חפש בבלוג זה

יום חמישי, 24 בדצמבר 2020

הרהורים פוליטיים

צילום: פלאש 90
בנימין נתניהו הוא כיום הפוליטיקאי המיומן ביותר בישראל, וגם המדינאי הגדול ביותר. הוא התברך בכישרונות יוצאי דופן, בתכונות נדירות, וביכולות ביטוי וביצוע מיוחדים במינם. זהו ככל הנראה סוד הצלחתו, וגם פשר ההערצה כלפיו מצד אחד והסלידה ממנו מצד שני. לצד אלו, יש לו כמובן גם חסרונות מסוימים בתכונות אישיות ובהתנהלות בין אישית, ולעיתים הוא מפתיע בפער בין ענקיות לקטנוניות באדם אחד ובעת אחת.

מבחינה מדינית, ביטחונית וכלכלית, אני סבור שהמדיניות של נתניהו כראש ממשלה היתה בדרך כלל טובה וסבירה, גם אם אינני מסכים עם כל עמדותיו ומהלכיו.

ההליך הפלילי שראש הממשלה נמצא בו, לא נראה לי כמזימה זדונית של מערכות החוק להפיכה שלטונית, אבל גם הדרישה להתפטרותו כשהחוק איננו מחייב זאת נראית לי בעייתית. יש כאן בהחלט סיטואציה בעייתית ומסוכנת, שאני חושש מתוצאותיה מכל הכיוונים.

הביקורת העיקרית שלי על בנימין נתניהו היא במישור הפוליטי והחברתי, מפני שלדעתי התנהלותו גרועה מאוד לפוליטיקה ולחברה הישראלית. בעיניו, אין שום צעד פסול מבחינה פוליטית, ונראה שהוא מצליח לשכנע בכך אנשים רבים מהימין מהמרכז ומהשמאל. למטרות פוליטיות, ניתן להפר הבטחות וחוזים, לשקר, לחרחר ריב, לפרק מפלגות, לרדוף יריבים מבית ומחוץ, למנות אנשים לא מתאימים לתפקידים בכירים, לקדם אנשים לא ראויים, לפזר ממשלות וכנסות, ללכת לבחירות חוזרות, למנוע העברת תקציב וכיו"ב. 

נתניהו גאון ביכולות הביטוי שלו ובעל הבנה מצוינת בתקשורת המונים, והוא עושה בהם שימוש באופן מיטבי. לצערי, הוא איננו רואה את עצמו אחראי ללכידות החברתית בעם, והוא יודע לצאת נשכר מהשסעים העמוקים בחברה הישראלית, בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילוניים, בין ימין לשמאל וכיו"ב.

לצערי הרב, נראה לי שמרבית מתנגדיו של נתניהו מחפשים בעצם את הכפיל שלו מהצד שלהם, מישהו שידע לעשות פוליטיקה כמותו לנאום כמותו ולהוות דמות להערצה כמותו, גם אם הוא יעשה זאת באותם כלים שהזכרתי גם מבחינה פוליטית וגם מבחינת שפה ותודעה.

הדמויות הפוליטיות ההפוכות בעיניי הן של יצחק בוז'י הרצוג יו"ר הסוכנות היהודית ששמר תמיד על אצילות על ממלכתיות על הגינות ועל כבוד למתנגדים מבית ומחוץ, ושל ידידתי ח"כ תהלה פרידמן, אולם לצערי נראה לי שמרבית הישראלים סבורים כיום שככה לא עושים פוליטיקה.

יום שלישי, 22 בדצמבר 2020

פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן

בני גנץ
אני משער שאמש הגיע לסיומה הקריירה הפוליטית הקצרה של שר הביטחון בני גנץ, ואני מבקש בהזדמנות זו לכתוב את מחשבותיי על מהלכיו במהלך השנתיים האחרונות.

באופן אישי, נראה לי שבני גנץ הוא אדם הגון וראוי מאוד לתפקיד ציבורי בכיר, בשל אופיו וכישרונותיו, בשל ערכיו, ובשל ניסיונו הרב. יחד עם זאת, היומרה שלו להגיע לראשות הממשלה תיכף עם כניסתו לפוליטיקה, היתה נראית לי שגויה מהרגע הראשון, וכעת הוא משלם את מלוא המחיר על כך.

פוליטיקה דורשת מקצוענות בדיוק כמו כל דבר אחר, וכמו שלא יעלה על הדעת להעמיד כרמטכ"ל מי שנכנס רק כעת לצבא, כך להבנתי לא יעלה על הדעת להעמיד כראש ממשלה מי שלא התנסה בשדה הפוליטי.

הציבור הישראלי הנמנה על מחנה השמאל והמרכז, מחפש בכל פעם "משיח" חדש, ובשל כך הוא איננו נאמן לאף מפלגה ולאף מנהיג פוליטי. בשלושת הבחירות האחרונות גנץ הפך ל"משיח" התורן, כעת ימשיכו החיפושים אחרי ה"משיח" החדש, שכמובן גם הוא יודח מהר מאוד. נראה שהדבר מונע מראש מאנשים חכמים ומפוכחים להכניס את עצמם לתפקיד כפוי הטובה הזה, להנהיג את מפלגות השמאל והמרכז.

במו"מ מול בנימין נתניהו והליכוד, ברור שיאיר לפיד קרא היטב את המפה, כשטען שנתניהו איננו מתכוון לפנות את כסאו ולעמוד בהסכם הקואליציוני. למרות זאת, אני חושב שבני גנץ צדק כשהעדיף ממשלת אחדות על פני בחירות רביעיות, ובסופו של דבר הוא הצליח להוכיח פעם נוספת שאין שום ערך להבטחותיו של נתניהו. ההשפלה של גנץ ומפלגתו במשך כל ימיה של הממשלה הנוכחית, עשויה להוות תמרור אזהרה לכל מי שיתייצב בקרוב למו"מ מול הליכוד בראשות נתניהו.

את ביקורתי על מפלגות שבהן ראשי המפלגה בוחרים את כל הרשימה כבר הבעתי כמה פעמים, ולצערי הרב המגמה הזו רק מתרחבת.

אני מעריך מאוד כמה מהח"כים במפלגת כחול לבן ובעיקר את ידידתי ח"כ תהילה פרידמן, אבל נראה שהמפלגה קרובה כעת לסוף דרכה, כמו הרבה מפלגות מרכז שקדמו לה, ומעניין מי מהח"כים שם ימצא את דרכו כעת למפלגות אחרות. בכל אופן, נראה שגם היעלמותה של מפלגת כחול לבן לא תציל את מפלגת העבודה, שסיימה את תפקידה ההיסטורי לאורך 90 שנה (מהקמת מפא"י ב-1930).

אינני יודע האם הבחירות הקרובות לכנסת מבשרות את סוף עידן נתניהו כראש ממשלה, אבל גם אם הלא יאומן יתרחש, ברור שמפלגות השמאל והמרכז בישראל עוד יצטרכו לעבור דרך ארוכה בשביל להוות אלטרנטיבה לשלטון הימין, והדרך הזו צריכה לעבור קודם כל בהתנהלות פוליטית פנימית לפני שינוי בעמדות הפוליטיות של הציבור הישראלי.

יום חמישי, 10 בדצמבר 2020

על הקִיקְיוֹנִיּוּת

קיקיון מצוי (צילום: יוחאי כורם)
מדינת ישראל נמצאת כבר שנתיים במשבר פוליטי עמוק, וספק גדול אם סופו של המשבר נראה באופק, אולם הבעיות העמוקות בפוליטיקה הישראלית לא התחילו לפני שנתיים, וגם לא יסתיימו ביום שתקום כאן ממשלה יציבה חדשה בראשות בנימין נתניהו או כל אחד אחר.

התבוננות פשוטה על המפה הפוליטית בישראל, מלמדת אותנו על תוחלת החיים הקצרה של חלק גדול מהמפלגות היהודיות (אינני מכיר את הנעשה במפלגות הערביות) בישראל בעידן הנוכחי. כמדומני, שמפלגות הליכוד (36), יהדות התורה (7) העבודה (3) הבית היהודי (1) הן היחידות שממשיכות מורשת מפלגתית מקום המדינה. מפלגות ש"ס (9) ישראל ביתנו (7) מרץ (3) כבר קיימות כמה עשרות שנים, וכל יתר המפלגות הן חדשות.

כולנו התרגלנו לעובדה, שהפתרון המתבקש לכל בעיה או לכל מי שמבקש לעצמו שררה, היא בהקמת מפלגה חדשה, שתכריז ותנסה לשכנע את כולנו שהנה נמצא המזור לכל בעיותינו ומשהו חדש יתחיל.

וכך בכל פעם מחדש, חלק גדול מציבור הבוחרים נותן את קולו לטובת מפלגת ההבטחה החדשה, שהוא יעזוב אותה בבחירות הבאות לטובת מפלגת הבטחה אחרת.

אני מאמין שישנם מצבים שמפלגות ותיקות סיימו את זמנן ושיש צורך בהקמת מפלגה חדשה, או שישנו רעיון חדש שאף מפלגה ותיקה לא מייצגת אותו, אולם זהו מהלך יוצא מן הכלל שיש צורך להצדיק ולנמק אותו, ולא יתכן שזה יהיה המהלך הקבוע בכל מערכת בחירות.

המנהג המוזר וחסר ההיגיון הזה, היה מוכר הרבה שנים בישראל במפלגות מרכז, שעצם קיומן והצדקתן היה מוטל בספק, אולם אח"כ הוא השתרש גם בשמאל וכעת גם בימין.

נראה שהמטרה המוצהרת המרכזית כיום של מרבית המפלגות מלבד הליכוד והמפלגות החרדיות היא להחליף את בנימין נתניהו, ספק גדול אם הן תצלחנה במשימתן במערכת הבחירות הקרובה, אבל גם אם הדבר יתממש, המחלה של "מפלגות קיקיון" שבן לילה קמות ובן לילה נעלמות, עלולה ללוות אותנו עוד זמן רב, ואני סבור שנזקי התופעה הזו גדולות לאין שיעור גם מבחינת מתנגדיו של ראש הממשלה הנוכחי.

יום שני, 7 בדצמבר 2020

האם תיתכן "חרדיות נטולת אידיאולוגיה"?

לפני שבוע וחצי פרסם חברי איתמר בן עמי מאמר בכתב העת "הזמן הזה" אודות האידאולוגיה של החרדים החדשים, בו הוא טען טענה מקורית ומהפכנית בנוגע לאידיאולוגיה של החרדים החדשים המשתלבים בחברה הישראלית, בתעסוקה, באקדמיה, בצבא וכיו"ב.

כצפוי, המאמר עורר הדים רבים בקרב כל הנוגעים בדבר, בקהילה החרדית ומחוצה לה, וגרמה לשיח רחב שרובו עסק בנכונות או אי-נכונות הניתוח של איתמר את המציאות העכשווית. את עמדתי האישית בנוגע לקריאת המצב, פרסמתי בבלוג עם פרסום המאמר, אולם אני סבור שהדיון החשוב איננו צריך לעסוק במאמר עצמו, אלא בנקודה החשובה שלא זכתה עד היום למספיק התייחסות.

התובנה החשובה בעיניי היא ש"החרדיות החדשה" של אנשים חרדים בוגרים (25-40) המשתלבים בעבודה / אקדמיה / צבא וכיו"ב, עשויה ליצור בשלב הראשון "חרדיות נטולת אידיאולוגיה", מפני שמרבית האנשים בתקופה זו בחייהם מבקשים בסך הכל לחיות חיים טובים ושלווים ברווחה כלכלית ועם מינימום קונפליקטים, אבל זהו דבר בלתי אפשרי עבור "הדור השני". ילדיהם של "החרדים החדשים" כדרכם של בני נוער, יחפשו דרך אידיאולוגית ללכת בה, ו"חרדיות נטולת אידיאולוגיה" לא תוכל לספק אותם. בהיעדר אידיאולוגיה הם יחזרו לחרדיות הקלאסית שהוריהם נטשו, או שיעזבו לחלוטין את העולם החרדי, ולכן אין מנוס מגיבוש אידיאולוגיה עבור הדור הצעיר של "החרדיות החדשה".

