חפש בבלוג זה

יום רביעי, 25 בנובמבר 2015

החיילים החרדים הצילו את עולם התורה / הרב דוד בלוך

הרב דוד בלוך
'היכן סכנת השמד האמתית'
לתקוף בקנאות את חוק הגיוס  מבלי להצביע על פתרונות חלופיים זו חכמה קטנה מאוד ולוקסוס ששום מנהיג אחראי לא יכול להרשות לעצמו.
לתקוף את חוק הגיוס ולהציע במקומו מרד 'ומסירות נפש' לא ראלי לא אחראי. אמנם אי אפשר להכניס רבים לכלא אך בקלות יכולה הממשלה להביא עשרות אלפי אברכים לעוני וחרפת רעב אם רק יגדירו כל מי שאינו מתגייס כ'עריק'.
 כל מי שמכיר קצת היסטוריה יודע שמצב של עוני מגזרי, ופרנסה סבירה בחוץ, עלול להוציא רבים ל'שמד'. כך היה בירושלים שלפני כמאה שנה וכך קרה רח"ל גם במקומות רבים באירופה.
סכנת השמד שאינה קיימת בחוק הגיוס, קיימת גם קיימת בהחרפת העוני לחרדים.

אין בעל הנס מכיר בניסו.
נושא ה'שוויון בנטל' הוא העצב הרגיש ביותר בציבוריות הישראלית הלא חרדית, הוא מכעיס ומקומם את האזרחים פי כמה מבעיית יוקר המחיה. תחושת אי צדק חריפה של אפליה בין אזרח לאזרח, היא הקשה שבתחושות.
אם חלילה מפלס הזעם יעלה, די אם תצא הפגנה אחת של עשרות אלפי מילואימניקים שיאיימו להחזיר את פנקסי המילואים, אין ממשלה שתוכל לעמוד אל מול נחשול הכעס, תהא הקואליציה אשר תהיה, ועולם התורה עלול לקרוס כלכלית.
ברור איפה שהמשך קיום הישיבות והכוללים, מותנה בהורדת מפלס הזעם הציבורי.
מפלס זעם נמוך והכלת חוסר השוויון [לפי תפיסתם] תתכן רק כאשר ירגישו בציבור הכללי שהחרדים  רואים בכל אזרחי המדינה כשייכים לאותו עם כשעל כולם, כולל החרדים, מוטלת החובה לשאת בעול קיום המדינה. רק אז רוב האזרחים יסכימו לקבל את האמונה שלנו שגם לימוד תורה מתוך עמל ומסירות נפש היא נשיאה בנטל קיום העם.
האמירות הצעקניות והמגדפות של חברי כנסת חרדים והתקשורת החרדית, המקפידים שלא לומר ולו מילה אחת של הכרת הטוב לחיילים המסכנים נפשם, הטחות המחשידות את כל מי שתובע שוויון בנטל כסתם אנטישמי שרוצה לחלן את החרדים, נותנות תחושה חריפה לאזרחי המדינה שאומרים לעצמם: החרדים מתייחסים אלינו כעם אחר שרק עליו מוטלת עול הקיום של מדינת ישראל, ובו זמנית גם הם נהנים מכל הטוב הזה.
וכאמור תחושות עלבון וזעם שכאלה מסכנים את עולם התורה.

המתגייסים החרדים הצילו את עולם התורה!!
'חוק טל' שהעניק עשר שנות פריחה לעולם התורה ואישורו בבג"ץ התאפשר אך ורק מחמת העובדה ששנתיים קודם הוקם גדוד 'נצח יהודה' וכן נוסדה מכללה ללימודי פרנסה לחרדים. כך מפורש בהקדמה ובהסבר לחוק וכך גם ציינו השופטים בבג"ץ.
 המחוקקים כמו שופטי בג"ץ ראו בעובדות אלו תחילתו של תהליך שיש לתת לו זמן. ובעיקר כאמירה חרדית: גם אנחנו מכירים בחובתנו להיות שותפים בנטל קיום עם ישראל , הלומדים בלימודם, ואלו שאינם לומדים בצבא ובכלכלה. רק בגין זה הסכימו לחוק שרחוק מאוד מלהביא מה שהם קוראים  'שוויון בנטל'
גם בהקדמה לחוק הגיוס הנוכחי שוב ושוב חוזרים המחוקקים ומגוננים על אי השוויון שבחוק, באותם אמירות.
הדבר בלט במיוחד לאורך כל שעות הדיונים בכנסת בחוק הגיוס החדש. חברי הכנסת שאינם חרדים החברים בקואליציה, עד האחרון שבהם, השתמשו בעובדה שבשנים האחרונות אלפי חרדים התגייסו למסגרות המיוחדות לחרדים בצה"ל והצטרפו למעגל העבודה, כתריס להגן על עצמם מזעם בוחריהם על שהסכימו לחוק שלא מביא לשוויון בנטל.  הם טרחו שוב ושוב להסביר שיש כאן תהליך המוכיח שגם החרדים מכירים בחובתם לשאת בעול ולכן נכון וראוי לאפשר לבני התורה האמיתיים להמשיך לשאת בעול המדינה בתורתם.
הדגישו זאת  שרת המשפטים 'איילת שקד' ויו"ר ועדת חוץ ובטחון 'צחי הנגבי' כשציינו את חתימת החרדים על חוק זה כהוכחה לתהליך של הכרת החרדים בנטל השותפות עם העם כולו.
הזעם והשנאה של הציבור הכללי כלפי החרדים נרגע כי הכתבות והתמונות של חיילים חרדים מתגייסים עשו את שלהם, וחמת הציבור שככה.
כל מי שמנתח נכון את המציאות אין לו ספק – המתגייסים החרדים הצילו את עולם התורה!!
ידעו והכירו בכך כל ראשי הישיבות בדור הקודם עד שהגדירו 'כרודף' לעולם התורה כל חרדי שאין תורתו אומנותו שאינו מתגייס. גם הם ידעו שגל זעם גדול מידי ימוטט כלכלית את עולם הישיבות והכוללים ויסכן אותנו בגלי 'שמד' בטווח הארוך.

