הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים

תלמידי ישיבה בבידוד
צילום: שאול גולן

בשנותי לימודיי בישיבת פוניבז' בבני ברק, הייתי שומע בקביעות שיחות מהרב יצחק פנחס גולדווסר שליט"א - משגיח בישיבת "אור ישראל". פעמים רבות שמעתי ממנו, שהתפתחות המדע והמידע גרמה למיעוט נוכחותו של הקב"ה בחיינו. הוא טען שבעבר כשאדם לא הרגיש טוב או כשהיו צרות שונות על הפרט או על הכלל, האדם ידע שהכל מגיע אליו מהקב"ה והוא פנה אליו בתפילה לשיפור המצב, וכן להיפך כשהמצב היה טוב האדם היה מודה לקב"ה. אולם ככל שהעולם התפתח במדע ובמידע, הרי שלכל דבר טוב או רע יש לנו הסבר. אנחנו יודעים מה גורם למחלה ומה ירפא אותה, מה גרם למלחמה ומה יסיים אותה, מה גרם לרעב ומה גרם למשבר כלכלי וכיו"ב. בשל כך הוא ראה בקריאה בעיתונות החרדית (זו היתה אז כמעט הדרך הבלעדית לקבל מידע על המתרחש בעולם) החלשה של האמונה התמימה והפשוטה.

במבט רחב, נראה שאכן התפתחות המדע והמידע, שינו באופן עמוק את היחס והמשמעות של האמונה הדתית בכל העולם. ככל שחברה נעשתה יותר מפותחת ומודרנית, כך חלקים גדולים מתוכה זנחו את האמונה הדתית, ואלו שנשארו להחזיק בה נזקקו לניסוחים יותר עמוקים של אמונתם הדתית בכלל ובאלוקים בפרט.

באופן זה, אני סבור שניתן לתאר הבדלים באמונה הדתית בתוך הקהילה הדתית והחרדית. 

• הציבור הדתי-לאומי ברובו הגדול מושפע מאוד מהעולם המערבי והמודרני שבו אנו חיים, יש בו אנשי מדע רבים והציבור כולו חשוף לידע מדעי רב במגוון תחומים. בציבור זה אנו רואים עיסוק רב בסוגיות של אמונה, ברמה פילוסופית והגותית. במוסדות החינוך של הציונות הדתית לומדים ספרי אמונה וחקירה כדוגמת "הכוזרי" ועוד ספרות ענפה בתחום האמונה ומחשבת ישראל.
  
  
• הציבור החרדי בכללותו מסתייג מהידע המדעי מסיבות שונות, ולמרות שהוא מושפע גם כן הרבה מאוד מהמודרנה ומהעולם המערבי, הוא זהיר מאוד בחשיפה למדע ולידע ומתייחס לכל זה בספקנות וחשדנות רבה. בקהילה החרדית יש מעט אנשי מדע בכל התחומים, והציבור כולו חשוף באופן מוגבל מאוד למידע מדעי. יחד עם זאת, ניתן להצביע על חלוקה פנים-חרדית כללית, למרות שהיא איננה מדויקת, בין הציבור החרדי-ליטאי לציבור החרדי-חסידי, ובציבור החרדי-ספרדי בין אלו שהושפעו מהעולם הליטאי לבין הציבור המסורתי.
  
  
• הציבור החרדי-ליטאי העמיד במוקד ערכיו ותפיסת עולמו את לימוד התורה ושמירת ההלכה, והוא רואה את ייעודו בפיתוח האינטלקט התורני. מטבע הדברים הוא חשוף גם לידע כללי במגוון תחומים, וממילא אמונתו הדתית נדרשת כאמור לחיזוק. במוסדות החינוך בציבור זה ממעטים לעסוק בשאלות של אמונה, ולא לומדים כמעט ספרי חקירה ומחשבת ישראל, אבל מדברים הרבה על הצורך בחיזוק באמונה, ואת האמונה הפשוטה המירו במחויבות טוטלית ללימוד תורה ולשמירה קפדנית של ההלכה.
  
