חפש בבלוג זה

יום שלישי, 26 באפריל 2016

החרדיות המתחדשת והאורתודוקסיה המודרנית


היום י"ח ניסן הוא יום פטירתו של הרב יוסף דוב סולוביצ'יק זצ"ל מבוסטון, שעמד בראש ישיבת "רבי יצחק אלחנן" המפורסמת כ"ישיבה - יוניברסיטי".
את שמו של הרב שמעתי לראשונה בנערותי בכינוי "הרב ג'יי בי" (J.B) על שם ראשי התיבות האנגליות של שמו, והמעט שנודע לי עליו היה מספר "מכתבים ומאמרים" של הגרא"מ שך זצ"ל במכתב שתוקף את אחת מדרשותיו שבה הוא מסביר מדוע הצטרף לתנועת "המזרחי". 
מאוחר יותר ראיתי את ספרו "שיעורים לזכר אבא מרי", שם התפעלתי מהתיאור שלו על ימי ילדותו בהם הוא שוכב במיטתו ושומע את אביו מסביר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד והדברים נשמעים בחיות מיוחדת. 
"שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא, שם עמדה מיטתי. דרכי הייתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב"ם. וכך היה עושה: היה פותח את הגמרא, קורא את הסוגיא, אחר כך היה אומר כדברים האלה: 'זהו פירושו של הר"י ובעלי התוספות; עכשיו נעיין נא ברמב"ם, ונראה איך פירש הוא'. תמיד היה אבא מוצא כי הרמב"ם לא פירש כמותם ונטה מן הדרך הפשוטה. אבא מרי היה אומר, בנימת ביקורת כביכול, 'אין אנו מבינים לא את הסברא של הרמב"ם ולא את אופן ביאורו את הסוגיא'. כאילו היה קובל על הרמב"ם בעצמו: 'רבינו משה, מדוע עשית זאת?' לפום ריהטא, היה אבא ממשיך, 'הראב"ד בהשגותיו צודק'. בני החבורה היו מנתרים ממקומותיהם וכל אחד ואחד הציע את רעיונו. אבא היה מקשיב והיה דוחה את דבריהם, ואמר עוד הפעם: 'דברי רבינו קשים כברזל'. מכל מקום לא אמר נואש; היה תומך את ראשו על ידו הקמוצה ושוקע במחשבה עמוקה. החבורה שתקה ולא הפריעה אותו מהרהוריו. לאחר זמן ממושך היה מרים את ראשו לאט לאט ומתחיל: 'רבותי, נראה נא...' והתחיל לדבר. לפעמים היה מדבר ארוכות ולפעמים היה מדבר קצרות. אני עשיתי אזני כאפרכסת והייתי מאזין לדבריו, לא הבנתי אף מילה אחת בנוגע לעניין המדובר. ברם, הרושם שהתקבל במוחי התמים והצעיר היה כי הרמב"ם מוקף מתנגדים והמגן היחידי הוא אבי מרי. חשתי כי הרמב"ם היה יושב עמדי במיטתי. מה היה מראהו? לא ידעתי בדיוק. אבל דומה הייתה דמות דיוקנו לפני אבא הטובות והיפות מאד. בשמו של אבא נקרא אף הוא – משה. אבא היה מדבר; התלמידים, בעינים נעוצות באבא, היו שומעים בדריכות את דבריו. לאט לאט פגה המתיחות, אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו; הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה. אור חדש זרח. הקושיות נתיישבו, הסוגיא נתפרשה. הרמב"ם יצא כמנצח. פני אבא היה מקרינות שמחה וגיל. הוא הגן על "ידידו", על רבינו משה בן מיימון. בת צחוק של נחת נראתה על שפתי הרמב"ם. גם אני השתתפתי בשמחה זו. עליז ושמח הייתי. הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אמי ובשורה מרנינת לב בפי: 'אמא, אמא, הרמב"ם צודק, הוא ניצח את הראב"ד. אבא עזר לו, כמה נפלא הוא אבא!'
בשנים שלאחר מכן, הופצו שיעוריו למסכתות הש"ס גם בעולם הישיבות החרדי.
רק בעשור האחרון, זכיתי לשמוע ולקרוא על דמותו הייחודית ולקרוא בכתביו. נראה שהרב סולוביצ'יק הוא המנהיג התורני החשוב ביותר שקם לאורתודוקסיה המודרנית בארה"ב וביתר העולם המערבי בדור האחרון, ברוחב ידיעתו דעתו והבנתו התורנית עם היכרותו המעמיקה את אתגרי התקופה מבחינה רעיונית מעשית, הוא השכיל לנסח את השאלות וכיווני החשיבה הנדרשים ולהעמיד תלמידים תלמידי חכמים ויראי שמיים לצד היותם בעלי הישגים במגוון תחומי דעת ותחומי עיסוק.
למרות הדמיון הרב שניתן למצוא בין האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב וביתר ארצות המערב לציונות הדתית בישראל, נדמה שיש ביניהם הבדל גדול. גם אם האורתודוקסיה בארה"ב וביתר ארצות המערב תומכת בציונות ובמדינת ישראל, הרי שהשאלות שעומדות על סדר יומה שונות כמדומני מאוד, מפני שהן אינן עוסקות בשאלות של ציונות מעשית ואין בהן את הדילמות של השתלבות בניהולה והתנהלותה של מדינה יהודית חילונית על מורכבותה הרבה.
בשל כך, נראה לי שעבור החרדיות המתחדשת בישראל, המבקשת במידה רבה להשתלב יותר בחיים האזרחיים בעולם העבודה בלימודים האקדמיים ובצה"ל, עשויה להיות הגותו של הרב סולוביצ'יק רלוונטית יותר מהגותם של גדולי תורה ויראה מהציונות הדתית בישראל. מבחינה זו, אני הזדהיתי מאוד גם עם דמותו של חתנו הרב אהרן ליכטנשטיין ראש ישיבת "הר עציון" שנפטר בשנה האחרונה.

