב"ם קורא לו "דרך השם". זה הדרך שאברהם אבינו חינך את בניו, "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, לשמור את דרך השם". זה השאיפה שלנו, זה המטרה שלנו, להיות בשביל הזהב, מאוזנים בדרך השם.

מה ה' מצווה לאדם הראשון בגן? "לעובדה ולשומרה". מה זה "לעובדה ולשומרה" של הגן? לשמור ולטפח את הגן, לשמור על הסביבה ולפתח אותה. ולדידן, לשמור על החברה ולשפר אותה. התורה, שמירת המצוות, מנווטת בקהילה ע"י הרב או ראשי הקהל התלמידי חכמים, הוא מדריך את הקהילה על הדרך הזאת.

אני ו"אחוות תורה", אנחנו מייקרים תלמידי חכמים. אלה שממיתים עצמם בלימוד התורה, אלה שמשקיעים את עצמם מעל עשר שעות ביום, אלה ששקועים בלימודם כשהולכים ברחוב, כשהולכים לישון, ועליהם נאמר "אשריו וטוב לו - אשריך בעולם הזה וטוב לו בעולם הבא".

אני בעצמי יושב כל החיים בבית המדרש, עם אנשים שרוצים להבין את התורה, ללמד אותה, להשפיע אותה לנחלת הכלל. אף אחד לא מעודד ולא מנסה להוציא אברך שהוא שקוע בלימודו. ואני בעצמי כל כך מייקר תלמידי חכמים, שאני מחזיק רשת כוללי "רבי עקיבא אייגר", אברכים שלומדים כל היום, כבר למעלה משלושים שנה.

לצד זה, מי שמרגיש שאין זה ייעודו, הוא לא רואה את עצמו לומד 10 שעות ביום, או שאין לו היתכנות כלכלית, או שרוצה להגשים את עצמו בעולם המעשה, או שסתם הוא לא רוצה, זה לא מעניין אותו. מותר לו לבחור צורת החיים שהוא רוצה, ולא רק שמותר לו, אלא ככה הוא מגשים התנהגות הנורמטיבית שמחייב ה"שולחן ערוך".

השולחן ערוך ב"אורח חיים" סימן קנ"ו אומר, אחרי שאדם הלך להתפלל ולמד קצת, הוא אומר ככה: "ואח"כ ילך לעסקיו, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון". כך היא ההלכה באורח חיים, וכך היא ההלכה בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ו בהלכות "תלמוד תורה" ואף אחד לא יכול להעז לומר שאין זה התנהלות לכתחילה. עם ישראל קובע הלכה לא ממדרש, לא מאגדתא, לא מאיזה דעה במשנה. לוקחים למשל איזה דעה במשנה, אומרים "רבי נהוראי אומר, אין אני מלמד את בני אלא תורה", עושים את זה כאילו זה הלכה. עם ישראל פוסק לפי ה"שולחן ערוך", לפי הרמב"ם, לפי ה"משנה ברורה", לפי ה"כף החיים", והם אומרים לא ככה. הם אומרים הלכה כרבי יהודה, שמה אומר רבי יהודה "כל שאינו מלמד את בנו אומנות, כאילו מלמדו ליסטות".

הרמב"ם וה"שולחן ערוך" פוסקים בהלכות שבת, שעל אף שאסור לדבר דברי חול בשבת, אבל "חפצי שמים" מותר. ולכן מותר ללכת למנהל בית ספר בשביל לרשום, לקבל את הבן שלו למקצוע. זה נקרא "חפצי שמים", וכך נפסק ההלכה בהלכות שבת.

הירושלמי מביא ברייתא, "רבי ישמעאל אומר: ובחרת בחיים זו אומנות". התורה אומרת "וחי בהם", שתהיה יהודי טוב בעולם המעשה. "וחי בהם" שהחיים המעשיים יהיו מעורים במצוות, "וחי בהם" שהחיים המעשיים יהיו מתקדשים עם המצוות, "וחי בהם" שתורה עם דרך ארץ, "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון".

ברור, מי שנמצא בבועה, ברור שהוא יהיה יותר שמור. הוא יותר שמור, אבל זה לא חכמה. להיות באי בודד ולא לגנוב, כשאין ממי לגנוב, זה לא חכמה. הרבה יותר קשה להיות בעולם המעשה ולשמור את ההלכה. התורה מבקשת התמודדות, התורה מבקשת חישול, התורה מבקשת קניין בנפש, התורה מבקשת השרשה, וזה קורה אך ורק בהתמודדות. וחברת העובדים צריכה להתמודד, להיות בעולם המעשה ולשמור את ההלכה, לשמור על הערכים שדיברנו קודם.

צריך שאנשים יהיה להם אפשרות לבחור מה הם רוצים לעשות בחיים, צריך שאנשים יהיה להם אפשרות לבחור צורת החינוך של ילדיהם. אתה רוצה "חיידר" רק עם תורה, אתה רוצה חיידר עם מתמטיקה ואנגלית, אתה רוצה ת"ת עם לימוד ליב"ה קל, אתה רוצה ממ"ח עם לימוד ליב"ה מלא.