חכמים היזהרו בדבריכם.
מוסר כפול וכפיות טובה נוהגים חברי הכנסת החרדים במתגייסים ובמבקשי הפרנסה החרדים.
 מצד אחד הם משתמשים בהם להראות הנה הנה יש תהליכים, ומצד שני הם מתנכלים להם.
כך הם מנעו הכנסת סעיף לחוק הגיוס, סעיף המתקצב את  גדוד 'נצח יהודה' לבקשת ח"כ ממפלגה חילונית, ולא הסכימו להכנסת סעיף אחר שהיה אמור להגן על החיילים החרדים מהפגיעה הפיזית בהם וילחם במודעות החרד"קים ה'שטירמריות'.
אף חבר כנסת חרדי לא ביקר בשום יחידה חרדית בצבא, בטענה: אנחנו נשלחנו רק כדי לדאוג ללומדי התורה. עוד לא תפסתם חברי כנסת יקרים שדווקא הדאגה הרוחנית לחיילים החרדים המתגייסים, היא ורק היא, הערובה להמשך לימוד התורה המתוקצב של בני הישיבות ללא הפרעה?
הנאומים המעליבים והתוקפנים כלפי כל הציבור החילוני ושליחיו בכנסת משכנעת מישהו? היא מורידה את מפלס הזעם ותחושת אי הצדק המכאיבה להם?  
כמה עצוב שרק זעם בלתי נשלט וחסר אחריות של ח"כ חרדי גרם לכך שהכותרת הראשית בעיתונות החילונית למחרת קבלת חוק הגיוס הייתה אמירתו של חבר הכנסת מ 'יש עתיד': מעולם לא ראינו את חברי הכנסת החרדים ליד מיטתם של פצועי צה"ל'.
 ומעשה שהיה כך היה: לאחר שירד  אותו חבר כנסת מדוכן הנואמים [ואגב הוא תקף בנאומו בעיקר את שר הביטחון ולא את החרדים] פתח לעברו חבר כנסת חרדי בסדרת עלבונות צעקניים וקשים, אותו חבר כנסת חזר לדוכן נסער וזועם ואמר, התאפקתי עד עכשיו מלומר לכם את זה עכשיו אני יגיד לכם .... ... וסיים: לו הייתם עושים זאת היה לי קל הרבה יותר להרגיש אתכם סולידריות. !
 הצעקות והגידופים הועילו לעולם התורה? ואולי דווקא להיפך? [אגב, צרחות אלה קיבלו כותרות צוהלות בתקשורת החרדית "ח"כ פלוני בנאום חייו"]
מדוע שלא תלמדו 'תקשורת' דווקא מהלוחמים בנו? כאנשי תקשורת הם מקפידים להקדים לכל נאום תוקף: אנחנו לא שונאים חרדים! גם לנו חשוב עולם הישיבות! אנחנו רוצים להרגיש אתכם עם אחד! אין לנו שום עניין לשנות את אורח חייכם!  גם אם אלה לדעתכם משפטים שמקורם בצביעות פוליטית, זה עובד, כי כך משתכנע ציבור האזרחים שהדברים החריפים הנשמעים בהמשך הם רק לגופו של עניין.  
תלמדו מהם תקשורת! לטובת הישיבות והכוללים תנהגו גם אתם בצביעות פוליטית, וכתכסיס תקשורתי תשדרו שותפות גורל והכרת הטוב גם לעם שהוא בשבילכם עם אחר.
 [ואגב, כמה איוולת טמונה במשפט הבא שחוזר עליו ח"כ חרדי פעם אחר פעם בנימה מתנצלת : 'אני פועל לטובת כלכלת המדינה כולה ולאו דווקא לטובת המגזר החרדי. כי תמיד אני אומר כשכלכלת המדינה טובה טוב גם לנו, כשרע למדינה כלכלית רע לנו החרדים שבעתיים' – אתם מבינים מה זה משדר לחילונים?]
 אנא הימנעו משזירת עלבונות אישיים ומגזריים בנאומים הפובליציסטיים שלכם, דברו בנחת גם אם אתם נורא נורא כועסים ופגועים. ובעיקר אל תשדרו בכל עת שכרון כח והתנשאות, גם אם תאלצו בשל כך לוותר על מחיאות הכפיים בתקשורת החרדית וטפיחות שכם של החברים.
 כי בנפשנו הדבר .
אם לא תנהגו כך ומפלס הזעם החילוני בנושא הגיוס ומעגל העבודה יעלה ונחשול השנאה עלול לחנוק כלכלית את עולם התורה.
אם כך יקרה חלילה אסון זה יהיה רשום על שמכם.