חרדיות נטולת חרדה?

את המינוח שבכותרת שמעתי מד"ר שרית ברזילאי לפני כעשור, כשהיא הציגה במכון ון ליר את עבודתה על פרק בספר "חרדים ישראלים - השתלבות ללא טמיעה". אני מבקש כאן להציב סימן שאלה על הדברים.

בקולות הנשמעים בקרב "החרדיות החדשה", אני מזהה שני קולות הפוכים לחלוטין.

מצד אחד, נשמעת טענה שההסתגרות החרדית לאורך עשרות שנים הייתה מוצדקת בשל האיום הגדול שהיה בהתערות בחברה הישראלית, הן בשל האידיאולוגיות ששררו אז והיו בעלות כוח משיכה חזק, הן בשל מדיניות "כור ההיתוך" שאיימה על זהויות נבדלות, והן בשל היותה של הקהילה החרדית קטנה מספרית וללא עוגן מספק מבחינה תורנית ומוסדית. 
המציאות כיום, שבעולם החילוני אין אידיאולוגיות מבוססות שמושכות את לב ההמון, החדירה של תפיסה "רב תרבותית", והקהילה החרדית המשגשגת המונה למעלה מ-800,000 נפש, מביאות למסקנה שהסכנה חלפה ושניתן לשמור על הערכים החשובים על תפיסת העולם התורנית ועל אורח החיים ההלכתי גם ביותר פתיחות לחברה הישראלית ולמודרנה.

מצד שני, נשמעת טענה שההסתגרות וההתבדלות החרדית הייתה אפשרית כל עוד מספר תלמידי הישיבות מכלל האוכלוסיה היה קטן, מרבית הגברים החרדים עבדו לפרנסתם, עולם הישיבות היה בצמיחה גדולה והעמיד דור של רבנים ומחנכים לכל חלקי האוכלוסיה, רמת החיים והצריכה היו נמוכים, ניתן היה להסתגר מהשפעת התרבות החיצונית על ידי יצירת תקשורת ותרבות פנימית, המנהיגות הרבנית תפקדה בהצלחה והדור הצעיר היה חדור תחושת שליחות רוחנית להקמת דור של לומדי תורה שומרי תורה ומצוות.
המציאות כיום, שמספר תלמידי הישיבות הוא עשרות אלפים רבים, שיעור הגברים המועסקים נמוך יחסית, אין משרות תורניות אלא לבודדים בלבד, רמת החיים והצריכה גבוהים, האינטרנט הטכנולוגיה והסמארטפונים אינם מאפשרים עוד הסתגרות והתבצרות תרבותית, המנהיגות הרבנית איננה מצליחה להחזיק במושכות, והדור הצעיר איננו חדור בתחושת שליחות, הקהילה החרדית מאויימת מבפנים ואין ביכולתה להמשיך ולשמור על ערכיה באמצעות הסתגרות.

