חפש בבלוג זה

יום חמישי, 18 במרץ 2021

יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ

הבוקר התוודענו לבשורה איומה על אב שרצח את בנו בן ה-13, ואין מילים לתאר את הזעזוע שאוחז בכל אדם מידיעה זו.

כשאנו שומעים על דברים איומים ונוראים כמו רצח אונס וכיו"ב, אנו חושבים בו זמנית על הפוגע ועל הנפגע. על הפוגע אנו תמהים כיצד אדם בן אנוש יכול לעשות מעשה כזה נורא, וכלפי הנפגע אנו מתעוררים לחמלה והזדהות.

בכל פעם, מתעוררת מחדש שאלת האחריות של המעגלים הנוספים, של הסובבים את הפוגע ו/או הנפגע, האם וכיצד הם יכלו למנוע את המעשה הנורא.

בנקודה זו אני סבור, שניתן לזהות שתי נקודות מוצא. נקודה אחת נוגעת לנוכחותו של אדם פוגע בתוכנו, ובנקודה זו אנו יכולים למצוא הצדקות שונות, כמו הסתרה, אחיזת עיניים, או חוסר שפיות. נקודה שניה נוגעת לנוכחותו של נפגע בתוכנו, וחוסר תשומת הלב וההקשבה שלנו לסבלו ולסימני המצוקה שלו, וכמובן שגם כאן ניתן לטעון לשתיקה, הסתרה, בושה וכיו"ב.

נראה לי שהאבחנה בין שתי הנקודות הללו היא הכרחית. הקהילה החרדית מבקשת להיות חברת מופת, ולא לאפשר לאנשים רעים לשמים או לבריות להיות חברים שווים בתוכה, ולכן כשאדם חרדי מתגלה במעשים כה איומים נשמע מיד הסברים איך הדבר התאפשר. מבחינה זו, אני עצמי פחות מוטרד מהשאלה הזו, ואני סבור שכל חברה צריכה להכיר שיש בתוכה גם אנשים פחות טובים (מפורסם שציבור זה ר"ת של צדיקים בינונים ורשעים).

מבחינתי, הנקודה החשובה ביותר לקהילה היא לספק הגנה לחלשים בתוכה העלולים להיפגע, ובנקודה זו בכל פעם שמתגלים נפגעים, הדבר העיקרי שמעסיק אותי הוא האם וכיצד יכולנו להגן עליהם. האם יש לנו מנגנונים לזהות מצוקה? האם לחלשים בתוכנו יש כתובת לפנות ולהתריע מסכנה מתקרבת?

כמדומני, שניתן לזהות סתירה מובנית בין שני הדברים, שכן הרצון שלנו לחוש בתוך חברת מופת, ולהסתיר את קיומם של אנשים רעים בתוכנו, מונע מאתנו להישיר מבט אל החלשים והנפגעים, וגורם לנו להתעלם מסימני מצוקה, ולא להטות אוזן לסכנות.

בפרשת עגלה ערופה בספר דברים (פרק כא) מתואר הטקס שנערך כשנמצא חלל באדמה, ושם ניתן כובד המשקל לאסון שהתחולל במותו של חף מפשע, ולא בחיפוש אחרי האשם. על הפסוק "וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" כתב רש"י "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא, לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה", כלומר שבית הדין לוקח אחריות על מניעת מקרים של מוות בשל חוסר תשומת לב למצוקה.

זוהי בעיניי גם השאלה המרכזית בפרשייה שעלתה לסדר יומנו בשבוע האחרון, על הפגיעות החמורות של ראש ארגון זק"א (לשעבר) בנערים ונערות. אנו צריכים לשאול את עצמנו מה עשינו בכדי למנוע או לצמצם את הפגיעה באותם חסרי ישע, ומה נעשה מכאן ולהבא למנוע מקרים דומים. לשאלה זו לא נוכל להצטדק בתשובה שמעולם לא הערכנו באמת את האדם הזה, או שפלוני פעל בחוסר שפיות. תשובות אלו אינם מסייעים לנפגעים, ולא ימנעו פגיעות נוספות מכאן ולהבא.

יום שני, 15 במרץ 2021

משבר והזדמנות

פורסם באתר "מקור ראשון" (https://www.makorrishon.co.il/opinion/325213/)

מערכת היחסים בין הקהילה החרדית בישראל לכלל החברה הישראלית – מקום המדינה ועד היום – ידעה עליות ומורדות. הסתגרותה של הקהילה החרדית מבחינה גיאוגרפית ותרבותית, חילוקי הדעות בינה לבין כלל החברה הישראלית בסוגיות דת ומדינה, אי-גיוסם של בחורי ישיבות חרדים, שיעורי תעסוקה נמוכים של גברים חרדים, היעדר לימודי ליב"ה בחלק ניכר ממערכת החינוך לבנים חרדים ועוד כיו"ב, גרמו לא אחת לעימותים ולחוסר הבנה והסכמה בין הצדדים.