איפה האמפתיה?

הדיון סביב גיוס חרדים לצה"ל חזר בימים אלו לסדר היום הציבורי, החוק שנחקק בכנסת הקודמת בהובלת מפלגת "יש עתיד" עובר כעת שינויים כאלו ואחרים בהתאם לסיכום הקואליציוני עם המפלגות החרדיות. פרטי החוק והשינויים שנעשים בו כעת אינם מוכרים לי מספיק ואינני מעוניין להביע כעת עמדה לכאן או לכאן, אולם אני מבקש להתייחס לאופן שבו נערך הדיון הציבורי בנידון.
במדרש רבה (עו,ט) על פרשת השבוע פרשת "וישלח" מסופר שיעקב אבינו במפגש עם עשיו אחיו הסתיר את בתו דינה מפני שחשש שעשיו ירצה להינשא לה, ועל כך נאמר במדרש שיעקב נענש מפני שיתכן שדינה הייתה מחזירה את עשיו בתשובה.על דברי המדרש הללו הקשה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ראש ישיבת "מיר", האם אמנם יעקב נדרש לתת את בתו לעשיו הרשע, רק בשל הסיכוי הקלוש שהיא תחזיר אותו למוטב, והרי חז"ל הזהירו שאדם לא ישיא את בתו לעם הארץ? הוא השיב שבוודאי שיעקב לא נדרש לעשות זאת, אלא שכשהוא החביא את דינה מפני עשיו היה עליו להיאנח ולחשוב כמה חבל שהוא צריך להחביא אותה מאחיו ומי יודע אולי היא הייתה יכולה להחזירו למוטב. העובדה שהוא לא נאנח באותה שעה על כך, היא שגרמה לחז"ל לבקר את יעקב על התנהגותו.
פעמים רבות, ההבדל בין שני מעשים זהים עשוי להיות גדול מאוד, רק בשל ההבדל באופן הרגשי שבו נעשו הדברים. דווקא כשנדרשים לעשות מהלכים כואבים, ישנה חשיבות גדולה מאוד לאמפתיה עם מי שנפגע מהמהלך הנדרש. אני זוכר את הכעס המוצדק כלפי יצחק רבין שהתבטא כלפי מתיישבי הגולן שחששו מהסכם עם הסורים שיכלול ויתור על רמת הגולן "הם יכולים להסתובב כמו פרופלורים", הכעס היה לא על ההסכמה לוותר על הגולן כמו על הזלזול הרגשי במתיישבים שעלולים להתפנות מבתיהם. כך גם בתקופת ההתנתקות מחבל עזה, חלק גדול מהכעס כלפי אריאל שרון היה על היחס המנוכר שלו כלפי המתיישבים שפונו מבתיהם. האמפתיה וההזדהות עם הסובל גם כשאין מנוס מגרימת אותו סבל, היא הכרחית בשביל לצמצם למינימום את הכאב הכרוך באותו מהלך.
בשאלת גיוס החרדים לצה"ל, עומדים משני צידי המתרס קבוצות בעלות מטען ערכי ואידאולוגי כבד, שכל אחת מהן חשה מאוימת. מעבר אחד עומדת החברה הישראלית שחשה ניצול לרעה עוול מוסרי וחוסר צדק משווע, בכך שקבוצה גדילה והולכת במדינת ישראל איננה שותפה בנטל הביטחוני הכבד המוטל על המדינה. מהעבר השני ניצבת הקהילה החרדית שחוששת מפגיעה בבבת עינה, בעולם התורה והישיבות שהוקם בעמל רב במשך עשרות שנים. על הפער בין שתי הגישות מנסים כבר שנים רבות לגשר, ויש לקוות שבסופו של דבר תימצא הנוסחה שתהיה מקובלת על כל הצדדים. הבעיה הגדולה ביותר בשיח שהתנהל עד כה בזירה התקשורתית והפוליטית, היא שפעמים רבות נראה שמדובר בדו שיח של חרשים. האם החברה בישראל איננה יכולה להביע הזדהות עם החשש של הקהילה החרדית, גם אם לדעתה הוא איננו מוצדק ובכל אופן איננו מצדיק את המציאות הנוכחית? האם החרדים אינם מסוגלים להבין ללבם של חיילי צה"ל והוריהם החשים מנוצלים לרעה, גם אם לדעתם יש לכך הצדקה דתית ומוסרית?
נדמה לי שבנקודה זו נכשלו נציגי הציבור ואנשי התקשורת משני הצדדים, אנשי "יש עתיד" בשעתם לא השכילו להביע אמפתיה לחששות של הקהילה החרדית, והמפלגות החרדיות כעת לא ידעו להביע הבנה לרחשי הלב של כלל החברה הישראלית, וכמדומני שהדברים נכונים גם על אנשי התקשורת בשני הצדדים. זהו בעיניי האתגר הגדול העומד בפנינו כיום, להבין ולהקשיב לצד השני דווקא כשאנו עומדים על דעתנו ופעלים על פיה.
בעולם היהודי מפורסמת המעשייה על רב אחד, שבאו אליו להתדיין שני יהודים אשר הסתכסכו ביניהם. הראשון שטח את טענותיו בפני הרב. כשסיים לדבר אמר לו הרב: "אתה צודק". שטח גם השני את טענותיו בפני הרב. כשסיים השני לדבר אמר גם לו הרב: "אתה צודק". קפצה ממקומה אשת הרב אשר האזינה לשיחה ואמרה בתימהון לבעלה: "כיצד זה ייתכן שגם היהודי הראשון צודק וגם היהודי השני צודק?" ענה לה הרב: "גם את צודקת". נראה שאם לא נוכל לעשות כמנהג הרב ולהצדיק את שני הצדדים, אבל לכל הפחות עלינו להקשיב כמותו לכל הצדדים ולהביע הבנה ואמפתיה לעמדתם.