אגב, הממ"חים צריכים ויכולים להיות עם רמת אידישקייט גבוהה, ועם ניהול נכון, עם הדרכה נכונה ועם ליווי נכון, ככה זה יהיה. בממ"ח "נצח" הוא בבית שמש, הוא אחד מהדוגמאות המוצלחות.

צריך שיהיה אפשרות לבחור בין "ישיבה קטנה" לישיבה תיכונית, אתם יכולים לבחור בין "ישיבה גדולה" לישיבה עם תואר. כל הצורות שמנינו הן לגיטימיות והם לפי ההלכה. כל הורה יש לו אחריות על ילדיו לראות איזה כלים יש לילד, ולאור זה לשלוח אותו למוסד שמתאים לו.

החיידר הוא לא לאברך והממ"ח לעובד, העובד יכול לשלוח לחיידר והאברך לממ"ח. המוסדות צריכים להיות מעורבים, והקהילות צריכות להיות מעורבות, והאברכים והעובדים צריכים לחיות ביחד בהערכה הדדית.

ככה זה קורה באמריקה וככה זה קורה בצרפת, וככה זה קורה בבלגיה, וככה זה קורה באנגליה. המצב הלא טבעי והעגום שקיים בארץ, יש צורך עצום ב"אחוות תורה". "אחוות תורה" מובילה לגיטימציה של מי שיוצא לעבוד, "אחוות תורה" מובילה את ההקפדה על ה"שולחן ערוך" בקהילותיה, "אחוות תורה" מובילה בעשיית קהילות לחרדים עובדים הגאים במעמדם.

לסיום, אני רוצה לפנות לנשות "אחוות תורה". נשות "אחוות תורה" הם חלק אינטגרלי של הארגון, לא רק בגלל שהם נותנים לבעליהן ללכת ללמוד בערב, לא רק בגלל שהן מחנכות את ילדיהן בדרך התורה, אלא בזכות עצמן. לכן, חשוב מאוד שישתתפו בשיעורים, בסדנאות, בגיבושים, ותהיו חלק מההובלה של הארגון.

אני רוצה לסיים עם תודה גדולה לראש העיר, לא רק על הערב, על כל הליווי. אנחנו באמת מחמם את הלב שיש עיריות שמבינות את הצורך, שמבינות את הנושא של תורה, ובאמת אנחנו התחלנו דרך, מקווה שדרך ארוכה ביחד.

אני רוצה לברך את כולכם, הרבה הצלחה בחיים, הרבה הצלחה בפרנסה, והרבה הצלחה בחינוך של הילדים.

לכל הידידים והתומכים של "אחוות תורה", הרבה סייעתא דשמיא, בכל העסקים שלהם.

עלה והצלח "אחוות תורה"!

לצפייה והאזנה לנאום https://youtu.be/EYPZo2i2VKs

חינוך כהלכה

אחים יקרים, שוב אתם טועים

גם אני סבור שהסעיפים בתקציב הנוכחי שמייעדים כסף רב לחינוך החרדי הם בעייתיים מאוד, אבל המטרה שלי איננה שהכסף יישאר בקופת המדינה, אלא שהוא יושקע בחינוך החרדי באופן רציני ואחראי.

הדרישה מהמפלגות החרדיות, צריכה להיות שהילדים החרדים יקבלו בכסף הזה את החינוך הטוב ביותר שהם ראויים לו, עם צוות הוראה מצוין, עם תוכניות לימוד מתאימות, עם מנגנון מדידה והערכה, עם פיקוח מיטבי, עם תהליכי קבלה והרחקה הוגנים, עם מענים מקצועיים ופרטניים, במבנים נאותים, בהעסקה הוגנת.

במקום לדבר על "עושק" ועדיף גם בלי "זעם", בואו בדרישה לגיטימית לשותפות, לאחריות, לסולידריות, לפיקוח ובקרה.

אני שב ואומר לכם, אם תנהגו בתבונה ובאחריות, יש לכם שותפים רבים וטובים בקהילה החרדית. במקום לצור על בני ברק, בואו בקריאה להורים הרבים שרוצים לילדיהם את החינוך הטוב ביותר, ותציעו להם שותפות לטובת כולנו.

אם המטרה שלכם היא לשחרר כעסים, להגדיל את הקיטוב, להשאיר כסף בקופת המדינה, אולי הצעדים שלכם יעילים, אבל אם אתם באמת רוצים עתיד טוב יותר למדינה, צר לי מאוד אבל הדרך שלכם שגויה לחלוטין.

