חפש בבלוג זה

יום רביעי, 26 באפריל 2017

הציונות שלא הכרנו

בשבוע הבא תציין מדינת ישראל כמידי שנה את יום הקמתה באירועי יום הזיכרון ובחגיגת יום העצמאות, ושוב יצופו השאלות בחברה הישראלית ובקהילה החרדית אודות היחס של העולם החרדי לציונות בכלל ולמדינת ישראל בפרט. רבות נכתב ונאמר בעניין זה מבית ומחוץ, ולמרות זאת אני מבקש לציין נקודה שלא זכור לי שנתקלתי בה עד כה.

בעולם החרדי מקובל לתאר את הציונות ואת מדינת ישראל כסכנה גדולה לאורח חיים של מחויבות מליאה לשמירת תורה ומצוות, ולשם כך מתארים את הציונות ומייסדיה ככאלו שביקשו לחלן את עם ישראל, ואת מדינת ישראל כמי שהובילה למימוש המטרה הזו. לשם כך מצטטים את מחשבותיו של הרצל אודות פתרונות חלופיים לבעיה היהודית כמו התנצרות המונית, ומזכירים את הממלכתיות של בן גוריון ואת "כור ההיתוך" של צה"ל שגרמו לרבים וטובים לעזוב את אורח החיים הדתי. בתיאור זה של הציונות ומדינת ישראל יש כמובן הרבה מן האמת, אבל חשוב לדעת שזו איננה תמונה מליאה.

בתנועה הציונית פעלו שני זרמים מרכזיים, הזרם האחד של הציונות המדינית בהנהגתו של הרצל, שחיפש מענה ומקלט מדיני לעם ישראל, במודל של מדינה לאומית מודרנית ומערבית, עם שלילה של התרבות היהודית של הגולה בכלל ושל מדינות מזרח אירופה בפרט. הזרם השני הוא של הציונות הרוחנית בהנהגתו של אחד העם, שביקש להקים מדינה יהודית בארץ ישראל של חברת מופת שתהווה אור לגויים עם אנשים בעלי חזון שאר רוח ושליחות, עם כבוד גדול לתרבות היהודית לדורותיה ולמקורותיה. בין התומכים בגישתו של אחד העם, ניתן למצוא את ח.נ. ביאליק, את מרטין בובר, את ברל כצנלסון, את ש"י עגנון ועוד רבים וטובים.

כמובן שגם הציונות הרוחנית לא הייתה מחויבת לשמירת תורה ומצוות, אבל נדמה שקשה יותר לטעון כנגדה שהיא ביקשה לחלן את עם ישראל. לכן ברור שהעמדה החרדית מתמודדת ביתר קלות עם התנגדותה לציונות מבית מדרשו של הרצל, תוך התעלמות מוחלטת מהציונות מבית מדרשו של אחד העם.

בעשרות השנים הראשונות של מדינת ישראל, נראה שאכן הדומיננטיות הייתה של הציונות המדינית ובוודאי שהממלכתיות של בן גוריון ו"כור ההיתוך" של צה"ל היוו סכנה גדולה על אורח החיים הדתי, שהצדיקו לחלוטין את ההסתגרות וההתבדלות של הקהילה החרדית מכלל החברה הישראלית.

בעשורים האחרונים נראה שהמגמה משתנה באופן עקבי, ואנו רואים התגברות של התעניינות בארון הספרים היהודי ובתרבות היהודית לדורותיה בקרב כלל החברה הישראלית, גם ללא חזרה לאורח חיים דתי ומחייב. אנו עדים להתפשטותה של גישה רב-תרבותית בחברה הישראלית, המכילה ומכבדת את הגיוון התרבותי בישראל. התפתחויות אלו, מחייבות את הקהילה החרדית לבחון מחדש את יחסה לציונות ולמדינת ישראל, לנסח ולהגדיר את הגבולות בינה לבין המדינה וכלל אזרחיה ואת ההנמקות לכך.

אינני סבור שעלינו לשנות באופן מהותי את ההתבדלות וההסתגרות התרבותית שלנו, בכדי לשמור על מחויבותנו המלאה לדרך התורה והמצוות, אבל ברור לי שעלינו להכיר במציאות מסביבנו ולא להמשיך עם טיעונים לא רלוונטיים.

יום חמישי, 20 באפריל 2017

ראיון לכתב העת "דער וועקער"

שלום הרב ר' בצלאל. תודה רבה על שנתת לנו מזמנכם לענות על השאלות שלנו.


שאלות ותשובות הינם הנשמה של חג הפסח. בחג הפסח אנו חוגגים את יציאתנו לחירות מגלות מצרים, והמצווה המרכזית שאנו עסוקים בה בליל הסדר היא סיפור יציאת מצרים. חז"ל (פסחים קטז,א) קבעו שסיפור זה צריך להיעשות בדרך של שאלה ותשובה, ואפילו אם נמצא לבדו צריך לשאול את עצמו.
בביאור הדבר שמעתי מידידי הרב יהושע פפר שליט"א שהחירות האמתית היא היכולת לשאול שאלות, ואכן אנו רואים שאברהם אבינו ומשה רבינו הגיעו למעלתם מכך ששאלו תמיד שאלות על העולם ועל דרכי השם.
יהי רצון שנזכה גם אנו לחירות הדעת ולשאול תמיד שאלות, בכדי שנוכל ללכת מחיל אל חיל.


מעשיך הנפלאים למען חינוך הבנים ידועים מאוד, וגם כאן בניו יורק יש הרבה חרדים שחושבים שמה שאתה עושה היא הדרך היחיד להצליח ליתן לבנינו חינוך יהודי בריא ברוחניות ובגשמיות. אבל אין סוד שיש הרבה מקטרגים ומלעיזים שמציקים ומטרידים בכל מיני אופנים.
עברת הרבה באופן אישי לאורך כל המסע שלך. הילדים שלך נזרקו מבית הספר, ופרסמו פשקוילים בכל רחבי הארץ. מה נותן לך את האומץ להמשיך למרות הכל? ומה עם החשש שלמרות שהדרך שלך נכונה, בני משפחתך משלמים מחיר גבוה מדי על זה?


ראשית, חשוב לדייק בעובדות. אמנם היו ניסיונות לגרום למוסדות החינוך של ילדיי להוציא אותם, אבל לשמחתי הצעד הזה נמנע. יחד עם זאת, ניסו להערים קשיים על קבלת ילדיי למוסדות חינוך, ולשמחתי הם התקבלו למוסדות אחרים איכותיים לא פחות.
הרדיפות ברובן הגדול מיועדות אלי ולרעייתי בלבד ולא לילדיי, ילדיי אינם חווים הרחקה מבית הכנסת או נאצות כפי שאני חווה, אבל כמובן שהם מודעים לפעולות שננקטות כנגדי כנגד מעשיי וכנגד דעותיי.
ילדיי שיחיו מאמינים בדרך שבה אני ורעייתי מחנכים אותם, הם מבינים שכל הפעולות הציבוריות שלנו נועדו למען הציבור החרדי ולמען חיזוק המצב הרוחני והגשמי של הציבור שבו אנו חיים, והם יודעים שאלו שמתנגדים לדרכנו עושים זאת מחוסר הבנה. ההכרה הזו היא גם הדבר שנותן לי אישית את הכוח להמשיך ולפעול בדרכי, ולשמחתי אני פוגש הרבה אנשים שבאים באופן אישי להביע את תמיכתם בדרך זו ואת התועלת הרבה שהם קיבלו מפעולה כזו או אחרת שלי.


מה נתן לך את ההשראה לאורך כל החיים להיות עצמאי, פורץ דרך, ולסלול דרך חדש כפי הבנתך?
שלושה מאמרי חז"ל עומדים לנגד עיניי, ונותנים לי כוח לפעול בדרכי:
  • אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי (אבות א,יד)
  • במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש (אבות ב,ה)
  • כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו באנשי עירו נתפס על אנשי עירו בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו (שבת נד,ב)
כמובן שישנן דמויות שונות שהשפיעו עליי מהיכרות אישית ו/או מלימוד קורות חייהם ו/או דבריהם ואני מבקש ללכת בדרכם.


איזה דמויות שלמדת עליהם או ספריהם השפיעו עליך ביותר?


בין הדמויות העיקריות שקריאת קורות חייהם השפיעו עלי במיוחד אני יכול לציין את הגרי"ס (ר' ישראל סלנטר) מייסד "תנועת המוסר", את ה"סבא מסלבודקה", את הרב יחיאל יעקב וינברג בעל ה"שרידי אש" ואת הרב יהודה עמיטל ראש ישיבת "הר עציון", אבל כמובן שיש עוד רבים וטובים כאלו.
בין הספרים שהשפיעו עלי רבות אני יכול לציין את ספריו של רבי עקיבא יוסף שלזינגר בעל "לב העברי", שמהווים בעיניי דוגמה נפלאה לחיבור בין פסוקי התורה ומאמרי חז"ל לבין תכניות מעשיות בחיי היום יום להתמודדות עם אתגרי השעה.


האם הנשירה בחרדיות היא בעיה שהולכת וגודלת? ולדעתך מה הסיבה, ומה אפשר לעשות?


