חפש בבלוג זה

יום שבת, 28 במרץ 2020

רבותי, ההיסטוריה חוזרת


לפני 17 שנים, הוקמה בישראל ממשלה ללא המפלגות החרדיות, בראשות הממשלה עמד אריאל שרון וכשר האוצר כיהן בנימין נתניהו. הכלכלה הישראלית הייתה אז בצב קשה, ושר האוצר הוציא לפועל תכנית כלכלית להבראת המשק, שכללה קיצוץ חד בקצבאות הביטוח הלאומי ובתקציבי הישיבות והכוללים.

אני הייתי באותם ימים אברך כולל, וכמו כולם הייתי מודאג ומוטרד מהמצב הכלכלי של הקהילה החרדית, אבל חשבתי שלא רק המדינה אשמה במצב וגם עלינו לחשב את צעדינו.

בשל כך, פרסמתי טור דעה בעיתון "בקהילה" תחת הכותרת "זעקת האברכים", והתחלתי ללבן בעצמי ועם חברים את הסוגיה הכלכלית. הלכתי עם חברים לדעה לרבנים ואנשי ציבור חרדים, והופתעתי מאוד מהדברים ששמעתי מהם. רובם ככולם הצדיקו את החששות שהעלינו, אבל הם טענו שאין בכוחם לשנות את המצב.

מלבד שאלת התעסוקה והכוללים, עסקתי באותה תקופה גם בניסיון להבין את מנגנון ההתנהלות של הגמ"חים להלוואת כספים בקהילה החרדית, והייתי מודאג מאוד ממה שהתגלה לי. כתבתי חוברת תורנית ומעשית תחת הכותרת "על הגמ"חים" והעברתי אותה לעיונם של רבנים ומנהלי גמ"חים גדולים, וגם כאן הופתעתי מהתגובות שקיבלתי. את החיזוק העיקרי לחששותיי בעניין הגמ"חים קיבלתי מתלמיד חכם בעל הבנה בענייני כספים, שכיום מכהן כראש ישיבה. הוא כתב תסריט דמיוני על "מפולת הגמ"חים", ובו מתואר תרחיש מדאיג מאוד.

באותם ימים הגעתי להתייעץ עם ידיד מירושלים, והוא הציע לי לקרוא את הספר "חברה במשבר לגיטימציה" שכתב פרופ' מנחם פרידמן ז"ל, שנפטר לפני כשבועיים, על "הישוב הישן" האשכנזי בירושלים בתקופה מלחמה העולם הראשונה. קראתי את הספר בסקרנות רבה, ולפתע היה נראה לי שההיסטוריה פשוט חוזרת על עצמה.

לימים, כשנפגשתי עם פרופ' פרידמן, אמרתי לו שאני חושב שהספר הזה הוא הספר הטוב ביותר שהוא כתב על החרדים, מפני שהספר אומר לנו לא רק מה היה אלא גם מה יהיה, הוא מאוד נהנה מהאמירה הזו.

מאז, חזרתי וקראתי כמה פעמים את הספר, ואני חושב שההקבלה בין התהליכים שעברו על "הישוב הישן" האשכנזי בירושלים עד קום המדינה, דומים מאוד לתהליכים שעוברים כיום על החברה החרדית, אני מוצא קווי דמיון רבים בין "הישוב הישן" האשכנזי באותם ימים והקהילה החרדית הליטאית בימינו, הן בתחום התעסוקה, והן בהתנהלות המנהיגות הרבנית והציבורית.

הספר נפתח במשבר פיננסי שהתחיל עם פטירתו של ר' בייניש סלאנט (בנו של רבי שמואל סלאנט זצ"ל) בשנת תר"ס, ואפקט הדומינו שהתחולל בהמשך, וזה הזכיר לי תמיד את החשש שלי מקריסת הגמ"חים ואחריהם מוסדות תורה ומשקי בית רבים.

