חפש בבלוג זה

יום שישי, 21 בדצמבר 2018

אל תחטאו בילד

בציבור החרדי-ליטאי קיימת כ-30 שנה מודעות גוברת והולכת לתופעה של בחורים בגילאי "ישיבה גדולה" שאינם מוצאים את מקומם באוהלה של תורה מבוקר עד ערב, ובסוגיה זו אנו מוצאים שתי גישות שונות לחלוטין.
  1. ישיבות לנושרים - החלוץ בעניין זה הוא הרב משה גולדשטיין שליט"א שהקים את ישיבת "שערי יושר", ובעקבותיה קמו ישיבות רבות בסגנון דומה. הדמויות המובילות והמרכזיות כיום בתחום זה הם הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א מישיבת "דרך השם" והרב חייקל מילצקי שליט"א מישיבת רש"י, כשביניהם יש גם כן הבדלי גישה. המכנה המשותף שלהם הוא אווירה מקבלת אוהבת ומכילה ומאוד חברתית וחווייתית, עם פתיחות רבה במגוון תחומים ועם דרישות מינימליות מהתלמידים. הנחת המוצא של הישיבות הללו היא, שבזכות אהבה והכלה התלמידים יחזרו לתלם וימשיכו בדרך החרדית-ליטאית המקובלת. הישיבות וראשי הישיבות הללו זכו לאורך כל השנים לתמיכה גלויה של גדולי הרבנים החרדים.
  2. מסלולים צבאיים - מסלול "נצח יהודה" המוכר בכינוי נח"ל חרדי, נועד לתת מענה לאותו נוער שלא מצא את עצמו בישיבה, באמצעות מסלול שירות צבאי מותאם מבחינה דתית ורוחנית לצעיר חרדי. מתוך הנחה שהמסלול הצבאי, יכין את המשרתים לחיים של שילוב תורה עם דרך ארץ, ולחיים משותפים וטובים על כלל החברה הישראלית.
    בהקמת המסלול הראשון היו מעורבים ח"כ הרב אברהם רביץ ז"ל, הרב יואל שוורץ שליט"א, הרב דוד בלוך שליט"א, הרב יצחק בר חיים שליט"א ועוד אחרים, המכהנים עד היום בעמותת "נצח יהודה" בליווי החיילים החרדים. הם זכו מחד גיסא לתמיכה שקטה של הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, ומאידך גיסא למלחמה גלויה מהגר"ש אויערבאך זצ"ל ומחוגי הקנאים.
    בשנים האחרונות קמו בצה"ל מסלולים נוספים לנוער חרדי, כדוגמת המסלול החרדי בגבעתי, צנחנים חרדים ועוד. במקביל נפתחו ישיבות הסדר חרדיות, "דרך חיים" בגן יבנה ו"ברקאי" בחיספין שברמת הגולן.
כבר לפני למעלה מ-20 שנה יצא הרב משה גולדשטיין בחריפות נגד המסלול של "נצח יהודה", ובראיון בעיתון "משפחה" הוא טען שהדבר לא ייתן מענה לצרכים של הנוער הזה ורק יפגע בו מבחינה דתית.
מאידך, רבנים כמו הרב דוד בלוך טענו בכל פעם שהשירות הצבאי הוא המענה הטוב ביותר לנוער זה, שהוא מכין את החיילים החרדים לחיים טובים ורציניים, לעומת הישיבות הללו שמרגילות את התלמידים לחיי בטלה.

עד לשנים האחרונות, היה נראה לי שהעמדה של הישיבות לנושרים מוכיחה את עצמה. הבחורים שבישיבות הללו חזרו הרבה פעמים לתלם החרדי, בעוד שעפ"י השמועה ב"נצח יהודה" מרבית החיילים שבאו מרקע חרדי-ליטאי לא נשארו חרדים ובמקרים מסוימים גם לא נותרו דתיים.
במהלך השנים התחילה להתערער אצלי תמונה זו, ובשנה האחרונה אני רואה תמונה שונה לחלוטין. נודע לי על מסגרות שונות המכונות "ישיבות" שבהן הבחורים נמצאים במצב ירוד מאוד מבחינה רוחנית ונורמטיבית, הם צורכים אלכוהול וסמים ונמצאים בקשר רצוף עם בנות (חרדיות). מאידך, אני רואה כיום יותר חיילים חרדים צעירים במסלולים השונים, שנמצאים במצב רוחני טוב והם מתקדמים בגשמיות וברוחניות.