כשמדברים על נשירה בעולם החרדי חשוב להבחין בין אופנים שונים של נשירה ובעיקר בהבדל הגילאי, לא הרי נשירה של בני נוער חרדים שכוללת ברוב המקרים נשירה מלימודים עם ירידה רוחנית וחיפוש אחרי חוויות של נערים המבקשים ללמוד ולחוות את העולם באופנים שונים, כנשירה של אנשים בוגרים שמסיבה כזו או אחרת מואסים באורח החיים החרדי ובתפיסת העולם החרדית.
הנשירה של בני נוער נובעת לדעתי בעיקר בשל חוסר התאמה של מוסדות החינוך החרדיים למגוון הצרכים של בני הנוער, ובשל חוסר הבנה ידע ומקצועיות של מחנכים והורים בנוגע לעולמם של בני הנוער, למאווייהם ולתחומי העניין שלהם. כמובן שהחשיפה של בני הנוער החרדים לעולם שמסביבם מחריפה עוד יותר את הפער הזה, והאינטרנט שנמצא כיום בהישג ידם של בני הנוער מעצים את החשיפה של הנער החרדי לעולם שבחוץ ומסייע לזמינות של העולם האחר לנער החרדי.
הנשירה של חרדים בוגרים נובעת לדעתי בעיקר בשל מחשבה שדרך החיים החרדית העכשווית איננה נכונה, שהיא פוגעת באופן חמור ביכולת של חרדים רבים למצות את יכולותיהם במגוון היבטים, שהיא איננה מתמודדת באופן רציני ויסודי עם שאלות רבות בהיבט הרעיוני ובהיבט הפרקטי ושהיא נשלטת על ידי אנשים לא ראויים.
אני חושב שתופעת הנשירה גם של בני נוער חרדים וגם של בוגרים חרדים מחריפה והולכת, וההתמודדות עם התופעות הללו תתאפשר רק אם נלמד אותן לעומק ונתייחס אליהן ברצינות רבה. אינני חושב שיהיה נכון להציע כאן איזשהו רעיון ספציפי להתמודדות עם האתגרים הללו, אבל באופן כללי אני סבור שהמענה הנדרש לנשירת בני נוער הוא בעיקר באמצעות מסגרות חינוכיות שונות שיתנו תשומת לב לצרכים השונים של בני הנוער הללו, והמענה הנדרש לנשירת בוגרים הוא באמצעות בניית קהילות חרדיות רציניות ואיכותיות שידעו לתת מענה לאתגרי הזמן מבחינה רעיונית ופרקטית ושיתנהלו באופן הגון וישר.


למה האינטרנט היא כזה בעיה, וכיצד עלינו להתמודד עם האינטרנט?


היות והאסטרטגיה החרדית המרכזית בדור האחרון הייתה הסתגרות והתבצרות תרבותית ורעיונית, באמצעות מגורים נפרדים והימנעות מהיכרות עם אנשים, עם רעיונות ועם התרבות של החברה שמסביב, ברור שהאינטרנט מאיים באופן החריף ביותר על כל ההגנות הללו, שהרי הוא מאפשר בבת אחת למי שמשתמש בו להגיע לכל האנשים הדעות הרעיונות והתרבויות שבעולם.
כמובן שגם כאן צריך להבדיל בין משתמשי אינטרנט צעירים למבוגרים. המשתמשים הצעירים עלולים מטבע הדברים להיחשף ולהימשך לאורח חיים חסר מחויבות וגבולות בנושאים של צניעות, כשרות שמירת הלכה וכיו"ב, בנוסף לסכנות האורבות באינטרנט גם לצעירים לא חרדים כמו התמכרות, הסחת דעת מלימודים, חברויות שליליות ועוד כהנה וכהנה. בקרב משתמשים מבוגרים קיימות כמובן גם הסכנות הללו אם כי להערכתי בחומרה פחותה, אולם בעיקר ישנו חשש מחשיפה לדעות ועמדות שונות שעלולות לזעזע את היסודות של השקפת העולם שעליה הם גדלו והתחנכו.
בכל אופן, הסכנה הגדולה ביותר בחשיפה לאינטרנט, קיימת דווקא אצל אלו שגדלו בסגירות רבה מהעולם שמסביב, והחשיפה הפתאומית לעולם שבחוץ עלולה לגרום לזעזוע בעל תוצאות הרסניות.
ההתמודדות עם האינטרנט חייבת לדעתי להיות באמצעות חינוך מגיל צעיר שידבר באופן גלוי על האינטרנט על מעלותיו ועל חסרונותיו ועל הצורך להשתמש בו באופן מושכל ונכון, אני רגיל לדמות את האינטרנט לסכין חדה שניתן לעשות בה דברים נפלאים אבל בחוסר זהירות עלולים לאבד על ידה אברים.


בפייסבוק כתבת:
"מי שמנסה להכחיש את הסכנות הרוחניות באינטרנט, בגיוס לצה"ל, בלימודים אקדמיים, ובמפגש עם כלל החברה הישראלית, איננו יודע מה הוא שח, אלו הם דברים ברורים ופשוטים לכל בר דעת שעיניו בראשו, והסכנה הגדולה ביותר פרושה לרגלי מי שאיננו מכיר בה כלל. אולם גם מי שסבור שניתן פשוט להימנע מכל אלו ולהישאר בלעדיהם, איננו מבין שהוא גוזר על עצמו גם כן גזירת מוות. המציאות העכשווית איננה מאפשרת לנו להמשיך ולהתבצר באותן חומות שגדרנו את עצמנו בהן בעשרות השנים האחרונות, למרות שכל החששות מהעולם שבחוץ בעינן עומדות"
"חובתנו בשעה זו היא לבחון באופן רציני ועמוק את כל הסכנות האורבות לפתחנו בדרכים השונות, לחזור ולשנן לעצמנו את דברי חז"ל ש"כל הדרכים בחזקת סכנה" ולחפש כל דרך אפשרית להפחית את הסכנות השונות ולהתמודד איתן."
אז מה היא  ה"דרך אפשרית להפחית את הסכנות השונות ולהתמודד איתן"?


כשם שבסכנות גשמיות כדוגמת תאונות דרכים, נפילה מגובה, שרפות, התייבשות, טביעה וכיו"ב, הדרך להתמודד איתן היא באמצעות למידה של הסכנות ואמצעי הזהירות הנדרשים לכל סכנה, כך גם הדבר בסכנות רוחניות. ככל שנכיר את הסכנות שמאיימות עלינו, נוכל ללמוד מהניסיון של אנשים שעברו בשלום את הדברים הללו ולהגדיר את אמצעי הזהירות וההגנה הנדרשים. חשוב מאוד להכיר גם במעלות של הדברים הללו וגם לא להפריז בגודל הסכנות ובעיקר לדבר באופן קונקרטי ולא בססמאות, על מנת שהיחס לסכנות הרוחניות הכרוכות בכל הדברים הללו יהיה רציני ולא בביטול וזלזול.


אמרת ש"חכמי לב" מיועד "עבור נערים שמסיבות כאלו ואחרות אינם מתאימים לשקוד על התורה בלבד, מבוקר עד ליל, בגיל זה, כמקובל ב"ישיבה קטנה"."
משמע שהעמדת את הישיבה שלך לטובת המיעוט, בעוד שרוב בני הישיבות מתאימים לשקוד על התורה בלבד בהיכלי הישיבות המיינסטרים. האם אתה מאמין שרוב הבחורים מסוגלים לשבת וללמוד תורה 8 שעות ביום או יותר?


נדמה לי שלא הובנתי נכון, אני סבור שבגיל 14 רק מעטים הם אלו שהנם כבר בגדר "חשקה נפשם בתורה" ומסוגלים לשחות בים התלמוד יומם ולילה, ושמרבית הנערים בגיל זה עדיין אינם מתאימים לשקוד על התורה יומם ולילה. ההתמסרות ללימוד תורה בלבד צריך שתבוא בחשק בבחירה ובהדרגה, וכל ניסיון לאלץ את הנערים לעשות זאת בלא חשק ללא בחירה ובאופן מיידי, עלול לגרום לתוצאות הפוכות. הדבר אינו תלוי במידת הכישרון של הנערים, אלא ברצון הפנימי להתמסר באופן מוחלט ללימוד תורה.


חרדי לשעבר בשם משה שנפלד כתב בפייסבוק: "לתפיסת [הרב כהן] - יש מקום לקיומה של ישיבה כזו גם עבור בחורים מבתים חרדים קלאסים שמסוגלים ללמוד, אבל מסיבות כאלה ואחרות לא רוצים / יכולים ללמוד כל היום לימודי קודש." אתה הסכמת על דבריו. האם אין זה סותר מה שאמרת לעיל?


אני סבור שהמפתח העיקרי לקביעה האם הנער מתאים ל"ישיבה קטנה" או ל"ישיבה תיכונית" הוא "הרצון". ההתמסרות ללימוד תורה חייבת לבוא מתוך בחירה ומתוך רצון, וללא רצון אין באמת יכולת לעשות זאת באופן הראוי, ובמקום "אהבת תורה" אנו עשויים להגיע רח"ל ל"שנאת תורה".


שנפלד גם כתב: "אם חושבים על זה בצורה רציונלית, בצלאל הוא האוייב הכי גדול שלי. אם יש משהו שימנע את הקריסה המוחלטת של החברה החרדית בשנים הקרובות זו הגישה שהוא מוביל." האם אתה חושב שהחברה החרדית עומדת לקרוס בשנים הקרובות, ורק הגישה שלך יכול למנוע אותה?


אני בהחלט חי בתחושה שאם נמשיך להתנהל כבעבר ולא נשכיל להתבונן על אתגרי התקופה בעיניים פקוחות ולסלול דרכים חדשות להתמודדות אתם, סכנה גדולה מאוד מבחינה רוחנית וגשמית עומדת לפתחנו ואנו עלולים למצוא את עצמנו בפני סחף גדול מחוץ לעולם החרדי, כפי שהיה במזרח אירופה ובישוב הישן בירושלים בתקופה שלפני השואה.


האם הגישה בישיבות ללימודי קודש נכונה היא? איך לומדים גמרא, ואיך צריכים ללמוד? כמה דפים גמרא ידע התלמיד אחרי חמש שנות ישיבה? וכמה הלכה, מוסר, תנ"ך? יש מציאות כזו שבחור לא צריך התעמלות ופעילות גופניות, ושלימוד תורה כל היום לא יזיק לו?