  
• הציבור החרדי-חסידי העמיד במוקד ערכיו את הדבקות והאמונה בקב"ה, והוא מבקש לשמר את האמונה הפשוטה עם שימור מקסימלי של התרבות היהודית בארצות המוצא במזרח אירופה. בשל כך, הוא נזהר יותר מעולמות ידע חיצוניים ומקפיד על סגירות גדולה יותר מהשפעות חיצוניות, וממילא האתגר האמוני שהזכרנו למעלה נוכח שם פחות. למיטב ידיעתי מדברים שם רבות על האמונה הפשוטה, ומתנגדים בתוקף לכל עיון וחקירה. דוגמה לדבר ניתן למצוא בהסתייגות הגדולה של מנהיגי החסידות לדורותיהם ללימוד "שער היחוד" בספר "חובת הלבבות".

ניתן להרחיב אודות ההבדל שציינתי, ואסתפק כאו בדוגמה אחת לגבי המושג "השגחה פרטית". כמדומני שבאופן כללי בציבור החסידי רווחת התפיסה שכל דבר קטן בעולם נקבע בגזירה מלמעלה, גם מאורעות של בעלי חיים או אפילו חפצים דוממים, בעוד שבציבור הליטאי יש מקום לדעות שונות שמצמצמות את הגזירה מלמעלה רק לחלק מהמאורעות בעולם.

להבנתי, החלוקה הזו חשובה מאוד ברצוננו להבין את ההתנהלות של הקהילה החרדית בתקופה זו, ואת ההבדלים בתוך הקהילה החרדית עצמה. באופן כללי, המגיפה נתפסת אצל האדם החרדי כגזירה משמים, ולכן ההתמודדות איתה היא בסך הכל בגדר "חובת ההשתדלות" (מושג שנידון בהרחבה בספר "חובת הלבבות"), אולם כאמור יש כאן הבדל בין הציבור הליטאי לציבור החסידי. בעוד שבציבור הליטאי יש משמעות רחבה יותר להתנהגות האדם, וממילא הפעולות הנדרשות הופכות לחובה דתית-הלכתית, הרי שבציבור החסידי הפעולות הללו הן סמליות בלבד וכל המגיפה ותוצאותיה היא בידי שמים.

הגמרא בכמה מקומות (כתובות ל,א ועוד) הביאה את לשון הברייתא 

הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים (צינה וחום) שנאמר "צינים פחים בדרך עיקש, שומר נפשו ירחק מהם" (משלי כב,ה) 

משמע שצינים ופחים הם מפגעים שבידי אדם ובידו להימנע מהם! (ביאור שטיינזלץ שם)

בסוגיה שם ממשיכים ודנים האם אריה וגנבים הם דברים התלויים בידי שמים או בידי אדם,  ונראה איפה שגם כעת ביחס לנגיף הקורונה השאלה המרכזית בעולם החרדי היא שאלה דתית-אמונית, האם מדובר בדבר שהוא בידי שמים בלבד או שהוא תלוי בידי אדם כמו שמבואר בגמרא לגבי צינים ופחים.

אנרכיה כאן ועכשיו

חתונה של נכד האדמו"ר מבעלזא קיץ תש"פ

את השבת האחרונה עשיתי בשכונת קרית בעלזא בירושלים, ושם ראיתי מקרוב כיצד חסידי בעלזא נוהגים בשגרה רגילה ללא מסכות וללא ריחוק חברתי.

אינני מתכוון לעסוק כאן בהיבט הבריאותי, האם האדמו"ר מבעלזא וחסידיו נוהגים בהיגיון ובאחריות כלפי עצמם וכלפי החברה כולה ביחס לנגיף קורונה, וגם לא בשיקולים האחרים העומדים בנוגע להתנהלות זו, אלא אך ורק בהיבט של חוסר המשילות של מדינת ישראל.

