חפש בבלוג זה

יום רביעי, 26 בספטמבר 2018

מפלגות גוליבר בארץ ליליפוט

אתמול התפרסמה ידיעה על הצטרפות של תהלה פרידמן ושל משה קינלי טור-פז למפלגת יש עתיד, והיות ושניהם מוכרים לי היטב ומוערכים אצלי מאוד על עמדותיהם ועל פעולותיהם, אני רואה לנכון להביע את צערי על כך שבמציאות הפוליטית הנוכחית הם הרגישו שאין להם אפשרות לחבור לשום מפלגה פוליטית אחרת.

ח"כ יאיר לפיד איננו הממציא של מפלגות במודל "גוליבר בארץ ליליפוט", שבהן יש למפלגה שליט יחיד שהכל נעשה על פיו וכולם סרים למרותו. קדמו לו מפלגת "צומת" של רפאל איתן, "שינוי" בראשות אביו טומי לפיד, "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן, "התנועה" של ציפי לבני וכמדומני שיש עוד לא מעט מפלגות כאלו בהיסטוריה של מדינת ישראל, ובקדנציה הנוכחית נוספה גם "כולנו" של שר האוצר משה כחלון. אולם העובדה שישנן מפלגות רבות כאלו בעבר ובהווה, איננה גורמת לי לחשוב שמדובר בתופעה שיש להשלים איתה.

לשבחו של יאיר לפיד ייאמר שהוא בוחר למפלגתו אנשים ונשים ראויים ומרשימים מאוד, שכל אחד ואחת מהם ראוי ללא ספק לשמש כחבר כנסת ובתפקידים ציבוריים שונים, אולם להבנתי אין בכל זאת להצדיק תמיכה ציבורית בשלטון יחיד.

התשובה המקובלת שאני נתקל בה, היא ששיטת הפריימריז היא שיטה גרועה מאוד ותוצאותיה השליליות הן רבות וניכרות לעין כל. אני נוטה להסכים עם הטענה הזו, אולם עדיין אינני מקבל את ההנחה שהאלטרנטיבה ההכרחית היא שלטון יחיד.

שלטון יחיד במפלגה, גם אם מדובר באדם משכמו ומעלה, פוגעת קשות ביכולתם של יתר הנציגים לפעול באופן ראוי בהתאם לערכיהם ותפיסת עולמם, וגורמת להם להיות נתונים אך ורק לחסדיו של אותו מנהיג.

הרעיון של ועדה ציבורית של המפלגה, שתקבע בתהליך מובנה ושקוף את רשימת המועמדים, בדומה ל"ועדה המסדרת" שהייתה נהוגה בעבר במפלגות הגדולות, נראית לי הדבר הנכון ביותר. אני מבין שגם בשיטה זו ישנם חסרונות שונים, ויש לתת עליהם את הדעת ולחפש להם מענה מיטבי, אולם כאמור אני עדיין משוכנע שזו שיטה פחות גרועה משלטון יחיד.

למרבה הצער, נראה שראשי המפלגות האחרות מתקנאים בשלטון היחיד של חבריהם, ומבקשים גם הם את הדרך להפוך גם את מפלגותיהם למודל זה.

אינני מסוגל לבוא בשום טענה לאנשים מצוינים שמבקשים לפעול בשדה הפוליטי ואינם מוצאים מקום אחר התואם להשקפת עולמם, ובוודאי שאינני יכול לצפות מאנשים לדחות הצעה שלא ניתן לסרב לה להשתלב במקום ראלי ברשימה לכנסת. אני יכול רק להצטער על כך שנראה שהציבור הרחב השלים עם העובדה שכך נראות המפלגות בישראל, ואיננו מבקש את הקמתן של מפלגות שיתנהלו באופן יותר ציבורי ושיתופי.