שיטת הלימוד והדרך הנכונה ללימוד תורה, היא נושא גדול ורחב מאוד וניתן להרחיב אודותיו מזוויות שונות, אבל אני מעדיף לא להתייחס אליו כעת. אני יוצא מתוך הנחה שכשמדובר בתלמידי ישיבות איכותיים ורציניים ששוקדים על התורה יומם ולילה, אזי גם אם הם יעסקו בשנות לימודיהם בישיבה רק בגפ"ת, חזקה עליהם שבהמשך הם ירחיבו אופקים הן בתורה והן בתחומי דעת נוספים.
העולם שעומד מול עיניי כמודל אידיאלי, הוא עולם הישיבות הליטאי מהקמת וולאז'ין ועד חורבן יהדות אירופה בשואה. עולם התורה הזה הצליח להצמיח מתוכו גדולי תורה ודעת, גדולים ביראת שמיים ובכל מידה נכונה, בעלי שיעור קומה ידע והבנה במגוון תחומים ואת העולם הזה אני מבקש להחיות מחדש.
אני סבור שהשאלות הללו רלוונטיות יותר דווקא לאלו שאינם מתמסרים לאורך ימים ושנים באופן מלא ללימוד תורה, ואז בהחלט יש לתת את הדעת מהו הידע החשוב ביותר שהם יצברו בזמן שהם מקדישים ללימוד תורה.
בנוגע לפעילות גופנית, ברור שזהו דבר חשוב להתפתחות תקינה של כל נער, אבל כמדומני שגם הרבה מתלמידי הישיבות כיום מוצאים את הזמן והמקום לעשות זאת, גם אם יש מה לשפר בנידון.


אתה מחשיב את עצמך כחרדי (כך בבלוג שלך), אבל בכל זאת אתה מתייחס לחרדיות בבקרתיות ובגוף שלישי. לאחרונה כתבת אודות "דת החרדית". אז, אתה מזהה את עצמך כחרדי או לא?


אני רואה את עצמי כחרדי, במובן שעולם הערכים והשקפת העולם שלי מבוססים על ההיסטוריה על ההגות ועל תפיסת העולם של העולם החרדי, אלא שאני סבור שהחרדיות הישראלית בת ימינו לקחה את הדברים למקומות שליליים ומסוכנים. אני רואה בחרדיות הישראלית בת ימינו קלקולים רבים וסבור שהיא איננה בת קיימא שלצד מעלותיה הגדולות חסרונותיה גם הם גדולים מאוד.
לאור זאת, אם נתייחס רק למצוי, ברור שלא הייתי מגדיר את עצמי כחרדי באמות המידה הרווחות כיום, אבל אני בהחלט מבקש להיות חרדי בחברה חרדית מתוקנת כפי שאני סבור שהייתה החרדיות בישראל לפני כמה עשרות שנים וכפי שנראה לי שישנן גם כיום קהילות חרדיות בחו"ל.


האם אתה מאמין בהמושג של "דעת תורה"?


אני מאמין לחלוטין בכך שניתן למצוא בתורה הנחיות נכונות לכל מצב בחיים, ושאדם שעוסק הרבה בתורה יכול למצוא בה הדרכה לכל שאלה בחייו הן בהיבט הפרטי והן בהיבט הציבורי, והוא גם יכול לסייע לאחרים בעצה טובה כפי שנאמר בתחילת פרק שישי בפרקי אבות על "כל העוסק בתורה לשמה... ונהנין ממנו עצה ותושיה".
אינני מקבל את האופן שבו הפכו את המושג "דעת תורה" למונופול שבו ישנם תלמידי חכמים מסוימים שאמורים לקבוע לכולם מהן הדעות הנכונות ומהן הפעולות הנכונות, ואין לאף אחד רשות להרהר אחר דבריהם.
בדיוק כפי שבעניינים הלכתיים או בביאור סוגיות בגפ"ת, יכול כל תלמיד חכם להביע את דעתו ולשאת ולתת עם גדולי תורה, גם אם הם גדולים ממנו בחכמה ובמניין, ובוודאי הוא רשאי לברר ולשאול לנימוקם וטעמם, כך גם בנושאים אחרים הנכללים ב"דעת תורה" רשאי כל אחד לשאול את גדולי התורה "מהיכן דנתוני?" ולהציע בעצמו צדדים לכאן ולכאן כשהוא מראה להם פנים מדברי חז"ל ומדברי הימים. כמו כן, כשם שבענייני הלכה ובפירוש סוגיות הרשות נתונה לכל אחד לבחור את אלו שהוא סומך על הוראתם, כך הדבר גם ביתר הוויות העולם, ואין לכפות על האדם לנהוג כפי שמורים גדולי תורה שהוא לא בחר ללכת לאורם.


אמרת: "ישיבת 'חכמי לב' הוקמה לאחר התייעצות עם גדולי תורה." מי הם גדולי התורה?


גדולי התורה שהתייעצתי אתם אינם מעוניינים בשלב זה ששמם יתפרסם בעניין, אני מרשה לעצמי רק להזכיר את שמו של הרה"ג מנדל שפרן מבני ברק שהצגתי בפניו את הרעיון, הוא בירך אותי ואמר לי שהוא יכול לתאר לי בדיוק איך יפעל מנגנון ההתנגדות לישיבה. הוא עצמו יוצא דופן בהיותו איש אמת שאיננו חת לומר את אשר בלבו ללא מורא, והלוואי שנזכה לעוד תלמידי חכמים כמותו.


מה היו החוויות האישיות שלך במערכת הישיבות? האם הרגשת שפספסת משהו או שנטפלת באופן לא הוגן?


באופן אישי חוויותיי מעולם הישיבות הן חיוביות מאוד, הן מהישיבה הקטנה הן מהישיבה הגדולה והן מהכוללים שבהם למדתי. לא זכור לי שנהגו אתי שלא כהוגן, אבל רק בשנים מאוחרות שמעתי מחלק מחבריי לספסל הלימודים על כך שהם חוו את הדברים אחרת.


לדעתך, מה הוא המקום להומניזם בעולם היהודי, ואיזה גדולי ישראל התנהגו באופן זה?

נוכל להמחיש אותה דרך כמה דמויות תורניות מהדורות האחרונים: ה"חפץ חיים", הגרי"ש כהנמן "הרב מפוניבז', והרב אריה לוין.המכנה המשותף לשלושת הדמויות הללו הוא התנהגותם המופלאה במצוות שבין אדם לחברו, אבל כמדומני שניתן להצביע כאן על פער גדול מאוד בין החפץ חיים לאחרים.
ה"חפץ חיים" הקדיש את כל חייו למען הפצת תורה ויראת שמיים בעם ישראל, הוא חיבר את ה"משנה ברורה" והפיץ אותו בכל מקום. הוא נקרא ע"ש ספרו "חפץ חיים" שעוסק בהלכות לשון הרע ורכילות, ובתחום זה הוא הרבה לכתוב ולדבר כל חייו. כמדומני שקריאה בספריו מלמדת שהחשיבות הרבה שהוא מייחס לנושא של שמירת הלשון ומצוות צדקה ויתר מצוות שבין אדם לחברו, נובעת מכך שאלו הן מצוות ה' ומשום מה היחס אליהם מוזנח, והוא בא להוכיח שהמצוות הללו חשובות לא פחות ואולי יותר ממצוות שבין אדם למקום. ידוע למשל שה"חפץ חיים" רצה שבחורי ישיבות יחתמו שלשון הרע יהיה חמור בעיניהם כאכילת חזיר, וזוהי דוגמה מובהקת למקום שממנו הוא בא.
הגרי"ש כהנמן ור' אריה לוין לא היו פוסקי הלכה ולא חיברו ספרים בנידון, אבל שניהם נודעו במאור הפנים שלהם לכל אדם באשר הוא, ביחסים החמים שלהם גם עם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, באכפתיות שלהם ודאגתם לזולת ברוחניות ובגשמיות באופן מופלא. כמדומני, שהתנהגותם זו נבעה מאנושיות יוצאת דופן, מאהבה לכל אדם באשר הוא אדם, מהאכפתיות הטבעית והרצון להיטיב עם כל אדם ואפילו עם בעלי חיים.
ברור שגם הם נהגו כך בהתאם למצוות התורה, אבל נראה לי שלא הדחף והרצון לקיים את התורה הוא שעמד מאחורי התנהגותם, אלא אישיותם האנושית והמוסרית שכמובן תאמה להבנתם התורנית.
בחינוך החרדי, כמדומני שברור שהדבר נעשה בדרך של ה"חפץ חיים", כלומר בהדגשת ההלכות והמקורות בחז"ל המחייבים התנהגות מסוימת, ולא בדיבור כללי על הצורך להיות אדם אנושי ומוסרי.  לולי דמסתפינא הייתי אומר שהדרך לחנך למצוות שבין אדם לחברו בדרכו של ה"חפץ חיים" נכשלה כישלון חרוץ, וקשה למצוא אנשים יראי שמים ומדקדקים בהלכה שיחששו מלשון הרע ורכילות באופן שדומה להקפדתם על מצוות ציצית, תפילין, מזוזה, ארבעת המינים, מצה, תקיעת שופר וכיו"ב.
הגראי"ל שטיינמן שדיבר וכתב שנים רבות על מצוות שבין אדם לחברו, עשה זאת להבנתי גם כן בדרך זו, ודבריו לא פעלו כמעט על הציבור, לעומת דבריו בעניינים אחרים שאלפים צועדים בעקבותיהם.
אני מאמין שהחינוך לאנושיות ולמוסריות כדבר בסיסי עוד לפני המחויבות הדתית והאמונית, היא מה שאמרו חז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה", ושבדרך זו ניתן להגיע להישגים גדולים יותר. להבנתי, אנו צריכים להיות בדבר זה שותפים מלאים לדרך החינוך בקרב כלל האוכלוסייה הלא דתית והלא יהודית, שמחנכת לערכים ולהומניות. אני מודע לכך שבקרב אנשים מסוימים זהו חילול הקודש, אולם אני סבור שדווקא זוהי דרכה של תורה.