יום שלישי, 17 בנובמבר 2015

יום שלישי, 10 בנובמבר 2015

אשרי משכיל אל דל

בפרשות האחרונות למדנו על אברהם אבינו ועל מידת החסד שבה נהג עם כל אדם בכל מצב, ועל כך שגם את בניו אחריו ציווה בעשיית צדקה. את גמילות חסדים מנו חז"ל בין שלושת הדברים שעליהם עומד העולם (אבות א,ב), ומידת גמילות חסדים היא גם אחת משלושת המידות שהתייחד בהם עם ישראל (יבמות עט,א).

לכאורה, ניתן לחשוב שהביצוע של גמילות חסדים הוא דבר פשוט, עלינו לסייע לכל מי שנזקק לכל עזרה שהיא בכל זמן ובכל מצב, אולם מדברי דוד המלך בספר תהילים (מא,ב), "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ השם" ניתן ללמוד שהדבר איננו פשוט, הוא דורש מחשבה והתבוננות על מנת לעשותו בשכל ובתבונה.

מצוות החסד והצדקה טומנת בחובה סכנה גדולה, היא עלולה לגרום לנזקק להסיר מעצמו אחריות לדאוג לצרכיו ולהסתמך באופן קבוע על חסדי הזולת. במצב כזה, הצדקה והחסד שניתנים לו הופכים אותו לתלותי ולחסר יכולת לעמוד בזכות עצמו. זוהי הסיבה שחז"ל החשיבו את הצדקה הניתנת קודם לנפילה, כפי שכתב רש"י על הפסוק "והחזקת בו" (ויקרא כה,לה) שהמצווה היא להחזיק בעני טרם שייפול והמשיל זאת לחמור עם משא שקודם הנפילה די באדם אחד שיתמוך בו ולאחר הנפילה לא די אפילו בחמישה. זהו כנראה גם הטעם להלכה שנאמרה במצוות "עזוב תעזוב עמו" (שמות כג,ה) שאם האדם עצמו איננו טורח להרים את המשא אין מצווה לסייע לו.

כשאנו מתבוננים בתחומים השונים הנתמכים בפילנתרופיה במחננו, ניתן לראות שרק מעט מהם נוגעים למניעת הזדקקות עתידית ורובם נועדו לסיוע לאחר מעשה. ארגוני הצדקה והחסד הרבים בקהילה החרדית, עוסקים בעיקר בעזרה לאלו שכבר נקלעו למצוקה כלכלית או למצב בריאותי לקוי, ורק מעט מהם נועדו למנוע את העוני או את החולי.

עלינו ללמוד ללכת בדרכיו של הקב"ה אשר כדברי חז"ל "מקדים רפואה למכה", ולהגביר את עשייתנו בטיפול מונע. כך בתחום הכלכלי עלינו לפעול להגדלת ההכנסה למשפחות טרם הגעתם למצוקה כלכלית, בתחום הבריאות מחובתנו להגביר את המודעות לאורח חיים בריא ולספורט ולהימנעות מעישון וכיו"ב, בתחום תאונות הדרכים אנו צריכים להגביר את החינוך לזהירות בדרכים, בתחום החינוך נדרשים אנו למצוא את הדרכים למניעת נשירה מהמסגרות ולא לעסוק רק בטיפול בנושרים וכן על זה הדרך בתחומים רבים אחרים. הטיפול המונע בכל תחום הוא יעיל יותר ועלותו פחותה בהרבה, באותם משאבים ניתן לסייע להרבה יותר אנשים והתועלת גדולה יותר.