איתמר הפנה את הזרקור למקומות שבהם להערכתו מתחילה להיווצר אידיאולוגיה כזו, והוא מצא 4 דוגמאות לכך:
  1. הרב אליהו מאיר פייבלזון ראש ישיבת "פתחי עולם"
  2. הרב אוריה עינבל ראש "בית מדרש הגר"א"
  3. הרב יהושע פפר עורך כתב העת "צריך עיון"
  4.  הרב מיכאל נכטיילר מייסד ומנהל אתר "אקשיבה"
ניתן לחלוק על הפרשנות של איתמר לאידיאולוגיה שמתפתחת במקומות הללו, וכמובן ניתן לטעון שהמקומות הללו אינם משמעותיים ושיש מקומות אחרים שבהם מתפתחת אידיאולוגיה כזו, אולם עצם הדיון וההתייחסות לאידיאולוגיה של "החרדים החדשים" היא בעיניי נקודה נכונה וחשובה מאוד.

כוחם של רעיונות

היום מלאו 40 שנה לפטירתו של הגאון הרב יצחק הוטנר זצ"ל ראש ישיבת "רבנו חיים ברלין", שנפטר בכ' כסלו תשמ"א.

הרב הוטנר היה תלמידו של הסבא מסלבודקה, ורוב שנותיו כיהן כראש ישיבה בארה"ב שם היה מגדולי התורה המפורסמים, אולם כמדומני שעיקר השפעתו עד היום היא בזכות ספריו מאמריו ותלמידיו שומעי לקחו ב"הלכות דעות וחובת הלבבות".

הרב הוטנר התייחד בעולם התורה הליטאי בעיסוקו ב"מחשבה", שמקורותיה בקבלה / בחסידות / במהר"ל וכיו"ב, בניסיון להבין ולהגדיר מושגים ורעיונות במחשבת ישראל, בתחומים שאינם מקובלים לא בקרב ראשי ישיבות שעיקר עיסוקם בסוגיות תלמודיות, לא בקרב רבנים ודיינים שעיקר עניינם בהלכה למעשה, ולא בקרב משגיחים ובעלי מוסר שהקדישו את עצמם לעניין של תיקון המידות ועבודת ה'.

בימי בחרותי, ספרי "פחד יצחק" היו מוכרים למתי מעט בחורי ישיבות ואברכים, וכך גם שיעוריו המיוחדים של תלמידו הרב משה שפירא זצ"ל או מאמריו של יבלחט"א חתנו הרב יונתן דייוויד שליט"א. כמדומני שכיום ישנם הרבה יותר תלמידי ישיבות ליטאיים שמתעניינים בספרי "פחד יצחק" ובספרי מחשבה בכלל.

הרב הוטנר אמנם לא היה היחיד שעסק בנושאים אלו בעולם הישיבות הליטאי, ניתן לציין גם את הרב אליהו אליעזר דסלר זצ"ל משגיח בישיבת פוניבז' ובעל "מכתב מאליהו", את הרב שלמה וולבה זצ"ל משגיח בישיבת "באר יעקב" ובעל "עלי שור", ואולי גם של דמויות נוספות כדוגמת הרב ישראל אליהו וינטרוב זצ"ל, הרב שמשון פינקוס זצ"ל והרב לייב מינצברג זצ"ל אבל כמדומני שהשפעתו עד כה הייתה גדולה משלהם.

אשמח אם יבואו אחרים שמכירים טוב יותר ממני את זרמי ה"מחשבה" בעולם החרדי בכלל ובעולם הישיבות הליטאי בפרט, ויוכלו לבאר יותר אודות הזרמים השונים הקיימים ועל תרומתו הייחודית של הרב הוטנר.

כיום ישנם כמדומני הרבה "משגיחים" בישיבות הליטאיות שעניינם בסוגיות של "מחשבה" בדרכו של הרב הוטנר, ופחות בענייני מוסר בסגנון הישן של "תנועת המוסר". אציין לדוגמה, את המשגיח בישיבת "חברון" הרב חיים יצחק קפלן שליט"א, שכמדומני נמנה על תלמידיו.

יום שני, 30 בנובמבר 2020

במסתרים תבכה נפשי

בשבוע שעבר צפיתי בסרט החדש "במסתרים" (https://www.kan.org.il/item/?itemid=77701), על חרדים למראית עין שאיבדו את אמונתם הדתית ואת מחויבותם לתורה ולמצוות, אולם ממשיכים לחיות בתוך הקהילה החרדית משיקולים שונים.

על קיומה של תופעה זו, שמעתי כבר לפני למעלה מ-20 שנה מהרב שמשון פינקוס זצ"ל, הוא סיפר שנסע לארה"ב למסור הרצאה למאות חסידי סאטמר, שרבים מהם כבר לא היו שומרי תורה ומצוות אבל היו לבושים כחסידים מכף רגל ועד ראש. אז הדברים נשמעו לי כמעט מופרכים.

מאוחר יותר נחשפתי בעצמי כאן בישראל לאנשים כאלו, אז נודע לי גם על פורומים אינטרנטיים ייעודיים עם מאות חברים במצב זה, שקוראים לעצמם "אנוסים". התופעה הזו עלתה כמדומני כמה פעמים לתקשורת הישראלית, ונידונה גם בפורומים החרדיים באינטרנט.

לפני כשנתיים השתתפתי בדיון פנים-חרדי שבו דנו בהבדל בין הקהילה החרדית לציונות הדתית בהקשר זה, שבקהילה החרדית האנשים עשויים להעדיף להישאר חרדים למראית עין בשביל לא לשלם את המחיר הכבד הכרוך ביציאה, בעוד שבציונות הדתית קל יותר לעזוב בגלוי ולא לחיות בהסתרה ובמראית עין. מרבית המשתתפים בדיון הניחו כדבר מובן מאליו שעדיף לאפשר לאנשים במצב זה לצאת ולחיות כאוות נפשם, אולם היו גם כאלו שטענו שמבחינה דתית וחינוכית עדיף שהם יחיו כחרדים למראית עין, וזה הפתיע אותי מאוד.

על הסרט "במסתרים" קראתי ביקורות לחיוב ולשלילה, אני עצמי התרשמתי שהוא מציג את התופעה באופן מוצלח, אבל בכל אופן אני חושב שזו הזדמנות מצוינת לדון על הסוגיה המורכבת הזו.

אני מבקש להציג כאן בקצרה את ארבעת הנקודות העיקריות שמעניינות אותי בנידון:
  1. המונח "אנוסים" - רבים וטובים טוענים שהכינוי איננו מוצלח, מפני שיש בו השוואה לאנוסי ספרד, ושבסופו של דבר מדובר בבחירה. יתכן ויש בכך צדק, אבל נראה לי שהיות והמונח כבר השתרש אין טעם להמשיך לדון בכך.
  2. היקף התופעה - השאלה המסקרנת ביותר היא כמובן האם מדובר על תופעה רחבת היקף או לא? האם הקהילה החרדית תוכל להכיל בתוכה מספרים גדולים של "אנוסים"? מה התופעה הזו מחוללת בפנים הרחק מן העין? האם יש דרך לחקור ולקבל נתונים מהימנים על תופעה שמעצם טבעה היא מוסתרת?
  3. מחיר היציאה - הסיבה העיקרית לתופעה היא לכאורה המחיר האישי / המשפחתי / החברתי / הכלכלי הכרוך ביציאה, והשאלה היא האם שכרה של הקהילה החרדית איננו יוצא בהפסדה, כשהיא גורמת לאנשים בתוכה לחיות בשקר?
  4. האם ניתן לקיים שיח ודיון פנים-חרדי מעמיק בנושא? האם העמדות בתוך הקהילה החרדית בנושא נגזרות מעמדה דתית-הלכתית או מעמדה אנושית-רגשית? מה עמדת הרבנים והמנהיגות הרוחנית בנושא?

יום ראשון, 29 בנובמבר 2020

על פרשת דרכים אידיאולוגית

ידידי איתמר בן עמי פרסם כעת מאמר חדש ומעניין מאוד (https://hazmanhazeh.org.il/benami/) על "החרדיות החדשה", בו הוא מבקש להציג זוויות חדשות ופחות מוכרות בהיבט האידיאולוגי.
  • בחלק הראשון הוא מציג עמדות אידיאולוגיות לעומתיות מבתי המדרש של הרב אליהו מאיר פייבלזון, הרב אוריה ענבל, הרב יהושע פפר, הרב מיכאל נכטילר ואחרים.
  • בחלק השני הוא מנסה לפענח את הגישות של הרב דוד בלוך ושל דוד זולדן, שנטלו חלק משמעותי בגיוסם של חרדים למסלול "נצח יהודה" (הנח"ל החרדי).
  • החלק השלישי מוקדש לתופעה המוכרת יותר של החרדים שהשתלבו בעבודה ובאקדמיה.
המאמר בעיניי חשוב מאוד, מפני שהוא מפנה זרקור לחלק ההגותי והאידיאולוגי של החרדיות החדשה, שבאופן כללי לא זכה לתשומת הלב הראויה לו.

וכעת אקדיש כמה שורות להתייחסותי האישית למאמר:

מבחינה מספרית, ברור שהתופעה הרחבה ביותר היא זו של החרדים המשתלבים בעבודה ובאקדמיה, ושל אלו שחשופים במידה רבה לאינטרנט, לחברה הישראלית ולתרבותה. אני סבור שהציבור הזה נמצא בינתיים בפרשת דרכים, ואי אפשר לדעת לאיזה כיוון הוא יצעד, והדבר תלוי במידה רבה בזרמים פוליטיים ואידיאולוגיים שיעמדו בפניו ובפני ילדיו בשנים הבאות.
האינטרס המרכזי של הקבוצה הדומיננטית, הוא הרצון לחיות חיים טובים ונוחים יותר, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינות נוספות של אורח חיים רבגוני ופתוח, תחומי עיסוק ועניין מגוונים וכיו"ב, אולם בכך לא די בשביל להקים קבוצה מובחנת עם קהילות עצמאיות ומוסדות חינוך עצמאיים, ולכן רובם נשענים על המודל החרדי הקלאסי בעיקר בכל הנוגע לחינוך ילדיהם. בנוגע למודרנה לציונות ולעמדות ליברליות, כמדומני שרובם ככולם לא מקדישים לכך עיון מעמיק לבירור עמדתם, והם באופן כללי גמישים יותר, ומבקשים נוסחה לחיים משותפים עם מינימום של קונפליקט.

הקבוצה האידיאולוגית שהיא בעיניי הנקודה המעניינת ביותר במאמר, אכן מבקשת לנסח אידיאולוגיה אלטרנטיבית לחרדים בכלל ולחרדים החדשים בפרט, אבל עדיין מוקדם לקבוע האם המהלך הזה יחלחל לציבור הרחב, ולדעתי הדבר תלוי האם יוקמו קהילות ומוסדות חינוך שיאמצו את התפיסות שהם מנסים לקדם, ובשלב זה אני לא רואה את זה קורה.

לגבי העמדות של הרב דוד בלוך ושל דוד זולדן, אין לי הרבה מה להוסיף כי לא התעמקתי בנושא. אני חושב שהשפעתו המשמעותית של הרב בלוך היא בעיקר בכתיבתו הפובליציסטית ובישיבת "דרך חיים" - ישיבת ההסדר החרדי בגן יבנה שהוא עומד בראשה, אבל להערכתי זו עדיין השפעה מועטה.

לכו לקרוא, ושתפו במחשבותיכם.

יום שני, 23 בנובמבר 2020

להשפיע טוב בעולם

אתמול בערב השתתפתי בשני מפגשי זום מרתקים, והם נראו לי משלימים זה את זה.

בתחילת הערב השתתפתי בערב לזכרו של הרב יונתן זקס זצ"ל שנערך ע"י ארגון "גשר", בו נשמעו דברים רבי ערך בשמו ולזכרו של הרב זקס על ידי דוברים שונים. המכנה המשותף העיקרי של הדברים בעיניי הוא שהרב זקס חיפש כל ימיו להבין מהי תרומת העם היהודי לעולם ולאנושות בעבר בהווה ובעתיד, והיה בעצמו נאה דורש ונאה מקיים.