הנהגת המדינה החליטה לנהוג באופן מסוים בכדי להתמודד עם הנגיף, ניתן להסכים עם ההחלטות וניתן להתנגד להן, אפשר לטעון שהן מקלות מדי ואפשר לטעון שהן מחמירות מדי, וניתן כמובן להציע אלטרנטיבות שונות, אולם המציאות כעת היא שלהחלטות של המדינה אין הרבה תוקף במקומות מסוימים ואיש הישר בעיניו יעשה, וזהו בעיניי הדבר הגרוע ביותר.

פעם אחר פעם אנחנו שומעים מהחברה הערבית על המצב הנורא שיש בתוכה בשל אוזלת היד של המשטרה מול מפירי חוק וסדר, והדברים מגיעים לידי שפיכות דמים מתמשכת. אולם מסתבר שאוזלת היד של המדינה היא שיטתית, וקיימת במקומות רבים נוספים.

בשנים האחרונות ישנה קבוצה גדולה בקהילה החרדית (המכונה "הפלג הירושלמי") שאיננה מקבלת את החלטות הממשלה והכנסת בנוגע לגיוס לצה"ל וחבריה אינם מסדירים כלל את מעמדם מול צה"ל, ולמרבה הפלא הם אינם נדרשים לשלם על כך מחיר משמעותי. אם אחת לתקופה נתפס אחד מהם על השתמטות / עריקה העונש על כך יהיה מינימליסטי והציבור כולו יסבול מהפגנות וחסימות כבישים.

שתי הדוגמאות שציינתי הן לדעתי רק חלק מבעיה רחבה של חוסר התייחסות לחוקים שונים של המדינה ושל הרשויות המקומיות בתוך חלקים ניכרים בקהילה החרדית, וחוסר יכולת / רצון של המדינה לאכוף אותם. 

יש שיאמרו שהציבור החרדי חי ב"מדינה בתוך מדינה", אולם ההגדרה הנכונה יותר היא "אנרכיה בתוך מדינה", ואולי חמור מכך "אנרכיה בתוך אנרכיה".

אם נחפש אשמים במצב הנוכחי, נראה לי שהאשמה תיפול באופן שווה על המדינה ועל הקהילה החרדית, אבל אינני חושב שחיפוש ומציאת אשמים תביא לנו תועלת.

לי ברור שהמצב הנוכחי גרוע ומסוכן מאוד הן לקהילה החרדית והן למדינה, והשאלה הגדולה היא איך יוצרים שינוי לטווח ארוך.

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ. (אבות ג,ב)

המחיר הרוחני של נגיף הקורונה

בעולם כולו מדברים על המחיר הכלכלי והמחיר הנפשי של ההתמודדות עם נגיף קורונה, ובכל מקום מחפשים את הדרכים הטובות ביותר בכדי לאזן בין הסיכון הבריאותי מהנגיף לבין הסיכון הכלכלי והנפשי מהריחוק החברתי.

בקהילה החרדית, הנושא החשוב יותר הוא המחיר הדתי/הרוחני הכרוך במגיפה, וחשוב מאוד להציג את הדברים באופן הברור ביותר.

הקהילה החרדית בנויה על האתוס של "תיבת נח", של הסתגרות פנימה מפני המבול השוטף בחוץ. היא בנתה לעצמה חומות תרבותיות, גאוגרפיות, חינוכיות, פוליטיות וכיו"ב, ועשתה כל שביכולתה לשמור על אנשיה מהמבול שבחוץ. המהלך יוצא הדופן הזה, הצליח באופן מעורר השתאות במשך עשרות שנים, כשהחומות הוגבהו עוד ועוד.