בשנים האחרונות אני עסוק בעיקר בתחום החינוך, אני רואה יום יום כיצד ככל שאנו מגיעים לחניך בשלב מוקדם יותר אנו יכולים להביא אותו להישגים גדולים יותר, בהיבט הרוחני הלימודי ההתנהגותי והחברתי. אני רגיל לצטט בעניין זה את המחנך הגדול הרב זכריה גרינוולד שליט"א שהיה אומר להורים "אני מומחה לכלים עדינים, אבל אינני יודע מה לעשות עם מי שהיה לו כלי עדין והוא נפל על הרצפה".


זוהי בוודאי מלאכה גדולה ועליה ניתן בהחלט לקרוא את דברי דוד המלך שפתחנו בהם "אשרי משכיל אל דל" ואז גם נזכה לכל יתר הברכות שנאמרו שם בתהלים.

יום שני, 9 בנובמבר 2015

"שותפות במשימת הביטחון" ולא "שוויון בנטל"

דברים שפרסמתי בעמוד הפייסבוק של ה"מאבק למען שוויון בנטל"

חרדים צריכים לשרת בצה"ל, בדיוק כמו כל אזרחי מדינת ישראל!
בנקודה זו, אני מסכים לחלוטין עם כל אלו המדברים על חוסר ההגינות והצדק בהמשך ההסדר שאפשר במשך עשרות שנים לרוב ככל הצעירים החרדים להישאר בעולם הישיבות ולא לשרת בצה"ל.
כאדם חרדי שעסק שנים רבות בהשתלבות חרדים בתעסוקה, בהכשרה מקצועית, בלימודים אקדמיים, בצה"ל ובשירות אזרחי, אני סבור שהנפגעים העיקריים מההסדר של "תורתו אומנותו" בממדים הנוכחיים הם החרדים עצמם. הסתגרותם של החרדים בישיבות ובכוללים לאורך עשרות שנים, גרמה לקהילה החרדית אסון גדול בהיבט התעסוקתי, הכלכלי, החברתי והמוסרי. שינוי המצב היה צריך להיות בראש ובראשונה מטרה של החרדים עצמם, היות והמשכו יביא רק להחמרת מצבם בכל ההיבטים.
יחד עם זאת, אני סבור שהמחשבה ששינוי המציאות יתאפשר באמצעות מחאה ציבורית חקיקה ופסיקות משפטיות בלבד, נובעת מחוסר הבנה מוחלט. שינוי כה עמוק כרוך בהיבטים אידאולוגיים, חברתיים, פסיכולוגיים, משפחתיים וכלכליים, שאינם ניתנים לשינוי מהיר וחיצוני. זהו תהליך שינוי עמוק שמחייב שינויים מתוך הקהילה החרדית, שיתפרש על פני שנים ארוכות ושהתוצאה שלו לא תהיה מושלמת.
אני מודע לכך שלמתבונן מבחוץ ישנו קוצר רוח מובן מול חוסר צדק מתמשך שמשתנה באטיות, הדוברים החרדים שמדברים על תהליכים ארוכים חשודים בכך שהם מבקשים להשאיר את המצב על כנו ומשלמים מס שפתיים, אבל חשוב לזכור שהניסיון לשנות דברים מהר ובכוח יכול לגרום לנזק רב.
לא כל דבר נמדד במספרים, יש צורך לבחון את הדברים לעומק. אילו מדינת ישראל הייתה מגייסת בכוח את כל הצעירים החרדים לצה"ל, האם המטרה הייתה מושגת? ברור שהיה יותר שוויון בנטל, אבל האם המחיר שכרוך בכך של קיטוב, שנאה, עוינות, תחושת נרדפות וחוסר נאמנות הוא כדאי?
אינני אוהב את התנהלות המפלגות החרדיות בעניין, אבל לא אהבתי גם את התנהלות המפלגות שהובילו את חוק הגיוס בכנסת הקודמת.
יש לנו מטרה משותפת, אנחנו עשויים לגלות שיש בשני הצדדים פרטנרים לשיפור המצב הקיים, אבל אני מתקשה להאמין שהדרך הזו עוברת במאבק שאתם מנסים כעת להוביל.
אני מבקש לסיים בכמה הערות סמנטיות בנוגע לכותרת "מאבק למען שוויון בנטל", כפי שכתבתי אני סבור שהשגת המטרה איננה צריכה להיות במאבק אלא בדרכים אחרות, גם בנוגע לשוויון אני סבור שהוא בלתי אפשרי שהרי גם בין החיילים המשרתים עצמם אין שוויון לכן אני סבור שההגדרה הנכונה היא "שותפות", ובאשר להגדרת השירות הצבאי כנטל נראה לי שזוהי הגדרה שחוטאת לערך החשוב שיש בשירות הצבאי ובשמירה על ביטחון העם והארץ ואני מעדיף את ההגדרה "משימה", לכן הייתי מציע את הכותרת הבאה "הדרך למען שותפות במשימת הביטחון".

יום שישי, 6 בנובמבר 2015

מיומנו של שד"ר

כתב מינוי לשד"ר
כדרכם של ראשי ישיבות מאז ומקדם, גם אני נדרש לכתת את רגליי לפתחי נדיבים, בבקשה שיעמדו לימין ישיבתנו - ישיבת "חכמי לב" בעין טובה ובנפש חפצה.
אני מבקש לשתף אתכם באתגר המיוחד העומד בפנינו.