בהמשך הערב, האזנתי להרצאה של פרופ' מעוז כהנא במסגרת בית מדרש "לכתחילה". הוא דיבר בהתחלה על תרומתו הרוחנית / דתית / מוסרית של עם ישראל לעולם לאורך ההיסטוריה, לצד תרומתו להתפתחות הכלכלית באירופה ובארה"ב במאות השנים האחרונות, כשלדעתו עלינו להתפאר יותר בתרומה הרוחנית מאשר בתרומה החומרית. בהמשך הוא ביקש לבחון מה הערך הייחודי של הקהילה החרדית לעם ישראל כולו, האם יש לה בשורה ייחודית מבחינה ערכית / מוסרית / תורנית, ומה מידת הסולידריות והאכפתיות שלה לחברה הרחבה ולאנושות כולה.

השאלות של פרופ' מעוז כהנא נראות לי חשובות ביותר, ואני מאמין שחשוב מאוד שנחשוב עליהן ברמת הפרט וברמת הכלל, בעיקר בשביל שנדע להשיב לעצמנו תשובות טובות על כך ולכוון בהתאם לכך את דרכנו.

אני חושב שהרב זקס זצ"ל הוא באמת דוגמה מובהקת למי שהשאלות הללו הדריכו אותו בחייו, ונראה שהוא הצליח לעורר רבים וטובים לחשוב ולעסוק בשאלות החשובות הללו.

חז"ל במסכת סנהדרין אומרים שמי ששואל "מאי אהנו לן רבנן?" [מה הועילו לנו החכמים?] נחשב אפיקורס, אולם נראה שהדבר איננו פוטר את רבנן עצמם מהעיסוק בשאלה זו באופן עמוק מה אנחנו תורמים לציבור, ואכן בספר "תנא דבי אליהו" ישנה ביקורת חריפה על חכמים שאינם טורחים ללמד תורה ומוסר את המון העם.

יהי רצון שנזכה ללכת בדרך זו, היא דרכו של אאע"ה שנאמר בו "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח,יט).

יום שני, 9 בנובמבר 2020

בטל כבוד היהדות

אֵי הַלָּשׁוֹן הַמְמַהֶֽרֶת לְהוֹרוֹת בְּאִמְרֵי שְׁפָר.
בַּעֲו‍ֹנוֹת אֵיךְ עַתָּה לוֹחֶֽכֶת אֶת הֶעָפָר:

בצער רב שמעתי במוצ"ש את הבשורה הקשה על הסתלקותו של הרב יונתן זקס זצ"ל, ולמרות שישנם רבים וטובים שהכירו אותו עשרות מונים יותר ממני, אני חש צורך לכתוב כמה מילים אחר מיטתו.

שמו של הרב זקס נודע לי כמדומני רק בשנים האחרונות, לאחר פרישתו מתפקיד הרב הראשי לאנגליה, ונראה לי שאכן השפעתו בשנים הללו היתה גדולה יותר מהשפעתו כרב ראשי.

הרב היה מרצה מחונן וכותב נפלא, ובעל רושם רב של כבוד ואצילות. את כל כשרונו ומרצו, הוא השקיע בשביל לקדש שם שמים, ולהביא את העולם והאנושות למקום טוב יותר.

הוא חיבר ספרים רבים בשפה האנגלית, לקהל קוראים מגוון וגדול, דתיים וחילוניים, יהודים ולא יהודים, והצליח לכבוש בקסמו ציבור רחב. חלק מספריו תורגם לעברית, וגם כאן הוא נחל הצלחה גדולה מאוד.

לא קראתי את כל ספריו, אבל שמעתי עדויות רבות של אנשים שהספרים הללו היוו עבורם מרפא לנפש, של יהדות רלוונטית ועכשווית, אוהבת אלוקים ואדם. את ספרו על התורה "שיג ושיח" אני מחבב במיוחד, וילדיי קוראים בו באדיקות מדי שבת בשבתו.

לפני 4 שנים נפגשתי עם הרב (בתיווכו של ידידי ר' פנחס לנדאו יבלחט"א), וביקשתי ממנו שיסייע בהכוונת דרכם של "החרדים החדשים / הישראלים", הוא הקשיב ברצינות רבה ובאכפתיות וגילה הבנה ורגישות לאתגר, אבל הסביר שהוא לא בטוח שיש לו את הכלים לעשות זאת ושהוא מקדיש את זמנו למקומות שיש לו בהם יותר השפעה. הוא גם ביטא את צערו על כך שאיננו שולט מספיק טוב בשפה העברית.

לפני כשנתיים זכיתי להשתתף ב"סעודה שלישית" בהשתתפותו, הוא שר "ידיד נפש" בהתרגשות ניכרת, ושוחח עם הסועדים בנושאים שונים. בעיקר זכורה לי התבטאותו כשעלה נושא הלכתי מסוים: "אין הדור יתום, שהרב אשר ווייס שוכן בתוכו".

אני סבור שדמותו של הרב זקס זצ"ל צריכה להיות מודל להשראה לחרדיות החדשה, אנחנו צריכים רבנים שמקדשים שם שמיים בכל הליכותיהם, שמשקיעים את כל כוחם ומרצם להשפעה רוחנית, ושתורתם בכתב ובעל פה משיבת נפש.

משמת הרב זקס, בטל כבוד היהדות.

יום שני, 2 בנובמבר 2020

בין אידאות לפעולות

פורסם באתר קו 400

אמש האזנתי לדבריו של ד"ר מיכה גודמן במיזם החדש של בית מדרש וירטואלי "לכתחילה" בהובלת רחלי איבנבוים ומלכי רוטנר, ואני מבקש לשתף אתכם בהרהוריי.

מיכה הציג ברהיטות ובהתלהבות כדרכו את הניגוד בין האידיאולוגיה והאופי של החרדים שעלו לארץ ישראל בישוב הישן, שביקשו לעבוד את ה' באופן טוב יותר וכנוע יותר לדבר ה' ולקרב בכך את הגאולה. לעומת החלוצים שעלו לארץ, בשביל ליצור בה דמות של יהודי חדש עצמאי מרדן ובטוח בעצמו, על מנת לחלץ את העם היהודי מהאופי הגלותי. הניגוד הבולט הזה הוא להבנתו מוקד הקונפליקט הראשוני בין החרדיות לציונות, וממנו גם נגזר היחס ההפוך לשואה באירופה. כך גם האתגר של הקמת המדינה הוא לטענתו ההיפך הגמור מהאתגר של שיקום עולם התורה והחסידות שחרב, ואלו שני מיזמים שהצליחו עם תפיסות מנוגדות.

בעת הנוכחית, מיכה רואה משבר בשני המהלכים המקבילים הללו, והוא תוהה מה תהיה ההשלכה של שני המשברים המתחוללים בעת ובעונה אחת משני צדי המתרס.

אני אוהב מאוד לשמוע את מיכה ואת ניתוחיו, הוא בעל ידע רחב ועם יכולת מרשימה להציג את טיעוניו באופן מרשים ובנוי לתלפיות, אבל משום מה נראה לי שיש פער גדול מדי בין האופן שהוא מציג את הדברים לבין התממשותם בעולם המעשה.

מיכה נראה לי כמו אפלטון שחי לו ב"עולם האידאות", ושם הוא יוצר לכל צד אידיאולוגיה בנויה לתלפיות, קוהרנטית ובהירה. אולם בעולם הממשי, הדברים אינם כאלו.

ברור שיש חשיבות לרעיונות גדולים, הן לפרט והן לכלל, ומרבית בני האדם מבקשים לחיות בהתאם לרעיונות דתיים / אידיאולוגיים, אולם חשוב להבין שזו רק חלק מתמונת העולם.

באופן כללי, נראה לי שאצל אנשים צעירים, הרעיונות המופשטים חזקים יותר מהעובדות עצמן. אולם ככל שהאדם מתבגר, למציאות יש משקל רב יותר מהרעיון המופשט.

שפתו של מיכה טובה אולי בעיקר לצעירים במכינה קדם צבאית או תיכף לאחר השירות הצבאי, ולכן אולי יהיה מקום לשפה דומה גם אצל צעירים חרדים בגילאים אלו (18-25), אבל לאנשים מבוגרים יותר נראה לי שיש צורך בשפה שמחוברת יותר לדברים קונקרטיים.

ובינתיים, יישר כוח למארגנות, נקווה שההמשך יהיה מעניין באותה מידה.

יום שבת, 31 באוקטובר 2020

החרדים והסדר מדיני

הסמיכות בין יום הזיכרון לראש הממשלה יצחק רבין ליום פטירתו של הגרא"מ שך זצ"ל (ט"ז חשוון), הביאו אותי לנסות לספר את הסיפור המיוחד של עמדותיו המדיניות של הרב שך.

הרב שך היה המנהיג המרכזי של הציבור החרדי-ליטאי במשך תקופה ארוכה, ולמרות יחסיו המורכבים עם המנהיגות התורנית של הציבור החרדי-חסידי והציבור החרדי-ספרדי, היתה לו כמדומני השפעה רבה גם על עמדותיהם.

הרב שך הוא שקיבל את ההחלטה להצטרף ב-1977 לקואליציה של מנחם בגין, לאחר שנים רבות ש"אגודת ישראל" היתה באופוזיציה. הציבור החרדי חש בנוח עם הימין מבחינה דתית וראה בליכוד ובמנחם בגין שותפים טבעיים, אולם מבחינה מדינית הרב שך היה דווקא קרוב יותר לשמאל. הוא התנגד לסיפוח של רמת הגולן, התנגד להקמת התנחלויות ביש"ע, דיבר פעמים רבות על ההצדקה של מדיניות "שטחים תמורת שלום" ועל האיסור ל"התגרות באומות". בר הפלוגתא המרכזי שלו בעניין זה בעולם החרדי היה יריבו האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל שתמך בגישת "ארץ ישראל השלימה" ו"אף שעל" ואף גיבה את עמדתו במקורות הלכתיים, וגם בקרב האדמו"רים החסידיים היתה מורת רוח מעמדה זו, אולם דווקא מכיוונו של הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל הוא זכה לתמיכה.

למרות זאת, הרב שך טרפד את הקמת ממשלת שמאל ב"תרגיל המסריח" בשנת תש"נ / 1990, והתנגד בחריפות להקמת ממשלת רבין בתשנ"ב / 1992 שכונתה על ידו "ממשלת שמד" ונאבק בחריפות במפלגת ש"ס שהצטרפה לממשלה זו, ובהמשך הוא הסתייג גם מהסכם אוסלו.

מה גרם לרב שך שברמה העקרונית תמך בהסדר מדיני, להתנגד להקמת ממשלת שמאל ולהסתייג מהסדר כזה בשלב המעשי?
כמדומני, שהתשובה לשאלה זו נמצאת בשני מישורים:
  1. השמאל בכללותו ייצג בעיני הרב שך התנתקות מהיהדות, והוא הביע את עמדתו זו פעמים רבות. הוא דיבר על כך ב"נאום השפנים" המפורסם, שבו הוא הכריע על אי הצטרפותה של "דגל התורה" לממשלתו של שמעון פרס. הוא ראה במפלגת מרצ ובשולמית אלוני שעמדה בראשה, את ההתנתקות מהמסורת היהודית כפי שהוא ראה אותה.
    בשנת 1993 נבחר אהוד אולמרט לראשות העיר ירושלים בתמיכת החרדים, ולאחר בחירתו הוא הגיע יחד עם ח"כ אברהם רביץ ז"ל לרב שך. הרב שך הביא משל של ה"חפץ חיים", שאם רואים חנות סגורה ולא יודעים האם היא סגורה באופן זמני או קבוע, הסימן הוא האם בעל החנות הוריד את השלט. הרב שך אמר שהשמאל הוריד את השלט, ואילו הליכוד עדיין לא הוריד את השלט.
  2. הרב שך חשד בכנות כוונותיו של השמאל בהסדר מדיני, הוא לא היה בטוח שהכוונה שלו היא רק לדאוג לביטחון עם ישראל. לגבי שמעון פרס, מספרים שהוא ראה בו "רודף" בשל פרסום אירועי "סברה ושתילה" בשנת 1982, ומאז הוא היה חשוד בעיניו כמי שטובת ישראל איננה עומדת לנגד עיניו. בשל כך, נראה שגם ב"הסכם אוסלו", הוא לא האמין שממשלת ישראל נקטה בכל הצעדים הנדרשים לביטחון ישראל.
ממלאי מקומו של הגרא"מ שך זצ"ל, הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגראי"ל שטיינמן זצ"ל, לא המשיכו להביע עמדות מדיניות דומות, וכך גם ממשיכי דרכו של הגר"ע יוסף, וכעת נראה שגם מרבית החרדים הליטאים והחרדים הספרדים מחזיקים באופן ברור בעמדות ימניות מובהקות שהרב שך התנגד אליהם. כמדומני שבבחירות האחרונות, התחייבו נציגי "דגל התורה" לחסידי חב"ד על התנגדות לכל הסדר מדיני עם הפלסטינים.