אז איך אפשר להשיג את זה? האם לדעתך יש סיכוי שמלמד חרדי ילמד לתלמידים שהבסיס של מידות טובות הוא ענין אוניברסלי בלי שייכות לתורה?


אני מאמין שהצו המצפוני הבסיסי שיש לכל אדם, הוא למעשה דבר ה' שמגיע אלינו דרך השכל והרגש שהקב"ה נתן לנו. זכורני שהמשגיח רבי ירוחם ליבוביץ ממיר מוכיח שהמוסריות האנושית הבסיסית נקראת בתורה "יראת שמיים" משני מקומות.
האחד, ממה שכתוב אצל יוסף הצדיק " וַיְמָאֵן--וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים" (בראשית לט,ח-ט). הרי לנו שבשל נימוק מוסרי טוען יוסף שהמעשה יהיה חטא לאלוקים.
השני ממה שלמדנו על המילדות "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים" (שמות א,יז), הרי שלמרות שהקב"ה לא אמר למילדות שום דבר והן נשמעו לצו מצפונן הדבר מוגדר כיראת אלוקים.
כמדומני שדברים דומים מופיעים גם בתחילת שער חמישי בספר "שערי ישר" של רבי שמעון שקאפ, אודות איסור גזל שהוא תלוי בקביעה המוסרית וההגיונית הקודמת לדין תורה. אינני מבין מה הבעיה למלמד חרדי לומר לתלמידיו שהמידות הטובות והמוסר האוניברסלי הם דרך ארץ שקדמה לתורה, כפי שרבי חיים ויטאל ב"שערי קדושה" כתב שהמידות לא נכתבו בתורה מפני שהשכל מחייבן עוד לפני התורה.
לאחרונה ראיתי את דברי המלבי"ם (דברים יב כח): "ועשית הטוב והישר - טוב הוא בין אדם למקום, שכך ציותה החכמה העליונה, וגם הישר - בין אדם לחבירו לא יעשה מצד שכלו, כי אם מצד שישר בעיני ה'." איך אתה מתאם את זה עם ההומניזם שאתה מקווה לו?


כפי שכבר אמרתי, אני מאמין שהקב"ה מצפה מאיתנו להתנהגות מוסרית, מפני שכך מורים השכל והרגש שהוא נטע בנו, ולכן אין בעיניי שום סתירה בין הדברים. זהו להבנתי גם מה שאמרו חז"ל "אמר רבי יוחנן אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול" (עירובין ק,ב)


כתבת: "ברור שכל מי שיכול להימנע משימוש באינטרנט מלימודים אקדמיים ועוד כיו"ב קדוש ייאמר לו, אולם זו איננה ההנהגה האפשרית והנדרשת מכלל הציבור." אתה כן רואה ערך בהומניזם מטה-הלכתי, דרך ארץ קדמה לתורה, אז למה אין אתה רואה ערך עצמי בחקר דרך ארץ?


ברור שאנשים ברי דעת תלמידי חכמים ורחבי אופקים אמורים להכיר וללמוד תחומי דעת רבים ומגוונים שישמשו אותם בכדי לפתח תפיסת עולם רחבה, כמו שמצינו אצל גדולי ישראל לאורך כל הדורות. אבל אצל מרבית הציבור שאיננו בעל השגות גבוהות בתורה ובהשקפה, הלימודים האקדמיים נועדו לצרכים אחרים ובפרט לצורכי פרנסה, ולכן אני בהחלט אכבד את מי שיחליט להימנע מלימודים אלו בשל חשש מירידה רוחנית בשל החברה שבסביבת הלימודים ובשל התכנים עצמם.
במאמר "הקהילה החרדית והפמיניזם" כתבת שיש הבדלים משמעותיים בין הקידמה הפמניסטית בעולם המערבי והקידמה בעולם החרדי. מהן החילוקים, ומה דעתך על מקומן של הנשים בעולם החרדי בעתיד?


השינויים שהתחוללו במאה השנים האחרונות, בחינוך הבנות החרדיות, בהשכלת ובתעסוקת נשים חרדיות, הם גדולים מאוד וככל הנראה משתווים לשינוי שחל בנושא בכל העולם המערבי. אולם נדמה שניתן לציין כמה הבדלים מרכזיים, הקשורים ככל הנראה זה לזה.
  1. שינוי ללא מאבק בין נשים לגברים - בעוד שבעולם המערבי חלק גדול מהשינויים התחוללו בעקבות ותוך כדי מאבקים מרים מצידן של הנשים בדרישה לשוויון עם הגברים, הרי שהשינויים בקהילה החרדית התחוללו ללא מאבק בין נשים לגברים, גם כשהיה מדובר במהלכים שהיו שנויים במחלוקת חריפה בתוך הקהילה החרדית עצמה.
  2. שינויים לא אידאולוגיים - השינויים בתחום החינוך, ההשכלה והתעסוקה, של הבנות והנשים החרדיות, לא התלוו לשינוי אידאולוגי והשקפתי בתפיסת תפקידה ומקומה הטבעי של האישה. השינויים נתפסו כהכרח בשל נסיבות כאלו ואחרות, בעוד שחלוקת העבודה ההיסטורית ממשיכה להוות המודל האידאלי.
  3. שימור מצב במישור הדתי והציבורי - למרות השינויים הגדולים בחינוכן והשכלתן של בנות ונערות חרדיות ובהשתלבותן של נשים חרדיות במגוון תחומי עיסוק, הרי שבמישור הדתי-רוחני לימוד תורה והבעת עמדה תורנית והלכתית נשארו לחלוטין בחלקם של הבנים והגברים החרדים. גם המישור הציבורי ובפרט הפוליטי, נותר בשליטתם המליאה של הגברים.
לגבי העתיד, זוהי שאלה גדולה שאין לי עליה תשובה, אני סבור שכבר בדורנו נראה יותר נשים חרדיות בתפקידי ציבוריים, כמו כן אני מאמין שנראה יותר נשים חרדיות המבקשות לעצמן השכלה תורנית רחבה ומביעות עמדה תורנית בנושאים שונים שעל הפרק, אבל אני מתקשה להעריך כיצד ובאיזה אופן יתפתחו הדברים.
בכל אופן, חשוב לי שההתפתחויות הללו לא יבואו כהתרסה כנגד התורה וההלכה, אלא יתבססו על מקורות תורניים והלכתיים.

יום רביעי, 19 באפריל 2017

תן לי יבנה וחכמיה

לפני חודש יצאתי לראשונה בחיי לפולין לשבוע ימים, עם משלחת של תלמידי ישיבת "חכמי לב". המסע נועד להכיר מקרוב אלף שנות היסטוריה יהודית בארץ זו, עד עלות הכורת הנאצי ימ"ש בשנות הזעם. ביקרנו בבתי כנסת עתיקים בהם כיהנו גדולי עולם, למדנו "דף היומי" בישיבת "חכמי לובלין", ראינו את בתי החיים שבהם טמונים אבותינו ורבותינו, וסיירנו באתרי ההשמדה הפזורים בכל רחבי פולין. מטבע הדברים, מסע זה מעורר מחשבות רבות, ולרגל "יום השואה" הממשמש ובא אני מבקש לשתף במחשבותיי בעניין זה.

הגר"י הוטנר זצ"ל בעל ה"פחד יצחק" התנגד לקריאת השם "שואה" וטען שעלינו להשתמש במינוח "חורבן יהדות אירופה", בשל טענתו שאסור לנו להפריד את השואה מיתר ההיסטוריה היהודית ולהציגה כדבר נפרד העומד בפני עצמו, אולם נדמה שלכל הדעות מדובר במובנים רבים באירוע הנורא ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. באותה מידה ניתן לדעתי לומר שהשואה היא סימן השאלה הגדול ביותר בתולדות עמנו מים היותו לעם, ואני מבקש להציג ארבעה דרכים להתמודדות עם סימן השאלה העצום הזה.
  1. ציונות - התשובה המוכרת והמקובלת על רוב יושבי הארץ בציבור החילוני והדתי-לאומי היא הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל, אשר לתפיסתם אילו הייתה מוקמת עשרים שנה מוקדם יותר הייתה מביאה המוני יהודים לגבולותיה ומונעת את השמדתם, וצבאה היה יכול להילחם עם כוחות הרשע להצלת היהודים. זוהי להבנתם גם התשובה המעשית למניעת שואה נוספת רח"ל.
    ניתן כמובן לפקפק בתשובה זו מכיוונים שונים, אבל ההיגיון הפנימי שלה ברור מאוד.
  2. טמיעה והתבוללות - יהודים רבים הגיעו למרבה הצער למסקנה הפוכה, ולדעתם תם תפקידו של העם היהודי בהיסטוריה. הם השכיחו מעצמם ומילדיהם את זהותם היהודית, את התורה והמצוות ואת הערכים שבהם דבקנו אלפי שנים. להבנתם, אם היינו מתערים בגויים מוקדם יותר, היה נחסך רצח מיותר של מליוני יהודים רק בשל מוצאם.
    זוהי למעשה הדרך שבה אבדו לעמנו מיליונים נוספים מאז השואה ועד היום.
  3. יציאת אירופה - האנטישמיות באירופה מלווה את עמנו לאורך כל שנותנו בגלות, והיא לכאורה זו שהמיטה עלינו בסופו של דבר את החורבן הנורא. רבים וטובים ניסו לרדת לשורשה של השנאה האיומה הזו, ונדמה שלא הגיעו לחקרה. לדעת רבים, האנטישמיות בארצות אחרות איננה גזירת גורל, ועל היהודים להגר לארצות ומדינות כמו בצפון אמריקה ובדרומה או באוסטרליה, שאין בהם את אותה שנאת עולם לעם עולם. לשיטתם, יציאה מאירופה טרום השואה, הייתה מונעת את החורבן הנורא.
  4. יבנה וחכמיה - גדולי התורה והחסידות שבאותו הדור, נמנעו בדרך כלל מלעסוק בשאלה זו והיא מבחינתם בגדר "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות" (חגיגה יג,א). הם מסרו נפשם להקים מחדש את עולם הישיבות שחרב ואת החצרות החסידיות שעלה עליהן הכורת, וזו מבחינתם התשובה והנקמה ההולמת ביותר למאווייו של אותו רשע. במרחק של למעלה משבעים שנה, אנו רואים כיצד הם הצליחו במטרתם באופן מעורר השתאות.
הדרך האחרונה היא כמובן הרווחת בקהילה החרדית, אלא שבבואנו לחנך את בנינו ותלמידינו לאורה, עלינו להכיר במעלותיה ובחסרונותיה. מבחינת התוכן הפנימי שלה היא בוודאי עולה על כל התשובות האחרות, שכן היא מעלה על נס את הרוח היהודית הבלתי מנוצחת ואת תפקידנו הנצחי להעביר את דרך התורה והמצוות ואת המוסר היהודי לדורות הבאים, בעוד שהתשובות האחרות עוסקות רק בפן הגשמי וההישרדותי. אולם הקושי הגדול שלה הוא בכך שהיא איננה מתיימרת להעניק תשובה לשאלה המייסרת כל כך, ודרכו של אדם בכלל ושל נער בפרט היא לחפש תשובה ופתרון לכל שאלה ומצוקה.