בשנים האחרונות, היינו עדים לשתי מגמות הפוכות. מחד, בשדה הפוליטי היה נראה שהשסע והקיטוב מול הנציגות הפוליטית החרדית מחמירים, בנושאים הקשורים לגיוס, לימודי ליב"ה, תעסוקה, גיור, שבת, נישואין וגירושין, מתווה הכותל ועוד כהנה וכהנה. ומאידך, בחיי המעשה היה נראה דווקא שחלה התקרבות והיכרות בין הציבור החרדי לכלל החברה הישראלית.

יותר צעירים חרדים השתלבו במרחב הציבורי, בעולם העבודה, באקדמיה, בצבא, בשירות האזרחי וגם במקומות מגורים, וארגונים רבים עסקו בשיח מקרב, מגשר ומכבד בין האוכלוסיות השונות. בתוך הקהילה החרדית, היו גם כאלו שחששו מהתקרבות יתר בין הציבור החרדי לכלל החברה הישראלית.

מגפת הקורונה, שהייתה עשויה להיות גורם מאחד מול סכנה משותפת, הביאה אותנו למציאות קשה מאוד. חלק ניכר מהקהילה החרדית לא קיבל על עצמו את כל שמירת הכללים והתקנות שנקבעו על ידי גורמי השלטון והמקצוע, והמשיך במידה ניכרת בשגרת חייו. המהלך הזה נתפס בחברה הישראלית כחוסר אחריות, חוסר אכפתיות ואי סולידריות עם כלל החברה, עד כדי זלזול בחיי אדם, בחוקי המדינה ובחיים המשותפים שלנו זה לצד זה.

בצד החרדי שררה אווירת נרדפות ואכיפה בררנית, ותחושה שהחברה הכללית אינה מבינה ומכילה את עולם הערכים ואורחות החיים הייחודיים לקהילה החרדית. כעת נראה שהתמונה התהפכה. במישור הפוליטי מרבית המפלגות אינן מבליטות את הסוגיות שבמחלוקת מול הקהילה החרדית, אבל בקרב הציבור הרחב משני הצדדים, נוצר ריחוק גדול, שחשוב לתת את הדעת כיצד מתמודדים איתו ביום שאחרי המגפה.

הקהילה החרדית בישראל אינה עשויה מקשה אחת, היא מונה למעלה ממיליון נפש ויש בה קבוצות שונות ועמדות מגוונות, וכאן בדיוק נמצא האתגר הגדול של החברה הישראלית. חשוב להכיר שיש כיום עשרות או מאות אלפי צעירים חרדים, המעוניינים במערכת יחסים בריאה וטובה יותר עם המדינה ועם כלל החברה הישראלית, אבל הם אינם מאורגנים ואינם מיוצגים וקולם כמעט איננו נשמע לא בתוך הקהילה החרדית ולא מחוצה לה.

הדור הצעיר הזה, איננו מעוניין להשתלב ולהיטמע בחברה הישראלית ולאבד את זהותו וייחודיותו, אבל הוא מאמין שניתן לנסח מחדש את ההבנות וההסכמות סביב הסוגיות השנויות במחלוקת. הציבור הזה מוצא את עצמו כמיעוט בתוך הקהילה החרדית, הוא חש שעמדותיו אינן מושמעות, וצרכיו אינם מקודמים על ידי אף גורם שלטוני, לא מתוך הקהילה החרדית ולא מחוצה לה.


אם קודם המגפה היו אי אלו אנשים בקהילה החרדית שחשו חוסר נחת בחלק מהנושאים הללו, הרי שכעת תחושת חוסר הנחת התרחבה עשרת מונים והיא מקיפה ציבור גדול מאוד. המשימה החשובה כעת היא להשתמש בחוסר הנחת הזה לבנייה מחודשת של השותפות בין חלקים מהקהילה החרדית וכלל החברה הישראלית למען העתיד המשותף שלנו כאן. הציבור המדובר מונה כאמור מספר רב של יחידים, אבל הוא זקוק לעזרה רבה בהתארגנות פנימית, בהשמעת קול, ובמילוי צרכיו. אם נשכיל לזהות את הצעירים הללו ולסייע להם, אין לי ספק שהדבר יביא ברכה מרובה לכולנו.