עם תחילת המגיפה הנוכחית, נזכרתי שוב ספר המרתק הזה, וכמובן שגם פטירתו של פרופ' מנחם פרידמן עוררה את הזיכרונות הללו. בשבוע שעבר כתב לי חברי צביקה דויטש, שגם הוא מרגיש שיש דמיון רב בין שתי התקופות הללו.

נ.ב. גם הרב דוד בלוך שליט"א, אמר לי פעמים רבות שלדעתו יש דמיון רב בין שתי החברות הללו, ולכן הוא חושש מתופעה של יציאה בשאלה המונית בעקבות משבר כלכלי, כפי שקרה בישוב הישן בירושלים.

יום חמישי, 26 במרץ 2020

30 שנה ל"נאום השפנים" של הרב שך

צילום‭: ‬ישראלי‭ ‬צביקה‭, ‬לע‭"‬מ
לפני 30 שנה בדיוק בכ"ט אדר תש"ן / 26.3.1990, התקיים באולם הספורט ב"יד אליהו" הכנס הארצי הראשון של "דגל התורה".

ההתעניינות התקשורתית באירוע הייתה גדולה מאוד, ה"תרגיל המסריח" היה אז בעיצומו, וכולם חיכו לדעת האם הרב שך יתמוך בהקמת ממשלה חדשה בראשות שמעון פרס.

האולם היה מלא מפה אל פה, בעשרת אלפים אברכים ובחורי ישיבות ליטאים, שצפו בהתרגשות גדולה בגרא"מ שך זצ"ל כשלצידו הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל ויבלחט"א האדמו"ר מבעלז שליט"א.

נאומו של הרב שך זכה לכינוי המפורסם "נאום השפנים", כשהרב שך דיבר על הקיבוצים החילוניים ושאל בקול רם "במה אתם יהודים?". בימים שלאחר הנאום, הרבתה התקשורת לעסוק בנושא, והנשיא חיים הרצוג ז"ל יצא בנאום משלו להגנתם של הקיבוצים.

לאחר הכינוס, התכנסו במשך שלושה ימים ב"בנייני האומה" בירושלים, כ-300 "צירים" של המפלגה, שהתחלקו לועדות שונות (חינוך, דיור, תעסוקה, בריאות וכיו"ב) ועסקו בתכנון של הפעולות הנדרשות בכל תחום.

קשה לשחזר את התחושה של בני התורה הליטאים באותם ימים, תחושה של השפעה משמעותית על השיח בחברה הישראלית, של רלוונטיות לשאלות האידאולוגיות והפוליטיות, עם מנהיג ישיש בעל כריזמה ומנהיגות.

למרות הביקורת הרבה שמושמעת עד היום בקהילה החרדית על מנהיגותו של הרב שך, אני עצמי סבור שאנו חסרים כיום אנשים כמותו, אנשים שעשויים ללא חת, שאומרים בפה מלא את דעתם בכל תחום ועניין, שמגלים אכפתיות ואחריות ויודעים להניע מהלכים אקטיביים.

כיום אין לציבור החרדי מנהיגות תורנית כמותו, ואת חסרונה אנו מרגישים בשעות כאלו ביתר שאת.

ממליץ לכם לצפות בנאום השפנים בסרטון ביוטיוב (בתחילתו תוכלו לראות גם את נאומו של הרב שך בהקמת "דגל התורה" שנה וחצי קודם לכן)
https://youtu.be/Sr0hpkseQLA?t=1038

יום רביעי, 25 במרץ 2020

הקורונה והחברה החרדית

(צילום: פלאש 90)
כפי שאני רואה את הדברים, ישנם כמה היבטים שראוי להתבונן עליהם בנוגע למגיפת הקורונה והקהילה החרדית.
  1. התקנות מול קיום מצוות והלכות - האתגר העיקרי שהיה עד עכשיו לקהילה החרדית ולרבניה היה בהתנגשות לכאורה בין כללי ההרחקה שנקבעו ע"י הרשויות לבין אורח החיים היהודי היומיומי של לימוד תורה, תפילה בציבור, חתונות מרובות משתתפים, טבילה במקוואות, סעודות שבת בחצרות חסידיות וכיו"ב. בעניין זה ניתן למצוא מנעד רחב של הוראות רבנים והתנהלות ציבורית.

