חפש בבלוג זה

יום חמישי, 28 בפברואר 2019

והעמידו תלמידים הרבה

פורסם בעיתון "יום ליום"

בתקופה זו, עומדים הורים רבים בפני המשימה למצוא מוסד לימודים לבנם או לביתם לשנת הלימודים הקרובה, ועבור רבים וטובים מדובר באתגר קשה ומורכב שעשוי להימשך זמן רב ולדרוש תעצומות נפש גדולות. מטבע הדברים המהלך הוא דו-צדדי, ההורים מחפשים את המוסד החינוכי הטוב והמתאים ביותר מבחינתם עבור ילדיהם, והמוסד החינוכי מצידו נדרש לבחון האם המועמד או המועמדת מתאימים לשורותיו. הפעם ברצוני להתייחס לחלקו של המוסד החינוכי.
ישנם מוסדות שנהנים מביקוש גדול, ואין ביכולתם להיענות בחיוב לכל הפניות, ועליהם להחליט את מי להעדיף מבין הפונים. במקרים אלו, השאלות החשובות הן: איך נקבעים סדרי העדיפויות? מי נדחה בשל חוסר מקום? איך נעשית הדחיה? לעומתם, ישנם מוסדות שאינם נהנים מביקוש גדול, אולם גם הם משיבים פעמים רבות את פני המועמדים ריקם. גם כאן נשאלת שאלה חשובה: מה גורם למוסד לדחות מועמדים למרות שיש לו מקום עבורם? האם הסיבות הללו מוצדקות?
במרבית המוסדות המבוקשים, ההעדפה ניתנת למועמדים בעלי הנתונים הטובים ביותר, ממשפחות בעלות יחוס, מעמד חברתי, יכולות כלכליות וכיו"ב, תלמידים עם יכולות לימודיות גבוהות, בעלי מוטיבציה לימודית, רמה רוחנית גבוהה, וללא בעיות וקשיים בתחומי הלמידה וההתנהגות. כך מוצאים את עצמם כל היתר, נדרשים לחפש מוסדות אחרים פחות יוקרתיים ואולי גם פחות איכותיים. האם כך צריכים להתנהל הדברים?
במוסדות פחות מבוקשים, הדחייה של מועמדים היא בדרך כלל כשלטענת המוסד התלמיד איננו מתאים אליהם או בשל המשפחה שבה הוא גדל, או יכולות לימודיות נמוכות, קשיי למידה, בעיות התנהגות, מצב רוחני נמוך וכיו"ב. נימוקים אלו נתפסים כמדומני כמוצדקים, הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב גורמים רשמיים.
אם נתייחס למוסד חינוכי בגישה עסקית וכלכלית, מדובר לכאורה בהתנהלות הגיונית והוגנת. אולם אם נבין שאנשי חינוך אינם אנשי עסקים אלא מגדלים בני אדם בעלי מידות טובות יראי שמים, בעלי ידע במגוון תחומי דעת ועם אישיות בנויה ומוצלחת, ברור שמדובר בהתנהלות לא הגיונית ולא הוגנת.
מוסדות החינוך הראשונים בעם ישראל הוקמו לדברי חז"ל (בבא בתרא כא,א) ע"י רבי יהושע בן גמלא, שדאדג למלמדי תינוקות בכל עיר ועיר דווקא עבור הילדים היתומים שלא היה להם אב שילמד אותם תורה. במקומות רבים שיבחו חכמים את מלמדי התינוקות, דווקא כשהם לקחו על עצמם ללמד תלמידים קשים הן מבחינה רוחנית והן מבחינה לימודית, וקראו עליהם את הפסוק "וְלֹקֵחַ נְפָשׂוֹת חָכָם".
ברור שלא תמיד ניתן לקבל כל תלמיד, מפני שלא כל מוסד ולא כל מחנך יודע ומסוגל להתמודד עם אתגרים שונים, חינוכיים, לימודיים, רוחניים, התנהגותיים, רגשיים נפשיים ועוד. אולם הגישה הבסיסית של מוסדות החינוך צריכה להיות, שאי קבלת תלמידים היא בשל חוסר יכולת שלהם ולא באשמת התלמיד או משפחתו, וזהו המסר שעל המוסד להעביר למועמד ולהוריו כשהם משיבים את פניהם ריקם.
את הדברים הללו לימדונו חז"ל בדברים קצרים:
והעמידו תלמידים הרבה - שבית שמאי אומרים, אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר. ובית הלל אומרים, לכל אדם ישנה. שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים: (אבות דרבי נתן ב,ט)
אם נצליח לאמץ את הגישה של בית הלל, ללא ספק נציל נפשות רבות, ובעיקר נמנע הרבה צער ועגמת נפש מילדים ונערים על לא עוול בכפם.