יום שלישי, 25 בספטמבר 2018

תקופת הדמדומים של המפלגות החרדיות

את שבעים השנים ומעלה מקום המדינה עד היום, יש להבנתי לחלק לשתי תקופות שונות של הציבור החרדי ושל המפלגות החרדיות, ואני סבור שיש לנו סיבות להניח שאנו עומדים בתחילתו (אם לא בעיצומו) של עידן שלישי.
  1. תש"ח-תשמ"ד (1948-1984) קהילה אחת ומפלגה אחת - בתקופה זו המכנה המשותף של הקבוצות החרדיות השונות היה רב על המפריד, ובאותם מוסדות חינוך למדו יחד ליטאים וחסידים, אשכנזים וספרדים. מפלגת "אגודת ישראל" ייצגה את כל הציבור החרדי (לצורך הדיון אני מתעלם כאן כעת מקיומה של פא"י) על פלגיו השונים, למרות שבתוכה פעלו סיעות שונות שאף התמודדו בבחירות פנימיות בשנת תשל"ו. לצד המפלגה פעלה "מועצת גדולי התורה", שבה היו חברים גדולי האדמו"רים, גדולי ראשי הישיבות הליטאיות וגדולי תורה ספרדים. עם השנים, החלה ההיפרדות של הקהילות אלו מאלו, כשהדבר בא לידי ביטוי במקומות המגורים, במוסדות החינוך, ובסופו של דבר גם בפוליטיקה, עד שלא הייתה ברירה ונתפרדה החבילה.
  2. תשמ"ד-תשע"ט (1984-2018) שלוש קהילות ושלוש מפלגות - בבחירות תשמ"ד לכנסת ה-11 הוקמה מפלגת ש"ס בהנהגת הגר"ע יוסף ו"מועצת חכמי התורה" עבור הציבור החרדי-ספרדי, ובבחירות תשמ"ט לכנסת ה-12 הוקמה מפלגת "דגל התורה" בהנהגת הגרא"מ שך ו"מועצת גדולי התורה" הליטאית, ומאז הציבור החרדי התחלק באופן ברור לשלוש קבוצות נבדלות של ליטאים, / חסידים / ספרדים. לכל קהילה מוסדות חינוך משלה, עיתונות עצמאית, מקומות מגורים שונים, מנהיגות רוחנית נפרדת, וכמובן מפלגה ונציגים נפרדים בכנסת וברשויות המקומיות. עם השנים, בכל אחת מהקבוצות התחילה חלוקה פנימית (כדוגמת שלומי אמונים מול חסידות גור, אנשי "הפלג" מול הגראי"ל שטיינמן, אלי ישי מול אריה דרעי ועוד), אולם המנהיגות הרבנית שזכתה לקונצנזוס והשליטה הפוליטית שהייתה בידי המיינסטרים, הצליחה לשמר את המבנה המרכזי. בתקופה זו, היו קבוצות חרדיות שהרגישו מודרות במובן מסוים כדוגמת בעלי התשובה, החוצניקים, חב"ד, החרדים המודרנים / החדשים, אולם ניסיונות ההתארגנות העצמית שלהם לא נחלו הצלחה רבה. הסתלקות הגרי"ש אלישיב בתשע"ב והגר"ע יוסף בתשע"ד גררה את תהליכי ההתפרקות הראשונים, אולם נראה שההחמרה התרחשה בשנה האחרונה לאחר הסתלקות הגראי"ל שטיינמן (והגר"ש אויערבאך) והחלל המנהיגותי שנוצר.
  3. העידן החדש - מוקדם עדיין לדעת לאן ילכו הדברים, האם נראה המשך של מגמת ההתפצלות או שדווקא יש סיכוי לאיחוד כוחות מחודש? אולם נראה שבכל אופן המציאות שהכרנו במשך למעלה מ-30 השנים האחרונות, תשתנה באופן משמעותי. שלושת המפלגות הוותיקות (נראה לי בעיקר ש"ס ו"דגל התורה") מאבדות את תמיכת הציבור המסורתי שלהן, המנהיגות הרבנית מתפרקת ואיננה נהנית מקונצנזוס (חכם שלום כהן והגרי"ג אידלשטיין לא מצליחים להפוך לכאלו), הדור הצעיר מצפה לשינוי בגישה לאתגרי התקופה, והמאבקים הפנימיים נעשים קשים יותר וחשופים לציבור הרחב. אני משער שהבחירות המוניציפליות הקרובות ימחישו לנו את המשבר של המפלגות הוותיקות, אבל גם אם זה עדיין לא יקרה, אני סבור שהמגמה ברורה.