מעניין מאוד, אם יש היתכנות לצמיחתם של מנהיגים תורניים חרדים שיאמצו שוב עמדות דומות לאלו של הגרא"מ שך והגר"ע יוסף.

יום ראשון, 18 באוקטובר 2020

שעת המבחן הגיעה

כותרת מאתר "הארץ" 17.10.20
בחג שמחת תורה לפני שבוע בדיוק, קראנו בהפטרה את תחילת ספר יהושע, ושם נאמר:
"וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ. כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ רַק יִהְיֶה ה' אֱלֹקיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם מֹשֶׁה. כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ. (יהושע א,טז-יח)
כבר בכניסתנו לארץ לפני למעלה מ-3,000 שנים, ידענו שהסכנה הגדולה ביותר טמונה באנרכיה, ושהתנאי הבסיסי לקיומו של עם ושל שלטון הוא במחויבות ובציות של כולם לחוק.

כשאנחנו קוראים בתנ"ך את הפסוק "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה", הדבר בא כהתרעה למצב גרוע ובעייתי.

הציבור החרדי במדינת ישראל, נמצא מקום המדינה ואף לפני הקמתה בעמדה לעומתית, בעיקר בכל הנוגע לענייני דת ומדינה, אולם הוא מעולם לא מרד במדינה ובחוקיה. 

המציאות הנוכחית כעת היא לעניות דעתי חסרת תקדים, והיא מסוכנת מאוד לעתידה של המדינה ושל החברה הישראלית. 

אינני יודע אם הכללים שקבעה המדינה נכונים ומוצדקים מבחינה בריאותית כלכלית חברתית ודתית, ברור לי שאנחנו יכולים וצריכים להתווכח על הכללים עצמם, אבל איננו יכולים שכל יחיד או קבוצה יחליטו אם הכללים שנקבעו חלים עליהם או לא.

אילו חוקי המדינה היו סותרים באופן ברור לחוקי התורה, היינו ניצבים בפני דילמה קשה ביותר, וכאדם דתי ומאמין נראה שלא הייתה לי ברירה אלא להפר את החוק, אבל ברור שזה איננו המקרה שלפנינו. כאן מדובר בשיקול הדעת, עד כמה יש צורך להחמיר בנושא הבריאותי, אל מול שיקולים וערכים אחרים.

אם חפצי חיים אנחנו, חובתה של המדינה לעשות הכל בכדי למנוע את המצב הנורא הזה, ויפה שעה אחת קודם.

יום רביעי, 14 באוקטובר 2020

"החרדים החדשים" אַיְּכֵם?

מזה שני עשורים מדברים כאן בישראל על "חרדיות חדשה", נכתבו עליה מאמרים, מחקרים וספרים, וניתנו לה שמות שונים ומגוונים. השינויים בקהילה החרדית בתקופה זו ניכרים באופנים שונים, בתעסוקה, באקדמיה, בצבא, באינטרנט, ביחסים עם כלל החברה הישראלית וכיו"ב. גדל כאן דור חרדי צעיר, שונה במידה מסוימת מהדור של הוריו ומחנכיו, וכולם מצפים לראות מה יהיו ההשלכות של השינויים הללו לטוב למוטב.

בעשור האחרון, ישנם לא מעט ארגונים וקרנות שהשקיעו משאבים גדולים של כוח אדם, כסף ומחשבה, כיצד לסייע לאותם תהליכים, להתפתח באופן זהיר ומושכל, תוך כבוד לתרבות ולאורח החיים החרדי. לשם כך, נפתחו תכניות רבות ומגוונות של הכשרה לצעירים חרדים בעלי כישורי יזמות ומנהיגות, שנועדו לסייע להם להישאר בקהילה החרדית ולפעול מתוכה ולטובתה במגוון תחומים, ותקוות רבות נתלו בתכניות הללו ובמשתתפיהם.

כעת אנו נמצאים כבר למעלה מחצי שנה בתוך משבר גדול, בריאותי, כלכלי וחברתי, שמקיף את העולם כולו. המשבר הזה לא פסח כמובן על הקהילה החרדית, והוא מאתגר במיוחד את אורח החיים החרדי, ואת מערכת היחסים בין הקהילה החרדית לחברה הישראלית.

בעת כזאת, היה נראה לי מתבקש שנראה את הדור הצעיר של היזמים החברתיים החרדים, משתתפי התכניות השונות והמגוונות, פועלים בכלים שניתנו להם. מובילים יוזמות בתוך הקהילה עצמה, פועלים בתווך שבין הקהילה החרדית ובין גורמים שלטוניים והמגזר השלישי, ומשמיעים קול ברור בכל הנוגע למערכת היחסים בין הקהילה החרדית והחברה הישראלית.

לשמחתי, אני אכן רואה פה ושם יוזמות כאלו, אולם בתמונה הרחבה נראה שהקבוצה הזו כמעט איננה קיימת. בסקר פנימי שעשיתי בקבוצת פייסבוק של "חרדים ישראלים", כשני שליש מהמשיבים סברו שהחרדים החדשים / הישראלים לא השפיעו כלל על ההתנהלות של הקהילה החרדית בתקופה זו.

ניתן למצוא לכך הסברים וצידוקים שונים, אולם ככלות הכל אני סבור שהשאלה כאן גדולה יותר מכל התשובות, ואני מקווה שעדיין לא מאוחר בשביל לראות פעילות משמעותית של הקבוצה החשובה הזו.

יום ראשון, 11 באוקטובר 2020

אינטליגנציה חרדית

עמירם גונן (קרדיט: חן ליאופולד צילום)
לפני שנתיים, במוצאי שמחת תורה תשע"ט הגיעה אלינו הבשורה המצערת על פטירתו של פרופ' עמירם גונן ע"ה. מאז ועד היום אני חש את חסרונו הגדול של עמירם, וכמידי פעם אני מבקש להזכיר מעט מפעולותיו ורעיונותיו.

לפני חמש עשרה וחצי שנים, עמירם סיפר לי שהוא נוסע לחג הפסח לבנו שגר בטורונטו. הצעתי לו שינסה בהזדמנות זו לפגוש את ר' דב פרידברג שגר בטורונטו ותורם הרבה לעולם התורה בישראל, ואני אנסה לקשר ביניהם לשם כך. עמירם נענה בחיוב ואני עדכנתי את דב פרידברג באימייל על הגעתו של עמירם לטורונטו.

בתחילת הפגישה שהתקיימה ביניהם, דב פרידברג התנצל שיש לו רק זמן קצר, ושאל את עמירם לרצונו. עמירם ענה לו בקצרה: אני מעוניין ב"אינטלגנציה חרדית" (השימוש במילה "אִינְטֵלִיגֶנְצִיָּה" כאן הוא במשמעות של מַעֲמַד הַמַּשְׂכִּילִים, שִׁכְבַת בַּעֲלֵי הַהַשְׂכָּלָה שֶׁבַּצִּבּוּר אוֹ בָּעָם), והוא נענה על כך בחיוב.

כך התחילה למעשה התמיכה של דב פרידברג בסטודנטים חרדים, שנמשכה עוד שנים ארוכות דרך "קרן פרידברג" ו"ידידות טורונטו".

היכולת של עמירם להבין את הצורך ולהגדיר אותו בשתי מילים, ממחישה לדעתי את ההבנה העמוקה שלו ואת יכולת התמצות וההמשגה שהוא הצטיין בהם. אני סבור שעד היום זהו האתגר המרכזי שעלינו לעסוק בו, בעיקר בפיתוח וטיפוח "אינטלגנציה תורנית חרדית", כלומר של תלמידי חכמים שנטועים גם בעולם בית המדרש וגם בעולמות אחרים, בדרכם של אנשים כדוגמת הרש"ר הירש זצ"ל, הראי"ה הרצוג זצ"ל, הרי"י וינברג זצ"ל, הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל מבוסטון ועוד רבים וטובים.

ת.נ.צ.ב.ה.

יום ראשון, 4 באוקטובר 2020

בין הבנה להכלה

מעמוד השער של "ידיעות אחרונות" 2.10.2020

בשבוע שעבר שוחחתי עם כמה חברים חילונים, ושמעתי מהם דברים קשים על האופן שבו נראית ההתנהלות של חלק משמעותי מהקהילה החרדית בנוגע לכללי הריחוק והזהירות מהידבקות בנגיף קורונה.

בשיחה ניסיתי כמיטב יכולתי להסביר את האופן שבו אני רואה את הדברים, את הערכים שחשובים לכל קבוצה בקהילה החרדית, את הסכנות שכרוכות בעיניהן בכללי הריחוק הבידוד הסגר וכיו"ב, את היחס לנגיף ולדרכי ההתמודדות הנדרשים עמו עפ"י תפיסת עולמן.

אולם במהלך הדברים, הבהרתי שלדעתי יש לערוך אבחנה חדה בין "הבנה" של ההתנהלות החרדית, לבין ה"הכלה" שלה, ולדעתי מדובר בנקודה חשובה מאוד.

העובדה שאני מוכן להקשיב להבין ולכבד עמדה שונה משלי, איננה מחייבת אותי לאפשר לה לפעול במרחב משותף בניגוד לכללים שנקבעו. בכל מרחב משותף של ציבור, במדינה, בעיר, בשכונה, ברחוב וכיו"ב, נדרשת הכרעה כיצד לנהוג ואי אפשר שכל אחד ינהג כאוות נפשו, גם אם יש בעמדתו היגיון וצדק רב.

הרושם שלי הוא שהקהילה החרדית התרגלה במהלך השנים לנהוג כאוות נפשה, גם אם היא מפרה ביודעין חוקים שנקבעו ע"י הרשויות המוסמכות. יש לי דוגמאות רבות לכך, בנוגע לחינוך, לגיוס, לתקציבים, לעבירות בניה וכיו"ב, וכמדומני שגם המדינה ורשויות אכיפת החוק והסדר התרגלו לכך, ולעיתים גם שיתפו פעולה עם הפרת החוקים. 

נראה לי שהבלבול בין הבנה להכלה הגיע גם למגזר השלישי, שכבר פועל הרבה שנים עם הקהילה החרדית בכיוון של "רב תרבותיות", ובמהלך השנים הללו נוצר טשטוש בין היכולת לכבד ולהעריך את הקהילה החרדית על תפיסת עולמה ואורח חייה, לבין הצורך להגיע להסכמות על "חוזה חברתי" מוסכם בין הקהילה החרדית וכלל החברה הישראלית.

את פירות הטשטוש הזה, אנחנו משלמים כעת, כשרבים וטובים בחברה הישראלית מרגישים שהחוזה עם הקהילה החרדית הופר, ואני מקווה שלא יידרש זמן ארוך מדי לרפא ולתקן את השבר הזה.

יום חמישי, 24 בספטמבר 2020

הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים

תלמידי ישיבה בבידוד
צילום: שאול גולן
בשנותי לימודיי בישיבת פוניבז' בבני ברק, הייתי שומע בקביעות שיחות מהרב יצחק פנחס גולדווסר שליט"א - משגיח בישיבת "אור ישראל". פעמים רבות שמעתי ממנו, שהתפתחות המדע והמידע גרמה למיעוט נוכחותו של הקב"ה בחיינו. הוא טען שבעבר כשאדם לא הרגיש טוב או כשהיו צרות שונות על הפרט או על הכלל, האדם ידע שהכל מגיע אליו מהקב"ה והוא פנה אליו בתפילה לשיפור המצב, וכן להיפך כשהמצב היה טוב האדם היה מודה לקב"ה. אולם ככל שהעולם התפתח במדע ובמידע, הרי שלכל דבר טוב או רע יש לנו הסבר. אנחנו יודעים מה גורם למחלה ומה ירפא אותה, מה גרם למלחמה ומה יסיים אותה, מה גרם לרעב ומה גרם למשבר כלכלי וכיו"ב. בשל כך הוא ראה בקריאה בעיתונות החרדית (זו היתה אז כמעט הדרך הבלעדית לקבל מידע על המתרחש בעולם) החלשה של האמונה התמימה והפשוטה.