נדבנים חרדים עשויים להתעניין בפרוטרוט בישיבה ובתלמידיה, לשמוע על הקשיים בהווה ועל תכניותינו לעתיד, על אופי התלמידים והוריהם, על ההסכמות וההתנגדויות לישיבה ולדרכה. בסיום, הם יביעו את הערכתם ותמיכתם לרעיון של הישיבה ועל החשיבות שבדבר, אבל הם יאמרו בשפה רפה שהם חוששים לתמוך בישיבה שאינה זוכה לברכת הדרך גלויה מגדולי התורה בישראל.
נדבנים לא-חרדים, ישמחו לשמוע על חידוש בעולם הישיבות בישראל, על ההשפעה לטובה שעשויה להיות ל"ישיבה תיכונית חרדית" על השתלבות עתידית של החרדים בעולם העבודה. הם יאמרו שבוודאי מדובר בדבר חשוב עבור מדינת ישראל בכלל ועבור הקהילה החרדית בפרט, אבל הם יסיימו בכך שהם מתמקדים בנושאים אחרים. ניתן להבין שעם כל האמפתיה, תרומה לישיבה חרדית גם אם היא תיכונית איננה מתאימה להם.
קרנות פילנתרופיות אחרות, ירצו להבין היכן נמצאת מדינת ישראל בתמונה. כיצד יתכן שאנשי ציבור ישראלים ושרי החינוך לדורותיהם ידברו גבוהה גבוהה על הצורך של החרדים ללמוד את מקצועות היסוד, על מנת לאפשר לבוגרי החינוך החרדי לרכוש מקצוע ועבודה מכניסה, ובסופו של יום המדינה איננה יוצאת מגדרה לממן את החינוך בישיבות התיכוניות החרדיות באופן משמעותי? ההסברים על הצורך בקריטריונים שוויוניים, על יועצים משפטיים ועל חשבים, אינם נראים להם משכנעים, ובצדק.
תורמים פוטנציאליים נוספים, ירצו להבין מהו הפוטנציאל המספרי של הישיבה? מדוע יש צורך בכל כך הרבה שעות לימוד? האם חייבים חינוך פנימייתי? לאן ימשיכו הבוגרים? עוד שאלות טובות אחרות. לבסוף הם יציעו שנגיש בקשה מסודרת במועד ונחכה בעזרת ה' לתשובה שאולי תגיע ביום מן הימים.
אני מבין את הרבנים המכירים בחשיבות הישיבה, אבל חוששים לתמוך בה בגלוי. אני מכיר בקושי של גורמים מחוץ לקהילה החרדית לתרום לחינוך שהם אינם מאמינים בערכיו המרכזיים. אני מודע למגבלות של נבחרי הציבור להקצות משאבים עבור דברים חשובים בעיניהם בשל מהלכים ביורוקרטיים נדרשים. אני יודע שישנם עוד מיזמים רבים וטובים אחרים, מעבר לחינוך תיכוני חרדי. אולם אני מאמין שלמרות הכל ישנם אנשים בעלי יכולות שיכירו בחשיבות העניין וישמחו לתמוך בו, אלא שאני עדיין אינני יודע איך להגיע אליהם.
אני מדמה את התהליך של חיפוש תמיכה כלכלית לחיפוש נפט, ישנם סימנים שונים לפוטנציאל של הימצאות נפט במקומות שונים, אבל בדרך כלל ישנם חיפושים רבים שאינם מביאים לשום גילוי, עד למציאת באר נפט בעלת פוטנציאל אמתי.