יום חמישי, 21 בפברואר 2019

אין דבר העומד בפני הרצון


פורסם בעיתון "יום ליום"

בשבועות אלו אנו קוראים על עשיית המשכן וכליו ובגדי הכהונה ע"י בצלאל ואהליאב וכל איש "חכם לב", ורבים וטובים ניסו לבאר מהי אותה חכמת לב ומדוע היא נדרשה כל כך במלאכת המשכן.

בני ישראל נדרשו בהקמת המשכן למלאכות רבות, הדורשות מומחיות גדולה מאוד. חז"ל למדו את כל ל"ט המלאכות האסורות בשבת מעשיית המשכן, מפני שכל מלאכה חשובה נדרשה למלאכת המשכן. נדרשו כאן נגרים, צורפים, רוקמים, אורגים, צבעים ועוד מגוון רחב של בעלי מלאכה. אולם מהיכן יימצאו כל אותם בעל מלאכה? הרי בני ישראל במצרים לא עסקו בכל המלאכות הללו, כשעבודתם היתה עבודת פרך בחומר ובלבנים ולקושש קש לתבן.

בכל תחום שהוא, ישנן שתי דרכים לרכוש ידע. הדרך האחת היא ללכת וללמוד מאדם אחר שכבר רכש את הידע, וכעת הוא יכול ללמד אותו לאחרים. והדרך השניה היא שהאדם מתנסה בעצמו, חוקר ומבקש, מנסה וטועה, עד שהוא מגיע לידיעת הדבר לאמיתו. כך הוא הדבר בכל דבר, הן בחכמת התורה והן להבדיל בחכמת הטבע ובכל תחומי הדעת. החכמה הראשונית מגיעה דרך החקירה והגילוי, ואח"כ ניתן להעביר אותה מאיש לרעהו.

בני ישראל במדבר נדרשים להקים משכן, באמצעות ידע שאין להם ממי ללמוד אותו, ולכן הם מחויבים ללמד את עצמם. הם נדרשים לחקור ולהתנסות בעצמם, לנסות ולטעות, עד שיצליחו לבצע את הציווי של הקב"ה באופן מדויק. לשם כך הם נדרשים לרצון ולעקשנות רבה, לא להתייאש ולא להתרפות עד להשגת היעד, וזוהי "חכמת לב" כלומר חכמה שמקורה ברצון חזק ואינסופי.

זהו הדבר החשוב שעלינו ללמוד מבוני המשכן, להאמין ביכולתנו להשיג ולדעת כל דבר שנצרך לנו, גם אם אין לנו מי שילמד אותנו. בכוחו של הרצון להביא אותנו לדעת ולהשיג כל מה שנרצה, ועלינו רק להאמין בכך ולעשות כל מאמץ להשלים את הידע הזה.

דברים ברוח זו מצאנו בתנא דבי אליהו:
"פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום ומצאני אדם אחד שלא היה בו לא מקרא ולא משנה והיה מתלוצץ ומלעיג בדברים ובא כנגדי, ואמרתי לו: בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין?
ואמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיבו. בינה ודעה לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה.
ואמרתי לו: בני, מה מלאכתך?
אמר לי: צייד אני.
אמרתי לו: בני, מי למדך שתביא פשתן ותארגהו מצודות ותשליכהו לים ותעלה הדגים מן הים?
אמר לי: רבי, בזה נתנו לי בינה ודעה מן השמים.
אמרתי לו: ומה להביא פשתן ולארוג מצודות ולהשליך לים ולהעלות דגים מן הים נתנו לך בינה ודעה מן השמים, ולדברי תורה שכתוב בה: כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, לא נתנו לך בינה ודעה מן השמים?
מיד היה מרים קולו ובוכה ומתאנח.
ואמרתי לו: בני אל ירע לך אלא, כל שאר בני אדם באי עולם הם משיבים תשובה זו על כל ענין שהם עוסקים בו, אבל מעשיהם מוכיחים עליהם. ועליהם ועל העושים כמו מעשיהם מה הכתוב אומר - ובושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי.
(תנא דבי אליהו זוטא, פרק יד)