במבט רחב, נראה שאכן התפתחות המדע והמידע, שינו באופן עמוק את היחס והמשמעות של האמונה הדתית בכל העולם. ככל שחברה נעשתה יותר מפותחת ומודרנית, כך חלקים גדולים מתוכה זנחו את האמונה הדתית, ואלו שנשארו להחזיק בה נזקקו לניסוחים יותר עמוקים של אמונתם הדתית בכלל ובאלוקים בפרט.

באופן זה, אני סבור שניתן לתאר הבדלים באמונה הדתית בתוך הקהילה הדתית והחרדית. 

  • הציבור הדתי-לאומי ברובו הגדול מושפע מאוד מהעולם המערבי והמודרני שבו אנו חיים, יש בו אנשי מדע רבים והציבור כולו חשוף לידע מדעי רב במגוון תחומים. בציבור זה אנו רואים עיסוק רב בסוגיות של אמונה, ברמה פילוסופית והגותית. במוסדות החינוך של הציונות הדתית לומדים ספרי אמונה וחקירה כדוגמת "הכוזרי" ועוד ספרות ענפה בתחום האמונה ומחשבת ישראל.

  • הציבור החרדי בכללותו מסתייג מהידע המדעי מסיבות שונות, ולמרות שהוא מושפע גם כן הרבה מאוד מהמודרנה ומהעולם המערבי, הוא זהיר מאוד בחשיפה למדע ולידע ומתייחס לכל זה בספקנות וחשדנות רבה. בקהילה החרדית יש מעט אנשי מדע בכל התחומים, והציבור כולו חשוף באופן מוגבל מאוד למידע מדעי. יחד עם זאת, ניתן להצביע על חלוקה פנים-חרדית כללית, למרות שהיא איננה מדויקת, בין הציבור החרדי-ליטאי לציבור החרדי-חסידי, ובציבור החרדי-ספרדי בין אלו שהושפעו מהעולם הליטאי לבין הציבור המסורתי.

    • הציבור החרדי-ליטאי העמיד במוקד ערכיו ותפיסת עולמו את לימוד התורה ושמירת ההלכה, והוא רואה את ייעודו בפיתוח האינטלקט התורני. מטבע הדברים הוא חשוף גם לידע כללי במגוון תחומים, וממילא אמונתו הדתית נדרשת כאמור לחיזוק. במוסדות החינוך בציבור זה ממעטים לעסוק בשאלות של אמונה, ולא לומדים כמעט ספרי חקירה ומחשבת ישראל, אבל מדברים הרבה על הצורך בחיזוק באמונה, ואת האמונה הפשוטה המירו במחויבות טוטלית ללימוד תורה ולשמירה קפדנית של ההלכה.

    • הציבור החרדי-חסידי העמיד במוקד ערכיו את הדבקות והאמונה בקב"ה, והוא מבקש לשמר את האמונה הפשוטה עם שימור מקסימלי של התרבות היהודית בארצות המוצא במזרח אירופה. בשל כך, הוא נזהר יותר מעולמות ידע חיצוניים ומקפיד על סגירות גדולה יותר מהשפעות חיצוניות, וממילא האתגר האמוני שהזכרנו למעלה נוכח שם פחות. למיטב ידיעתי מדברים שם רבות על האמונה הפשוטה, ומתנגדים בתוקף לכל עיון וחקירה. דוגמה לדבר ניתן למצוא בהסתייגות הגדולה של מנהיגי החסידות לדורותיהם ללימוד "שער היחוד" בספר "חובת הלבבות".
ניתן להרחיב אודות ההבדל שציינתי, ואסתפק כאו בדוגמה אחת לגבי המושג "השגחה פרטית". כמדומני שבאופן כללי בציבור החסידי רווחת התפיסה שכל דבר קטן בעולם נקבע בגזירה מלמעלה, גם מאורעות של בעלי חיים או אפילו חפצים דוממים, בעוד שבציבור הליטאי יש מקום לדעות שונות שמצמצמות את הגזירה מלמעלה רק לחלק מהמאורעות בעולם.

להבנתי, החלוקה הזו חשובה מאוד ברצוננו להבין את ההתנהלות של הקהילה החרדית בתקופה זו, ואת ההבדלים בתוך הקהילה החרדית עצמה. באופן כללי, המגיפה נתפסת אצל האדם החרדי כגזירה משמים, ולכן ההתמודדות איתה היא בסך הכל בגדר "חובת ההשתדלות" (מושג שנידון בהרחבה בספר "חובת הלבבות"), אולם כאמור יש כאן הבדל בין הציבור הליטאי לציבור החסידי. בעוד שבציבור הליטאי יש משמעות רחבה יותר להתנהגות האדם, וממילא הפעולות הנדרשות הופכות לחובה דתית-הלכתית, הרי שבציבור החסידי הפעולות הללו הן סמליות בלבד וכל המגיפה ותוצאותיה היא בידי שמים.

הגמרא בכמה מקומות (כתובות ל,א ועוד) הביאה את לשון הברייתא 
הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים (צינה וחום) שנאמר "צינים פחים בדרך עיקש, שומר נפשו ירחק מהם" (משלי כב,ה) 
משמע שצינים ופחים הם מפגעים שבידי אדם ובידו להימנע מהם! (ביאור שטיינזלץ שם)

בסוגיה שם ממשיכים ודנים האם אריה וגנבים הם דברים התלויים בידי שמים או בידי אדם,  ונראה איפה שגם כעת ביחס לנגיף הקורונה השאלה המרכזית בעולם החרדי היא שאלה דתית-אמונית, האם מדובר בדבר שהוא בידי שמים בלבד או שהוא תלוי בידי אדם כמו שמבואר בגמרא לגבי צינים ופחים.

יום שני, 14 בספטמבר 2020

אנרכיה כאן ועכשיו

חתונה של נכד האדמו"ר מבעלזא קיץ תש"פ
את השבת האחרונה עשיתי בשכונת קרית בעלזא בירושלים, ושם ראיתי מקרוב כיצד חסידי בעלזא נוהגים בשגרה רגילה ללא מסכות וללא ריחוק חברתי.

אינני מתכוון לעסוק כאן בהיבט הבריאותי, האם האדמו"ר מבעלזא וחסידיו נוהגים בהיגיון ובאחריות כלפי עצמם וכלפי החברה כולה ביחס לנגיף קורונה, וגם לא בשיקולים האחרים העומדים בנוגע להתנהלות זו, אלא אך ורק בהיבט של חוסר המשילות של מדינת ישראל.

הנהגת המדינה החליטה לנהוג באופן מסוים בכדי להתמודד עם הנגיף, ניתן להסכים עם ההחלטות וניתן להתנגד להן, אפשר לטעון שהן מקלות מדי ואפשר לטעון שהן מחמירות מדי, וניתן כמובן להציע אלטרנטיבות שונות, אולם המציאות כעת היא שלהחלטות של המדינה אין הרבה תוקף במקומות מסוימים ואיש הישר בעיניו יעשה, וזהו בעיניי הדבר הגרוע ביותר.

פעם אחר פעם אנחנו שומעים מהחברה הערבית על המצב הנורא שיש בתוכה בשל אוזלת היד של המשטרה מול מפירי חוק וסדר, והדברים מגיעים לידי שפיכות דמים מתמשכת. אולם מסתבר שאוזלת היד של המדינה היא שיטתית, וקיימת במקומות רבים נוספים.

בשנים האחרונות ישנה קבוצה גדולה בקהילה החרדית (המכונה "הפלג הירושלמי") שאיננה מקבלת את החלטות הממשלה והכנסת בנוגע לגיוס לצה"ל וחבריה אינם מסדירים כלל את מעמדם מול צה"ל, ולמרבה הפלא הם אינם נדרשים לשלם על כך מחיר משמעותי. אם אחת לתקופה נתפס אחד מהם על השתמטות / עריקה העונש על כך יהיה מינימליסטי והציבור כולו יסבול מהפגנות וחסימות כבישים.

שתי הדוגמאות שציינתי הן לדעתי רק חלק מבעיה רחבה של חוסר התייחסות לחוקים שונים של המדינה ושל הרשויות המקומיות בתוך חלקים ניכרים בקהילה החרדית, וחוסר יכולת / רצון של המדינה לאכוף אותם. 

יש שיאמרו שהציבור החרדי חי ב"מדינה בתוך מדינה", אולם ההגדרה הנכונה יותר היא "אנרכיה בתוך מדינה", ואולי חמור מכך "אנרכיה בתוך אנרכיה".

אם נחפש אשמים במצב הנוכחי, נראה לי שהאשמה תיפול באופן שווה על המדינה ועל הקהילה החרדית, אבל אינני חושב שחיפוש ומציאת אשמים תביא לנו תועלת.

לי ברור שהמצב הנוכחי גרוע ומסוכן מאוד הן לקהילה החרדית והן למדינה, והשאלה הגדולה היא איך יוצרים שינוי לטווח ארוך.

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ. (אבות ג,ב)

יום שישי, 11 בספטמבר 2020

המחיר הרוחני של נגיף הקורונה

בעולם כולו מדברים על המחיר הכלכלי והמחיר הנפשי של ההתמודדות עם נגיף קורונה, ובכל מקום מחפשים את הדרכים הטובות ביותר בכדי לאזן בין הסיכון הבריאותי מהנגיף לבין הסיכון הכלכלי והנפשי מהריחוק החברתי.

בקהילה החרדית, הנושא החשוב יותר הוא המחיר הדתי/הרוחני הכרוך במגיפה, וחשוב מאוד להציג את הדברים באופן הברור ביותר.

הקהילה החרדית בנויה על האתוס של "תיבת נח", של הסתגרות פנימה מפני המבול השוטף בחוץ. היא בנתה לעצמה חומות תרבותיות, גאוגרפיות, חינוכיות, פוליטיות וכיו"ב, ועשתה כל שביכולתה לשמור על אנשיה מהמבול שבחוץ. המהלך יוצא הדופן הזה, הצליח באופן מעורר השתאות במשך עשרות שנים, כשהחומות הוגבהו עוד ועוד.

האיום הגדול ביותר על המודל הזה, התחיל עם כניסתה של רשת האינטרנט לעולמנו, כשבאופן פשוט יחסית כל החומות הנ"ל כמעט איבדו את משמעותן. יחד עם זאת, השינויים בתוך הקהילה החרדית בתחום התעסוקה, האקדמיה, השירות הצבאי, השירות האזרחי, היחס למדינה, היחס למודרנה ולעולם המערבי, הגדילו את החשש להתמוטטות החומות הללו. זהו לענ"ד באופן תמציתי הסיפור של המאבקים בתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה בעשרים השנים האחרונות.

הקורונה וכללי הריחוק החברתי, הגדילו באופן משמעותי ביותר את החשש לקריסת החומות הללו. סגירת מוסדות החינוך גם באופן חלקי, השאירה עשרות אלפים או למעלה מכך בבית, ללא השגחה והשפעה חינוכית מספקת. השהות מחוץ למסגרת חינוכית, עם השהיה הממושכת בבית, הביאה לעליה חסרת תקדים בחיבור לאינטרנט ולסמארטפונים ובשיעורי השימוש בהם. ביטול מלא או חלקי של החיים הדתיים והתרבותיים, בישיבות, בבתי המדרש, בבתי הכנסת, באולמות השמחות, בחצרות החסידויות וכיו"ב, פגעו בלכידות החברתית והתרבותית.

איש איננו יודע עדיין להעריך את השפעת הקורונה על הקהילה החרדית בהיבט הדתי/הרוחני, אבל כולם מבינים שמדובר בשינוי דרמטי בהיקפים ששנים רבות לא ידענו כמותם.

הקהילה החרדית מוטרדת מאוד מהיחס כלפיה מהמדינה ומהחברה הכללית, היא חוששת מדימוי שלילי של מפירי חוק ושל מפיצי מחלות, והיא נוקטת אסטרטגיות שונות ביחס לחששות אלו.