אלו 10 הדרישות שניסחתי לאחרונה בנוגע לחינוך בכלל ולחינוך החרדי בפרט:

1. מקצועיות הצוות החינוכי - כל איש ואשת חינוך, מנהל, מחנך, מורה, סייעת, משגיח, ר"מ, גננת, מפקח, חייב לעבור הכשרה מסודרת בחינוך והוראה ובוודאי בתחומי הדעת שהוא מופקד עליהם. כניסה של צוות חינוכי ללא הכשרה מתאימה, עלולה לפגוע בתלמידים באופנים שונים לכל ימי חייהם.
2. תהליך קבלה הוגן - כל מוסד חינוכי חייב לקיים תהליך הוגן ושוויוני לכל מי שרוצה לבוא ללמוד בשעריו, בלי קשר לייחוס, עדה, עיסוק האב או האם, מצב כלכלי, מצב משפחתי וכיו"ב.
3. בטיחות מבנים - לכל תלמיד ותלמידה מגיע ללמוד במקום פיזי בטוח ומכובד, נקי מטופח ומצויד, ללא סכנות בטיחותיות.
4. פדגוגיה - הלמידה של כל המקצועות, קודש וחול, צריכה להיעשות באופן הטוב ביותר, במגוון כלים פדגוגיים, באופן שייתן מענה לכל תלמיד, מתקשה ומצטיין כאחד.
5. מדידה והערכה - בכל תחום דעת ולאורך כל שנות הלימוד צריכה להיות מדידה והערכה לאורך זמן, שיעורי בית, מבחנים, ציונים, תעודות, אסיפות הורים וכיו"ב.
6. מענים מקצועיים - לילדים עם קשיים לימודיים, או בעיות התנהגות וכדו', צריכים להינתן מענים מקצועיים, אבחונים, יעוץ, טיפול, סיוע, שיעורי עזר ועוד.
7. הרחקה - הרחקה של תלמיד ממוסד חינוכי יכולה להיעשות רק בתהליך מסודר, לאחר שכלו כל הקיצין, ועם דאגה למענה חינוכי חלופי.
8. אוריינות ותלמידאות - חובה להקנות לכל תלמיד ידע בסיסי בהרגלי למידה, ביכולות קריאה, כתיבה, דיבור, סיכום, יכולות ביטוי והבעת דעה.
9. הכנה לחיים - כל תלמיד זכאי לרכוש ידע בכל מקצועות הדעת שעשויים להידרש לו להצליח בהמשך חייו הבוגרים בלימודים ועבודה.
10. העסקה הוגנת - את כל עובדי החינוך וההוראה יש להעסיק באופן מסודר והוגן.

אלו בעיניי עשרת הדברות לכל מוסד חינוכי ומערכת חינוכית באשר הם. לצערי הרב, במרבית הנקודות הנ"ל, המצב בחלקים משמעותיים מהחינוך החרדי איננו מיטבי. השיח הציבורי סביב החינוך החרדי לבנים נוגע בעיקר בנקודה 9, אבל לדעתי זוהי רק נקודה אחת מתוך מכלול שלם. מימוש של הדברים הללו, לא יוכל להיעשות ללא פיקוח רציני של המדינה. אני בהחלט בעד שמדינת ישראל תממן באופן משמעותי את החינוך החרדי, אבל לא פחות מכך אני מצפה ממדינת ישראל לדרוש את כל הנ"ל.

את הדרישות הללו צריכים בראש ובראשונה להשמיע ההורים החרדים, הם צריכים לפנות לנציגיהם בכנסת בקואליציה ובממשלה ולדרוש את החינוך המיטבי עבור ילדיהם. למיטב ידיעתי, רוב מוחלט של הדברים איננו סותר כהוא זה את אורח החיים ותפיסת העולם של כלל הציבור החרדי, למעט סעיף 9 שנוגע בסוגיה שנויה במחלוקת פנים חרדית.

אחים יקרים, לא זו הדרך

אחים יקרים, לא זו הדרך

לאחר העצירה של חקיקת הרפורמה המשפטית, נראה שמארגני המחאה מבקשים להמשיך ולהרחיב אותה לסוגיות חשובות נוספות, וכעת שוב עולות לסדר היום הציבורי סוגיית גיוס החרדים וסוגיית המימון של המוסדות החרדים שאינם מלמדים את מקצועות הליב"ה.

נטלתי חלק במחאה כנגד הרפורמה, וחששתי מאוד מהשלכותיה על החברה הישראלית ומדינת ישראל. אני גם מזדהה מאוד עם חוסר הנחת מהדיחוי הגורף של החרדים משירות צבאי, ועם חוסר ההכנה של מרבית הבנים החרדים במקצועות כלליים. אולם יחד עם זאת, אני סבור שזו תהיה טעות איומה לגרור כעת את המחאה ההמונית למאבק כנגד הקהילה החרדית ונציגיה.

שנים רבות מדברים על תעסוקת חרדים, על שירות חרדים בצה"ל, ועל לימודי ליב"ה בחינוך הבנים החרדים. לאורך השנים, נכתבו בנושאים אלו אינספור מחקרים מאמרים וכתבות, וננקטו פעולות שונות.