יום חמישי, 20 בספטמבר 2018

קריאת כיוון למפלגות החרדיות

מאז הקמת המדינה השתתפו מפלגות חרדיות בבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, אולם בכל דור הן פשטו צורה ולבשו צורה בהתאם לשינויים פנימיים בתוך הקהילה החרדית ולשינויים במערך הכוחות בחברה הישראלית כולה.
תוצאות הבחירות הפנימיות ב"אגודת ישראל" בשנת תשל"ו

בעשורים הראשונים פעלו שתי מפלגות חרדיות-אשכנזיות, "אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל" (פא"י) שהיחסים ביניהן ידעו עליות ומורדות. עם השנים, נעלמה פא"י מהמפה הפוליטית, ו"אגודת ישראל" נותרה המפלגה החרדית היחידה, שהתיימרה לייצג את כלל היהדות החרדית. ב"אגודת ישראל" עצמה התקיימו סיעות שונות, שהבולטות שבהן היו: הסיעה המרכזית (חסידות גור), שלומי אמונים (מנחם פרוש), צעירי אגודת ישראל (שלמה לורינץ), והסיעה המאוחדת (חסידות ויז'ניץ), יחסי הכוחות ביניהן נקבעו בבחירות פנימיות שנערכו בשנת תשל"ו (1976). בבחירות תשמ"ד הוקמה תנועת ש"ס לייצוג החרדים הספרדים / מזרחיים, ובבחירות תשמ"ט הוקמה "דגל התורה" לייצוג החרדים הליטאים שפרשו מ"אגודת ישראל", ומאז נותרה "אגודת ישראל" לייצוג החרדים החסידים בלבד.

ב-30 השנים מתשמ"ט ובפרט בעשור האחרון ידעו שלושת המפלגות מאבקי כוח פנימיים, בין חסידות גור ל"שלומי אמונים", בין אנשי אריה דרעי לאנשי אלי ישי, ובין תומכי הגראי"ל שטיינמן ותומכי הגר"ש אויערבאך, ונראה שהיריבויות הפילוגים והפיצולים אמורים להימשך בטווח הנראה לעין. הסתלקותם של גדולי התורה שהיה סביבם קונצנזוס כדוגמת הגרא"מ שך זצ"ל הגר"ע יוסף זצ"ל והגרי"ש אלישיב זצ"ל גרמה למאבקים הללו להתגבר, ונראה שאין כיום עוד גדול בתורה שיכול לעצור את המגמה הזו. הבחירות הקרבות לרשויות המקומיות, חושפות כעת את היריבויות הפנימיות בין המפלגות השונות ובתוכן באופן חסר תקדים, כמדומני שניתן לקבוע בוודאות שהציבור החרדי מעולם לא היה כה מפולג ומסוכסך בתוך עצמו.