למרות זאת, אני רואה שהציבור החרדי-ליטאי בכללותו, עדיין מעדיף את הישיבות הנ"ל עבור הנערים שלא מצאו את מקומם בישיבה ולהעריף כבוד על ראשי הישיבות הללו, וממשיך לראות במסלולים הצבאיים דבר לא רצוי ולהתרחק מהרבנים ומהפעילים שקשורים אליהם.

מהו ההסבר לתופעה הזו?

נ.ב. צירפתי פה את תמונת השער בעיתון "בקהילה" השבוע, על דמותו של הרב חייקל מילצקי מישיבת רש"י.

יום שלישי, 18 בדצמבר 2018

תרבות של מחלוקת

לפני למעלה מ-15 שנים, חלמתי על הקמת "כתב עת פנים-חרדי", שבו יתקיימו דיונים בשלל נושאים הנוגעים לקהילה החרדית ע"י כותבים מכל החוגים העדות והדעות בקהילה זו.
הטענה המרכזית שלי הייתה שאנחנו רגילים לשמוע ולקרוא רק את הדומים לנו, ושהדבר בא לידי ביטוי בחלוקה הפנים-חרדית לקבוצות ולתתי קבוצות, כשכל אחד גר, מתפלל ולומד עם הדומים לו, קורא עיתונות פנימית של הקבוצה שלו וכיו"ב.
באותה תקופה ציפיתי שהעיתונות החרדית הכללית כדוגמת "משפחה" ו"בקהילה", יהוו פלטפורמה לדיונים עם מגוון דעות. מאוחר יותר הייתה לי תקווה כזו מהאתרים ומהפורומים החרדיים, ובמידה מסוימת היא אמנם התגשמה תקופה מסוימת. אבל בפועל נראה לי שהדבר איננו קורה, האתרים החרדים משקפים בעיקר עמדות בקונצנזוס, והפורומים החרדים הפכו לזירת קרב יומיומית ברמה נמוכה.
להמחשת הדברים, אני רוצה להתייחס לעניין אקטואלי אחד. בימים אלו עומד להתבטל "חוק הגיוס" המסדיר את מעמדם של תלמידי הישיבות החרדים, ובין המפלגות החרדיות מתנהל מאבק אודות הצעת חוק חדשה. זהו לכאורה נושא מהותי לקהילה החרדית, אבל למרבה הפלא לא ראיתי דיון מעמיק על הצדדים לכאן ולכאן בנידון. הידיעות בתקשורת החרדית עוסקות רק בפן הפוליטי של הוויכוח. 
בשבועות האחרונים קראתי שני ספרים, ומתוכם עלתה בי התובנה שהבעיה הזו נוגעת כנראה גם לציבור הכללי, גם אם לא מאותן סיבות.
הספר הראשון הוא הביוגרפיה שפרסם בן כספית על בנימין נתניהו, שם הוא טוען שעד לדור האחרון הייתה תנועת הליכוד (וכנראה גם מפלגת העבודה) זירה לוויכוחים אידאולוגיים מרים בין מחנות שונים בשלל סוגיות פוליטיות, מדיניות, כלכליות, ביטחוניות וכיו"ב, וכיום אין בליכוד מקום לדעות שונות, והכל מסתכם בשאלת נאמנות או אי נאמנות למנהיג.
הספר השני הוא של חיים באר על מערכת היחסים המורכבת בין ביאליק, ברנר ועגנון. בתוך הדברים, ניתן לחוש במשמעות הגדולה שהייתה בתקופתם למילה הכתובה, לכל מאמר, טור, שיר או סיפור שהתפרסמו בדפוס. הם כעסו, שמחו, אהבו, שנאו, קינאו, התווכחו, על כל רעיון ועל כל הגיג שהתפרסם בכל כתב עת או עיתון, והגיבו במלוא הרצינות. חשבתי לעצמי, כמה הדבר רחוק מתקופתנו. כיצד יש לנו כיום שטף בלתי סופי של הגיגים בכל מדיה אפשרית, ואנו מתייחסים לכל הדברים בשלוות נפש מחד ובשטחיות מאידך.
לאמתו של דבר, נראה לי שמדובר בשתי נקודות מוצא הפוכות, אבל התוצאה היא אחת. בעולם החרדי, יש משקל רב מאוד לדעות, אבל דווקא בשל כך יש מקום רק לדעה אחת "נכונה". בקרב החברה הכללית אין כיום משקל רב לדעה וכל הדעות יש להן מקום כלגיטימיות ואפשריות, ולכן אין טעם להתייחס ברצינות רבה מדי לדעה כזו או אחרת.