את מגוון הפעולות, ניתן לדעתי לסווג לשתי דרכים עיקריות, ושתיהן שגויות בעיניי:

1. הדרך האחת היא של מלחמה וכפיה. ניסיון לכפות על החרדים להתגייס, לעבוד, ללמוד אנגלית ומתמטיקה, באמצעות חקיקה, סנקציות, קיצוץ בתקציבים, מחאות, הפגנות וכיו"ב. הדרך הזו אינה יעילה בעיניי, היא מביאה בדרך כלל לתוצאות הפוכות, והתוצאה היחידה היא הגדלת הקיטוב והעוינות בין החברה הישראלית והקהילה החרדית. הרווח היחיד הוא של המפלגות משני צידי המתרס, שמביאות לקלפי מצביעים רבים.
2. הדרך השנייה, היא של דיאלוג ושיתוף פעולה. במרבית המקרים מדובר על שיתוף פעולה עם גורמים בקהילה החרדית, בעלי קשרים וקרבה למנהיגות הרבנית והפוליטית החרדית. כאן יש בהחלט התפתחויות חיוביות, אבל להבנתי הן מוגבלות וזמניות, ואינן מוכיחות את עצמן לטווח ארוך ובשעת מבחן.

הדרך שאני מאמין בה, היא של שיתוף פעולה עם גורמים בקהילה החרדית, המבקשים בעצמם שינוי, אבל בזהירות ותוך שמירה על הערכים החשובים והיקרים לקהילה החרדית. שותפים חרדים, שאינם חוששים להשמיע ביקורת בתוך הקהילה החרדית עצמה, לתיקון הדברים הצריכים תיקון, מתוך כבוד ואהבה לקהילה לאמונתה לאורחות חייה ולערכיה.

המפלגות החרדיות פועלות לדעתי בדרך שגויה, הן אינן מבינות את מגבלות הכוח, ואינן דואגות לפתרונות אמתיים וטובים לסוגיות שבמחלוקת, עבור הקהילה החרדית ועבור מדינת ישראל, אבל אין בכך להצדיק טעות נגדית.

הפניית המחאה הציבורית למחאה כנגד הקהילה החרדית, וניסיון לכפות על הקהילה החרדית שינויים מהירים ע"י כוחות חיצוניים, לא תפתור את הבעיות העמוקות, אלא תגביר את העוינות והשנאה בין הצדדים, ורק תרחיק אותנו מפתרונות טובים וארוכי טווח.

אני חושש שהעובדה שמדובר באנשי צבא, גורמת למחשבה המוטעית שהתיקון יושג בכוח. זוהי בעיניי בדיוק אותה טעות של המפלגות החרדיות, וגם מובילי המחאה צריכים להבין שתיקון ופתרון יושג רק בדיאלוג במשא ומתן ובתהליכים ארוכי טווח. המשימה העיקרית שלהם היא למצוא את השותפים הנכונים בקהילה החרדית, הם קיימים וצריך לדעת להגיע אליהם. מלחמות רק יחלישו את אותם שותפים פוטנציאליים.

אין לי אלא לסיים במילים ששם ריה"ל בחלומו של מלך כוזר: "כוונותיכם רצויות, ומעשיכם אינם רצויים".

גדול השלום

בעשרים השנים האחרונות נטלתי חלק ביוזמות שונות לקידום דיאלוג וחיים משותפים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית.

• הייתי חבר עמותה בארגון "צו פיוס" בניהולה של עליזה גרשון, שפעל רבות לקידום דיאלוג בסוגיות שנויות במחלוקת, וגם קידם חינוך משותף ומיזמים משותפים לדתיים וחילוניים.
• הייתי חבר מערכת בכתב העת "ארץ אחרת" של במבי שלג ע"ה, שבכל גיליון עסק בהרחבה ובהעמקה בקבוצה מסוימת בחברה הישראלית או בסוגיה מסוימת רלוונטית לחברה הישראלית.
• כיהנתי כיו"ר מכון "שחרית" שהקים ומנהל ד"ר אילון שוורץ, שנועד לקדם פעילות ציבורית ופוליטית מתוך ראיית "הטוב המשותף".
• אני חבר בתנועת "פנימה" שהקים הרב שי פירון, שנועדה לקדם פתרונות בסוגיות מרכזיות שמעסיקות את החברה הישראלית.
• אני מעריך מאוד את קולה של חברתי תהלה פרידמן (ח"כית לשעבר ב"כחול לבן"), שמשמיעה את הקול הזה באופן בולט כבר כמה שנים. כעת היא מנסה לקדם מהלכים ברוח זו ב"יוזמת המאה" עם פולי ברונשטיין.
• אני תומך במפלגת "המחנה הממלכתי" בראשות בני גנץ, שלהבנתי מנסה לקדם את הרוח של אחווה ושיתוף פעולה בין החלקים השונים בחברה הישראלית.
• לפני כחודשיים השתתפתי בסמינר של ארגון "הרבעון הרביעי" שהקים ד"ר יואב הלר, שנועד לקדם "פוליטיקה של הכנסת אורחים" במקום "פוליטיקה של הכנעה".
• באופן כללי ורחב יותר, קיוויתי שכל השינויים בקהילה החרדית בתחומים שעסקתי בהם: בתעסוקה, באקדמיה, בשירות הצבאי, בחינוך ובכלל במפגש בין החרדים לחברה הישראלית, יביאו למערכת יחסים בריאה יותר בין החרדים לכלל החברה הישראלית.