יום שלישי, 3 בנובמבר 2015

עצמאות חינוכית

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הציבור החרדי לגווניו הוא בהיותו כפוף למרותם של גדולי תורה ויראה, אשר בשל יגיעתם בתורה במשך שנים רבות זכו ונתקיימו בהם דברי רבי מאיר במסכת אבות: "רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה… ונהנין ממנו עצה ותושיה... ונותנת לו מלכות וממשלה... ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים".
הדרכתם ועצתם של גדולי התורה ניתנת בענייני הפרט והכלל, בתחומי החינוך הבריאות והפרנסה ובמגוון רחב של נושאים אחרים.
בעניין זה ישנו הבדל משמעותי בין הרמה האישית לרמה הציבורית.
האדם הפרטי אמור למצוא לו בעצמו את הרב שבעצתו הוא שואל ועל פי הוראותיו הוא נוהג, בעוד שבענייני ציבור, בין ברמה המקומית ובין ברמה הארצית, יש צורך בקבלת ההכרעות של רבנים שהתמנו לשם כך כשכל הציבור מחויב להכרעתם.
את הצורך בהכרעה של רב מסוים בעניין ציבורי ניתן לראות החל מרבני בתי כנסת, רבני שכונות ורבני ערים הנדרשים להכרעות ברמה המקומית וכלה בגדולי הדור ומועצות גדולי וחכמי התורה הנדרשים להורות ברמה הארצית.
עם השנים חל טשטוש גדול בין הממד האישי לממד הציבורי, חלק גדול מהנהגותיו של היחיד הפכו לעניין ציבורי, ומעתה היחיד איננו רשאי להכריע בעצמו עם איזה רב הוא נועץ בענייניו.
במקום זה נכנסו לפעולה ממונים מטעם עצמם, אשר שמו לעצמם למטרה לקבוע לציבור הרחב את הדרך שעליו לנהוג בכל דבר ועניין, על ידי הפיכת כל הנהגה של הפרט לעניין ציבורי, כשכמובן הם גם אלו הקובעים את זהות גדולי התורה שיכריעו באותן שאלות.
ניתן להרחיב רבות אודות זהותם ומניעיהם של אותם גורמים, אולם בקצרה ניתן לומר שבמרבית המקרים אלו הם מה שקראו חז"ל "מטילי אימה על הציבור שלא לשם שמיים". (ראו רמב"ם הלכות תשובה ג, יג והלכות סנהדרין כה, א)
על מנת לאלץ את הפרט לקבל את מרותם גם בענייניו האישיים, נדרשו אותם גורמים להשתמש במוקדי כוח שונים, אולם נראה שהאמצעי החזק ביותר בנקודה זו הוא השימוש שלהם במנהלי מוסדות החינוך החרדים בכלל והתיכונים לבנות בפרט.
כידוע, תהליך הקבלה למוסדות אלו - שבעבר פתחו את שעריהם עבור כל מי שחשקה נפשו בתורה ויראת שמיים - נעשה קשה ומורכב משנה לשנה והתלמידים/ות והוריהם/ן נבדקים בשבע עיניים. בשל כך, בכל פעם שאותם גורמים מבקשים לנקוט סנקציה כנגד אדם מסוים או קבוצה מסוימת, הדרך הפשוטה ביותר עבורם היא לגרום לו / להם קשיים בתהליך קבלת בניהם ובנותיהם למוסדות החינוך.
המצב הקיים הוא בוודאי בגדר "אימה יתירה על הציבור" ועל כל צעד ושעל ניתן לראות כיצד אנשים רבים במחננו חרדים שמא יפגעו בסיכויי בנם או בתם ללמוד במקום שחשקה נפשו, יש הסבורים שיש להיאבק בתופעה כאובה זו בדרכים שונות תקשורתיות ומשפטיות, אולם נראה שישנה רק דרך יעילה אחת. ככל שיקומו יותר מוסדות חינוך עצמאיים שיצהירו שהם בוחנים אך ורק את המועמד/ת לגופו/ה ולא את ההורים ומוצאם והנהגתם האישית, כך נוכל לבטל את אותה אימה יתירה

יום שני, 2 בנובמבר 2015

לשם מה לומדים גמרא?

לשם מה לומדים גמרא? השאלה הזו מעסיקה מן הסתם תלמידי ישיבה רבים, והיא נשמעת גם בין כותלי ישיבתנו - ישיבת "חכמי לב"

אני מעביר את השאלה החשובה הזו בחזרה לתלמידים, "למה לדעתכם לומדים גמרא?", אני שומע בדרך כלל תשובות שונות כמו שישנה מצווה ללמוד תורה ושהגמרא מפתחת את השכל ועוד כהנה וכהנה, על המצווה ללמוד תורה אני משיב שניתן לקיים את המצווה בתורה, נביאים, כתובים, משניות, רמב"ם, שולחן ערוך ועוד ועוד. על פיתוח השכל אני טוען שניתן לפתח את השכל בדרכים נוספות.

בשלב זה אני מבקש מהתלמידים שיסבירו לי בקצרה "מהי גמרא?", התשובה המקובלת אצלם היא שהגמרא היא פירוש למשנה, אולם זוהי לכאורה הגדרה משונה שכן על מנת לכתוב פירוש למשנה אין צורך בשאלות וקושיות, הוכחות ודחיות, סברות ראשונות ומסקנות, דרשות מפסוקים, מדרשי הלכה ומדרשי אגדה, קל וחומר וגזירה שווה ועוד.

חז"ל מגדירים שלושה שלבים על מנת שהאדם יהיה תלמיד חכם:
1. לקרות. 2. לשנות. 3. לשמש תלמידי חכמים. 

השלב הראשון זהו לימוד תורה שבכתב, השלב השני הוא לימוד תורה שבעל פה, והשלב השלישי זו היכולת לדון בכל נידון חדש הבא לפנינו ולראות למה הוא דומה ומה דינו. בעבר נעשה השלב השלישי כשהתלמיד שימש בפועל תלמידי חכמים וראה כיצד הם דנים בכל שאלה הבאה לפניהם, אולם בשל הגלות לא תמיד התאפשר לעשות זאת. כאן בא מקומה של הגמרא, היא מכניסה את הלומד לבית מדרשם של אמוראי בבל והוא יכול להקשיב ולשמוע להתבונן ולראות כיצד הם מקשים ומתרצים, מוכיחים ודוחים, מקישים מסוגיה לחברתה ומדין למשנהו, מדמים ומחלקים, סותרים ובונים.