  2. מוסדות החינוך לבנים - ההוראה על סגירת מוסדות החינוך הייתה כמובן קשה לכל האוכלוסייה, אבל בקהילה החרדית בכל הנוגע למוסדות של הבנים / הנערים / הגברים החרדים מדובר בגזירה קשה שבעתיים, בשל הערך העליון של לימוד תורה, והניסיון התמידי להימנע בכל מחיר מ"ביטול תורה".

  3. כלכלה - כולנו רואים את ההשלכות של הסגר המחמיר והולך על הכלכלה, אולם גם כאן נראה שאצל החרדים מדובר בקושי גדול עוד יותר. מדובר בקהילה שחיה תמיד בצמצום, עם שיעורי תעסוקה נמוכים יותר ועם משפחות ברוכות ילדים. אחוז גבוה מהעובדים מועסקים בתחום החינוך, והמוסדות נעזרים בתמיכה ממשית מחו"ל. כעת ישנו חשש גדול מפגיעה בהכנסה של עשרות אלפי משפחות, ומירידה חדה בהכנסות של המוסדות (גם בשל ירידה בתרומות וגם בשל קושי של הורים לשלם שכר לימוד) שתפגע בכל עובדי החינוך וההוראה

  4. חשיפה לטכנולוגיה - הקהילה החרדית ניסתה כמיטב יכולתה לצמצם את חדירת האינטרנט והסמארטפונים לעולם החרדי, וכעת השהות הרבה בבית עשויה להגדיל משמעותית את החשיפה לאינטרנט ולסמארטפונים.

  5. משבר מנהיגות - הציבור החרדי מתאפיין בציות למנהיגות תורנית וציבורית, וכעת לא ברור אם ישנה מנהיגות מתפקדת שמבינה היטב את אתגרי השעה המרובים, ויודעת להוביל את הקהילה על צרכיה הרבים (רוחנית, נפשית, חינוכית, כלכלית).
אני מתפלל ומייחל יחד עם כולם לסיום מהיר של שעת המשבר הזו, עם מינימום פגיעה בנפש, בגוף, בממון וברוח, ושכולנו נצא ממנה מאוחדים ומחוזקים.

יום ראשון, 22 במרץ 2020

נגיף הקורונה, החרדים והאינטרנט

רבים וטובים חשים כעת שמגיפת הקורונה שאנו חווים בימים אלו עשויה לשנות דברים רבים בעולמנו, ומנסים להעלות השערות כאלו ואחרות על העולם שאחרי המגיפה. בהקשר זה, אני מבקש כעת להתייחס לנקודה אחת שנראית לי משמעותית מאוד בנוגע לקהילה החרדית בישראל, ובפרט לעולם הישיבות החרדי.

האינטרנט והסמארטפונים שינו בעשרים השנים האחרונות את עולמנו עד לבלי הכר, הוא שינה עבורנו את עולם העבודה, את אופני התקשורת, את צריכת השירותים והקניות, את העדכון בחדשות, אל הלמידה ועוד אינספור דברים.

הקהילה החרדית עשתה כל שביכולתה לצמצם את חדירת האינטרנט והסמארטפונים, ולמרות שבאופן כללי הדבר היה בלתי נמנע, נראה שניתן לראות במהלך זה הצלחה לא מבוטלת. האינטרנט והסמארטפונים חדרו אמנם מהדלת האחורית, אבל בקרב בני הנוער החרדים - בחורי ישיבות ובנות סמינרים - ובוודאי בקרב הילדים החרדים, עדיין החשיפה לאינטרנט ולסמארטפונים מצומצמת מאוד. גם בקרב המבוגרים יותר - אברכי כולל ונשותיהם - מדובר בשימוש מוגבל ומפוקח במידה רבה. ואפילו אצל רבים מהחרדים העובדים, השימוש באינטרנט ובסמארטפונים נעשה במקרים רבים במידה ובמשורה ולא באופן גלוי ותמידי.