בחודשים האחרונים, כשהמתח בחברה הישראלית הגיע לשיאים שלא זכרתי כמותם, שאלתי את עצמי שוב ושוב, האם כל המאמצים הללו היו לשווא? מה גורם לשיח החרשים בין שני חלקי העם שלנו? מדוע כל אלו שמדברים על אחווה, הסכמה ופיוס, כמעט אינם מצליחים להישמע כשמכל צד נשמעות תרועות מלחמה? האם אנחנו נאיביים כל כך?

כעת, כשנראה שיש סיכוי להפסקת אש זמנית, אני מקווה שוב שאולי יש סיכוי לאלו שמבקשים לחזק את האחווה בינינו.

נראה לי שבכל הקבוצות בחברה הישראלית חשוב להבחין בין אלו שאומרים "כולה שלי" לאלו שאומרים "חציה שלי", ולנסות ליצור שותפות מכל חלקי החברה הישראלית בין אלו שאומרים "חציה שלי".

אלו שמבקשים שמדינת ישראל תהיה חילונית ליברלית באופן מלא, או אלו שמצפים שהמדינה תהיה דתית באופן מלא, לא יוכלו כנראה להשיג את מבוקשם אבל גם לא יצליחו לקיים ביניהם דיאלוג וליצור מרחב משותף טוב ונוח לכולם. אולם נראה שישנם לא מעט ישראלים שמוכנים לחיות במדינה שמחפשת תמיד את האיזון הנכון בין הערכים הסותרים לכאורה ובין הקבוצות בעלות השאיפות המנוגדות לכאורה.

בעלי הפשרה נתפסים כבלתי עקביים וכלא רציניים, כאנשים שמבקשים "גם וגם" ואינם בעלי עמוד שדרה, ולכן בשעת הקרב קולם נבלע ונעלם. הם גם חשודים פעמים רבות על ידי כל צד, כמוטים לצד הנגדי.

במסכת סנהדרין (ו,ב) ישנה מחלוקת תנאים בנוגע לפשרה (היא נקראת שם בשם "ביצוע"), ישנם תנאים שמתנגדים לפשרה ואומרים "יקוב הדין את ההר", בעוד שתנאים אחרים משבחים את הפשרה ואת השלום שהיא מביאה איתה. הגמרא שם אומרת שזהו ההבדל בין משה רבינו שהחזיק במידת הדין, לבין אחיו אהרן הכהן שהחזיק במידת השלום.

יהי רצון שמידת השלום תנצח את מידת הדין, ויתקיים בנו ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

חרדים לדמוקרטיה

מהבחירות האחרונות אני נמצא בדאגה עמוקה יותר מבעבר לעתיד המדינה והחברה, ומאז הכרזת הרפורמה המשפטית של שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן הפחד שלי גדל שבעתיים.

כאדם חרדי, וכמי שעסוק כעשרים שנה במערכת היחסים שבין הקהילה החרדית וכלל החברה הישראלית, אני מתבונן בעיקר מהזווית החרדית על הקואליציה והממשלה הנוכחית ועל התמיכה החרדית ברפורמה, ואני מבקש להציג את מחשבותיי בכמה נקודות.

1. הקהילה החרדית היא מיעוט במדינת ישראל, אמנם חלקה היחסי בחברה הישראלית גדל בשל מגמות דמוגרפיות, אבל היא עודנה קבוצת מיעוט והיא מן הסתם תישאר כזו עוד הרבה שנים.
   בשל כך, היא אמורה לכאורה להיזהר ממהלכים שעלולים לפגוע בחלק ניכר מהחברה הישראלית, כדוגמת הרפורמה המשפטית ועוד מהלכים מתוכננים שונים של הקואליציה והממשלה הנוכחית בענייני תקציב, דת ומדינה, ביטחון, מדיניות, השליטה וההתנהלות ביו"ש וכיו"ב.
   ההתנהלות כעת של המפלגות החרדיות נראית כאילו הן בטוחות שמכאן ולהבא הן תמיד תהיינה חלק מהרוב הקואליציוני, בשל הברית שלהן עם מפלגות הימין. אני חושש מאוד שבעתיד הקרוב או הרחוק החרדים ימצאו את עצמם שוב באופוזיציה, וההתנהלות שלהם כיום תעלה להם ביוקר.
   
   
2. החרדים מעולם לא הכירו בלגיטימיות ובסמכות של מערכת המשפט האזרחית, ועם השנים הם פיתחו התנגדות חריפה וגלויה לבג"צ, שבאה לידי ביטוי בהפגנת המונים ב-1999 נגד הבג"צ. בשל כך ומסיבות נוספות, החרדים יתמכו בכל מהלך שנועד להחליש את מערכת המשפט בכלל ואת הבג"צ בפרט.
   אולם לדעתי, החרדים אינם מבינים בכלל את החשיבות של מערכת משפט חזקה ועצמאית לקיומה של מדינה מודרנית ודמוקרטית בכלל ושל מדינת ישראל בפרט. גם אם יש מקום וצורך לרפורמה הנוכחית, יש לדעתי בעיה בסיסית בהסתכלות החרדית על הסוגיה. אני חושש שככל שהחלק היחסי של החרדים יגדל, אם הם לא יכירו בחשיבות המדינה, החוק, הסדר, המנהל התקין וכיו"ב, אנחנו נהפוך לאנרכיה (אני לא חושש מדיקטטורה כמו מאנרכיה), וזה מפחיד אותי מאוד.
   
