בציבור החרדי-ליטאי קיימת כ-30 שנה מודעות גוברת והולכת לתופעה של בחורים בגילאי "ישיבה גדולה" שאינם מוצאים את מקומם באוהלה של תורה מבוקר עד ערב, ובסוגיה זו אנו מוצאים שתי גישות שונות לחלוטין.
- ישיבות לנושרים - החלוץ בעניין זה הוא הרב משה גולדשטיין שליט"א שהקים את ישיבת "שערי יושר", ובעקבותיה קמו ישיבות רבות בסגנון דומה. הדמויות המובילות והמרכזיות כיום בתחום זה הם הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א מישיבת "דרך השם" והרב חייקל מילצקי שליט"א מישיבת רש"י, כשביניהם יש גם כן הבדלי גישה. המכנה המשותף שלהם הוא אווירה מקבלת אוהבת ומכילה ומאוד חברתית וחווייתית, עם פתיחות רבה במגוון תחומים ועם דרישות מינימליות מהתלמידים. הנחת המוצא של הישיבות הללו היא, שבזכות אהבה והכלה התלמידים יחזרו לתלם וימשיכו בדרך החרדית-ליטאית המקובלת. הישיבות וראשי הישיבות הללו זכו לאורך כל השנים לתמיכה גלויה של גדולי הרבנים החרדים.
- מסלולים צבאיים - מסלול "נצח יהודה" המוכר בכינוי נח"ל חרדי, נועד לתת מענה לאותו נוער שלא מצא את עצמו בישיבה, באמצעות מסלול שירות צבאי מותאם מבחינה דתית ורוחנית לצעיר חרדי. מתוך הנחה שהמסלול הצבאי, יכין את המשרתים לחיים של שילוב תורה עם דרך ארץ, ולחיים משותפים וטובים על כלל החברה הישראלית.בהקמת המסלול הראשון היו מעורבים ח"כ הרב אברהם רביץ ז"ל, הרב יואל שוורץ שליט"א, הרב דוד בלוך שליט"א, הרב יצחק בר חיים שליט"א ועוד אחרים, המכהנים עד היום בעמותת "נצח יהודה" בליווי החיילים החרדים. הם זכו מחד גיסא לתמיכה שקטה של הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, ומאידך גיסא למלחמה גלויה מהגר"ש אויערבאך זצ"ל ומחוגי הקנאים.בשנים האחרונות קמו בצה"ל מסלולים נוספים לנוער חרדי, כדוגמת המסלול החרדי בגבעתי, צנחנים חרדים ועוד. במקביל נפתחו ישיבות הסדר חרדיות, "דרך חיים" בגן יבנה ו"ברקאי" בחיספין שברמת הגולן.
כבר לפני למעלה מ-20 שנה יצא הרב משה גולדשטיין בחריפות נגד המסלול של "נצח יהודה", ובראיון בעיתון "משפחה" הוא טען שהדבר לא ייתן מענה לצרכים של הנוער הזה ורק יפגע בו מבחינה דתית.
מאידך, רבנים כמו הרב דוד בלוך טענו בכל פעם שהשירות הצבאי הוא המענה הטוב ביותר לנוער זה, שהוא מכין את החיילים החרדים לחיים טובים ורציניים, לעומת הישיבות הללו שמרגילות את התלמידים לחיי בטלה.
עד לשנים האחרונות, היה נראה לי שהעמדה של הישיבות לנושרים מוכיחה את עצמה. הבחורים שבישיבות הללו חזרו הרבה פעמים לתלם החרדי, בעוד שעפ"י השמועה ב"נצח יהודה" מרבית החיילים שבאו מרקע חרדי-ליטאי לא נשארו חרדים ובמקרים מסוימים גם לא נותרו דתיים.
במהלך השנים התחילה להתערער אצלי תמונה זו, ובשנה האחרונה אני רואה תמונה שונה לחלוטין. נודע לי על מסגרות שונות המכונות "ישיבות" שבהן הבחורים נמצאים במצב ירוד מאוד מבחינה רוחנית ונורמטיבית, הם צורכים אלכוהול וסמים ונמצאים בקשר רצוף עם בנות (חרדיות). מאידך, אני רואה כיום יותר חיילים חרדים צעירים במסלולים השונים, שנמצאים במצב רוחני טוב והם מתקדמים בגשמיות וברוחניות.
למרות זאת, אני רואה שהציבור החרדי-ליטאי בכללותו, עדיין מעדיף את הישיבות הנ"ל עבור הנערים שלא מצאו את מקומם בישיבה ולהעריף כבוד על ראשי הישיבות הללו, וממשיך לראות במסלולים הצבאיים דבר לא רצוי ולהתרחק מהרבנים ומהפעילים שקשורים אליהם.
מהו ההסבר לתופעה הזו?
נ.ב. צירפתי פה את תמונת השער בעיתון "בקהילה" השבוע, על דמותו של הרב חייקל מילצקי מישיבת רש"י.