זהו בעיניי המסר החשוב שעלינו להעביר לילדינו ולתלמידינו המבקשים ללמוד ולהצליח ופעמים רבות הם מתייאשים בשל חוסר הצלחה, שהרצון שלהם מסוגל להביא אותם להצליח בכל אשר יפנו, גם אם נראה להם שאין מי שילמד אותם או שהם לא התברכו בכשרונות גדולים, שכן עיקר ההצלחה תלויה ברצון שבלב, אלא שהדבר דורש עקשנות ומסירות רבה לאורך זמן.

יום חמישי, 14 בפברואר 2019

לעולם יהא אדם

פורסם בעיתון "יום ליום"

לפני ימים ספורים (כ"ה בשבט) ציינו את יום פטירתו של הגאון רבי ישראל מסלנט מייסד "תנועת המוסר", שהקדיש את חייו לחיזוק מצוות שבין אדם לחבירו, באמצעות לימוד ספרי מוסר ובעבודת תיקון המידות. תלמידיו הגדולים הרחיבו את השפעת התנועה לישיבות ליטא הגדולות והמפורסמות, והתנועה עצמה פנתה לכמה כיוונים שונים.

המסר המרכזי של תנועת המוסר הוא שההתנהגות המוסרית בין אדם לחבירו, היא הבסיס ההכרחי לפני כל עבודת ה'. הגרי"ס היה רגיל לומר על התפילה המופיעה בסידורים לפני פסוקי דזמרה "לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם יְרֵא שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר", שיש לשים פסיק אחרי המילה השלישית, מפני שקודם כל על כל אחד להיות "אדם" ורק אח"כ להיות "ירא שמים".

זוהי המשמעות של האמרה המפורסמת "דרך ארץ קדמה לתורה", ואלו הם הלקחים הנלמדים מלימוד חומש בראשית ומחצית חומש שמות עד למתן תורה, שההתנהגות המוסרית הנדרשת והמתבקשת נתונה לשכל הישר עוד לפני שניתנה תורה.

את היסוד החשוב והבסיסי הזה, עלינו להחדיר בקרב ילדינו ותלמידינו מגיל צעיר. עליהם להבין שבראש ובראשונה אנו רואים בהם בני אדם, לפני שאנו מבקשים לעשותם יראי שמיים. הם אמורים לראות בנו דוגמה אישית לאנושיות ומוסריות, לפני שאנו יראי שמיים ושומרי מצוות. והם צריכים לדעת שזו גם הציפיה שלנו מהם להתנהג במוסריות ובדרך ארץ, לא פחות מציפיתנו שיקיימו את המצוות שבין אדם למקום.

את הדברים הללו כתב גם הגאון רבי חיים ויטאל תלמידו הגדול של האר"י הקדוש בספרו "שערי קדושה": 
"והבן זה מאד, כי להיותם עקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצות התלויות בנפש השכלית, ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות הרעות יותר מן קיום המצות עשה ולא תעשה כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצות:" (חלק א, שער ב)

למרות פשטותם ופרסומם של הדברים הללו, נראה שבפועל הם קשים מאוד ליישום. פעמים רבות אנו עצמנו שוכחים שהתנהגות במידות טובות במוסר ובדרך ארץ קודמת לכל דבר אחר, ובודאי שילדינו ותלמידינו אינם מבינים תמיד שזהו הדבר הבסיסי והראשוני שאנו מצפים מהם.

תלמידים רבים וטובים עזבו את הדרך החינוכית, מפני שהם לא הרגישו שרואים בהם ראשית לכל בני אדם, לפני שמבקשים מהם להיות יראי שמיים. רבים אחרים חוו חוויות שליליות, בחוסר זהירות של אנשי הצוות במוסדות החינוך בכבודם של התלמידים, ובשכחה של היסוד החשוב הזה.

בטוחני, שאם נתחזק כולנו בשינון וביישום של הכלל הבסיסי הזה, נצליח להציל נשמות רבות בישראל.