   
3. חלק גדול מהחברה הישראלית, בעיקר הציבור החילוני ליברלי, אבל לא רק הוא, מרגיש שהקואליציה והממשלה הנוכחית בצירוף הרפורמה המשפטית, הופכים את המדינה למשהו אחר לחלוטין מהמדינה שעבורה הם מסרו את חייהם, כוחם מרצם וממונם. אי ההבנה של התחושה הזו, או הזלזול באנשים הללו בטיעונים שונים, הוא בעיניי דבר נורא ואיום.
   ראשית, אני חושב שהמדינה לא תוכל להתקיים בלי הציבור הגדול והחשוב הזה, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה ביטחונית ועוד בחינות שונות, וחשוב להבין שמבחינתם אם המדינה תשנה עד כדי כך את פניה, אין להם טעם להמשיך לחיות בה.
   אבל גם אם המדינה תוכל לוותר על הציבור הזה, אני חושב שיש כאן חובה עמוקה של הכרת הטוב. הרי אי אפשר להתעלם מהחלק המשמעותי של הציבור הזה בהקמת המדינה וביסוסה מכל הבחינות, כלכלית, ביטחונית, מדעית, טכנולוגית ועוד, וגם אם ישנן טענות מוצדקות על עוולות שונות, אין בכך הצדקה לנהוג בהם בכפיות טובה כה גדולה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באופן ההתנהלות של הקואליציה הנוכחית ותומכיה.

יש כמובן עוד הרבה מה לדבר בנושאים הללו, אבל אלו הדברים העיקריים מנקודת ראותי את הסוגיה בהקשר החרדי.

כשהחרדים יהיו רוב / זווית קריאה

בשבוע שעבר קראתי את ספרו החדש של איציק קרומבי "כשהחרדים יהיו רוב", ואני מבקש לשתף אתכם במחשבותיי בעקבות הקריאה.

הספר כתוב בשפה רהוטה ומבקש לספר את סיפורה של הקהילה החרדית בישראל, עם מבט היסטורי, אידיאולוגי ובעיקר תיאור של התהליכים המתחוללים בעשורים האחרונים בתחומי החינוך, השירות הצבאי והתעסוקה.

נראה שהמחבר מודאג במידה מסוימת מהמצב הנוכחי ומהעתיד לבוא, אבל בעיקר עולה הרושם שהוא אופטימי בנוגע לסוגיות שהוא מעלה לדיון. הוא מציג את עיקרון ההתבדלות החרדית ואת הערכים המרכזיים של העולם החרדי, והוא מאמין שניתן לשלב את החרדים באופן מוצלח בכלכלה הישראלית, בלי לפגוע ובלי לאיים על תפיסת העולם ואורח החיים החרדי.

בספר ישנה ביקורת מסוימת על הקהילה החרדית וגם על המדינה וכלל החברה הישראלית, אבל הדברים נכתבים בזהירות ובשפה דיפלומטית. הוא מציע קווים כלליים לפתרונות ולתמונת העתיד שהוא מבקש לראות במדינת ישראל, שבה החרדים משתלבים באופן משמעותי בכלכלה.

באופן אישי, אני מזדהה עם חלק ניכר מדבריו של איציק, אולם אני חלוק עליו בכמה נקודות מרכזיות, ובעיקר אני מצטער על כך שאינני שותף לאופטימיות הרבה שישנה בספר, אני כמובן מקווה מאוד שהצדק אינו איתי.

מקריאת הספר הגעתי להבנה על כמה נקודות בנוגע לקריאת המציאות של המחבר:

1. האתגר העיקרי של המדינה עם החרדים הוא בתחום הכלכלי.
2. השינויים צריכים להתחיל מהזרם המרכזי (המיינסטרים) החרדי.
3. ניתן לעשות את הדברים הנדרשים בהסכמת המנהיגות הרבנית והפוליטית.
4. ניתן למצוא את הדרכים לשיפור המצב התעסוקתי בלי לפגוע בערכים ובאידיאולוגיה החרדית המיינסטרימית.