הדרך החרדית היא למעשה המשך בקשתו של רבי יוחנן בן זכאי מאספסיינוס "תן לי יבנה וחכמיה" (גיטין נו,ב) בשעת החורבן הנורא של בית המקדש וירושלים, ואכן ריב"ז הוא זה שמכוחו זכינו להמשך מסירת התורה בדורות התנאים והאמוראים הראשונים והאחרונים עד ימינו אנו. עלינו אפוא להתחזק בהכרה ששמירת ההמשכיות לשרשרת הדורות, היא הדרך העיקרית שלנו להתמודד עם כל העומדים עלינו לכלותינו.

יום שלישי, 18 באפריל 2017

דון קישוט החרדי

בתקופה האחרונה ישנה התעניינות ציבורית גוברת בדמותו של הגר"ש אויערבאך שליט"א ראש ישיבת "מעלות התורה", בעיקר בשל הפגנות חוזרות ונשנות של אנשים הסרים למרותו - מצביעי מפלגת "בני תורה" וקוראי עיתון "הפלס" המכונים גם "הפלג הירושלמי" - בעקבות מעצרים של צעירים חרדים שנמנעו על פי הוראתו מלהתייצב בלשכת הגיוס ולהסדיר את מעמדם כתלמידי ישיבה. דמותו של הגר"ש איננה מוכרת ואיננה מובנת מספיק לציבור הרחב, המבקש להבין מהי השקפת עולמו? מהי תפיסת המציאות שלו? ומה הוא מבקש להשיג? רבים מציינים בפליאה את העובדה שהגר"ש הוא בנו הבכור של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שנודע במתינותו ונועם הליכותיו ויחסיו הקרובים עם כלל החוגים בעולם הדתי והחרדי, בעוד הוא צועד בשנים האחרונות כמעט יד ביד עם החוגים הירושלמים הקנאים כדוגמת "העדה החרדית" נטוריי קרתא וחסידי סאטמר. בשורות אלו אני מבקש להציג את דמותו (בכינויו "ר' שמואל" השגור בפי כל), בעקבות התבוננות של שנים ארוכות על דרכו הייחודית.

ר' שמואל אויערבאך שהנו כיום (תשע"ז) בן 85, גדל בירושלים בשכונת שערי חסד וחי בה עד היום. הוא למד בישיבת "עץ חיים" ומגיל צעיר הרביץ תורה בכמה ישיבות, אולם נדמה שאת תלמידיו הנחשבים ביותר הוא העמיד בשנותיו בישיבת "אתרי" בראשותו של הרב מרדכי אליפנט זצ"ל. ביניהם ניתן למנות את הרב שלום יוסף גלבר, הרב משה פטרובר, הרב אוריאל איזנטל, הרב יצחק מרדכי רובין ועוד אחרים, כולם מפורסמים כתלמידי חכמים המצטיינים בלימוד באופן של לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא (לימוד הסוגיה ממקורותיה עד לפסיקת ההלכה). בעשרות השנים האחרונות הוא עומד בראש ישיבת "מעלות התורה" בביהכנ"ס הגר"א בשכונת מגוריו, שמהווה "קיבוץ" לתלמידי ישיבה בוגרים המבקשים ללמוד במחיצתו.

על פי התיאורים של תלמידיו, ר' שמואל מצטייר בדמותו של "בחור ישיבה" (ישיבע בוחער) במלוא מובן המילה, בדומה לתיאורים הספרותיים על המתמיד והפרוש בישיבות ובבתי המדרש בליטא. הוא יכול ללמוד בהתמדה רבה שעות רבות, להירדם על הספסל שעליו למד ולהמשיך בלימודו כשהתעורר. הוא מצטיין ברגש רב ובלבביות, הבאים לידי ביטוי בתפילותיו, בשיחותיו, בכתיבתו וביחסי האנוש שלו. הוא עצמו התברך בכישרונות גדולים ובסקרנות רבה, והוא מקרב אליו תלמידי חכמים ובעלי כישרונות ונהנה לשוחח אתם במגוון תחומים בכל מקצועות התורה וגם במילי דעלמא.

ר' שמואל העריץ את אביו ונראה שלמד ממנו רבות בתורה ובמוסר, אולם נראה שבהשקפת עולם הוא לא ראה בו את מורה דרכו. על פי השמועה הוא ראה את עצמו כתלמידו של הסטייפלר זצ"ל, ובהמשך הוא דבק בגרא"מ שך זצ"ל שאנשיו רואים בו את ממשיך דרכו. שמו של ר' שמואל נודע בציבור כמדומני בהקמת "דגל התורה" בשנת תשמ"ט, אז הוא תמך בגלוי במהלכיו של הרב שך, ואף נודע בוויכוח החריף שלו בנידון עם הגר"ד לנדו ראש ישיבת "סלבודקה" שהיה כפי הנראה מיודד אתו עד אז. מאוחר יותר התפרסמה הסכמתו של הגרא"מ שך על ספרו "דרכי שמואל" על מסכת אהלות, שמלמדת על הערכה יוצאת דופן של הרב שך כלפיו (בעולם הישיבות השוו אותה להסכמה שקיבל הרב שך לספרו "אבי עזרי" מ"הרב מבריסק" הגרי"ז סולוביצ'יק זצ"ל).

ר' שמואל גילה לראשונה קו עצמאי בתמיכתו בשנת תשנ"ו בבחירות לכנסת ה-14 במפלגת "תלם אמונה" של בני תורה ספרדים, בניגוד לדעת גדולי התורה האשכנזים והספרדים כאחד. מאוחר יותר הוא הוביל את ההתנגדות להקמת הנח"ל החרדי, שנתמך באופן לא מוצהר ע"י הגראי"ל שטיינמן שליט"א. לאחר פטירת הגרא"מ שך (תשס"ב) הוא הצהיר נאמנות בלתי מסויגת לגרי"ש אלישיב זצ"ל, אבל כבר אז היה ניכר שהוא מוביל קו עצמאי ונוקשה בכל הסוגיות הנוגעות למפגש של הקהילה החרדית עם החברה הישראלית, כדוגמת צבא, עבודה, לימודים מקצועיים ואקדמיים, חינוך ועוד כיו"ב. לאחר פטירת הגרי"ש (תשע"ב), הוא מנהיג באופן עצמאי גלוי את תומכיו, שאף הקימו את עיתון "הפלס" ואת מפלגת "בני תורה" הסרים למרותו.

הנושא המרכזי שמעסיק את ר' שמואל ואת אנשיו בשנים האחרונות הוא "גזירת הגיוס", מאז פסיקת בג"ץ לפני כחמש שנים שההסדר של "תורתו אומנותו" איננו חוקי, ובעקבות החוק החדש שנחקק בכנסת ה-19 בימיו של יאיר לפיד כשר אוצר והתיקונים שנעשו בחוק בכנסת הנוכחית. בכל התקופה הזו, הוא מתאר את תקופתנו כתקופה של "גזירת שמד" שיש למסור עליה את הנפש. עמדה זו מנוגדת לגישה הרווחת בקהילה החרדית שהחוק במתכונתו הנוכחית החזיר למעשה את המצב לקדמותו, וכל מי שנפשו חשקה בתורה יכול לשבת וללמוד באין מפריע. המנהיגות הליטאית הרבנית והפוליטית רואה בו אויב מר, והיא מציגה אותו ואת אנשיו באופן שלילי ביותר, כמי שכוונותיהם אינן טהורות.

בחינה רצינית של התנהגותו, דיבוריו וכתיבתו של ר' שמואל, הן ליחידים והן לרבים, איננה מאפשרת לענ"ד לראות את הדברים באופן שבו מתארים זאת מתנגדיו. הרושם שלי הוא שר' שמואל אכן מאמין בכל לבו שיש כאן מלחמת ורדיפת דת מצד הציבור החילוני ומוסדות השלטון המבקשים לחלן את הציבור החרדי, ושהדרך היחידה להתמודד אתה היא בהתנגדות אקטיבית מילולית ופיזית (בנקודה זו הוא דומה לתיאור הנפלא של ידידי אברהם שפירא, את דמותו של האדמו"ר הנוכחי מסלונים).  הוא מזכיר לי את דמותו הספרותית של "דון קישוט" שיוצא למאבק הרואי עם כוחות האפל בעזרת נושא כליו "סנצ'ו פנצ'ו", הם נאבקים בטחנות רוח הנראים בעיניהם כענקים רעים ומסוכנים.