הבעיה המרכזית בעיניי היא שנראה לי שמדובר במידה מסוימת ב"דו-שיח של חרשים", מפני שהעומדים מבחוץ אינם מבינים את הדחיפות הגדולה לקיים שגרת תפילות, לימודים בישיבות, חתונות, טישים, הלוויות, אירועים המוניים של חצרות חסידים וכיו"ב. הם אינם מבינים שבמובנים רבים מדובר בדברים ש"הנשמה תלויה בהם".

מקווה שהצלחתי לחדש ולהבהיר משהו קטן, והיה זה שכרי.

יום שלישי, 8 בספטמבר 2020

פרשן ולא פרשן

לצערי הרב, כמרבית הגברים בקהילה החרדית, אינני מורגל בלימוד עיוני של ספרי נביאים וכתובים וידיעותיי בהם מינימליות. בשל כך, אני מבקש להביע את הפתעתי לטובה מקריאה ראשונית בספרו החדש של ידידי הרב אליעזר היון "שופט ולא שופט", השלישי בסדרת ספריו על ספרי הנביאים והכתובים.

אליעזר הוא בוגר עולם הישיבות החרדיות הליטאי, תלמיד חכם, פובליציסט, עיתונאי, ודוקטורנט במדעי החברה באוניברסיטה העברית, ואת מגוון כישוריו אלו הוא מביא לידי ביטוי מיטבי בספריו. 

בכישרון רב הוא נוטל דמויות ואירועים בספרי הנ"ך, הוא מתחקה אחרי הפרשנות המסורתית של כל פסוק וכל מילה באופן עקבי ומדויק, אז הוא עובר לידע רחב מתחומי המחקר בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה, באנתרופולוגיה וכיו"ב, ובאמצעות כל אלו הוא מתאר לנו באופן מיומן את הדמויות את הרקע ואת ההתרחשויות, בסגנון ראלי ורלוונטי עד שאנו יכולים לחוש באופן קרוב לעולמנו את האירועים הרחוקים הללו.

כך אנו לומדים על היתרונות במנהיגות נשית, תוך היכרות עם זרמים שונים בפמיניזם. על מנהיגים מסורים ואמיצים שמתאימים לתקופתם, דווקא מפני שאינם רוצים להנהיג. על מלחמת מעמדות, ועל אלו המנצלים אותה בכדי לעלות לגדולה בציניות ובאכזריות. על קשרי הון ושלטון, ועל המחירים הכבדים שלהם.

אליעזר איננו פרשן חדש, הוא נאמן למסורת של חז"ל ושל גדולי הפרשנים המסורתיים לאורך השנים, ויחד עם הוא מוצא את הדרך לגלות זוויות מיוחדות משלו להאיר את הדמויות שהוא בוחר בהן ואת האירועים שהוא מבקש לתאר לנו.

הכתיבה המיוחדת הזו גרמה לי רצון לפתוח מחדש את ספרי היסוד הללו, שכבר שנים רבות לא קראתי בהם באופן שיטתי ועיוני, ואני מאמין שהיא עשויה לעשות זאת גם לבני הדור הצעיר.

בשנים האחרונות ישנה התעוררות מבורכת ללימוד נ"ך גם בקהילה החרדית, ואני מקווה שהספרים של אליעזר היון יסייעו גם כן למגמה זו. אני גם סבור שהתיאורים הראליים והרלוונטיים שלו את הדמויות וההתרחשויות בזמן התנ"ך, יכולים להוות פתיח מצוין לדיון עכשווי על הסוגיות הללו.

יום חמישי, 3 בספטמבר 2020

צעד ראשון בכיוון הנכון

יאיר לפיד ועופר שלח (צילום: פלאש 90)
לפני 8 שנים הוקמה מפלגת "יש עתיד" ע"י יאיר לפיד, ומאז ועד אתמול הצלחתה הגדולה הדאיגה אותי מאוד.

מפלגת "יש עתיד" הוקמה והתנהלה כמפלגה של איש אחד, ולהפתעתי ולצערי הדבר לא מנע מחלק גדול מהחברה הישראלית לתמוך בה פעם אחר פעם.

אמנם "יש עתיד" לא היתה הראשונה שהתנהלה בדרך זו, קדמו לה "צומת" של רפאל איתן (רפול), "שינוי" בראשות טומי לפיד, "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן ועוד כיו"ב, אולם נראה לי שזו היתה פעם ראשונה שמפלגה כזו הגיעה למעמד של כזו המבקשת להפוך למפלגת שלטון.

ההצלחה של יאיר לפיד למרות ואולי בזכות ניהולה של המפלגה כעסק פרטי, גרמה למפלגות נוספות ולפוליטיקאים אחרים ללכת גם כן בדרך זו, וכיום "הליכוד" היא כמעט המפלגה היחידה המתנהלת באופן דמוקרטי, גם אם נכון לשעה זו בנימין נתניהו שולט בה ביד רמה.

לאורך כל השנים הללו סירבתי לתמוך במפלגות כאלו, ובשל כך מצאתי את עצמי ללא מפלגה לתמוך בה.

הצעד הדרמטי של עופר שלח אתמול, בדרישתו לקיום בחירות פנימיות להנהגת "יש עתיד" היא בשורה גדולה בעיני, ואני מקווה שהיא תהיה צעד ראשון בשינוי המגמה והכיוון של הפוליטיקה בישראל.

אינני חושב שמפלגה חייבת בהכרח לקיים פריימריס פתוחים לכלל הציבור, אבל גם אם ישנה וועדה מסדרת או מרכז מפלגה שבוחרים את ראשיה ומועמדיה של המפלגה, זו כבר לא מפלגה של איש אחד.

כולי תקווה שגם "כחול לבן" תבין את הלקח, ושגם שם יוקם מנגנון דמוקרטי לניהול המפלגה, וכך גם "הימין החדש" בראשות נפתלי בנט.

מסתבר שאני נאיבי, ושהדבר עשוי / עלול לקחת עוד זמן רב, אבל למרות זאת אני מקווה שזה יהיה הכיוון בשנים הבאות.

יום שני, 31 באוגוסט 2020

יחד שבטי ישראל


מוסדות החינוך בקהילה החרדית בחלקם הגדול מחולקים לקבוצות ולתתי קבוצות, וכל אחד מבקש שבניו ובנותיו ילמדו רק עם הדומים להם באופן אבסולוטי. לתופעה הזו ישנן השלכות בהיבט החינוכי, הכלכלי, ובאפליה של החלשים בקהילה.

בשנה האחרונה, במסגרת "מכון שחרית", כתבתי מסמך על התופעה הזו ועל השלכותיה.

בימים אלו המסמך יצא לאור, ולכבוד הפרסום התקיים ביום שני י"ח אלול תש"פ / 7.9.2020 מפגש זום משותף עם תנועת "פנימה".

לצפייה במפגש 

ניתן לקרוא/להוריד את המסמך כאן 

אשמח להערות והארות בנוגע לתוכן המסמך.

בשל כך, שמחתי להשמיע קול בנידון במסגרת מיזם של "אדברה" יחד עם אתר "כיכר השבת"

הסרטון פורסם כאן https://www.kikar.co.il/373018.html

יום רביעי, 26 באוגוסט 2020

על גינונים ודיסטנס

בתוך שבועיים הסתלקו מאיתנו שלושה אנשים גדולים, שני תלמידי חכמים גדולים ומפורסמים הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל והרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, ופרופ' רות גביזון ע"ה. הם היו שונים מאוד זה מזה באמונתם, בתפיסת עולמם, באופיים, ובפעילותם, אולם נראה לי שישנה נקודה משותפת לשלושתם. הם היו ידועים ומוכרים כגאונים בתחומם, ועם זאת היו מדברים עם בני שיחם מכל הגילאים ומכל הזרמים החברתיים בגובה העיניים כשווים בין שווים.

באותו זמן, עסוקים בקהילה החרדית בפטירתו צוואתו וירושת משרתו של האדמו"ר מסדיגורה ז"ל, שציווה את משרתו לבנו הצעיר והדרמה סביב הצוואה ושאלת קיומה או הפרתה מעסיקה רבים וטובים.

חסידות סדיגורה משתייכת לבית רוז'ין, ושם אנו עדים לגינונים ולדיסטנס בין האדמו"רים לחסידיהם באופן יוצא דופן. כבר מגיל צעיר, בני משפחת האדמו"ר נוהגים בגינונים שונים מיתר החסידים, ובעלותם לכהן בתפקיד הנהגה הדבר נעשה באופן בולט עוד יותר.

נראה שהשאלה אודות הריחוק או הקרבה הנדרשים בין רב לתלמיד, ובין כל בעל שררה לאלו שכפופים לו (בעבודה, בצבא וכיו"ב), נוכחת כבר אלפי שנים בזירות שונות. ניתן להאריך בדוגמאות ובהצגת הצדדים השונים לכאן ולכאן, אבל כאן ברצוני להתייחס בקצרה בעיקר לעולם החרדי והדתי-לאומי.

בעולם החרדי, בשל הערך הגדול של ההמשכיות והשמרנות ושל ההתנגדות למודרנה, ניתן לראות חשיבות רבה לטקסים ולהעצמה של דמויות הרבנים / האדמו"רים למעלה מהמון העם. בעולם הדתי-לאומי (ועאכו"כ בעולם הלא-דתי), יש מקום גדול יותר לחדשנות ולשינוי ולפתיחות למודרנה, ובשל כך יש יותר התייחסות לתוכן העצמי של כל אדם ופחות לטקסים ולגינונים.

דוגמה אחת מיני רבים לנקודה הזו, ניתן להבנתי למצוא במוסדות החינוך. במוסדות החרדים, התלמידים נעמדים בכל פעם שהרב / המחנך / המורה נכנס לכיתה, בעוד שביתר הציבורים כמדומני שכבר מזמן שכחו מהמנהג הזה.

האם לדעתכם יש דברים בגו?

נ.ב. מצאתי לנכון לצרף כאן שני מקורות רלוונטיים:
  1. דיאלוג בין דוד המלך למיכל בת שאול
    וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה. (שמואל ב ו,כ-כב)
  2. צוואתו של רבי יהודה הנשיא לבנו ממלא מקומו בנשיאות:
    אמר להן: לבני גדול אני צריך. נכנס רבן גמליאל אצלו ומסר לו סדרי נשיאות. אמר לו: בני, נהוג נשיאותך ברמים, זרוק מרה בתלמידים. איני, והא כתיב "ואת יראי ה' יכבד" ואמר מר זה יהושפט מלך יהודה כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי רבי מרי מרי? לא קשיא, הא בצינעא הא בפרהסיא. (כתובות קג,ב)
    ופרש"י: נהוג נשיאותך ברמים - שתהא יושב בין הגדולים: זרוק מרה - אימה שתהא אימתך עליהם: בצינעא - מכבד כל אחד ואחד: בפרהסיא - מטיל עליהם אימה להודיע נשיאותו:

יום שלישי, 18 באוגוסט 2020

היהודים מוחים ומפגינים

בחודש האחרון נתקלתי כמה פעמים בפוסטים ובידיעות שהביעו מחאה כנגד תכנית טלוויזיונית סטירית בשם "היהודים באים", ואתמול התקיימה הפגנה של מאות אנשים מול משרדי תאגיד השידור כנגד התכנית, אני מבקש לשתף אתכם בכמה מחשבות שלי בנידון.
  1. תחושת שייכות - אדם איננו יוצא למחות ולהפגין על דברים שנעשים במקום שאיננו נוגע ושייך אליו כלל. זו הסיבה ככל הנראה שבכל המחאה וההפגנה לא ראינו את הזרם המרכזי החרדי, שהטלוויזיה רחוקה מעולמו מרחק רב והוא איננו מרגיש שום קשר לעניין. המחאה וההפגנה נעשים ע"י אלו שנמצאים על קו התפר, ומרגישים שייכות מסוימת לטלוויזיה ולתכניה, בין אם מדובר בחרדים הלאומיים ובין עם מדובר בציבור המזרחי המסורתי או בבעלי תשובה. זו גם הסיבה להבנתי שבהפגנה נשמעו קולות על דרישה לשוויון ולייצוג בטלוויזיה, שלא יעלו על הדעת בקרב הזרם המרכזי החרדי.
  2. מה נשתנה? - התכנית הסטירית הזו כבר קיימת כמה שנים, ולא ברור לי למה המחאה התעוררה דווקא כעת. האם התכנים שלה השתנו, או שהציבור הרחב נחשף יותר לתכנים הללו. אני משער שיש קשר לחדירה של האינטרנט לעולם הדתי והחרדי ובעיקר בקרב צעירים, שגורמים לחשיפה הרבה יותר גבוהה לתכנים טלוויזיוניים גם בציבור הדתי והחרדי. אולם יתכן שזה גם קשור להתחזקות של ארגונים בעולם הדתי והחרדי שמבקשים לצאת למאבקים על המרחב הציבורי ועל צביונה של המדינה ושל רשות הרבים הפיזית והווירטואלית.
  3. התעלמות או מחאה? - בכל פעם שנעשים דברים שנתפסים בעיני אדם או ציבור כשליליים מאוד, ישנה דילמה האם נכון לשתוק ולהתעלם או למחות בקול רם, שכן המחאה עשויה לגרום להתעניינות גדולה יותר במעשים ובדברים גם בקרב הציבור המוחה, ובוודאי להעצים את המעשים והדברים הללו בקרב תומכיהם. הדילמה הזו ליוותה את הציבור החרדי ביחס למצעדי הגאווה, והיא נכונה מאוד גם כאן. לא ברור לי אם המחאה כאן איננה משרתת למעשה את התכנית הטלוויזיונית, וגורמת לה לרייטינג גבוה אפילו בתוך העולם הדתי והחרדי.
  4. התנגדות לפרט, כהסכמה לכלל - המחאה כנגד תכנית טלוויזיונית ספציפית, עשויה להתפרש כהסכמה בדיעבד לתכניות טלוויזיונית אחרות, שכן אם הטלוויזיה כולה פסולה, מדוע מוחים כנגד תכנית ספציפית.
בכל אופן, אני חייב להביע את הערכתי הרבה לאנשים שמוחים ומפגינים על דברים שפוגעים בציפור נפשם, גם את אינני מזדהה לחלוטין עם ההחלטה למחות ולהפגין או עם חלק מהדברים שנאמרו במחאה ובהפגנה. אני חושב שזה סימן טוב מאוד לכך שיש דברים שאכפת לנו מהם, ושאנו בוחרים בדרכים דמוקרטיות להביע את האכפתיות הזו.

יום שני, 13 ביולי 2020

מעמנואל תש"ע עד קרית בעלזא תש"פ

הפגנה למען אסירי עמנואל תש"ע (צילום: אורי לנץ)
בחודש תמוז תש"ע התקיימה בירושלים ובמקומות נוספים בארץ הפגנת ענק של הציבור החרדי לגווניו, כאות הזדהות עם הורים חרדים מהעיר עמנואל שנכנסו לכלא בשל סירובם להוראת הבג"צ לאחד את הכיתות בבית הספר "בית יעקב" בעירם. ההפגנות ההמוניות התקיימו לנוכח קריאתם של גדולי התורה החרדים והן התאפיינו בסדר מופתי, אולם הן סימנו תחושות קשות של אפליה ושל התערבות יתר של המדינה באורח החיים החרדי.

במשך תקופה ארוכה נידונה עתירה שהגיש עו"ד יואב ללום לבית המשפט בטענה לאפליית בנות ספרדיות והפרדתם לבית ספר וכיתות נפרדות, בעוד שהנהלת בית הספר טוענת להפרדה מסיבות דתיות וחינוכיות.

את המאבק הובילו חסידי סלונים בהוראת האדמו"ר, ובשלבים הראשונים הם לא זכו לתמיכה מיתר הקהילה החרדית, אולם כשהדבר הגיע להכרעה בבג"צ שהתבטא כנגד סמכותם של רבנים מול המדינה, התאחדה הקהילה החרדית האשכנזית לתמיכה בחסידי סלונים, וגם החרדיות הספרדית נטתה בחלקה הגדול לצידם של חסידי סלונים.

"פרשת עמנואל" הייתה למיטב הבנתי נקודת ציון כואבת ומדממת במערכת היחסים בין הקהילה החרדית למוסדות המדינה, ונראה שמאז כל הצדדים מנסים להימנע מלחזור לאותה נקודה.

מחאה בשכונת רוממה בירושלים תש"פ
עשר שנים מאוחר יותר, מתפרצת מחאה חרדית ברחובות ירושלים, כנגד כוחות הביטחון הממונים על אכיפת הסגר שהטילה ממשלת ישראל על שכונות חרדיות בירושלים. המחאה נובעת מתחושות תסכול וכעס כנגד המדינה וכנגד המשטרה, בשל תחושת נרדפות ואכיפה בררנית של כללי הריחוק החברתי ועטיית מסיכות וכיו"ב בשל מגיפת הקורונה. המחאה הפעם איננה בקריאה של גדולי התורה או של המנהיגות הציבורית, והיא כוללת הפרות סדר ואלימות, וכאמור היא מסמנת חוסר אימון מוחלט ברשויות.

גם כאן, כבר ארבעה חודשים ישנם חילוקי דעות בתוך הקהילה החרדית כיצד יש לנהוג עם הכללים השונים שמתפרסמים מעת לעת בנוגע למגיפת הקורונה, ומרבית הציבור החרדי מקבל על עצמו את הכללים במלואם, לעומת מיעוט שמסרב לסגור מוסדות חינוך ובתי כנסת, להיבדק מקורונה, לשמור על כללי ריחוק ועטיית מסיכה. בתוך המיעוט הזה נמצאת כפי הנראה גם חסידות בעלזא שהאדמו"ר שלה סבור (כנראה בהמלצתו של אלימלך פירר) שיש לשמור ככל האפשר על השגרה. כאמור, מרבית הציבור החרדי מסתייג מעמדה זו.

ההתפתחויות האחרונות, של סגרים על ערים ושכונות חרדיות, של אכיפה קפדנית במיוחד באזורים החרדים, של סרטונים עם התנהגות בלתי סבירה של שוטרים ופקחים, של התבטאויות אנטי חרדיות בתקשורת באינטרנט וברשתות החברתיות, מובילים לתסכול עצום אצל כלל הקהילה החרדית, החשה כעת שעיר לעזאזל של כלל החברה הישראלית. מציאות זו, מביאה כמדומני חלק גדול מהקהילה החרדית להזדהות עם המחאה שהתפרצה כעת בקרית בעלזא בירושלים.

האם הרשויות והמנהיגות החרדית יתנהלו כעת יותר בתבונה מאשר לפני עשור, או שנגיע שוב לנקודת רתיחה שתשאיר את כולנו מצולקים למשך שנים ארוכות?

יום ראשון, 12 ביולי 2020

סדקים ב"תיבת נח"

תיבת נח (צייר: עקיבא וינטרוב)
לעולם הישיבות החרדי נודעו במהלך השנים שני תפקידים מרכזיים, שבמובנים מסוימים הם אפילו סותרים זה את זה.
  1. כפי שהיטיב להגדיר זאת במילים ספורות חיים נחמן ביאליק, שחבש בנערותו את ספסלי אם הישיבות בוולוז'ין, הישיבה נועדה להיות "בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה". מתוכה אמורים לצמוח גדולי תורה, ראשי ישיבות, פוסקי הלכות, הוגים, ומנהיגים. כאלו היו מרבית ישיבות ליטא עד השואה, וגם בארצות אחרות הצמיחו הישיבות מנהיגים תורניים בעלי שיעור קומה.
  2. התפקיד השני של הישיבות הוגדר כמדומני ע"י ה"חזון איש" להוות "תיבת נח" מפני המבול שבחוץ. הישיבה נועדה לבודד את הנער החרדי מהעולם שבחוץ על שלל סכנותיו הרוחניות, ע"י יצירת חממה מוגנת ומופרדת מהעולם הגדול על דעותיו הכוזבות ושלל פיתוייו הגשמיים והרעיוניים. המגמה כבר התחילה בעולם הישיבות שלפני השואה, אבל לאחר השואה זו הפכה כמדומני להיות המטרה המרכזית, ולכן הכניסו לישיבות את כולם, גם מי שאיננו עתיד לגדול בתורה באופן מיוחד.
להבנתי, ארבעת החודשים האחרונים, גרמו לסכנה להמשך קיומה של "תיבת נח" הישיבתית. מאז פורים, הישיבות עושות כל מאמץ לדאוג לתלמידים שנפשם חשקה בתורה, על מנת שיוכלו להמשיך שקוד על תלמודם כמימים ימימה, וזו כמובן מלאכה קשה ביותר בימים טרופים אלו. ונראה שאכן מי שמבקש ללמוד תורה, מוצא את הדרכים לעשות זאת, גם בתקופה לא פשוטה זו.

אולם הצעירים החרדים שנפשם לא חשקה כל כך בתורה, והם נמצאים בישיבות בעיקר בשביל לא להימצא במקומות אחרים שסכנתם מרובה, נראה לי שרובם ככולם נמצאים כבר ארבעה חודשים ללא מסגרת מחייבת, וחשיפתם לעולם הגדול מתרחבת והולכת.

למעשה, כבר כעשרים שנה שהאינטרנט מכרסם בחומות שהקהילה החרדית בכלל ועולם הישיבות החרדי בפרט בנו סביבם, אבל נראה שכעת מדובר בפירצה גדולה מאוד שמטילה ספק על היכולת להמשיך את אותה הסתגרות שהחזיקה מעמד שנים רבות.

אני סבור שהאינטואיציה החרדית בחודש אדר להתנגד לסגירת הישיבות היתה נכונה, למרות שנראה לי שלא היה מנוס מכך.

מה עושים כעת?

יום חמישי, 2 ביולי 2020

שעת המבחן של "החרדיות החדשה"


ב-20 השנים האחרונות, מתחולל בקהילה החרדית בישראל תהליך מרתק, שתוצאותיו עשויות להיות משמעותיות מאוד לכלל החברה במדינת ישראל.

הקהילה החרדית שבמשך עשרות שנים הסתגרה והתבצרה והתרחקה מהחברה הישראלית ומהעולם המודרני, ובנתה את עצמה באופן מעורר השתאות בתוך חומות של בדלנות, התחילה אט אט להיפתח באופן מדוד וזהיר.

הדבר בא לידי ביטוי בעליה בשיעור המועסקים החרדים, בגיוס חרדים לצה"ל ו/או לשירות האזרחי, בכניסת חרדים ללימודים מקצועיים ו/או אקדמיים, בחשיפה גוברת לאינטרנט, במפגש בלתי אמצעי של חרדים עם כלל החברה הישראלית ובעוד אופנים.

התופעה הזו נתקלה בהתנגדות חריפה מהצד החרדי-שמרני, כשהמייצגים הבולטים ביותר שלו כיום הם ככל הנראה אנשי "הפלג הירושלמי" שהמוטו שלהם בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות היה "חרדי כמו פעם". לטענתם, התופעה הזו גורמת לירידה רוחנית של הקהילה החרדית, שאחריתה מי ישורנה.

מן העבר השני, ישנם גורמים בקהילה החרדית שרואים את המהלכים האלו באופן חיובי, הם מאמינים שרק שילוב נכון של חיי תורה עם דרך ארץ יכול להבטיח את המשך קיומה ושגשוגה של הקהילה החרדית. הגורמים הללו אינם מאורגנים, והניסיון המרכזי להתארגנות היה כנראה של תנועת "טוב" בבחירות המוניציפאליות ב-2013 שנחל כישלון חרוץ.

בתווך, ניצבת מרבית הקהילה החרדית, שמתקשה להכריע באופן ברור בין שתי העמדות הללו, יש בתוכה קולות לכאן ולכאן, ונראה שמרבית הציבור ממתין לראות כיצד יתפתחו הדברים.

כמדומני, שבמבחן המעשי מרבית החרדים שהשתלבו בשנים הללו בעבודה / צבא / שירות אזרחי / לימודים מקצועיים / לימודים אקדמיים, נשארו נאמנים במידה ניכרת לאורח החיים ולתפיסת העולם החרדית, ובכך היוו הוכחה לכאורה לאלו המצדדים בתהליך ההיפתחות הזהירה. אולם בנקודה זו, חשוב לדעתי לערוך אבחנה ברורה, בגיל ובמצב המשפחתי של האנשים.