המציאות הנוכחית, מחייבת לדעתי חשיבה מחודשת על אופן ההתנהלות של המפלגות החרדיות, וברצוני להתייחס כאן ל-3 נקודות:
  1. מעורבות רבנים בשאלות פרסונליות - המפלגות החרדיות היו כפופות מאז ומתמיד לגדולי התורה, אולם במשך שנים רבות היה הדבר מוגבל לשאלות מהותיות של מדיניות בשאלות דת ומדינה וכיו"ב ולא לזהות המועמדים. המועמדים עצמם בכנסת וברשויות המקומיות נבחרו ע"י גופים מפלגתיים, ללא הזדקקות של גדולי התורה לזהות מועמד כזה או אחר. השינוי העיקרי בעניין התחולל כמדומני בהקמת ש"ס ו"דגל התורה", כשהגר"ע יוסף והגרא"מ שך היו מעורבים בעצמם בבחירת הנציגים במפלגות הכפופות למרותם. המציאות כיום, שבה גדולי התורה (וחצרותיהם) מעורבים בהכרעות פרסונליות, גורמת לנזקים רבים ולאובדן של אמון הציבור בתהליך.
  2. חלוקה למפלגות סקטוריאליות - החלוקה למפלגות לפי מוצא עדתי ולפי השתייכות קבוצתית, נעשית עם השנים פחות רלוונטית. אנשים רבים בקהילה החרדית אינם מעוניינים עוד בחלוקות אלו, ומבקשים לראות את עצמם חלק ממכלול רחב שטובת הכלל לנגד עיניו, ולא טובתה של קבוצה כזו או אחרת בלבד. אני מאמין שהגיעה השעה למפלגה "כלל חרדית" שתייצג את הציבור החרדי על גווניו השונים.  
  3. הזיקה בין הפוליטיקה הארצית למקומית - המעורבות הרבה של המפלגות הארציות בבחירות לרשויות המקומיות, פוגעת בראיית טובת התושבים בכל מקום ומקום, לטובת שיקולים פוליטיים זרים לחלוטין של כוח ושררה. יש להניח לכל ריכוז חרדי לבחור את נציגיו למועצה לראשות העיר, לפי שיקולים של טובת המקום בלבד.
כמו כל שינוי, אין ספק שלמהלך כזה יידרשו כמה שנים, אבל אני מאמין שלא ירחק היום שהדרישה למהלכים הללו תתרחב, והציבור יוכל בסופו של דבר להביא לשינויים הנדרשים.