לגבי עושי דברו, ברור שלא כולם שותפים מלאים לתפיסת עולמו והם פועלים כל אחד מסיבותיו שלו, חלקם מבקשים לעצמם טובות הנאה, חלקם מעוניינים להיאבק בממסד הקיים בעזרתו ובתמיכתו, והדור הצעיר מוצא כאן דרך להוציא לפועל מרץ נעורים.

יום ראשון, 16 באפריל 2017

הטרגדיה של אריה דרעי

כמדומני שבפוליטיקה הישראלית כולה קשה למצוא מישהו (מלבד נתניהו) שנכתב עליו כה רבות לחיוב ולשלילה כמו השר והח"כ הרב אריה דרעי, במשך 34 השנים שחלפו מכניסתו לעולם הפוליטי עם הקמת ש"ס בתשמ"ד. נדמה שאיש לא יכול להישאר אדיש כלפיו, וכך הוא זוכה למעריצים מושבעים מצד אחד ולשונאים בנפש מצד שני, לאלו הרואים בו דמות מופת ולאחרים הרואים בו כל דבר רע. בשורות הבאות אין בכוונתי לעסוק כלל בשיפוטיות של אישיותו או של מעשיו, אלא להציג את המציאות הקשה שלהבנתי הוא נתון בה, ואני מתקשה למצוא מישהו שנמצא בסיטואציה דומה.

הפרק הראשון של אריה דרעי בפוליטיקה הישראלית (תשמ"ד - תשנ"ט) הוא מרשים בכל קנה מידה. צעיר בן 25 שהצליח להקים יש מאין מפלגה לציבור החרדי ספרדי, ולהביא אותה בכל פעם להישגים חדשים עד להישג חסר התקדים של 17 מנדטים. הוא התמנה לשר הצעיר ביותר בתולדות מדינת ישראל. הוא הקים יחד עם הגר"ע יוסף זצ"ל מערכת חינוך חדשה עם עשרות מוסדות בכל רחבי הארץ, דאג להקמתן של קהילות תורניות ספרדיות מדן ועד אילת ולכל הצרכים של חיי הדת. הוא התגלה כבעל הבנה מיוחדת בכל התחומים, במדיניות, בביטחון, בכלכלה וכמובן בפוליטיקה. החקירות והמשפטים נגדו נתפסו בעיני הציבור החרדי ובפרט בקרב מצביעי ש"ס כעלילה ורדיפה פוליטית, והדבר חיזק והעצים את כוחו וקסמו של האדם הצעיר המוכשר והכריזמטי הזה. המשפט של הגרא"מ שך זצ"ל על כך שאריה דרעי עשה בכמה שנים מה שאגודת ישראל לא עשתה בארבעים שנה, ממחיש באופן הטוב ביותר את ההתפעלות מהתופעה הזו.
השנים הללו היו שנות הרנסנס של החרדיות הספרדית, פסקיו ושיעוריו של הגר"ע יוסף נפוצו בכל הארץ ומעמדו התורני גדל בכל שנה, כשלכל כינוס בנוכחותו הגיעו אלפים רבים. הרישום למוסדות החינוך של "אל המעיין" גדל והלך גם מקרב משפחות מסורתיות, הנערים והנערות המשיכו את דרכם בישיבות ובסמינרים, והמונח "החזרת עטרה ליושנה" היה נראה כתיאור מדויק של המציאות.

צילום: שוקי לרר
מהיום שנאלץ אריה דרעי לפנות את מקומו בזירה הפוליטית, בשל הרשעתו במשפט ובשל מאסרו ואח"כ בשל הקלון שהוטל עליו, הוא עבר 12 שנים שבהן הוא לא פסק לחלום על חזרתו ועל פעילותו עתידית, אולם בתקופה זו חלו שינויים גדולים גם בתנועת ש"ס, גם בעולם החרדי הספרדי וגם בחברה הישראלית. את תנועת ש"ס ניהל בשנים הללו אלי ישי שמלבד החריצות והעבודה הסיזיפית המשותפת לשניהם הוא ההפך הגמור של אריה דרעי, איש אפרורי חסר ברק וכריזמה, שהצליח לשמר את כוחה של התנועה ולבסס את עבודתה היומיומית בכל תחומי החיים. נדמה שבתקופה זו גם לא היה כבר צורך ואפשרות להמשך הצמיחה הרוחנית של החרדיות הספרדית והיא הגיעה לתקופת השימור והגידול הטבעי, כפי שקרה מוקדם יותר לחרדיות האשכנזית. אריה דרעי עצמו השתעשע רבות במחשבה על פוליטיקה חדשה ולא סקטוריאלית, שהוא תופס בה מקום מרכזי.

בשש השנים (תשע"א - תשע"ז) שחלפו מיום הכרזתו של אריה דרעי על חזרתו לזירה הפוליטית, ובחמש השנים מתוכם שהוא נמצא שוב בתנועת ש"ס, נראה שהוא מנסה ללא הרף לשחזר את מהלכיו בפרק הקודם אולם ללא הועיל. הוא מבקש לראות שוב את הניצוץ בעיניים של הפעילים ושל הציבור הרחב, והוא מנצל לשם כך את כל יכולותיו המנהיגותיות והרטוריות, אולם התוצאה המיוחלת איננה מגיעה. במקום להבין שהתקופה שונה ואתגריה אחרים, הוא ואנשיו מנסים לתלות את האשם בגורמים שונים, ברב פלוני ובפוליטיקאי אלמוני, בכתב זה ובשדרן אחר. הוא ממנה את גדולי התורה שהוא חפץ ביקרם לחברי "מועצת חכמי התורה", דואג למינוי רבנים ראשיים כלבבו ומשתדל ככל יכולתו למנוע את מיונים של גדולי תורה שנראים לו כמסוכנים עבורו. הוא שולט כבעבר על כל מינוי בתנועה בדרג המונציפאלי והארצי, והוא מעורב בהצלחתם של כלי התקשורת הסרים למרותו ובמאבק באלו הקוראים תיגר עליו. 
נראה שהמציאות העכשווית פשוט איננה מתאימה למידותיו של אריה דרעי והוא אמור לדעת זאת יותר מכל אחד אחר, הוא קרוץ מחומר של מנהיגים שמובילים מהלכים גדולים בעולם, והוא נאלץ להתמודד עם מפלגה סקטוריאלית שהאנשים בה מבקשים בסך הכל ג'ובים חיים נוחים ושימור המצב הקיים.
השאלה שמעניינת לענ"ד את אריה דרעי איננה אם בקבלת פני רבו בחג היו חמשת אלפים או שלושים אלף איש, או אם בבחירות הבאות לכנסת יהיו לש"ס שבעה או שמונה מנדטים. הוא מבקש לחזור לתקופת הרנסנס של החרדיות הספרדית, ואיננו מוצא לו פרטנר לשם כך לא בציבור ולא בנציגיו.

הפרדוקס הגדול בהתנהלותו של אריה דרעי היא בבחירת הרבנים שהוא מגדל ומקיף את עצמו בהם והרבנים שהוא מרחיק ומנסה לפגוע במעמדם, שכן מבחינת אופיו וכישוריו הוא זקוק לדמויות בעלות כריזמה ורצון לפעול ולהשפיע בקנה מידה רחב, אולם הוא מעדיף מסיבות שונות רבנים חסרי מעוף ועצמאות שיהיו סרים למרותו בכל דבר ועניין. כך מוצא את עצמו דווקא אלי ישי האפרורי, בחברתם של גדולי תורה דעתנים ועצמאיים.

תקופות היסטוריות ומודלים של מנהיגות



בשבועות האחרונים הזדמן לי להתבונן מכמה זוויות על ההיסטוריה היהודית במאה השנים האחרונות, ואני מבקש לשתף את הקוראים בתובנה שנראית לי רלוונטית מאוד לימינו אנו.

אם נתבונן בשנים תרע"ד - תשכ"ז מנקודת מבט כלל יהודית, מדובר לעניות דעתי בפרק זמן קצר יחסית עם מספר מאורעות היסטוריים שספק אם היה כדוגמתו בהיסטוריה היהודית. מלחמת העולם הראשונה, עליית השלטון הקומוניסטי, השואה ומלחמת העולם השניה, הקמת מדינת ישראל, מלחמת ששת הימים, לצד תהליכים משמעותיים נוספים כמו עליית היהודים ממדינות האיסלם, צמיחת יהדות ארה"ב וכיו"ב. ההתרחשויות הללו היו בעלי משמעות דרמטית לעם ישראל, ומי שחי בתקופה זו לא יכול היה שלא לחוש את משק כנפי ההיסטוריה, ולהרהר במשמעות של המאורעות הללו לטוב ולמוטב.

לעומת זאת, בחמישים השנים שחלפו מתשכ"ז ועד היום (תשע"ז) קשה כמדומני להצביע על תהליכים ומאורעות בעלי משמעות היסטורית לעם היהודי. במדינת ישראל היו אמנם מלחמות כמו מלחמת יום כיפור, שלום הגליל, מלחמת המפרץ, מלחמת לבנון השניה, אינתיפאדות ועוד אי אלו אירועים ביטחוניים משמעותיים. גם הניסיון להסדר מדיני עם הפלסטינים מאז אוסלו שידע עליות ומורדות, והסכמי שלום עם מצרים וירדן. אבל נדמה שכל אלו, אינם מתקרבים למאורעות של התקופה שקדמה לה. כמובן שהשינויים שהתרחשו בעולם בכלל ובפרט בעולם המערבי כדוגמת ההתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות ומהפכת המידע והאינטרנט, השפיעו במידה רבה גם על העם היהודי, אבל קשה לי לראות כאן דבר מה יוצא דופן וייחודי להיסטוריה של עם ישראל.