ההצלחה למנוע את בני הנוער מחשיפה ושימוש רב באינטרנט ובסמארטפונים, מתאפשרת בזכות פיקוח הדוק של המוסדות, והשהות הרבה של הבחורים בישיבות לאורך כל השנה. חופשת "בין הזמנים" בחודשים תשרי, ניסן ואב, אמנם מקשים על העניין, וזו כנראה אחת הסיבות לפריחתן של "ישיבות בין הזמנים" וה"קעמפים" בחודשי הקיץ.

סגירת הישיבות כעת באופן פתאומי לתקופת זמן לא מוגבלת, כשהתלמידים נדרשים להישאר בבתיהם ולא לצאת אפילו לטיולים, הווה בנקודה זו איום גדול. האינטרנט והסמארטפונים הם כעת כמעט מוצא יחיד לתעסוקה בתקופה כזו, וככל שהיא תהיה ארוכה יותר היא עלולה לשנות לחלוטין את המצב.

כבר בשבוע שעבר התבשרנו על פתיחה חינם של אתר האינטרנט של פרויקט "אוצר החכמה" (מאגר עם למעלה מ-100,000 ספרי קודש) לתקופה זו. ואני מעריך שהשימוש והחשיפה בקרב בני הנוער החרדים לתכנים אינטרנטיים בימים אלו, בין בתכנים תורניים ובין בתכנים לא-תורניים, עשוי לעלות במאות אחוזים.

בעוד שבישיבות של הציונות הדתית כבר ערוכים למסירת שיעורים ושמירת קשר עם התלמידים באמצעות האינטרנט, הרי שברוב מוחלט של הישיבות החרדיות אין שום התחלה של תשתית כזו, וכך גם הקשר עם התלמידים בתקופה כזו עשוי להיחלש.

אני מאמין שתקופה זו עשויה / עלולה להכניס את האינטרנט לקהילה החרדית בדלת הקדמית, ואת ההשפעה של הדבר הזה על כלל הקהילה החרדית קשה לי להעריך, אבל לדעתי לא ניתן להמעיט במשמעות העניין.

לאור זאת, אני מזדהה מאוד עם הסעיף האחרון במכתב שפרסמו בשבוע שעבר רב הקהילות החרדיות-ליטאיות בירושלים "יש להזהיר גדולים על הקטנים להישמר בתקופה וו ביתר שאת מחשיפה לכלי התקשורת למיניהם ומפגעי הטכנולוגיה".
אני משער שהחשש הזה היה בין הגורמים להתנגדות של ראשי הישיבות מסגירתן עפ"י הוראות משרד הבריאות.

יום שלישי, 17 במרץ 2020

ערי מקלט מקורונה

כפי ששבים ומבהירים לנו, ההדבקה של נגיף הקורונה היא גבוהה והיא תלויה בעיקר בצפיפות, ולכן הדרך העיקרית למניעת הדבקה היא בשמירת מרחק של 2 מטר בין אנשים.

הסיכון העיקרי בנגיף הקורונה הוא לאנשים מבוגרים וקשישים, אנשים צעירים וילדים עוברים את תקופת המחלה ללא סיבוכים מיוחדים. גם באיטליה שמתו בה מאות חולים, לא היו כמעט מקרי מוות אצל אנשים בני 60 ומטה.

בחברה הישראלית 16% מהאוכלוסייה הם בני למעלה מ-65, בעוד שבקהילה החרדית בישראל מדובר על 3% בלבד. לעומת זאת, האוכלוסייה מתחת גיל 20 בכלל החברה הישראלית מונה 30%, ואצל החרדים היא מונה 58%.

הצפיפות בריכוזים החרדים היא גבוהה מאוד, מדובר במשפחות ברוכות ילדים שגרות בבנייני דירות סמוכים, והחיכוך בבנייני המגורים, ברחוב, בגינות המשחקים, בבתי הכנסת, בחנויות, במרפאות וכיו"ב הוא בלתי נמנע. בשל כך, ביטול הלימודים במוסדות החינוך, אין לו לכאורה כמעט שום השפעה לצמצום התפשטות הנגיף.