יום שבת, 8 בספטמבר 2018

ירושלים שלי

כשהתבקשתי בעבר לציין שם של אדם המסמל בעיניי את הירושלמיות, ציינתי את במבי שלג ע"ה ויבלחט"א את פרופ' שלום רוזנברג. משניהם למדתי להכיר ולהוקיר את מגוון הקהילות והאנשים החיים בישראל בכלל ובירושלים בפרט, ולחפש את הדרכים להפריה הדדית ולחיים משותפים והרמוניים.
את במבי ע"ה הכרתי לפני כ-15 שנים, והיא צירפה אותי אז כחבר מערכת לכתב העת "ארץ אחרת" שהיא ייסדה וערכה, ושנועד להעמיק את ההיכרות של הקוראים עם כל חלקי החברה הישראלית, באופן רציני ויסודי ללא כחל ושרק. ישיבות המערכת שבהן השתתפו אנשים מכל חלקי החברה הישראלית, יהודים וערבים, חילונים ודתיים, ימנים ושמאלנים, אשכנזים ומזרחיים, סוציאליסטים וקפיטליסטים, אנשי הגות ואנשי מעשה, היו תמיד מרתקות ומחכימות באופן מיוחד. במבי הרבתה לדבר על החשיבות של שיתוף הפעולה בין הכוחות הפלורליסטים והמתונים שבכל חלקי החברה הישראלית, ובעניין זה אני סבור שהיא הקדימה את זמנה, ולא זכתה לראות את חזונה קורם עור וגידים.
במשך כמה שנים זכיתי להשתתף מפעם לפעם במפגשים בביתם של פרופ' שלום רוזנברג ורעיתו ד"ר רינה בשכונת גבעת שאול בירושלים, שנועדו לעסוק בסוגיות שונות על סדר יומה של החברה הישראלית. גם במפגשים אלו השתתפו אנשים נבונים ואכפתיים מכל חלקי החברה, ובכללם הרב שלמה פפנהיים זצ"ל מ"העדה החרדית" ויבלחט"א הרב משה גרילק עורך השבועון החרדי "משפחה". הדיונים הלו היו לעתים רבות נוקבים וסוערים, אולם הכבוד ההדדי של כל הדוברים גם בזמנים של מחלוקות קשות, היו בעיניי סמל למחלוקת לשם שמיים.
על הפסוק "יְרוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו (תהלים קכב,ג) נאמר בירושלמי "א"ר יהושע בן לוי ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים", וכמדומני שהדברים הללו צריכים לעמוד לנגד עינינו יום יום ושעה שעה. ירושלים התברכה במגוון אנושי גדול, ובמקום שכל קבוצה תנסה לדחוק את רגליהן של הקבוצות האחרות, עלינו לראות איך כל הקבוצות חוברות יחד לטובת העיר המשותפת לכולנו, וניתן לומר זאת בלשון חז"ל "ירושלים לא נתחלקה לשבטים".
ירושלים ומדינת ישראל ניצבים כעת בפני אתגרים רבים במגוון תחומים, אולם האתגר הראשון במעלה הוא עמידה משותפת של כל מרכיבי החברה בפני האתגרים הללו, ויציאה מהחשיבה הסקטוריאלית שאיננה רואה את טובת הכלל אלא את טובת קבוצת ההשתייכות הפנימית.
בחמש השנים האחרונות אני מכהן כיו"ר ועד מנהל של מכון "שחרית" שייסד ומנהל ד"ר אילון שוורץ, שנועד לקדם את פוליטיקה של "טוב משותף". התבוננות על הפוליטיקה הארצית והמקומית, מצביעה על כך שהחשיבה הזו מחלחלת לקהלים רחבים, ושהשפה הזו נעשית שכיחה יותר בקרב פוליטיקאים מימין ומשמאל ובוודאי מהמרכז.
אני מאמין שירושלים עשויה בעניין זה להוות דוגמה ליתר המדינה, ולשמחתי אני רואה כיצד השיח הפוליטי בירושלים נעשה הרבה יותר פוזיטיבי ופחות נגטיבי, והדיבור על שיתוף פעולה בין כלל הקבוצות לטובת העיר המשותפת, ניכר בדיבור ובמעשה.
באופן אישי, אני רואה את המגמה הזו באופן מוחשי בהתנהלותה של סיעת "ירושלמים" במועצת העיר, ובדרכה של מייסדת הסיעה העומדת בראשה והמועמדת לראשות העיר ח"כ רחל עזריה. את רחל אני מכיר כבר שמונה שנים, ואני מתרשם כל פעם מחדש ממחויבותה העמוקה למרקם החיים המשותף והמכבד בין כל חלקי האוכלוסייה, מחריצותה ומיסודיותה בכל תחום ועניין שהיא בוחרת לעסוק בה. היא איננה מתכחשת לטעויות והיא מפיקה מהם לקחים, והיא עסוקה תמיד בלמידה בכל תחום שתחת אחריותה.
כולי תקוה שהגישה הזו של רחל ושל "ירושלמים" תהיה משותפת לכל הסיעות הירושלמיות, וכולן יחד תפעלנה בשנים הבאות עלינו לטובה לשגשוגה של ירושלים בגשמיות וברוחניות.