להבנתי, ההבדל בין התקופות הללו, איננו רק תיאור היסטורי עובדתי, הוא גם יכול להסביר לנו הבדלים שונים בין סוגי המנהיגים שהיו לעם היהודי בשנים הללו, שכן כל תקופה מצריכה מנהיגות מסוג אחר. בשנים של תהפוכות ושינויים גדולים נדרשים מנהיגים אקטיביים בעלי יכולת לקבל החלטות הרות גורל ולהוביל אחריהם ציבור רחב, בעוד שבשנים כתיקונם ניתן להסתפק בהנהגתם של אנשים פסיביים שהם בסך הכל מנהלים טובים שיודעים לדאוג לשימור המצב הקיים פחות או יותר ושהציבור הרחב נותן אמון בניסיונם ובשיקול דעתם, גם אם איננו רואה בהם דמויות ראויות להערצה ולהובלה.

גם מנקודת ראות חרדית ניתן לתאר תמונה דומה, אם כי החלוקה של התקופות שונה במידה מסוימת, וכמובן שישנם גם הבדלים משמעותיים בין הקבוצות החרדיות השונות, אני אנסה לתאר את הדברים מנקודת ראותי בכמה קבוצות חרדיות. כשאני מבקש להעתיק את הניתוח הנ"ל לציבור החרדי בישראל, יש לדעתי לנתח קודם את המהלכים המשמעותיים ביותר בכל אחת מהקבוצות המרכיבות אותו, ואז להבין את הדמויות השונות בהנהגה החרדית.

החרדיות הליטאית - ראשית ההיסטוריה של החרדיות הליטאית היא בעיניי בהקמת ישיבת וולאז'ין בתקס"ב, כמובן שמאז ניתן לציין כמה מאורעות ומהלכים חשובים, אבל ברצוני גם כאן להתמקד במאה השנים האחרונות.
מלחמת העולם הראשונה גרמה לישיבות ליטא טלטלה עזה, ישיבות גלו ממקומן, בחורים חזרו לבתיהם, והישיבות התקשו לשרוד מבחינה כלכלית, אולם לאחר המלחמה הן חזרו למקומן ולפריחתן בגשמיות וברוחניות.
שואת יהדות אירופה הכחידה כמעט כליל את עולם הישיבות הליטאי ואת מרבית גדולי התורה והמוסר, מלבד ישיבת מיר שניצלה באופן מופלא וגלתה לשנחאי.
הקמת עולם התורה הליטאי בישראל ובארה"ב, שניצניו התחילו כבר לפני השואה בהקמת ישיבת "חברון", אבל עיקרו נעשה בשנות השואה ובפרט לאחר קום המדינה, היא סיפור היסטורי מופלא. אנשים כמו הגרי"ש כהנמן, החזו"א, הרב מבריסק, הגרא"י פינקל, הגרא"ז מלצר, הגר"י סרנא, הגרי"מ קונשטט ועוד רבים וטובים, הצליחו להביא מאות ואלפי צעירים חדורי להט לשקוד על לימוד התורה, ולהקים עוד ועוד ישיבות. ישיבות חדשות קמו ונפתחו בירושלים, בני ברק, אשדוד, פתח תקוה, זיכרון יעקב, באר יעקב, ובעוד ועוד מקומות רבים מהצפון ועד הדרום. כמדומני שמבחינה זו ניתן לציין כארבעים שנות הקמה (ת"ש - תש"מ), למרות שעד היום לא נפסק הגידול של עולם הישיבות הליטאי.
המהפך השלטוני בתשל"ז ובפרט ההצטרפות של אגודת ישראל לקואליציה של בגין ומאז לרוב הקואליציות, היתה גם כן אירוע היסטורי עבור הציבור הליטאי, אבל כמדומני שהקמת "דגל התורה" בתשמ"ט היתה גולת הכותרת עבור ציבור זה. הגרא"מ שך היה אז המנהיג הליטאי הבלתי מעורער והוא הצליח לצור גאוות יחידה חסרת תקדים בציבור זה.
מתשמ"ט ועד היום (תשע"ז) במשך קרוב לשלושים שנה, אני מתקשה לראות מאורעות או תהליכים דרמטיים בחרדיות הליטאית.
כאן אנחנו יכולים לראות באופן בולט את ההבדל האישיותי בין הגרא"מ שך זצ"ל האקטיביסט והכריזמטי לבין הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגראי"ל שטיינמן שליט"א הפסיביים והאנמיים.

החרדיות החסידית - ההיסטוריה של החסידים מתחילה כמובן בתנועת החסידות של הבעש"ט, אבל גם כאן נראה לי שעלינו להתמקד במאה השנים האחרונות.
את החסידויות עצמן יש לחלק לפי ארצות מוצא, לפי גודל, על פי שושלת האדמו"רים שבראשן ובהתאם לפרמטרים נוספים, אולם לתועלת העניין אקצר בשלב זה, ואכתוב בהכללה על החסידויות ככלל (למעט חב"ד).
למיטב ידיעתי, העולם החסידי טרום השואה נאלץ להתמודד עם גל גדול של נטישה של הדור הצעיר, בעיקר בשל המשיכה לרעיונות חדשים של תנועות שונות שפעלו במזרח אירופה כמו הציונות, הבונד, הקומוניזם, ההשכלה, החילוניות ועוד.
שואת יהדות אירופה כמובן הכחידה את מרבית החצרות החסידיות בפולין, באוקראינה, ברומניה, בהונגריה וביתר ארצות מזרח אירופה.
גם כאן ההקמה והשיקום של חצרות חסידיות בישראל ובארה"ב ע"י שרידי חרב, כדוגמת ה"אמרי אמת" וה"בית ישראל" מגור, רבי אהרן מבעלז ואחיו הרב מבילגוריי, האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג, רבי יואל מסאטמר, ה"אמרי חיים" מויז'ניץ ועוד רבים וטובים, היא פרק מרשים ומופלא. אינני יודע לתחום את התהליך הזה בשנים, אבל נדמה לי שגם כאן מדובר בעיקר בשלושים-ארבעים שנים. ומאז ועד היום מדובר בשימור ותחזוקה של הקיים.
מבחינה זו, נדמה לי שניתן לראות הבדל ברור בין מרבית האדמו"רים שציינתי לבין ממשיכי דרכם, בעוד שהראשונים היו יזמים ומהפכנים האחרונים בולטים ברצונם לשמר את הקיים.

החרדיות הספרדית - כאן לדעתי מדובר בהיסטוריה הקצרה ביותר, מפני שלענ"ד לא ניתן לדבר על "חרדיות ספרדית" לפני שנות החמישים ואולי אף מאוחר יותר.
עולם הישיבות החרדיות הספרדיות הוקם ברובו הגדול לאחר עליית היהודים מארצות האיסלאם, שנשלחו לחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, וחלקם הגדול נסחף לחילוניות. 
הקמת הישיבות הספרדיות ומאוחר יותר הקמת תנועת ש"ס ורשת "אל המעיין" ופתיחת מוסדות חינוך לבנים ולבנות בכל הגילאים נמשכת למעשה עד היום, אבל נדמה לי שגם כאן אנחנו כבר נמצאים לאחר שלב ההקמה וההרחבה ובעיקר בשלב השימור. אני מעריך את שלב ההקמה וההתרחבות כעניין של 20 שנה (תשמ"ד - תשס"ד), אבל הדבר דורש בחינה מדוקדקת יותר מצידי.
בחרדיות הספרדית יש מקום חשוב גם לתהליך החזרה בתשובה של הציבור שהתרחק מהדת בדור הראשון בישראל ובדור השני חזר והתחזק מבחינה דתית.
ביצירת החרדיות הספרדית, ניתתן לזהות במקביל שני מוקדים בהנהגה הרוחנית. את הציבור הספרדי שומר המצוות וההלכה, יש לייחס כמובן לדמותו יוצאת הדופן של ה"ראשון לציון" הגר"ע יוסף זצ"ל, בעוד שאת עולם הישיבות הספרדי הקימו בעיקר בוגרי הישיבות הליטאיות כדוגמת הרבנים לבית טולדאנו הרב יהודה עדס ואחרים.

חב"ד - ההיסטוריה מנקודת הראות של חסידות חב"ד, נראית לי שונה מאוד מכל המתואר לעיל.
עליית השלטון הקומוניסטי פגעה פגיעה אנושה בחסידות חב"ד לובאוויטש, ולמעשה קרוב לשלושים שנה בהן כיהן הריי"צ כאדמו"ר הייתה זו חצר קטנה שנדרשה למאמצים גדולים בכדי לשרוד.
בשל כך, עלייתו של רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל לכס האדמו"רות בשנת תשי"א, הפיכתו במשך השנים למנהיג של תנועת המונים, הקמת מערך של אלפי שלוחים ברחבי העולם, הוצאת אינספור פרסומים וחשיפה עולמית עצומה, עד הסתלקותו בשנת תשנ"ד, מהווים למעשה רצף של למעלה מארבעים שנות פריחה וצמיחה עם אנרגיה עצומה.
גם ב-23 השנים האחרונות מתשנ"ד עד היום, נראה לי שבמידה רבה חסידי חב"ד עדיין מצליחים לשמר את להט העשייה שלהם, והם עדיין לא בשלב של שימור הקיים בלבד. מעניין מאוד להבין האם זה כך וכיצד, והאם ניתן יהיה להמשיך כך לאורך זמן.