כמובן שמבחינה עובדתית התיאורים הללו אינם סותרים לחלוטין זה לזה, אבל מבחינת הטיעון אני שומע כאן קולות הפוכים. האחד, בא מתוך תחושת חוזק וביטחון עצמי, ואומר "הסכנה חלפה" ואנו יכולים לצאת מן התיבה. השני, בא מתוך תחושת חולשה וחוסר אמון עצמי, ואומר "הסכנה חדרה פנימה" ועלינו למצוא דרכים חדשות להתמודדות עם הסכנה.

באופן אישי, אני חש בעצמי יותר חזק את הקול השני, למרות שברור לי שגם בקול הראשון יש ממש.
מה איתכם?

יום שישי, 22 באפריל 2016

חירות המחשבה



כשנשב כולנו הערב סביב שולחן הסדר, נאמר: "מַצָּה זו שאנו אוכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁלא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבותֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגת מַצּות, כִּי לא חָמֵץ, כִּי גרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לא עָשׂו לָהֶם."

הקביעה שאכילת המצות היא זכר לכך שבצקם של אבותינו לא הספיק להחמיץ מעלה כמה תמיהות, האחת מפני שכבר בפתיחת הסדר אנו אומרים "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם." כלומר שהמצות שהן מאכל עניים היו מאכל אבותינו במצרים, השנייה היא שכבר במצרים הצטוו בני ישראל "וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב,ח). והשלישית היא מדוע חשוב כל כך לזכור את העובדה שבשל החיפזון לא הספיק הבצק להחמיץ.

נדמה לי שאם נחבר יחד את כל הדברים, נוכל למצוא משמעות חדשה בעניין. בני ישראל בהיותם עבדים במצרים אכלו כאמור מצות שהם מאכל עניים ועבדים, וגם את קרבן הפסח בלילה האחרון לעבדותם הם אכלו עם מצות. ניתן אפוא לשער שבצפייתם לחירות הם גם חשבו על כך שתגיע העת שיוכלו כבר לאכול לחם שהחמיץ כנדרש ולחוש בני חורין ועשירים, אולם זה לא קרה. הקב"ה שהוציאם ממצרים עשה זאת בחיפזון שלא אפשר להם להתפיח את הבצק כנדרש, ועל פי דברי חז"ל הם אכלו מהמצות הללו שלושים יום, שבסופם התחיל לרדת להם מן מהשמים במשך ארבעים שנה, נמצא שבני ישראל לא טעמו טעמו של חמץ מיציאתם ממצריים עד בואם לארץ ישראל. המסר שניתן להם בזה הוא שהחירות שניתנה להם איננה בשביל לאכול מאכלי עשירים ובני חורין, אלא זוהי חירות מסוג שונה לחלוטין שהיא חירות המחשבה והדעת. זהו הזיכרון שאנו מבקשים באכילת מצה בליל הסדר, לזכור ולהזכיר שהחירות שקיבלנו היא חירות רוחנית ולא חירות גשמית.

את החירות הבאה לידי ביטוי בליל הסדר תיאר היטב ידידי הרב יהושע פפר, הוא הראה כיצד שאלת שאילות תופסת מקום מרכזי ביציאת מצרים ובליל הסדר. היכולת לשאול תמיד שאלות, היא שהביאה את עמנו להישגים עצומים לאורך כל שנות ההיסטוריה. כבר בתורה אנו רואים כיצד האבות הקדושים ומשה רבינו שואלים את הקב"ה שאלות רבות על דרכיו, וכך המשיכו לאורך הדורות נביאי וחכמי ישראל. 

מצבו של עם ישראל לאורך שנות ההיסטוריה פעמים רבות לא היה טוב מבחינה גשמית, אבל מבחינה רוחנית הוא הצליח ברוב הזמנים לשמור על עצמו כבן חורין, ולא להיסחף בחוסר מחשבה אחרי רעיונות כאלו ואחרים. בימינו אנו, כשאנו זוכים לרווחה כלכלית וגשמית, חובה עלינו לשמור גם על חירות הדעת והמחשבה.