יום רביעי, 5 בספטמבר 2018

לתשובת השנה

אנו עומדים כעת בעיצומם של ימי הרחמים והסליחות, וברצוני להעלות הרהורים על מצוות התשובה.
בעולם הדתי, ישנן להבנתי שתי גישות הפוכות ביחס למצב הנתון של מרבית בני האדם, ושתיהן נראות לי בעייתיות.
  1. הגישה האחת, רואה בבני האדם כאלו השרויים מרבית זמנם בחטאים ועוונות, ועליהם להכיר בשפלותם ולהוכיח את עצמם תמיד, ולשוב בתשובה מתוך ידיעה ברורה שגם בעתיד הם יישארו במצבם הירוד, בבחינת "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". אלו היו המסרים ששמעתי וקראתי מאז כניסתי לפני 30 שנה ל"ישיבה קטנה", וכמדומני שהם משקפים גישה בעלת היסטוריה ארוכה, ובוודאי של חלק ניכר מ"תנועת המוסר" הליטאית.
  2. הגישה השנייה, רואה בבני האדם צדיקים וטובים, בבחינת "ועמך כולם צדיקים", וגם כשהם נכשלים בחטאים ועוונות כאלו ואחרים הם אהובים ורצויים ועל כל פשעים תכסה אהבה. האדם צריך להתבונן תמיד בחלק החיובי והטוב ולהיות בשמחה, ולא לשים ליבו למעשים הרעים וליפול לזרועות הצער והדכדוך. כמדומני שזוהי התודעה הבסיסית של "תנועת החסידות", אם כי בפועל נראה שלא כל החסידויות נוהגות כך.
בשתי הדרכים ניתן כמדומני לראות אנשים שהגיעו לדרגות גבוהות במידות טובות וביראת שמיים, אולם נראה שלשתי הדרכים גם ישנן חסרונות גדולים.
בדרך הראשונה, מצב רוחו של האדם שפוף והדבר עלול לגרום לתוצאות שליליות רבות, ולעתים הוא עלול לזנוח לחלוטין את עבודת ה' הנתפסת בעיניו כדבר מצער, ועל כך קראנו השבת בפרשה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה". 
מעבר לכך, נראה לי מצב בו כולם חוטאים, גורם לכך שאדם שבאמת חטא בחטא גדול איננו חש כל כך יוצא דופן, ולעתים הוא גם מרגיש שהוא בכל אופן היה כבר חוטא גם קודם לכן.
הדרך השנייה, נראית לי הרבה יותר ידידותית וחיובית, אבל גם היא עלולה לגרום לחוטאים ולעבריינים לחוש בנוח, ולא להצטער ולהתחרט על דרכם הרעה.
לכאורה, ניתן ללכת בדרך האמצע, ולראות את בני האדם לא כחוטאים תמידיים ולא כצדיקים גמורים, אלא ככאלו שעושים מעשים טובים יותר וטובים פחות, רעים יותר ורעים פחות. כמובן שבתוך חברת בני האדם הרגילים, ישנם כאלו שנוטים לצד יותר חיובי וכאלו הנוטים לצד יותר שלילי.
עבור מי נועדו ימי הדין הרחמים והסליחות? לפי הגישה הראשונה הם כמובן נועדו לכל בני האדם שכולם מכף רגל ועד ראש אין בהם מתום. לפי הגישה השנייה, מדובר בעיקר בימי קירבה ורצון וגם הם מתאימים ושווים לכל נפש. אולם אם נלך בדרך האמצעית, לכאורה הימים האלו אינם שווים לכל נפש, והם תלויים במצבו האישי של האדם. 
בעיניי, התשובה של ימים אלו היא בעיקר ימי חשבון נפש, מעין מאזן אישי של סוף שנה. ובשל כך, אני סבור שכשאנו מדברים על מושג התשובה, יש לנו שני מושגים שונים לחלוטין. 
  1. תשובה של אדם שחטא בחטא ברור ועליו לעשות מהלכים מסוימים לשוב מדרכו ולהתכפר.
  2. התבוננות פנימית ומאזן של מצבו ומקומו האישי של האדם, בכדי לראות כיצד ניתן להגיע למקום טוב ומוצלח יותר.
באלול תשנ"ב למדתי בישיבת פוניבז' אצל הגרב"ד פוברסקי שליט"א, והוא אמר לנו כך: אתם בחורי ישיבה, על מה יש לכם כבר לחזור בתשובה? אתם הרי צדיקים. כך גם אמר לי ר' אייזיק שר בבחרותי.
כששמעתי את הדברים הללו הזדעזעתי מאוד והם נדמו בעיניי כמעט ככפירה בעיקר, אולם עם השנים אני חושב שהוא צדק מאוד בניסיונותיו להרגיע אותנו ולהכניס אותנו לפרופורציות.