המִתְחָרְדִים - כאן צריך לדעתי להתייחס לכל אלו שהצטרפו במהלך השנים לקהילה החרדית בישראל, בין אם מדובר בצעירים מהציונות הדתית שעברו לעולם החרדי בעיקר באמצעות עולם הישיבות הליטאי, או בחילוניים שחזרו בתשובה בגל שהחל בעיקר אחרי מלחמת יום כיפור, או בחרדים מארצות המערב שעלו לישראל.
מדובר למעשה בעשרת אלפים או למעלה מכך של אנשים שבשלב מתקדם בחייהם הצטרפו לקהילה החרדית בישראל, ולמרות שבמרבית המקרים הם ביקשו להיקלט ולאמץ את אורחות חייה, במידה רבה הם גם גרמו לשינויים בתוכה בתחומים שונים.

יום שני, 10 באפריל 2017

הלכה ומנהג

בעקבות דיונים רבים לרגל חג הפסח שקראתי בימים האחרונים במקומות שונים, עלו בדעתי כמה תובנות בענייני הלכה ומנהג. אני מניח שהדברים אינם חדשים, אבל אני מקווה שהקוראים כאן ימצאו בהם טעם.

להלכה ולמנהג שתי שפות שונות ומקורות שונים. 
ההלכה במקורה היא פורמלית טקסטואלית נוקשה וחסרת פשרות, היא מוקפדת והיררכית, היא מגדירה כל דבר באופן מדויק, היא מבדילה בין דאורייתא לדרבנן, היא מחייבת את כולם.
המנהג במקורו הוא נורמה המשתנה ממקום למקום ממשפחה למשפחה ומזמן לזמן, היא עוברת מאב לבנו ומאם לבתה באופן טבעי, היא גמישה ולא מדויקת והיא מתקשה להבדיל בין מנהגים שונים ולקיים ביניהם מדרג ערכי, על פי פרמטרים ברורים.
החיים הדתיים בלולים מהלכה וממנהג, מקומה של ההלכה אמור להיות מינימליסטי כדרכו של חוק מחייב ואוניברסלי, והמנהג מטבעו אמור להיות מקסימליסטי בשל היותו מקיף את כל נורמות ההתנהגות ביומיום ובמועדים מיוחדים.
בזמנים כתיקונם, אמורים ההלכה והמנהג לדור זו עם זה בכפיפה אחת, עם זוגיות טובה ומעט מתחים ותחרות. את ההלכה אמור ללמד הרב, את המנהג אמורה ללמד האם, והאב אמור לדעת למזג בין השניים. אולם מסיבות שונות, המערכת הזו נתקלה בקשיים רבים במאות השנים האחרונות, וכאן אנו עדים לכמה צורות התמודדות שונות זו מזו.

השיטה הליטאית - כאן בחרו בדרך של "מלוא כל הארץ הלכה", כשלשם כך הכניסו את כל המנהגים תחת כנפי ההלכה, תחת הקביעה שכל חומרה וכל צד שהוזכר בפוסקים ובמקורות שונים באופו כלשהו הוא מחייב. כל מנהג שאיננו נכלל בעיקרון זה איבד את משמעותו, אבל גם ההלכה הפכה ממנימליסטית למקסימליסטית. כללים כמו "ספיקא דרבנן לקולא" או "הלך אחר הרוב" או שיקולים של "הפסד מרובה" וכיו"ב נדמה שעברו מן העולם.
השיטה החסידית - המנהג הפך לערך מקודש ומחייב, תחת המסר של "אל תיטוש תורת אמך" ו"מנהג ישראל תורה", כך הפכו כל ההנהגות מבית אמא וכל מה שנהגו בכל עיירה נידחת לדבר קדוש שרזין עליאין תלויים בו. התרבות הרווחת על שפתה לבושיה מאכליה ניגוניה, נעשו לעיקר היהדות.
השיטה הספרדית - כאן כמדומני השתמרה המסורת הישנה של הלכה ומנהג עד עשרות השנים האחרונות, וההתמודדות נדרשה בעיקר עם המעבר מארצות המוצא בצפון אפריקה ובמזרח התיכון לארץ ישראל ולמדינות המערב. כאן הגיע הגר"ע יוסף ומפעלו ההלכתי המדהים, אולם בשונה מהמנהג הליטאי הוא לא בחר בדרך המחמירה כמחייבת אלא רק במהלך של "המחמיר תבוא עליו ברכה", אולם נראה שהגר"ע יוסף איננו הגורם היחיד בזירה זו וניתן למצוא גישות נוספות.

מעבר לתיאור הנ"ל, ישנן כמה סוגיות נוספות בחלוקה שבין הלכה ומנהג. כדוגמת מקומו של המוסר ושל האתיקה, מעמדה של ה"חומרה", מקומן של האגדה והקבלה.

פסח הוא כמדומני המועד המגלם יותר מכל את כל העניין, אצל החסידים מקומו של המנהג תפס מקום נכבד בהתנגדות למצות מכונה, באיסור אכילת "שרויה" ובעוד אינספור מנהגים מבית סבא, אצל הליטאים מקומה של ההלכה הגיע לממדים מדאיגים בחשש אינסופי מ"משהו חמץ" ובהקפדה יתירה על כל תג ותג.

מעניין לציין שאחת הגמרות הנפלאות ביותר על היחס שבין הלכה למנהג נאמרה במסכת פסחים (סו,א) בנוגע לערב פסח. "אמרו לו רבי שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון".

יום רביעי, 5 באפריל 2017

כיצד מפגינים?

בימים אלו אנו עדים להפגנות יומיומיות של אנשי "הפלג הירושלמי", המוחים כנגד מעצרם של צעירים חרדים שלא התייצבו בלשכות הגיוס וכנגד מה שהם מכנים "גזירת הגיוס". הפגנות אלו נועדו על פי עדות מארגניהן להפריע את שיגרת החיים של התושבים במקומות שונים, באמצעות חסימת התנועה והתפרעות על הכביש, כשמדי פעם ננקטת אלימות פיזית ומילולית כלפי עוברי אורח שונים, אם בשל צורת הופעתם או בשל ניסיונם להתנגד להפרעת הסדר.

צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90
אינני בא לדון כלל במניע להפגנות אלו, ולצורך העניין נניח שיש כאן פגיעה בציפור נפשה של היהדות החרדית ושהדבר מצדיק מחאה ברחובה של עיר. אולם נדמה שמארגני ומשתתפי ההפגנות הללו שכחו לחלוטין (או לא ידעו) מה היה אופיין של ההפגנות הרבות שניהלה היהדות החרדית. 

היהדות החרדית בישראל כינסה פעמים רבות הפגנות בנושאים שונים, כנגד חילולי שבת בהיכלי תרבות ובכבישים מרכזיים, על חילולי קברים במקומות שונים, בשל פעילות מיסיונרית, כנגד התערבות הבג"ץ במועצות הדתיות, במחאה על חוק לגיוס תלמידי ישיבות, על פתיחת חנויות למכירת בשר חזיר ועל עוד נושאים שונים הנוגעים לאורח החיים החרדי ולצביון של רשות הרבים. אולם על מנת להבין מהי הפגנה, עלינו לחזור למקור המצוי בחז"ל לעניין זה.

הגמרא במסכת תענית (יח,א) מספרת לנו 

"פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות, מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו? הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה, אמרה להם: עמדו והפגינו בלילה. הלכו והפגינו בלילה אמרו: אי שמים, לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות רעות? ובטלום. ואותו היום עשאוהו יו"ט".

מטרת ההפגנה איננה להפריע ולפגוע בחייהם של אנשים אחרים, היא נועדה להביע את הכאב העמוק ואת הצער שיש לאדם מהמציאות שאיננה רצויה בעיניו, ובכך לעורר את הגורמים האחראים למצב לשנות אותו מתוך התחשבות בכאבם. אם לעתים ישנה פגיעה בסדר הציבורי בשל ההפגנה, הרי זהו אילוץ ומחיר שניתן להצדיק אותו במידה מסוימת מחוסר ברירה, אבל מעולם לא הייתה הפגנה שיצאנו אליה במטרה להציק ולפגוע בציבור הרחב שלא חטא ולא פשע, רק בשביל לקוות שהפגיעה בציבור תגרום למישהו להיכנע לתביעות המפגינים.

את ההפגנות שנועדו להפריע לציבור הכרנו משני כיוונים, מצד אחד מצידם של קנאים שבמהלך הפגנות השבת ניסו לפגוע פיזית במחללי שבת, ועל כך הביעו גדולי התורה פעם אחר פעם את דעתם שמדובר בהתנהלות פסולה לחלוטין. ומן הצד השני, בהפגנות של עובדי מפעלים שונים שנסגרו או בהפגנות מחאה בנושאים מדיניים כאלו ואחרים, אולם מעולם לא הייתה ליהדות החרדית חלק ונחלה בהפגנות מסוג זה.

אנשי "הפלג הירושלמי" המפגינים כעת, מדברים תמיד על היותם ממשיכי היהדות החרדית האותנטית ועל התנגדותם להשפעות חיצוניות, אולם התנהגותם זו מלמדת שהם מושפעים מגורמים חיצוניים יותר מיתר הציבור החרדי. גם בנושא של "גזירת הגיוס" שכנגדו הם מוחים, הם ממחישים שחלק מהנימוקים לאי גיוס תלמידי ישיבות אינם נכונים. פעמים רבות נטען שאופיים של תלמידי ישיבות הוא נעים ורך ואיננו מתאים ללוחמים, כמו שאמרו חז"ל "תולעת יעקב אין כוחה אלא בפה", וכדברי הפסוק שאנו אומרים בכל בוקר "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹקינוּ נַזְכִּיר", והנה מסתבר שבחורי ישיבות אלו כוחם יפה למאבקים פיזיים.

בואו אחים יקרים ושובו לדרך המסורה לנו, הביעו את כאבכם הרב באופן שבו נהגו אבותיכם ורבותיכם, ואל תאמצו דרכי מחאה שאינם בדרכה של תורה.