חפש בבלוג זה

יום רביעי, 18 בספטמבר 2019

שאלות דת ומדינה - פרשת דרכים

שאלות בענייני דת ומדינה, מלוות אותנו מיום הקמת המדינה ואף קודם לכך, אולם למרות זאת נראה לי שאנו עומדים כעת בסיטואציה חדשה, שבה השאלות הללו הן העומדות במרכז סדר היום שסביבו מתחלקת החברה הישראלית (היהודית) לשני חלקים.

ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון התייחס ב"מכתב הסטטוס קוו" משנת 1947 לארבעה נושאים: שבת, כשרות, דיני אישות וחינוך. נראה שהסוגיות הללו נשארו רלוונטיות עד היום, אבל נוספו עליהן עוד כמה סוגיות.

במהלך השנים היו משברים שונים סביב הסוגיות הללו, אולם נראה לי שלמרות הכל סוגיות אחרות האפילו עליהן בחשיבתן ובמרכזיותן, שאלות ביטחוניות, מדיניות, כלכליות וכיו"ב.

היו גם ניסיונות להסדיר את נושאי דת ומדינה באופן בהיר יותר, וכמדומני שהניסיון המוכר ביותר הוא "אמנת גביזון-מדן" שבו ניסו פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן להגיע להסכמה על העקרונות ועל המימוש שלהן בפועל.

בעולם הדתי והחרדי עצמו, התחוללו שינויים משמעותיים בעמדות בשאלות אלו. הציבור הציוני-דתי שהוביל במשך עשרות שנים את הקו שמבקש להנכיח במרחב הציבורי את ההלכה היהודית, ושראה ב"רבנות הראשית" שהקים הראי"ה קוק את הזרוע המבצעת שלו בתחומים אלו, נעשה מגוון יותר כשמתוכו צמחו קבוצות יותר ליברליות מחד וקבוצות יותר מתבדלות מאידך, ועם השנים "הרבנות הראשית" הפכה למעוז חרדי. הציבור החרדי, שבתחילת הדרך לא ראה את עצמו חלק אורגני מהציונות ומהמדינה, וכל חפצו היה שיניחו לו לקיים את אורחות חייו כהבנתו, נעשה עם השנים גדול יותר ומעורב יותר במדינה ובשלטון, ובקש להשפיע יותר גם על הספירה הציבורית.

את ראש הממשלה בנימין נתניהו, נראה שסוגיות דת ומדינה לא עניינו מעולם באופן משמעותי. הוא הסכים לתת למפלגות הדתיות והחרדיות את מבוקשן, ובלבד שיתנו לו לנהל את המדינה כהבנתו בתחומים שמעניינים אותו (כלכלה, ביטחון, מדיניות חוץ, גבולות).

החברה הישראלית השתנתה, ומה שהתאים ב-1947, איננו מתאים כבר ב-2019. סוגיית הגיור, הנישואין והגירושין, השבת, הכשרות, מעמד וזכויות הלהט"בים, מתווה הכותל ועוד צפות ועולות ודורשות מענה חדש.

ככל שהציבור החרדי גדל בחלקו היחסי באוכלוסיה, גילתה החברה הישראלית עניין גדול יותר גם בנעשה בתוכו. בחינוך, בגיוס, במעמד האישה, בהפרדה וכיו"ב, וכמובן שגם כאן ההסכמים הישנים הגלויים והנסתרים כבר לא נשארו כמות שהיו.
ההשתתפות הגדולה יותר של החרדים בשלטון המרכזי והמקומי, וחלקם היחסי באוכלוסיה, הביא כמובן גם למאבקים גדולים יותר על משאבים, על תקציבים, על הקצאת שטחים וכיו"ב. הדבר גרם גם לחששות של ערים רבות מגידול של האוכלוסייה החרדית בשטחן.

כפי שציינתי, גם בתוך הציונות הדתית יש כיום קולות שונים, והפיצול הפנימי בתוכה, הוא כמדומני בעיקר בשל העמדות השונות בסוגיות אלו, בעוד שבקהילה החרדית מדובר (לעת עתה) כמדומני בקול אחד מוסכם.

אין לי מושג מה יעלה בגורל הכנסת ה-22, ומה יהיה הרכב הקואליציה והממשלה, אבל דומני שבכל מקרה הסוגיות הכבדות הללו ימשיכו ללות אותנו עוד שנים רבות, וכולי תקווה שנמצא את הדרך לקיים את הדיון עליהן באופן שישאיר אותנו כחברה אחת וכעם אחד.

יום ראשון, 15 בספטמבר 2019

מפלגת "כחול לבן" - אכזבה אישית

שנים רבות אני סבור שהבעיה הקשה ביותר שלנו היא בשסעים העמוקים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית, ושהמשימה החשובה ביותר שלנו היא לנסות לאחות אותם.

בעניין זה זכיתי ללמוד רבות מבמבי שלג ע"ה, שהקדישה שנים רבות להעמיק את ההיכרות בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית ע"י כתב העת "ארץ אחרת", ודיברה בכל מקום על הצורך בשיתוף פעולה בין המתונים שבכל הקבוצות.

בשש השנים האחרונות הייתי יו"ר ועד מנהל של "מכון שחרית", שהקים ומנהל ד"ר אילון שוורץ, על מנת לקדם תפיסה של "טוב משותף", שעל פיה צריך גם במישור הפוליטי להביא לשיתוף פעולה בין נציגים מכל המחנות.