אני חלוק על ארבעת הנקודות הללו, ואשתדל להסביר את עמדתי בקצרה:

1. אמנם האתגר הכלכלי הוא חשוב מאוד, אבל במקום גבוה יותר צריך לדעתי להציב את היחס של החרדים למדינה בכלל. תפיסת העולם החרדית איננה מכירה באופן עמוק במושגים בסיסיים של אזרחות, דמוקרטיה, חוק וסדר, והדברים הללו באים לידי ביטוי גובר והולך ככל שחלקם היחסי באוכלוסייה גדל והולך. הטענה שלי עלתה באופן מובהק במחקר מעמיק של "המכון הישראלי לדמוקרטיה" בהובלתה של ד"ר נחומי יפה, והדברים גם באו לידי ביטוי בספרו החדש של ידידי ד"ר אהרן איתן "חרדיות ישראלית".
2. כל השינויים שהתחוללו עד כה בקהילה החרדית התחילו דווקא מקבוצות שוליים בקהילה החרדית, וזו צריכה להיות האסטרטגיה גם בעתיד של כל גורם שמבקש לקדם אי אלו מהלכים בקהילה החרדית. שינויים בזרם המרכזי הם כמעט בלתי אפשריים, ובוודאי לא בשלב ראשון, ולא נכון להקדיש את מרב ומיטב המשאבים והמאמצים לשם כך. להצדקת הטענה שלי אזדקק לאריכות רבה.
3. חלק גדול מהשינויים הנדרשים בקהילה החרדית לא ייוכלו להיעשות בהסכמת המנהיגות הרבנית והציבורית החרדית, בוודאי לא בשלבים הראשונים, יש למצוא בדרך כלל את השותפים הרלוונטיים בקהילה החרדית, כפי שכבר כתבתי בסעיף הקודם.
4. שינוי משמעותי בשיעור התעסוקה של הקהילה החרדית, יוכל להתרחש רק עם שינויים מסוימים בתפיסת העולם החרדית העכשווית, זהו אתגר משמעותי מבחינה אידיאולוגית הגותית ותורנית. גם בנקודה זו אני שותף לדעתו של ידידי ד"ר אהרן איתן.

בכל אופן, אני מודה מאוד לאיציק על כתיבת הספר החשוב שלו, שעשוי בעז"ה לקדם את השיח הציבורי בסוגיה חשובה זו, ואני ממליץ לכם מאוד לקרוא את הספר.

דור הפַּלָּגָה

בחומש בראשית בסוף פרשת נח אנחנו קוראים על מגדל בבל:

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. (בראשית יא,א-ט)

מהסיפור הזה אנחנו למדים שכשיש לאנשים שפה משותפת הם יכולים לממש כל יעד שהם מעוניינים להשיג, אבל אם הם מאבדים את השפה המשותפת שלהם הם לא יצליחו להישאר יחד.

כבר כמה שנים אני טוען שהבעיה הגדולה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית היא שאנחנו מאבדים את השפה המשותפת שלנו, ולאחרונה אני מרגיש שהמצב רק נעשה חמור יותר. אני חושש מאוד שהמציאות הזו נעשית בלתי הפיכה, ושהתוצאה עלולה להיות ח"ו הרת אסון למדינה ולחברה.

אם ניקח לדוגמה את המחלוקת העמוקה כעת סביב הרפורמה שמתכנן שר המשפטים יריב לוין במערכת היחסים שבין הממשלה והכנסת למערכת המשפט הישראלית, נראה כיצד הבעיה העיקרית היא שאין לנו בכלל שפה משותפת.

באופן אישי, הסוגיה כולה ופרטיה אינם מוכרים ומובנים לי ואין לי את היכולת לחוות דעה לכאן או לכאן. אני משער שכמוני גם מרבית האוכלוסייה בישראל מימין ומשמאל, איננה מבינה ומכירה את הסוגיות הללו לעומק, אבל נראה שכמעט כולם התייצבו מיידית בהתאם לעמדתם הפוליטית הכללית.

מצד אחד בטוחים שהרפורמה היא הדבר הנחוץ והדחוף באופן מיידי לטובת הדמוקרטיה הישראלית, ואין מקום להדרגתיות ולפשרה על אף סעיף ברפורמה. מהצד השני בטוחים שהרפורמה הזו היא קץ הדמוקרטיה הישראלית, ואין מקום להדרגתיות ולפשרה על אף סעיף ברפורמה.

ברור שהרפורמה הזו היא בעיקר סמל, לתמונת המצב הכללית של המדינה והחברה. חצי מאזרחי ישראל מרגישים שתקוותם התגשמה, הם בטוחים שהקואליציה והממשלה הנוכחית יביאו את מדינת ישראל למחוז חפצה בכל התחומים: בטחונית, מדינית, כלכלית, יחסי דת ומדינה. חצי מאזרחי ישראל חשים בדיוק להיפך, שהמדינה הולכת לאבדון בכל התחומים הנ"ל.

לכל צד יש טיעונים מנוסחים היטב ומשכנעים להצגת המציאות כפי שהוא רואה אותה, והבעיה הגדולה להבנתי היא שאין לנו אף מתורגמן שיתרגם לכל צד את התמונה שהצד השני רואה. כל צד בטוח שהאופן שבו הוא רואה את הדברים הוא הנכון, וכך אנו יכולים לראות שיח חרשים גם בשדה הפוליטי, גם בתקשורת, וגם ברשתות החברתיות.

במהלך השנים שמעתי אנשים חכמים וטובים שמדברים על הצורך ב"סיפור ישראלי משותף", שמעתי זאת בעבר מהרב שי פירון מייסד "פנימה" וכמדומני שכיום מדבר על כך יואב הלר מייסד "הרבעון הרביעי", ואני חושב שהשלב המתבקש לפני סיפור משותף הוא שפה משותפת, מפני שכיום נראה שאנחנו מדברים לפחות בשתי שפות שונות. אני חושש שמדובר במספר הרבה יותר גדול של שפות, מפני שלהבנתי גם הימין הישראלי מדבר בכמה שפות וכך גם השמאל הישראלי.