ככל שמדובר באנשים בגילאי 25 ומעלה, נשואים ובעלי משפחות, הרי שהסיכון למצבם הרוחני והחברתי הוא נמוך יחסית, אולם ככל שמדובר בבני 20 ומעלה, רווקים או נשואים טריים ללא ילדים, כך הסיכון גובר והולך. בעוד שהקבוצה הראשונה כבר נטועה היטב בקהילה החרדית (השקפת עולם, משפחה, מגורים, קהילה, חינוך הילדים), הרי שהקבוצה השנייה עשויה / עלולה לנטוש את הקהילה החרדית בקלות יחסית. כמדומני שעד היום, מרבית החרדים שפנו לכל המסלולים הנ"ל היו מהקבוצה הראשונה.

להערכתי, בעקבות הקורונה והסגירה המתמשכת של חלק גדול מעולם הישיבות החרדי, אנו עשויים / עלולים לראות כעת גל גדול של צעירים חרדים מהקבוצה השנייה שמשתלבים בעבודה / לימודים / שירות צבאי ו/או אזרחי, אינטרנט וכיו"ב, ולכן אני סבור שהאתגר והמבחן הגדול בסוגיה זו ניצב ממש לפתחנו.

אם נשכיל לתת לדור החרדי הצעיר מענה מתאים למודל של חיי תורה עם דרך ארץ, יש סיכוי טוב שנצליח לשמור את רובו ככולו בקהילה החרדית החדשה, אולם אם ח"ו לא נעשה זאת חוששני שהתחזיות הקודרות של הצד החרדי השמרני יתגשמו במלואן.

לפני כשבועיים שמעתי רעיון שלכל סטודנט חרדי צעיר תהיה "משפחה מאמצת" של חרדים חדשים / חרדים ישראלים שתסייע לו בליווי ובעצה טובה בדרך המאתגרת הזו. זו לדוגמה פעולה שעשויה לדעתי להיות בעלת השפעה חיובית מאוד, ואני מאמין שניתן להציע עוד רעיונות טובים רבים בכיוון זה.

יום שני, 22 ביוני 2020

על פרשת דרכים

הרב אליהו מאיר פייבלזון
בין הדמויות התורניות המרתקות ביותר בציבור החרדי-הליטאי, ניתן לציין את הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א. הרב פייבלזון גדל במשפחה ליטאית מיוחסת (בין השאר הוא נין של הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל מגדולי ראשי הישיבות בליטא, ונכד של הגאון רבי יואל קלופט זצ"ל מחיפה) למד בעולם הישיבות הליטאי, וקיבל תורה מכמה גדולי תורה ייחודיים. הוא מחשיב לרבותיו המובהקים את הגאון רבי יצחק שלמה זילברמן זצ"ל, את הגאון רבי משה שפירא זצ"ל ואת הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל.

במשך שנים רבות הרב פייבלזון מסר שיעורים לציבור של בעלי תשובה ובישיבת "דרך השם" בשכונת הר נוף, אולם עם השנים גבר העניין בשיעוריו בקרב בחורי ישיבות ואברכי כוללים, שמצאו בדרכו הייחודית עניין ותועלת רבה.

כבר כמה שנים הוא עומד בראשות ישיבת "פתחי עולם" שהוקמה ע"י רבו הגר"מ שפירא זצ"ל, שהיתה מיועדת בראשית דרכה לבעלי תשובה וכיום משמשת למבקשי תורתו מתוך העולם החרדי. שיעוריו נפוצים כיום גם במרחב הוירטואלי, וכמובן הם גם נפוצים בנגנים אצל בחורי ישיבות ואברכים.

בשנים האחרונות נוצר גם שיתוף פעולה בין הרב פייבלזון, לבין "בית מדרש הגר"א" של הרב אוריה עינבל, ונראה שיש גם שיתוף פעולה מסוים בין הרב פייבלזון לאנשי "קרן תקווה" (אתר "צריך עיון", סמינר "חכמתכם ובינתכם" ועוד כיו"ב).

לפני כחצי שנה, התבטא הגר"ד כהן ראש ישיבת "חברון" בחריפות כנגד הרב פייבלזון וכנגד "בית מדרש הגר"א" והוא האשים אותם בפגיעה ביסודות ההשקפה, ובתגובה פרסם הרב פייבלזון שיחה שבה הסביר את שיטתו. הרב פייבלזון והרב עינבל קיבלו מכתב תמיכה מהגר"ד לייבל שליט"א ראש רשת "אחוות תורה", אבל לא בטוח שהם אכן שמחו בתמיכה הזו ממי שבעצמו נתון להתנגדות. מי שניצלו את ההזדמנות להביע גם כן התנגדות לרב פייבלזון, היו אנשי "הפלג הירושלמי" ועיתון "הפלס", שרואים בו סכנה רוחנית ומייצג של "החרדיות החדשה". הרב פייבלזון בשיחתו הבהיר את התעקשותו להישאר חלק מעולם הישיבות הליטאי הקלאסי ואת סירובו להקים במה לעצמו, ונימק זאת ביכולת להשפיע על עולם הישיבות החרדי. אולם נראה שעל זה בדיוק נטושה המערכה, ולא בטוח שהאסטרטגיה של הרב פייבלזון תוכיח את עצמה.

אתמול בערב הגיע המאבק ברב פייבלזון לדרגה חדשה, כששני צעירים חרדים איימו עליו בסכין אם ימשיך בשיעוריו, ויתכן מאוד שמקרה כזה יאלץ את הרב פייבלזון לשנות מעט את דרכו.

אני מאמין שאם הרב פייבלזון יקרא תיגר באופן גלוי יותר כנגד המנהיגות התורנית החרדית הקיימת, הוא עשוי לזכות לגל של תמיכה מדור חרדי צעיר של בחורי ישיבות ואברכים, שמצפים לשינוי בגישה הנוכחית ביחס לאתגרי המקום והזמן, אבל אינני בטוח שהרב פייבלזון אכן יסכים לעשות את הצעד הזה.

יום רביעי, 17 ביוני 2020

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה

בית המדרש ב"מכון לב" בירושלים
בימים אלו כולנו מנסים לחזור לשגרת חיינו בתקופה שקדמה לנגיף הקורונה, אולם במובנים רבים נראה שנכנסנו לעידן שונה מזה שהיינו בו קודם. ברצוני כעת להתייחס לנקודה שנראית לי חשובה ביותר, לעתיד הדור החרדי הצעיר ברוחניות ובגשמיות.

עולם הישיבות והכוללים חוזר גם כן לפעילותו, עשרות אלפי בחורי ישיבות ואברכי כוללים ממלאים שוב את בתי המדרש, לאחר תקופה של לימוד תורה בבית. אולם נראה שישנם כעת גם לא מעט צעירים שלא שבו לבית המדרש, וככל הנראה הם גם לא ישובו לשם בתקופה הקרובה.

בימים כתיקונם, ישנם צעירים רבים שנפשם לא חשקה בתורה, אבל הם מסתופפים בחצרות בית ה' ומקיימים את דברי הגמרא "דקארי קארי, דלא קארי ליהוי צוותא לחבריה" [תרגום: מי שקורא - קורא, מי שאינו קורא - שיהיה חברה לחבירו]. (בבא בתרא כא,א) ופרש"י "ליהוי צוותא לחבריה - אינך זקוק לייסרו יותר מדאי ולא לסלקו מלפניך אלא ישב עם האחרים בצוותא וסופו לתת לב". אולם כעת לאחר כמה חודשים שבתי המדרש היו סגורים, נראה שיהיו רבים שיחפשו את מקומם במקומות אחרים, בעבודה ו/או בלימודים מקצועיים ו/או בלימוד אקדמיים וכיו"ב.

להערכתי, מספר העובדים והסטודנטים החרדים עשוי לעלות בתקופה הקרובה באחוזים ניכרים, בגילאים יותר צעירים מהמקובל עד כה, ובמקרים רבים מבעבר גם ברווקים, והדבר דורש היערכות מיוחדת.

המעבר מבית המדרש לעולם המעשה, ובפרט לעולם האקדמי, כרוך פעמים רבות בקשיים רבים, מבחינה רוחנית, אמונית, חברתית וזהותית. השוני בין העולמות הללו, מציב את הצעיר בפני אתגרים לא מוכרים, מבוכות, וקשיים רבים. בתקופה זו הוא נדרש לסיוע, לאוזן קשבת, לחברה תומכת ולעצה טובה, כיצד להתמודד עם האתגרים הללו.

הדרך הטובה ביותר להתמודדות עם אתגרים רוחניים היא תמיד בבית המדרש, כדברי חז"ל "תנא דבי ר' ישמעאל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ" (קידושין ל,ב), אולם הניסיון מלמד שלא כל בית מדרש מתאים לאותם צעירים.

העובדים והסטודנטים החרדים הצעירים, נדרשים לבתי מדרש מיוחדים, שיהיו עבורם מזמינים ורלוונטיים. הן בתכני הלימוד, והן בתלמידי החכמים שלומדים ומלמדים באותם בתי מדרש. ישנם כיום כמה בתי מדרש כאלו, אבל נראה שאין הקומת משביע את הארי, וחשוב מאוד שכל מי שיש לו יכולת לפעול בעניין יעשה זאת, ובכך הוא ללא ספק יסייע לאותם צעירים לקיים בעצמם "יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן." (אבות ב,ב).

יום שלישי, 9 ביוני 2020

לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה

שלשום השתתפתי במפגש שירה של בן ציון גולדשטיין, ובו הוא הקריא שיר נפלא אודות השירה והישיבה הליטאית, אני מבקש לשתף אתכם בהרהורים שעלו לי בעקבות המפגש.

בצעירותי, לא הכרתי כלל שירה, והיא הייתה בעיניי רחוקה לחלוטין מעולמו של תלמיד ישיבה. כשראיתי שירים של הרב אברהם אליהו קפלן זצ"ל מגדולי תלמידי ישיבת "סלבודקה" בספרו "בעקבות היראה" זה היה נראה לי מוזר.

רק בגיל מבוגר יחסית נחשפתי במידה מסוימת לעולם השירה, לשירה של יהודה עמיחי, של ויסלבה שימבורסקה, של זלדה, של ביאליק ושל אחרים. אולם לא הכרתי כותבי שירה בעולם החרדי, למעט הרב יוסף עוזר ששיריו התפרסמו במשך תקופה מסוימת בעיתון "בקהילה".

בשנים האחרונות ישנה פריחה מסוימת בכתיבת ופרסום שירה בקהילה החרדית, ובשנה האחרונה יצאו לאור ספרי שירה של ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי ושל עדן אביטבול ונראה שמדובר במגמה מתרחבת, הבאה לידי ביטוי גם באתר "קו 400" שהוקם לפני כחצי שנה.

מדוע העולם החרדי התרחק מהשירה? האם יש כאן התנגדות או חשש או שזהו רק חוסר עניין?

נראה לי שאחד הדברים המאפיינים של העולם החרדי הוא הדיבור הגלוי והחד משמעי בנושאים שעליהם מדברים, ואף שימוש שכיח בהגזמה והקצנה של הדברים. מינוחים כמו "פיקוח נפש", "מסירות נפש", "יהרג ואל יעבור", ועוד שלל הפרזות שכיחים מאוד בטרמינולוגיה החרדית.

בשירה, במשלים ובאופני ביטוי אמנותיים, מסתפקים בדרך כלל ברמיזה, באמירה רב משמעית, ובכך מאפשרים דיבור גם על דברים שלא מדברים עליהם בגלוי. אני חושב שיתכן שבנקודה הזו השפה של השירה עומדת בניגוד לטרמינולוגיה החרדית השכיחה, והיא גם מאיימת בהעלאת נושאים שהעולם החרדי מבקש להימנע מהם.

כך לדוגמה, לפני 13 שנים פרסמה לאה מייזל בעיתון "משפחה" שיר בשם "קינה לאישה העובדת", שהצליח לגרום לסערה בעולם החרדי, ולהתנצלות של העיתון על פרסום השיר. ונראה שככל שהשירה תתפוס מקום רחב יותר בעולם החרדי, כך נהיה עדים להעלאה של נושאים יותר רגישים ונפיצים.

מה דעתכם? יש דברים בגו?