לפני כשלוש וחצי שנים הצטרפתי למהלך של הרב שי פירון להקמת תנועת "פנימה" שנועדה לשנות את השיח הפנימי בחברה הישראלית, ולהפגיש בין אנשים מכלל החברה הישראלית בדרכים שונות. שם הכרתי כמה מחברי הכנסת הנוכחיים ב"כחול לבן", את מיכאל ביטון ואת חילי טרופר, את גבי אשכנזי ואת בני גנץ.

בהקמת "כחול לבן" קיוויתי שהנה הרצון לפוליטיקה של "טוב משותף" עומד להתגשם, על ידי מפלגה שיש בה חילונים, דתיים וחרדים, שיש בה ימין ושמאל, שתקדם שיח רציני של שיתוף ולא של הדרה ומאבק. אמנם עברו של ח"כ יאיר לפיד לא בישר טובות, אולם קיוויתי שגם הוא הפיק לקח מטעויותיו בעבר ושהוא מבקש לפעול כעת בדרך שונה מבעבר.
באופן אישי לא הצבעתי ולא תמכתי במפלגה, מפני שסברתי שהיא מתנהלת לא נכון מבחינה דמוקרטית ופוליטית, אבל האמנתי שבכל הנוגע לשיתוף פעולה בין חלקי החברה הישראלית היא תסמן דרך חדשה.

אולם למרבה הצער, נראה שגם התקווה הקטנה הזו הייתה תקוות שווא. הסתבר שיאיר לפיד לא למד כלום, והוא בטוח שוב שהדרך להביא מצביעים לקלפי היא בשיסוי של קבוצה אחת בחברתה (למרות שהוא צודק בטענתו שגם החרדים לא נמנעים מכך), שניתן לכפות על החרדים לשנות את אורח חייהם באמצעות חקיקה כזו או אחרת, וששינויים בסוגיות מהותיות בחברה הישראלית יוכרעו ע"י קואליציה כזו או אחרת. לאחרונה נראה שגם בני גנץ התחיל להאמין בגישה זו, למרות שבעבר הלא רחוק הוא שידר מסרים אחרים. ולצערי הרב באופן אישי לא שמעתי מתוך המפלגה קולות אחרים, למרות שאינני יכול להתחייב שהם אינם קיימים.

תוצאות הבחירות והקואליציה והממשלה שתקום (או לא תקום) לא כל כך מעניינים אותי, מפני שבכל אופן הבעיה האמתית תמשיך להיות בשסעים העמוקים שישנם בתוך החברה הישראלית, ואני מבין שהפוליטיקה הישראלית לא תהיה זו שתנסה לאחות אותם.

יום חמישי, 12 בספטמבר 2019

מיפוי של התקשורת החרדית

השבוע התבשרנו על שני חידושים בעולם התקשורת החרדי, על הוצאתו לאור של מגזין מודפס חדש בשם "המקום" (https://hamakom.org.il/) שאמור לצאת לאור אחת לרבעון, ועל השקת אתר תוכן חדש בשם "קו 400" (https://400.org.il/), נראה לי שזו הזדמנות טובה לנסות לסקור בקצרה את מפת התקשורת החרדית המודפסת והאינטרנטית, שהשתנתה והתפתחה מאוד בעשור האחרון.

בעיתונות המודפסת החרדית קיימים כיום 4 עיתונים יומיים:
  • המודיע - של אגודת ישראל (בשליטת חסידות גור)
  • יתד נאמן - של המיינסטרים הליטאי (מצביעי "דגל התורה")
  • המבשר - של סיעת "שלומי אמונים" (בראשות ח"כ מאיר פורוש)
  • הפלס - של אנשי "הפלג הירושלמי" (כעת יש פילוג פנימי בתוכם)

לצידם יש לא מעט עיתונים שבועיים, ואציין את העיקריים שבהם:
  • משפחה - בהוצאת אלי פלאי
  • בקהילה
  • המחנה החרדי - של חסידות בעלז
  • קו עיתונות דתית (http://kav-itonut.co.il/) - רשת עיתונים ארצית
  • מרכז העניינים (http://www.m-inyanim.co.il/)
  • הדרך - של מפלגת ש"ס
  • יום ליום - הוקם ע"י ש"ס וכיום בבעלות ינון ונעמה עידן

בשנה האחרונה התחיל לצאת אחת לחודשיים כתב העת "צריך עיון" שבו מופיעים המאמרים החודשיים מאתר "צריך עיון" (https://iyun.org.il/) בבעלות של "קרן תקווה", וכעת התבשרנו על המגזין החדש "המקום" שקשור כנראה באופן כלשהו לרשת הכוללים "אחוות תורה" ול"צריך עיון".

באתרי האינטרנט החרדים, ניתן למצוא את האתרים הללו:
וכעת התבשרנו על אתר "קו 400" פרי יוזמתו של שמואל דרילמן

בנוסף לאתרים הללו, קיימים כיום הרבה פורומים חרדיים פעילים מאוד, ואזכיר לדוגמה:

מלבד העיתונות המודפסת והאינטרנט, יש כמובן את ערוצי הרדיו החרדי, נדמה לי שכאן מדובר בעיקר על שני ערוצים משמעותיים:

בנוסף לכל אלו יש עוד מגוון אמצעי תקשורת (קווי טלפון, קבוצות וואטצאפ, טוויטר, פייסבוק, עלונים לשבת ועוד), ששינו את עולם התקשורת החרדי לבלי הכר. נראה לי שיש כאן שדה נרחב למחקר מרתק, שילמד אותנו רבות על השינויים המשמעותיים בקהילה החרדית.