גם אם הימין שנמצא כיום בשלטון צודק לחלוטין, אני חושש מאוד שבהיעדר שפה משותפת, עתידה של המדינה והחברה בכל התחומים הנ"ל נמצא בסכנה גדולה. וגם אם בעתיד יתחלף השלטון וגם אם הוא יהיה צודק לחלוטין, החשש שלי במקומו עומד.

הלוואי שאני טועה.

כוח המשיכה של הזרם המרכזי (המיינסטרים) החרדי

הרב דוד לייבל

בעשרים השנים האחרונות, התחוללו שינויים משמעותיים בקרב הדור החרדי הצעיר. צעירים חרדים רבים מבעבר השתלבו בעבודה, יצאו ללימודים מקצועיים או אקדמיים, התגייסו לצה"ל או לשירות אזרחי, ובאופן כללי נחשפו יותר לחברה הישראלית לאורחות חייה ולתרבותה.

השינויים הללו, הביאו לכך שרבים מהצעירים הללו מרגישים חוסר נחת בקהילה שבה הם גדלו ואליה הם השתייכו, הם חשים מבוכה גדולה בנוגע לזהותם האישית והשתייכותם החברתית ובנוגע לתפיסת עולמם.

בשל כך, אנו עדים בשנים האחרונות לשיח גובר והולך בנוגע להגות חרדית רלוונטית, ולצורך בהקמת ופיתוח קהילות חדשות עבור הדור החרדי הצעיר.

הרב ברוך צבי גרינבוים

בשנה האחרונה, פועלים באופן משמעותי בעניין זה שני רבנים חרדים, המזוהים עם עיסוק בסוגיות הנוגעות לדור החרדי הצעיר.

הראשון שבהם הוא הרב דוד לייבל שליט"א - תלמיד חכם מובהק ואיש עסקים מצליח, שהקים לפני כמה שנים את "אחוות תורה" רשת של מסגרות תורניות לחרדים עובדים, ובשנה האחרונה הוא מנסה לסייע ליצירת קהילות חדשות לחרדים עובדים.

השני הוא הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א - איש חינוך חרדי, שעסק שנים רבות עם נוער חרדי נושר, הקים את ישיבת "דרך השם" ואת ארגון "לב שומע" ועוד מיזמים חינוכיים שונים. לפני כשנה הוא יצא לדרך עם מיזם בשם "חלקי בקהילתי" להקמת קהילות לחרדים עובדים.

מהו ההבדל בין שני הארגונים הללו? האם יש צורך ומקום לשני ארגונים באותו שדה? האם הם נותנים את המענה הנדרש?

הרושם שלי הוא שהרבנים הנ"ל והמיזמים שלהם, מתחרים ביניהם מי שמרני יותר ומי נזהר יותר ביחסיו עם הזרם המרכזי (המיינסטרים) החרדי.

הרב לייבל עצמו נזהר כל השנים לא להזדהות חס וחלילה כ"מודרני", הוא הקפיד על אמירות מתונות וזהירות, והשתדל לקבל הסכמה מהמנהיגות התורנית החרדית הליטאית. כשהוא עצמו העז למתוח ביקורת נוקבת על המצב הנוכחי, השתדלו מקורביו למתן את הדברים.

אולם נראה כעת שהרב גרינבוים מתאמץ להשמיע קול מתון וזהיר יותר מהרב לייבל, מפני שבעיניו הרב לייבל הוא מדי רדיקלי ויש צורך בזהירות רבה יותר. אלו המסרים שעולים באופן די ברור בעלון "חלקי בקהילתי" שיוצא לאור מדי שבוע.

לדעתי, לא רק שאין צורך ומקום לשני ארגונים כה דומים, אלא שהזהירות היתירה של שניהם, מונעת מהם לתת מענה לבעיה הגדולה שציינתי למעלה.

שני הארגונים מספקים מענה לחלק מצומצם מהצעירים החרדים שאינם הולכים בתלם החרדי המקובל, הם פונים בעיקר לגברים ליטאים נשואים, בוגרי ישיבות שיצאו לעולם המעשה, המבקשים לשמור על זהותם החרדית-שמרנית. הם כמעט ואינם נותנים מענה לרווקים, למזרחיים, לעולים, לנשים, לבעלי תשובה, לסטודנטים, לחיילים ולכל אלו המבקשים זהות פתוחה ומודרנית יותר באופן מוצהר.

התופעה הזו, של ניסיון לרצות את המיינסטרים החרדי, תוך זהירות יתירה מהשמעת קולות ביקורתיים ומהכלה של מגוון חרדי רחב יותר, מאפיינת לדעתי עוד תהליכים חשובים בקהילה החרדית.

לאתר "אחוות תורה" https://achvat.co.il/

לאתר "חלקי בקהילתי" https://chelki.co.il/