האיום הגדול ביותר על המודל הזה, התחיל עם כניסתה של רשת האינטרנט לעולמנו, כשבאופן פשוט יחסית כל החומות הנ"ל כמעט איבדו את משמעותן. יחד עם זאת, השינויים בתוך הקהילה החרדית בתחום התעסוקה, האקדמיה, השירות הצבאי, השירות האזרחי, היחס למדינה, היחס למודרנה ולעולם המערבי, הגדילו את החשש להתמוטטות החומות הללו. זהו לענ"ד באופן תמציתי הסיפור של המאבקים בתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה בעשרים השנים האחרונות.

הקורונה וכללי הריחוק החברתי, הגדילו באופן משמעותי ביותר את החשש לקריסת החומות הללו. סגירת מוסדות החינוך גם באופן חלקי, השאירה עשרות אלפים או למעלה מכך בבית, ללא השגחה והשפעה חינוכית מספקת. השהות מחוץ למסגרת חינוכית, עם השהיה הממושכת בבית, הביאה לעליה חסרת תקדים בחיבור לאינטרנט ולסמארטפונים ובשיעורי השימוש בהם. ביטול מלא או חלקי של החיים הדתיים והתרבותיים, בישיבות, בבתי המדרש, בבתי הכנסת, באולמות השמחות, בחצרות החסידויות וכיו"ב, פגעו בלכידות החברתית והתרבותית.

איש איננו יודע עדיין להעריך את השפעת הקורונה על הקהילה החרדית בהיבט הדתי/הרוחני, אבל כולם מבינים שמדובר בשינוי דרמטי בהיקפים ששנים רבות לא ידענו כמותם.

הקהילה החרדית מוטרדת מאוד מהיחס כלפיה מהמדינה ומהחברה הכללית, היא חוששת מדימוי שלילי של מפירי חוק ושל מפיצי מחלות, והיא נוקטת אסטרטגיות שונות ביחס לחששות אלו.

הבעיה המרכזית בעיניי היא שנראה לי שמדובר במידה מסוימת ב"דו-שיח של חרשים", מפני שהעומדים מבחוץ אינם מבינים את הדחיפות הגדולה לקיים שגרת תפילות, לימודים בישיבות, חתונות, טישים, הלוויות, אירועים המוניים של חצרות חסידים וכיו"ב. הם אינם מבינים שבמובנים רבים מדובר בדברים ש"הנשמה תלויה בהם".

מקווה שהצלחתי לחדש ולהבהיר משהו קטן, והיה זה שכרי.

פרשן ולא פרשן

לצערי הרב, כמרבית הגברים בקהילה החרדית, אינני מורגל בלימוד עיוני של ספרי נביאים וכתובים וידיעותיי בהם מינימליות. בשל כך, אני מבקש להביע את הפתעתי לטובה מקריאה ראשונית בספרו החדש של ידידי הרב אליעזר היון "שופט ולא שופט", השלישי בסדרת ספריו על ספרי הנביאים והכתובים.

אליעזר הוא בוגר עולם הישיבות החרדיות הליטאי, תלמיד חכם, פובליציסט, עיתונאי, ודוקטורנט במדעי החברה באוניברסיטה העברית, ואת מגוון כישוריו אלו הוא מביא לידי ביטוי מיטבי בספריו. 

בכישרון רב הוא נוטל דמויות ואירועים בספרי הנ"ך, הוא מתחקה אחרי הפרשנות המסורתית של כל פסוק וכל מילה באופן עקבי ומדויק, אז הוא עובר לידע רחב מתחומי המחקר בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה, באנתרופולוגיה וכיו"ב, ובאמצעות כל אלו הוא מתאר לנו באופן מיומן את הדמויות את הרקע ואת ההתרחשויות, בסגנון ראלי ורלוונטי עד שאנו יכולים לחוש באופן קרוב לעולמנו את האירועים הרחוקים הללו.