לאור זאת, נראה לי שהרבה יותר הגיוני לחפש פתרון לאוכלוסיה החרדית המבוגרת (36 אלף איש), שתעבור לתקופה מסוימת לאזור מגורים מבודד, הרחק מהריכוזים החרדיים הצעירים, וכשהאוכלוסייה החרדית תידבק בנגיף באחוזים גבוהים אבל ללא סיבוכים רבים, היא תפתח חסינות לנגיף, והמבוגרים יוכלו לשוב לקהילה.

אינני יודע אם הרעיון המובא כאן הוא ישים, אבל ביקשתי להציע כאן קצת חשיבה מחוץ לקופסה.

https://www.idi.org.il/media/13727/the-yearbook-of-ultra-orthodox-society-in-israel-2019.pdf

יום ראשון, 15 במרץ 2020

חמירא סכנתא מאיסורא

מיום חמישי האחרון בשעות הערב, עם הודעתו של ראש הממשלה על השבתת מערכת החינוך בישראל, אנו עדים לפולמוס רחב סביב המשך הלימודים בתלמודי התורה בישיבות ובכוללים בקהילה החרדית. מוסדות רבים המשיכו ביום שישי וביום ראשון לפתוח את שעריהם, בנימוק שהמצב איננו מצדיק ביטול תורה ותוך הסתמכות על הוראתו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א שהורה להם להמשיך כרגיל. מאידך, ישנם גם לא מעט מוסדות שסגרו את שעריהם בהתאם להוראות משרד הבריאות ומשרד החינוך, ובהוראתם של רבנים מפורסמים כדוגמת הגר"ש כהן שליט"א, הגר"ד יוסף שליט"א, הגרי"מ רובין שליט"א ועוד אחרים.

בגמרא (יומא כג,א) מסופר על שני כהנים שהתחרו ביניהם על תרומת הדשן במזבח, ואחד מהם דקר את חבירו בסכין, וכשהגיע אביו של הנדקר הוא ראה לנכון לדאוג לטהרו של הסכין יותר מאשר לבנו המפרפר למות. הגמרא שם דנה האם הדבר מלמד על זלזול בשפיכות דמים, או על החמרה יתירה בטהרת כלים. אני סבור שבמקרה שלפנינו עלינו לברר האם הדבר מלמד על חשיבות לימוד התורה, או על זלזול בהוראות של הממונים על בריאות הציבור.

מאז התפרצות הנגיף בסין לפני מספר חודשים, הספקתי לקרוא ולשמוע בתוך הקהילה החרדית הסברים שונים ומשונים על הסיבות הרוחניות להתפרצותו, על הרמזים והסימנים הגאוליים הטמונים בכך, על פסוקים ומדרשים המנבאים אותו, ועל הדברים הדורשים חיזוק רוחני בכדי להינצל ממנו. יחד עם זאת, קראתי ושמעתי פקפוקים רבים וחוסר אמון במידע שהתפרסם על אודות הנגיף והתפשטותו, ועל ההחלטות של קובעי המדיניות בארץ ובעולם בכדי להיערך לבלימתו.

הציבור החרדי מטבעו חש מחויב באופן מלא להלכה, אולם בכל הנוגע לחוקים אזרחיים כולל כללי זהירות שונים הוא מתייחס אליהם פעמים רבות כאל המלצה בלבד. הוא איננו מורגל בחובת ציות להוראות שאינן מעוגנות באופן מפורש בהלכה, והוא מפעיל כלפיהן את כל מנגנוני הפלפול שהוא מורגל אליהם בלימוד הגמרא.

ההוראות על הימנעות מלחיצת ידיים, על הגבלת התכנסויות, על הקפדה על שטיפת ידיים וכיו"ב, נתפסות אפוא כהמלצות בלתי מחייבות, ובוודאי כשהן באות בסתירה לחובה הלכתית כלשהי או למעשה בעל חשיבות רוחנית ודתית. על אחת כמה וכמה כשלכך מצטרפים קולות שונים של מומחים כאלו ואחרים מהארץ ומחו"ל, שמפקפקים גם הם במהלכים שנקבעו על ידי קובעי המדיניות והממונים על בריאות הציבור.