יום שלישי, 19 באפריל 2016

לפי דעתו של בן אביו מלמדו

אנו עומדים כעת ימים ספורים לפני ליל הסדר שהציווי המרכזי בו הוא "והגדת לבנך", כולנו מכירים היטב את ארבעת הבנים הנזכרים בהגדה של פסח, ומכירים בצורך לדאוג גם לחינוכם של הבן התם והבן שאינו יודע לשאול. הלקח החינוכי החשוב הזה יפה כמובן לכל השנה כולה, ונדמה שאכן מערכות החינוך שלנו יכולות להתגאות בעשיה רבה שנועדה לסייע לכל תלמיד באשר הוא ללמוד, למרות הקשיים השונים העומדים בפניו. אולם ברצוני להצביע הפעם דווקא על הזנחתו של הבן ה"חכם".
נוצר ע"י Mwtoews
כל מערכת חינוכית וכל מוסד חינוכי נדרשים להתמודד עם מנעד רחב של כישורים וכישרונות של החניכים, על פי התפלגות נורמלית המתוארת בגרף פעמון, שבו הרוב המכריע (68.2%) נמצא במרכז הפעמון, מרבית הנותרים (27.2%) יהיו בצדדי הפעמון, ורק מעט מאוד (כ-4.6%) נמצאים בקצוות. מטבע הדברים, מרבית הפעילות החינוכית והלימודית בכל מוסד מותאמת לרמתם של מרבית התלמידים הנמצאים במרכז הפעמון, והתלמידים בעלי היכולות הגבוהות או הנמוכות נדרשים להתאים את עצמם לכלל. אלא שבעוד שלתלמידים בעלי היכולות הנמוכות מובן לכולם שיש צורך בעזרה על מנת להדביק את הפער בינם לבין יתר התלמידים, הרי שבנוגע לתלמידים בעלי היכולות הגבוהות לא ברור מה בדיוק יש לעשות בכדי שכישרונותיהם וזמנם לא יתבזבזו לשווא.
במערכת החינוך הכללית, ישנה הכרה ביכולות ובצרכים המיוחדים של תלמידים "מחוננים", אלו הנמצאים באחוזון (1%) העליון של התלמידים מבחינת יכולת לימודית. עבור התלמידים המחוננים מופעלות תכניות חינוכיות ולימודיות ייחודיות, כדוגמת בתי ספר מיוחדים שבהם לומדים התלמידים המחוננים יום בשבוע או כיתות מיוחדות למחוננים בתוך בתי ספר רגילים. התלמידים המחוננים מגיעים במקרים רבים בהמשך הדרך להישגים יוצאי דופן ופורצי דרך במגוון רחב של תחומים, במדע, בפילוסופיה, בטכנולוגיה, במוזיקה, באמנות ובתחומים נוספים.
למיטב ידיעתי, בעולם הישיבות החרדי אין התייחסות מיוחדת לתלמידים "מחוננים". אמנם חלק גדול מהישיבות נקראות "ישיבה למצוינים", אולם בהגדרה זו מכוונים לתלמידים מתמידים ובעלי יכולת לימודית מעל הממוצע ולא לבעלי כישרונות יוצאי דופן. השאלה שאני מבקש להציג היא: האם יש צורך ביצירת מענה ייחודי לתלמידים בעלי יכולות לימודיות יוצאות דופן?
כבר בחז"ל אנו מוצאים התייחסות מיוחדת לבעלי יכולת לימודית יוצאת דופן, כך לדוגמה במסכת קידושין (כט,ב) נאמר לגבי מצוות תלמוד תורה "ת"ר הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו, ר' יהודה אומר אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו", כלומר שלמרות שתורתו של האדם קודמת לתורת בנו כשהבן מצטיין בכישרונותיו הוא קודם לאביו. כמו כן, מצינו בחז"ל בכמה מקומות כשזיהו חריפות בלימוד תורה אצל ילדים קטנים, אמרו "מובטחני בזה שמורה הוראה בישראל" (פסחים ג,ב, גיטין נח,א).