כך אנו לומדים על היתרונות במנהיגות נשית, תוך היכרות עם זרמים שונים בפמיניזם. על מנהיגים מסורים ואמיצים שמתאימים לתקופתם, דווקא מפני שאינם רוצים להנהיג. על מלחמת מעמדות, ועל אלו המנצלים אותה בכדי לעלות לגדולה בציניות ובאכזריות. על קשרי הון ושלטון, ועל המחירים הכבדים שלהם.

אליעזר איננו פרשן חדש, הוא נאמן למסורת של חז"ל ושל גדולי הפרשנים המסורתיים לאורך השנים, ויחד עם הוא מוצא את הדרך לגלות זוויות מיוחדות משלו להאיר את הדמויות שהוא בוחר בהן ואת האירועים שהוא מבקש לתאר לנו.

הכתיבה המיוחדת הזו גרמה לי רצון לפתוח מחדש את ספרי היסוד הללו, שכבר שנים רבות לא קראתי בהם באופן שיטתי ועיוני, ואני מאמין שהיא עשויה לעשות זאת גם לבני הדור הצעיר.

בשנים האחרונות ישנה התעוררות מבורכת ללימוד נ"ך גם בקהילה החרדית, ואני מקווה שהספרים של אליעזר היון יסייעו גם כן למגמה זו. אני גם סבור שהתיאורים הראליים והרלוונטיים שלו את הדמויות וההתרחשויות בזמן התנ"ך, יכולים להוות פתיח מצוין לדיון עכשווי על הסוגיות הללו.

צעד ראשון בכיוון הנכון

יאיר לפיד ועופר שלח (צילום: פלאש 90)

לפני 8 שנים הוקמה מפלגת "יש עתיד" ע"י יאיר לפיד, ומאז ועד אתמול הצלחתה הגדולה הדאיגה אותי מאוד.

מפלגת "יש עתיד" הוקמה והתנהלה כמפלגה של איש אחד, ולהפתעתי ולצערי הדבר לא מנע מחלק גדול מהחברה הישראלית לתמוך בה פעם אחר פעם.

אמנם "יש עתיד" לא היתה הראשונה שהתנהלה בדרך זו, קדמו לה "צומת" של רפאל איתן (רפול), "שינוי" בראשות טומי לפיד, "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן ועוד כיו"ב, אולם נראה לי שזו היתה פעם ראשונה שמפלגה כזו הגיעה למעמד של כזו המבקשת להפוך למפלגת שלטון.

ההצלחה של יאיר לפיד למרות ואולי בזכות ניהולה של המפלגה כעסק פרטי, גרמה למפלגות נוספות ולפוליטיקאים אחרים ללכת גם כן בדרך זו, וכיום "הליכוד" היא כמעט המפלגה היחידה המתנהלת באופן דמוקרטי, גם אם נכון לשעה זו בנימין נתניהו שולט בה ביד רמה.

לאורך כל השנים הללו סירבתי לתמוך במפלגות כאלו, ובשל כך מצאתי את עצמי ללא מפלגה לתמוך בה.

הצעד הדרמטי של עופר שלח אתמול, בדרישתו לקיום בחירות פנימיות להנהגת "יש עתיד" היא בשורה גדולה בעיני, ואני מקווה שהיא תהיה צעד ראשון בשינוי המגמה והכיוון של הפוליטיקה בישראל.

אינני חושב שמפלגה חייבת בהכרח לקיים פריימריס פתוחים לכלל הציבור, אבל גם אם ישנה וועדה מסדרת או מרכז מפלגה שבוחרים את ראשיה ומועמדיה של המפלגה, זו כבר לא מפלגה של איש אחד.

כולי תקווה שגם "כחול לבן" תבין את הלקח, ושגם שם יוקם מנגנון דמוקרטי לניהול המפלגה, וכך גם "הימין החדש" בראשות נפתלי בנט.

מסתבר שאני נאיבי, ושהדבר עשוי / עלול לקחת עוד זמן רב, אבל למרות זאת אני מקווה שזה יהיה הכיוון בשנים הבאות.