ניתן להמשיל זאת לאדם שהביאו לפניו לאכול ולשתות מכל מעדני העולם, אולם הוא איננו יודע כיצד ניתן להכין את כל המאכלים והמשקאות הללו, עד שייכנס למטבח וילמד את רזי הטחינה והלישה, האפייה הבישול והטיגון ועוד ידע מקצועי רב. המשנה היא כשולחן ערוך לאכילה ומי שלומד אותה ידע הלכה פסוקה, אולם רק מי שייכנס לגמרא ידע כיצד מכינים את הסעודה. זוהי הסיבה שהמשנה היא הספר המסודר ביותר שכתבו חז"ל לעומת בתלמוד בבלי שהוא הספר המבולגן ביותר. זהו בדיוק המראה של המטבח בזמן הכנת המאכלים.

הרמב"ם בפתיחת "משנה תורה" כותב שמי שילמד תורה שבכתב כולה ואחר כך בספרו ידע את כל התורה כולה ולא יצטרך לספר אחר בינתיים, ורבים התקשו בדבריו וכי אין צורך ללמוד תלמוד, אולם למדקדקים בדבריו הדבר פשוט. בהלכות תלמוד תורה פסק הרמב"ם שעל האדם לשלש לימודו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד, הרמב"ם בהקדמתו בא לומר שאת השליש במשנה שמשמעו לימוד תורה שבעל פה ניתן לקיים בספרו, אבל את השליש בתלמוד שזהו שימוש תלמידי חכמים ברור שלא ניתן לקיים בלימוד ספרו.

תלמידים שאינם מעוניינים להיות תלמידי חכמים ודי להם בידיעת ההלכות כמות שהן, ככל הנראה אינם צריכים ללמוד גמרא. אנו מעוניינים בתלמידים שאינם מסתפקים במועט, אלא מבקשים לדעת את הדרך שבה ניתן לדון בכל מקרה חדש הבא לפנינו מתוך ההלכות הידועות לנו.

ההסכמה שבאי-הסכמה


אמש השתתפתי במפגש של קבוצת "חי"ש - חרדים ישראלים" בפייסבוק שהתקיים במרכז "נפגשים" בירושלים, אני מבקש כעת לשתף אתכם בתובנה אחת שלי מהערב הזה.

המשפט ששמעתי הכי הרבה פעמים במהלך הערב היה "אני קורא את דבריך, עם הרבה דברים אינני מסכים, אבל טוב שיש אי הסכמות בינינו". הדברים הללו נאמרו בווריאציות שונות מפי אנשים שונים, ואני חושב שהוא מבטא באופן הטוב ביותר את החידוש שבקבוצה זו.

במפגש אתמול ניתן היה למצוא אנשים מכל הפסיפס המרכיב את הקהילה החרדית בישראל, גברים ונשים, אברכים ועובדים, בעלות מטפחות ובעלות פאות, ישראלים וחוצניקים, מודרנים ושמרנים, בעלי תשובה וחרדים מלידה, בעלי חולצות לבנות ובעלי חולצות צבעוניות, לובשי חליפות וחובשי מגבעות לצד נטולי חליפות ומגבעות, יזמים חברתיים ויזמים עסקיים, צעירים ומבוגרים, ליטאים ספרדים וחסידים, ועוד כהנה וכהנה.


מהו המכנה המשותף שכינס את כולם יחד? נראה שלא היה ניתן למצוא שום נושא שהייתה לגביו הסכמה בין המשתתפים, לא בענייני חינוך ולא בענייני תעסוקה, לא בכלכלה ולא בפוליטיקה, לא במדיניות חוץ ולא במדיניות פנים וכיו"ב.

אני סבור שהמכנה המשותף של כל הנוכחים הוא בשני דברים: 1. אכפתיות 2. סובלנות. 

כל הנוכחים אכפתיים מדברים מסוימים הקיימים במחננו, הם מבקשים להביע את עמדתם בנושאים הללו ולמצוא דרכים לשיפור המצב המצוי לכיוון המצב הרצוי להבנתם. זהו בעיניי דבר מבורך, אבל כמותם ניתן למצוא בקהילה החרדית אלפים רבים.

החידוש הגדול בעיניי בקרב המשתתפים זו היכולת להכיל ולכבד חילוקי דעות, המסוגלות של המשתתפים לא להסכים לעמדת השני ואפילו לכעוס ולהגיב בחריפות כנגד דעות ועמדות שנראים להם שגויות, ויחד עם זאת להמשיך לכבד את אותו אדם ואפילו לראות בו שותף לדרך בדברים שלגביהם יש הסכמה.

אמרו חז"ל "אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות ובאחיות בגט ישן ובספק אשת איש ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק בכסף ובשוה כסף בפרוטה ובשוה פרוטה לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מבית הלל ולא ב"ה מבית שמאי ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר (זכריה ח) האמת והשלום אהבו" (יבמות יד,ב). נדמה לי שמאמר זה יכול לשמש המוטו של קבוצה זו.