בדרך זו, נהגו הישיבות המפורסמות כדוגמת ישיבת וולוז'ין, ישיבת חכמי לובלין, ישיבת טלז, ישיבת סלבודקה ועוד ישיבות חשובות שהעמידו גדולי תורה רבים, ישיבות אלו קיבלו לתוכן אך ורק תלמידים מצטיינים בעלי יכולת מוכחת בידיעת התורה ובהבנתה, ואנו גם יודעים שרבים מגדולי ישראל התפרסמו בצעירותם כ"עילויים" והתבלטו בכישרונותיהם מיתר בני גילם. מתלמידים שלא גילו יכולות לימודיות יוצאות דופן, נשללה לעתים רבות היכולת להימנות על תלמידי הישיבות הללו.
בדורות האחרונים, נפתחו שערי הישיבות בפני כל מבקש, ואכן אנו רואים כיום כיצד עשרות אלפים הוגים בתורה ועושים בה חיל, עד שנדמה שמעולם לא התרבו ספסלי בית המדרש כבימינו. כמדומני שאין כיום אפילו ישיבה אחת, שבה תנאי הקבלה מתקרבים לאלו שנדרשו בעבר בישיבות הנזכרות. נדמה שבעבר אף הובעה התנגדות עקרונית לניסיונות להקים מסגרות מיוחדות ל"בעלי כישרונות", בכדי למנוע תחרותיות שתגרום לחולשה בקרב התלמידים הבינוניים.
מציאות זו פגעה בצביונן הייחודי של ישיבות רבות, כך בניגוד לעבר שבו התבלטה כל ישיבה בסגנון לימוד ייחודי בהתאם לשיטת הלימוד של העומד בראשה (ראו לדוגמה את הספר הנפלא "אישים ושיטות" של הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל) ושל הבחורים שצעדו בדרכו, הרי שכיום קשה למצוא מאפיין ייחודי לישיבה זו או אחרת וכולן נעשו דומות זו לזו.
מצב זה, המיטיב עם מרבית תלמידי הישיבות, פוגע במימוש הפוטנציאל הרב הטמון בקרב השכבה הגבוהה של ה"עילויים" בעולם הישיבות. ברור אמנם שגם כיום הם מצליחים להצטיין בהישגיהם בתורה בידיעתה ובהבנתה, אבל יחד עם זאת אין ספק שהישיבות המותאמות למרבית התלמידים, אינן מצליחות למצות את הפוטנציאל הרב הטמון אצל אותם תלמידים מצטיינים.
בחינה מעמיקה של המצב מלמדת, שמעבר לעובדה שבמקרים רבים תלמידים אלו אינם ממצים את מלוא יכולותיהם בהיבט התורני, הרי שלא אחת בשל חוסר סיפוק וחוסר נחת שלהם בהיכלי הישיבות הם עוזבים את אוהלה של תורה לחצוב להם בורות נשברים, והרי הם בגדר "שנה ופירש, קשה מכולם", ואז אנו לוקים בכפליים.
צו השעה הוא לממש את בקשתו של ריב"ז "תן לי יבנה וחכמיה", יש צורך בהקמת ישיבות ייעודיות ל"עילויים", אשר יזכו בבוא היום להרביץ תורה לרבים ביתר שאת ויתר עוז. כך נזכה לקיים את דברי המשנה במסכת פסחים (קטז,א) "לפי דעתו של בן אביו מלמדו" ופירש הרשב"ם "אם מבין הרבה, יפרש הכל".