אינני מעוניין להיכנס כעת לדיון על צורת קבלת ההחלטות אצל הגר"ח קנייבסקי בשלל נושאים ציבוריים, למרות שניתן להאריך ולדון על כך. אני סבור שהדבר החשוב ביותר כעת היא להבין שבכל הנוגע לבריאות הציבור אין ולא אמור להיות שום הבדל בין חרדי לחילוני, בין מאמין לאתאיסט, בין ימני לשמאלני ובין יהודי לערבי. קדושת החיים והחובה לשמור על בריאותנו ועל בריאות ילדינו והורינו, מוטלת על כתפי כולנו בשווה, ובעניינים אלו אין מקום לשום הבדל. כל ההוראות של האחראים על כך במדינה, הם בעלי תוקף הלכתי מחייב כמו כל סעיף בשולחן ערוך, מפני שהם נכללים בחובה ההלכתית של שמירת הגוף והנפש.

יום שבת, 7 במרץ 2020

אבן מאסו הבונים

בשנים האחרונות ישנם גורמים רבים שמתעניינים בשינויים שמתחוללים בקהילה החרדית בישראל במגוון תחומים, ביניהם ניתן למצוא משרדי ממשלה, קרנות פילנתרופיות, מכוני מחקר ומדיניות, תקשורת וכיו"ב. 

נראה שבאופן כללי ישנן שתי גישות הפוכות בנוגע לאופן שבו מתחוללים השינויים הללו, ואני מבקש להציג כאן את התייחסותי לעניין.

הגישה הרווחת כמדומני בקרב רבים מקובעי המדיניות היא שהשינויים צריכים להתחיל מה"זרם המרכזי" (המיינסטרים) החרדי, ומשם הם אמורים להגיע ליתר המעגלים בקהילה החרדית, כשהכוונה היא לגברים, אשכנזים, ישראלים, וותיקים, מיוחסים, שמרנים, במרכז הארץ, הנהנים ממצב טוב משפחתי וכלכלי. עפ"י הגישה הזו, המיינסטרים החרדי הוא החרדי האותנטי, ורק אם השינוי יתחיל אצלו, יש סיכוי שנראה שינוי בכלל הקהילה החרדית שתלך בעקבותיו.

מטבע הדברים, שינוי במיינסטרים החרדי הוא דבר קשה מאוד עד בלתי אפשרי. לשם כך נדרשים משאבים גדולים, זהירות רבה, אורך רוח, דיפלומטיה, ולמרות הכל מדובר בדרך כלל בשינויים קטנים ביותר, שעלולים לגרום לראקציה ולהתנגדות חריפה מהמנהיגות החרדית.

הגישה ההפוכה היא שהשינויים יתחילו תמיד דווקא בקרב המעגלים החיצוניים, בקרב נשים, ספרדים, עולים, בעלי תשובה, לא-מיוחסים, מודרנים, בפריפריה גאוגרפית, ובמשפחות חלשות מבחינה חברתית וכלכלית. מפני שבמקומות הללו ישנה יותר מוכנות לשינוי, ורק אחרי שהשינויים יצליחו יש סיכוי שהם יחלחלו בהמשך גם למיינסטרים החרדי.

התבוננות לאורך זמן בתהליכים שהתחוללו בתעסוקת חרדים, בהשכלה גבוהה לחרדים, בשירות חרדים בצה"ל, בחינוך החרדי ובעוד תחומים, מלמדת לדעתי שהגישה השנייה מוכיחה את עצמה פעם אחר פעם, אולם למרות זאת נראה שהיא איננה קונה אחיזה בקרב קובעי המדיניות.

מה גורם למשרדי הממשלה, לקרנות פילנתרופיות, למכוני מחקר ומדיניות, לתכניות מנהיגות וכיו"ב להמשיך ולהחזיק בעמדה הראשונה? את פתרון החידה הזו אני משאיר בשלב זה לציבור הרחב.