ויהי רצון שנזכה בקרוב לאכול מן הזבחים ומן הפסחים.

יום חמישי, 14 באפריל 2016

הנושרים השקופים

בשבוע האחרון התקיים ויכוח פומבי בין אנשים יקרים העוסקים בסיוע לנוער חרדי נושר, האם דרך ההתמודדות עם התופעה משביעה רצון, או שיש צורך בשינוי פרדיגמה ובהתגייסות של כל הגורמים האפשריים לחשיבה מחודשת בנושא. מן הצד האחד טען הרב אלי אדלר שממדי התופעה המדאיגים מצריכים התגייסות מיוחדת ושיתוף פעולה במחשבה ובמעשה של המנהיגות הרוחנית והציבורית, וכנגדו טען הרב איתמר טעפ שהממדים אינם כה חמורים ושהנושא מטופל באופן רציני ואחראי. לצערי הרב, אני נוטה להסכים  עם עמדתו של הרב אדלר, אולם אני מבקש להבהיר את אחת הסיבות המרכזיות לכך שלהבנתי הנושא איננו זוכה להתייחסות הנדרשת.
תופעת הנשירה בקרב בני נוער חרדים פנים רבות יש לה, ישנה נשירה ממסגרת לימודית, וישנה נשירה מבחינה רוחנית וחברתית. ישנם נושרים שמצליחים לקחת אחריות על חייהם ולהשתלב בעבודה וברכישת מקצוע ו/או תואר אקדמי, בעוד אחרים מידרדרים לחוסר תפקוד נורמטיבי. לא הרי נשירה של נערים צעירים בגילאי "ישיבה קטנה", כנשירה של בוגרים בגיל "ישיבה גדולה". אינו דומה נער שנקלט במסגרת ל"נושרים", לנער שנמצא בחברת נערים מנותקים בני גילו. לא הרי מתבגר שאין לו בית לחזור אליו, לחבירו שזוכה לבית ומשפחה אוהבת גם בזמנים קשים.
מניתוח מעמיק של תופעת הנשירה, נראה שהמקרים הקשים ביותר הם של נערים צעירים בגילאי "ישיבה קטנה", שנפלטו לחלוטין ממסגרת חינוכית ונותרו אבודים וחסרי משענת משפחתית וחברתית, והתדרדרותם לעברי פי פחת בכל המובנים התרחשה בזמן קצר יחסית. למרבה הצער, ניתן לקבוע בוודאות שהמקרים הללו, שכיחים ברובם הגדול בקבוצות החלשות ביותר בקהילה החרדית, כפי שאפרט להלן.
קירוב - ילדים ממשפחות לא חרדיות שנשלחו לחינוך יסודי חרדי, מתקשים מאוד לשרוד את הלימודים ב"ישיבה קטנה" הדורשים התמסרות מלאה ללימוד תורה, כשהדבר איננו מוכר להם מהבית והם אינם זוכים מספיק לעידוד הנדרש לשם כך.
בעלי תשובה - בני המשפחות שבחרו להצטרף לקהילה החרדית בשל רצונם לשוב לדרך התורה והמצוות, אינם מצליחים פעמים רבות להתאים את עצמם באופן מלא לדרישות המוסדות החרדיים בהיבט הלימודי, הרוחני והתרבותי. נערים אלו אינם שלמים תמיד עם הבחירה של הוריהם, והם גם חשים במקרים רבים זרות מסוימת בקהילה החרדית, ורבים וטובים מהם אינם מחזיקים יעמד ב"ישיבות הקטנות".
עולים - נערים שמשפחותיהם עלו לישראל מקהילות חרדיות בחו"ל, מתקשים הרבה פעמים להיקלט בחינוך החרדי בישראל, המתאפיין בסגירות ובקפדנות רבה יותר מהמקובל בארצות המוצא שלהם. גם העובדה שבחו"ל מקובל יותר לשלב לימוד קודש וחול בגילאי תיכון, מחריפה את הקושי של נערים אלו להסתגל ל"ישיבה הקטנה".
מזרחיים - המודל הישיבתי בישראל הוא בעל מסורת אשכנזית-ליטאית מובהקת, ואנו רואים ששיעור הנשירה של בחורים מבתים מזרחיים גבוהים בהרבה מאלו של נערים מבתים אשכנזיים. הסיבות לכך דורשות מחקר מעמיק יותר, אבל הנתונים הם ברורים ומוכרים היטב לכל מי שעוסק בתחום.
משפחות רווחה - ילדים ממשפחות שבהם יש קושי בתפקוד מסיבות שונות, אם בשל מוות או גירושין או מחלה או פרידה או סיבות אחרות, עלולים למצוא את עצמם בשכיחות רבה יותר מחוץ למסגרת הישיבתית, כשהם חסרים את העורף המשפחתי שיסייע להם להתמודד עם הדרישות בתוך מוסד הלימודים.
לקויות למידה ובעיות התנהגות - נערים בעלי הפרעות שונות, יתקשו כמובן לעמוד בדרישות הגבוהות של "הישיבות הקטנות", הן בהיבט הלימודי והן בהיבט הרוחני וההתנהגותי, והם עלולים במוקדם או במאוחר להישאר ללא מוסד חינוכי מתאים.
כאמור, רוב מוחלט של הנושרים בגילאי 13-17 משתייכים לקבוצות אלו, ובוודאי שבקרב הנוער שהגיע למצבים חמורים ביותר הדברים נכונים עוד יותר. קבוצות אלו הן "השקופות" ביותר מבחינת הקהילה החרדית, שכן מלבד הקבוצה האחרונה שיכולה להימצא בכל בית, יתר הקבוצות אינן משתייכות לזרם המרכזי האשכנזי של הקהילה החרדית, ולכן מצוקתם איננה מדירה מספיק שינה מעיניה של המנהיגות החרדית.
זוהי הסיבה שבקרב המיינסטרים החרדי, נתוני הנשירה מהחינוך החרדי המפורסמים ע"י הלמ"ס (כ-3,000 נערים בשנה) נתפסים כגוזמה חסרת בסיס, מפני שבסביבתם הקרובה הם אכן אינם רואים כמעט את התופעה הכאובה הזו.

הגיע הזמן לזעוק את זעקת "השקופים", ולדאוג לפתרונות אמתיים ולא לבתי חולים נוספים מתחת לגשר.

וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הִתְפָּקְדוּ



ב"דגל התורה" מבקשים לערוך מפקד על מנת להוכיח את כוחם (הידיעה הועתקה מעיתן "שחרית" המופץ באימייל), היות והם אינם יכולים לעשות זאת באמצעות בחירות, שכן הם מחויבים לרוץ תמיד ברשימה משותפת עם "אגודת ישראל" בשביל לעבור את אחוז החסימה. אולי זה רעיון נכון גם ל"חרדים החדשים", לקיים מפקד עם שמות וכתובות על מנת לדעת את כוחם?

"החרדים החדשים" הם מבחינתי אנשים הרואים את עצמם כחרדים לכל דבר ועניין ומבקשים התייחסות רצינית להתמודדות הנדרשת כיום עם האתגרים של הקהילה החרדית, בהיבט הכלכלי, ביחסים מול החברה הישראלית, במוסדות החינוך, בהגנה מסכנות העידן הטכנולוגי ובנושאים נוספים, התמודדות מושכלת שאיננה מבוססת רק על שימור המצב הקיים וסתימת פיות.


להבנתי, ישנם שלושה קשיים מרכזיים שיקשו על מפקד כזה:
1. ריבוי דעות - גם בקרב אלו שסבורים שהמצב העכשווי איננו טוב ושהמנהיגות הציבורית כיום איננה מתמודדת באופן נכון עם אתגרי השעה, אין הסכמה על הדרך הראויה וחילוקי הדעות הרבים מקשים על שיתוף פעולה.
2. קשיי התארגנות - עריכת מפקד מחייבת מערך מאורגן ומסודר ומנוהל היטב, לשם כך יש צורך בכסף ובמתנדבים ולא ידוע לי על גוף קיים שירצה לקחת על עצמו מהלך כזה.
3. חשש ופחד - רבים וטובים המזדהים עם חוסר הנחת מהמצב הקיים ומבקשים שינוי משמעותי, חוששים מהזדהות גלויה עם הקריאה לשינוי, מחשש פן יבולע להם באופנים שונים: בפגיעה בשמם הטוב, באי קבלת ילדיהם למוסדות חינוך, בפגיעה בעבודתם ובשכרם, בסכסוך בינם לבני משפחותיהם ושכניהם ועוד כיו"ב.

למרות הקשיים שמניתי, אני מאמין שאם הרעיון עצמו ייראה נכון לכמה יזמים חברתיים מציבור זה, ניתן יהיה בעבודה נכונה להתגבר על מרבית המכשולים.

מה דעתכם?

יש לציין שבתנ"ך אנו רואים שההתפקדות הייתה דבר מקובל מאוד, מלבד המניינים של בני ישראל במדבר ביציאתם ממצרים ובכניסתם לארץ, כך לדוגמה בספר שופטים במעשה פילגש בגבעה נאמר "וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן" (שופטים כ,טו) ולאחר מכן "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הִתְפָּקְדוּ" (שם כ, יז)